כי תשא: תיק אהרן סגור

כמה הבדל יש בין משה, שרואה שני אנשים ניצים, ומיד קובע עמדה ומתערב ואומר "לרשע למה תכה רעך", לבין אהרן אחיו, שאינו שופט, אלא "כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו, ואומר לו ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו; ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב את הבריות לתורה, כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו... (אדר"נ)".

אהרן המכיל, המקבל, הבורח מעימותים, עד כדי כך שגם כשמבקשים שיעשה עגל, עדיין אומר, טוב, קשה להם, בוא נלך איתם בינתיים, בטח בינתיים משה יחזור והכל יסתדר. 

ובסוף לא מסתדר. והחטא הנתפס כחמור ביותר במדבר, חטא העגל - מתרחש. וכשמשה תובע ממנו דין וחשבון, הוא רק מצטדק, "אתה ידעת את העם כי ברע הוא", היה להם קשה, אתה נעלמת, הם ביקשו, מה יכולתי לעשות, אז זרמתי איתם...

איננו יודעים מה עבר על נפשו של אהרן מכאן והלאה. באיזו חרדה חי מפני שעת החשבון. מבין צאצאיו, היו שהרחיקו אל הקוטב הקיצוני השני. נדב ואביהוא, בניו, מצאו את סופם בעוון יוזמת יתר – אצה להם הדרך, היה להם ברור מה צריך לקרות, ועד אש זרה הגיעו; האם ראה בזה אהרן עונש על חטאו שלו?

איננו יודעים. אבל זוהי הפעם היחידה שבה באים לידי עימות ישיר שני האישים, שתי הגישות. אהרן ננזף על ידי משה, הקוצף על אחיו על שלא אכל את החטאת לאחר מות בניו, וזו אחת הפעמים היחידות שאנו שומעים את קולו של אהרן במקרא – "ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום? הייטב בעיני ה'" (ויקרא י' י"ט)? גם אם "משא ומתן של הלכה היה", כפירושו של הרמב"ן שם, אהרן מתבטא בצורה רגשית – אני מסוגל להמשיך כרגיל? רק מפני שכך נכון לעשות?

ומשה שומע, וייטב בעיניו.

ובמפתיע, שופט כל הארץ מכריז שגם אם תיק העגל לא נסגר, תיק אהרן סגור. עוד פעם אחת בלבד ייזכר בפרשה הזו "על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן", ותו לא (עד לנאומי הסיכום של משה בספר דברים). הוא יישאר הכהן, ייכנס לפני ולפנים, ויכפר על כל חטאות בני ישראל.

ומכאן למדנו:
א. אם אתה אוהב ומכיל ומקבל ולא שופט, זה לא מבטיח שהכל יסתדר, ממש לא, אבל אתה לא תצא אשם; להיפך, אתה זה שתהיה ממונה על הסליחה.
ב. מנהיג לא יכול להיות מכיל וזורם, הוא צריך לדעת לומר לרשע למה תכה רעך.
ג. אבל כל משה צריך אהרן אחד שיהיה לידו.

אהרן עושה את העגל; מתוך אתר בינ"ה

וזאת הברכה: סודות מחדר העורך

"ב יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ. ג אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ------

  כו אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים. כז מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. כח וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. כט אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".

הפסוקים האלה, הפותחים והחותמים את ברכת משה, נכתבו פה בהמשך אחד – בדילוג מפסוק ה לפסוק כו – וקל לראות שכך, ללא ברכות השבטים, למעשה מדובר בשיר רצוף אחד. נושאו הוא הניצחון על האויבים, המושג בעזרת אלוהים. אלוהים מופיע מסיני, שעיר, פארן, קדש ואשדת; שמות אלה  הם למעשה סיכום מקוצר של המסע במדבר, עד התחנה האחרונה בערבות מואב, תחת אשדות הפסגה. בגירסתנו הפכו השנים האחרונים בהם לקודש ואש-דת, ובכך אנו עשויים להחמיץ את המשמעות המקורית; אולם שינוי זה מחבר את הקורא לנושא התורה, המופיע בהמשך. אולי גם הברית, שתוכנה "מִדַּבְּרֹתֶיךָ", והיא התורה שציוה משה, נזכרת כאן. בחלקה השני מספרת השירה על סיום המסע הזה, על סף הכניסה לארץ המערבית, על גירוש אויבים, על הישועה בה'.

השירה הזו יוצרת משחק משמעויות בין "ואתה על במותימו תדרוך" שבסוף השירה, שמשמעותו הבסת האויבים בדריכה על צואריהם, לבין "והם תכו לרגליך"  שבחלקה הראשון. אמנם "והם תכו לרגליך" כנראה מתייחס למעמד הר סיני של שבטי ישראל, אולם איזכור הרגליים מטרים כבר את אוירת המלחמה והניצחון שבחלקה השני של השירה אל חלקה הראשון, המהווה את המבוא למלחמה. אסיפת השבטים נעזרת ברוכב השמים, והוא מביא להתיישבותם של השבטים ב"ארץ דגן ותירוש".

השירה הזו, בצורתה הזו (ללא ברכות השבטים), אחידה מבחינת סגנונה, ובשני חלקיה חוזרים הביטויים "ישורון", "ישראל" ו"יעקב", וגם מוטיב הדריכה על האויב. השירה הזו היא איפה שירת ניצחון אחת, המסכמת בקיצור את נאומו של משה בכל הספר, פותחת ביציאה ממצרים ומסיימת בכיבוש הארץ, שגם נאום משה חוזר ומדבר עליו שוב ושוב.

בתוך השירה, בין "ישורון" הראשון ל"ישורון" השני, נכנסות הברכות לשבטים. מקום הברכות הוכנס בחלק המתאים – מיד אחרי המילים "שבטי ישראל". אותו פסוק פותח ב"ישורון", "ויהי בישורון מלך", ואחרי סיום ברכות השבטים חוזרת השירה שוב על המילה "ישורון" – "אין כאל ישורון", וזוהי למעשה "חזרה מקשרת", הקושרת את חלקה השני של השירה ה"מקורית" לחלקה הראשון. נראה שהשירה יודעת על הברכות, ומותירה להם כביכול מקום בליבה.

ברכת משה - לוקה סיניורלי, הקפלה הסיסטינית, 1481

* *

ברכת משה השלמה בנויה אם כך משירה אחת, שחולקה לשניים, ובתוכה שובץ אוסף אמירות או שירים קצרים או קטעים ייעודים שנושאם הוא השבטים. המסגרת השירית מעניקה הקשר לאותם קטעים, במקום ובזמן. והאמת היא שזהו מבנה הידוע גם ממקומות אחרים במקרא. הנה כמה דוגמאות:

המזמור ההיסטורי, תהלים ק"ו, מתחיל ומסיים בשירת תפילה ותקווה לגאולה:

 "ב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. ג אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת. ד זָכְרֵנִי יְהוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ. ה לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ. --- --

מז הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ. מח בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ יָהּ."

גם פה הפתיחה והסיום מצטרפים לכדי שירה אחידה, הפותחת ומסיימת באותן מטבעות לשון, ובתווך, בין פסוק ה' לפסוק מ"ז - הקשורים גם הם ביניהם בביטויים וברעיונות, כגון "גויים", וברצף ביטויי הודיה כגון "לראות בטובה, לשמוח, להודות ולהשתבח" - משובצת סקירה היסטורית רחבה.

אף ספרים שלמים עשויים להיות בנויים כך. ספר איוב כולו נאומים המשובצים בתוך סיפור, שחציו קודם להם וחציו בא אחריהם, והוא חרוז ואחיד. סגנון הסיפור המפוצל, שכאמור אחד הוא, ואפילו טעמי המקרא המצורפים אליו, אחידים, ושונים מהחלק המרכזי של הספר, ששפתו שונה וטעמיו אחרים. למען האמת, הנאומים אינם הכרחיים להבנת הסיפור. על פי סיפור המסגרת ברור מדוע הוכה איוב, ברור שעמד בניסיון, ומעמדו ורכושו ומשפחתו הושבו לו; נאומי האמצע אפילו מפריעים לרצף, ואינם זקוקים לסיפור המסגרת, כי הם מתעלמים לחלוטין מסיפור השטן וקיטרוגו.

גם את ספר שופטים אפשר לקרוא כערוך בצורה דומה – פרקים המדברים על מלחמות של כלל העם בתחילה ובסוף, ובתווך סיפורי שופטים ושבטים בודדים. אמנם שם אין סיפור רצף מפוצל, אבל מכל מקום, התופעה דומה.

בכל המקרים האלה נוטים לא מעט חוקרי מקרא לומר שמדובר בהדבקת יצירות שונות זו לזו. אכן, הקטעים המשובצים שבפנים בהחלט יכולים לבוא מרקעים שונים; סיפורי השופטים שייכים כל אחד לזמן ומקום שונה, נאומי ספר איוב עניינם עצמאי ואינם זקוקים לסיפור המסגרת כלל. אולם כאמור, זו צורת כתיבה קיימת במיוחד בספרות השירה והחכמה, ומטרתה להעניק הקשר.

*  *

אף איפיוני או ברכות השבטים עשויים לעמוד בפני עצמם, ואולי מקורם אחר וקדום ושגור על פי הבריות בהקשרים אחרים; אולם חריזתם ליצירה אחת על ידי השירה המקיפה אותם נעשתה על פי התבנית המקובלת, ומטרתה לומר: אלה שבטי ישראל. נפרדים זה מזה, שונים מאד זה מזה, אך בעומדם יחד, ורק בעומדם יחד, הרי הם עמו של אלוהים ובני בריתו, ובידם תינתן הארץ. 

תהילים כ"ז: על האור ועל האופל

במבט ראשון, המזמור הזה מייצג הלך נפש של ראיה לאחור יותר משהוא מייצג סדר אירועים. חלקו הראשון הוא מזמור מלחמה: מרעים וצרים ואויבים, מחנה סוכה ואוהל, "מי אפחד" ובטחון, הם נופלים ואני מרים את ראשי, שר ומזמר. אבל בחלקו השני, כשמתפזר ההמון החוגג והמחבר מוצא את עצמו לבד, תוקפת אותו החרדה של מה היה יכול לקרות, של איך הרגשתי באמת אז, עד כמה באמת פחדתי, גם כשניסיתי להחזיק פאסון: הסתר פנים, אף, נטישה ועזיבה, ושוב עזיבה, תחינה לעזרה. החלק הראשון מתחיל ומסתיים בתרועה – "בקרוב עלי מרעים" מוביל ל"אזבחה זבחי תרועה". אבל החלק השני מתחיל בתחינה ועניה, ומסתיים במשפט לא סגור – "לולא האמנתי - - -"

שני החלקים, הנראים כשני מזמורים נפרדים (ולמעשה אילו באמת היו נפרדים לא היינו מקשרים ביניהם), קשורים ביניהם בפסוקי הפתיחה והסיום, אבל בקשר רופף. אין ביטויים של ממש המשותפים לפסוקים אלה, אלא רק תוכן ואוירה. האור והישע מתחלפים בתקוה ובאומץ. בתוך כל חלק, לעומת זאת, הקשרים ברורים, והמבנה מעגלי ("כיאסטי") בבירור, כפי שמודגם בתרשים למעלה. כך גם האוירה של כל חלק ייחודית לו. 

ועם זאת, בכל חלק יש משפט אחד שאיננו שייך אליו לגמרי, והוא מסומן למעלה בצבע שונה. בחלק הראשון זהו הפסוק "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". הוא שונה בכמה אלמנטים: הוא מבקש ואיננו מצהיר על בטחון ותרועה; הוא מדבר על בית ולא על מחנה וסוכה, כלומר משתוקק למקום של קבע ולא מחנה המלחמה הנודד; ואין בו אויבים ורעה כלל. מעל לכל, איננו יודעים האם מולאה הבקשה.

בחלק השני זהו הפסוק "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים". ראשית, זהו פסוק לא סגור: יש בו תנאי שאין לו מילוי. שנית, אין בו עזיבה ונטישה ואף לא תחינה. כקודמו, החריג הראשון, אין בו אויבים, ומצד שני הם חולקים ביטוי משותף – "נועם ה'", "טוב ה'". "נועם" ו"טוב" הן צמד מילים נרדפות במקומות רבים במקרא ומחוצה לו ("הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים"). שני הפסוקים האלה כביכול עונים זה לזה, מתקשרים זה עם זה, מעל להמולת המחנה, מבעד לתחינה ולזעקה: מעל מקל החובלים של הפרק כולו, האויבים והשוררים ועדי השקר וגם הניצחון, מתנשא מקל הנועם, אבל הוא בסימן שאלה. הישמע? האזכה? האשב? האראה?

*

כל החלק הראשון, הבוטח והמריע, אינו פונה לה', אלא מדבר עליו, בגוף שלישי: ה' מעוז חיי, יצפנני, יסתירני, אהלו. אבל החלק השני פונה ברובו כמתחטא בגוף שני: שמע, חנני, אל תסתר, הורני ונחני ואל תתנני. כך ערוך גם מזמור מפורסם אחר, פרק כ"ג, שהמזמור הזה יותר ממרמז אליו (או "מתכתב איתו", כפי שנהוג לומר היום):

א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר. 

ב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. 

ג                 נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ.

*  *  *

ד גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. 

ה תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. 

ו אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים. 

גם כאן, החלק הראשון כתוב בגוף שלישי וכולו בטחון, והחלק השני בגוף שני והוא רצוף בצורר, שבט,  צלמות ורע. גם כאן החלק הראשון בתנועה, ינהלני, ינחני, מעגלי צדק ("מעגל" הוא דרך). וגם כאן, הפסוק המרכזי (כאן הוא האחרון), שאותו מדגיש המזמור, מדבר על ישיבה בבית ה' ועל הטוב, ממש כמקבילו בפרק כ"ז "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (הוא אפילו ערוך בסדר הפוך – לעומת "כל ימי חיי ושבתי בבית ה'" של פרק כ"ג; וזוהי דרכו של המקרא במקומות רבים מאד להציג אסוציאציה).

 אבל דומה שפרק כ"ג הוא לינארי – הדובר, שהיה כבש בצאנו של ה', יוצא לדרכו כשהוא בוטח בחסד שסובב אותו עד כה. הוא מוביל אל הפסוק האחרון, הבוטח והשמח, לפי הסדר. הכל ישר. אין פחד ואין חרדת נטישה במזמור הזה, כולו אמונה ותמימות. פרק כ"ז, לעומתו, אפל יותר. למרות פתיחתו באור – "ה' אורי" - הוא נותן מקום לפחדים, הוא מרשה לעצמו את ההתפרקות שלאחר העמידה באתגר, הוא מודה בחרדותיו, הוא חופר בנפשו, הוא מעלה על דל לשונו אופציות שלא התממשו, תודה לאל. כשאינך הכבש אלא הרועה – ו"בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי" הוא יותר מרמז לאופציה הזו, שבה הכבש נתון בסכנת טרף מול עיני הרועה החרד – העניינים נראים אחרת. פסוקיו המרכזיים מבליחים בתוכו, באמצע מערבולת התחושות, ונעלמים שוב עד לסוף הפרק, שם יציצו שוב, ללא סיום. הפרק הזה הוא בדידותו של המנהיג; והמנהיג הוא כל אדם, המנהיג את עצמו בנפתולי חייו.

*

מפי הרב הדרי שמעתי, כי המזמור הזה מרמז למעמד של משה בנקרת הצור, שם בהר סיני, לאחר חטא העגל. רמז ראשון נמצא בדבריו של ר' שבתאי מרשקוב (תט"ו – תק"ה, 1655-1745, מתלמידי הבעש"ט) בסידורו:

"מזמור זה יש בו י''ג שמות הוי''ה, ולכך אומרים אותו בר''ח אלול, שמר''ח אלול נפתחים י''ג מכילין (=מדות) של רחמים, והם מגלים ומאירים למטה, וע''י אמירת המזמור יכולים לבטל מעלינו כל המקטרגים לפני בית דין של מעלה."

רמז נוסף הוא המקומות הנזכרים בפרק: אהל, נקרת הצור; וגם הביטויים האחרים – תרועה ("קול העם ברעֹה"), המחנה, הסתר הפנים.

אם אכן כך הוא, הרי שהמזמור הזה, שרקעו הוא אותו מעמד מסתורי בנקרת הצור, שבו גילה הקב"ה למשה את י"ג מידות הרחמים, הוא הוא המקום שבו גילה משה את בדידותו. המנהיג שנאלץ זה עתה לשבור לוחות, להתכחש לכל שליחותו מרגע היציאה ממצרים, ובו במקום התכחש שוב לכעסו ועמד לבקש על העם. הוא המקום שבו גילה אדם שגם כעס הוא תקשורת. הוא המקום שבו גילינו לראשונה, כעם, שאפשר לתקן טעויות; אבל גם שצריך להתאמץ בשביל זה. והוא המקום שבו עמד איש לבד מול פני ה', ולא ראה את פניו, אבל ידע שהוא שם.

*

שיהיה חודש אלול, הבא עלינו לטובה, חודש של רחמים וסליחה.

חוקת: סדר הדברים

סיפורי המקרא לא תמיד מסודרים כסדרם. את הכלל הזה לימד רש"י:

"וימת תרח בחרן" - לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען, והיה שם יותר מששים שנה. שהרי כתיב 'ואברם בן חמש שנים וע' שנה בצאתו מחרן', ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברם מחרן; עדיין נשארו משנותיו הרבה! ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו 'לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו'. לפיכך קראו הכתוב מת (בראשית יא לב)."

הווה אומר: למרות שהליכת אברם קדמה למיתת תרח, בכוונה תחילה סידר הכתוב את האירועים לא כסדרם הכרונולוגי, כדי ש"לא יהא הדבר מפורסם לכל"!

אפשר להבין את דברי רש"י בכמה דרכים, ולענייננו חשוב כאן שדרך המקרא לעתים לסדר סיפורים לא כסדרם, כדי להעביר מסר חשוב יותר; אבל עדיין מוטלת על הפרשן והקורא החובה להתחקות אחר הסדר הנכון, ולראות מה היה יכול להשתמע ממנו. (להרחבה נוספת – כאן)

*  *

על הדרך הזו, אנו רשאים להתבונן בסידורי פרשיות אחרות. כידוע, נחלקו ראב"ע ורמב"ן על מקומה של פרשת קורח; רמב"ן, נאמן לשיטתו שהתורה כסדרה למעט מקומות הכרחיים וספורים ומוצהרים, קורא אותה במקומה, לאחר חטא המרגלים. ראב"ע, לעומתו, נאמן לשיטתו ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא עיקרון שמתיר לנו לחפש הקשרים שלא על פי סדר הסיפור, מבין שאירועי קורח אירעו במקום שבו התעוררה הבעיה – עם הדחת הבכורים ממעמדם, מיד לאחר חטא העגל. כלומר, מבין סיפורי הנסיונות במדבר, קורח הוא הראשון, ולא האחרון. מדוע אם כן סופר במקומו הנוכחי? על כך אין ראב"ע עונה, ואפשר לענות כמה תשובות, מן הסתם בתחומי המסר האמוני והערכי, כיצד התורה בונה סולם של התנהגויות, מה היא רואה כחמור יותר ומה כפחות, מתי יש לספר סיפור כך ומתי אחרת.

אבל מכיון שניתנה רשות, אנו רשאים להרהר, מה דפוס ההתנהגות של משה על פי סדר התפתחותם של האירועים כפי שאירעו באמת, לשיטת אבן עזרא.

מעשה העגל (שמות ל"ב) הוא ראשון המעשים. במעשה זה משה מגיב ספונטנית, במעשה חריף וחריג, ושובר את הלוחות שקיבל זה עתה מלמעלה, ובכך מבטל את הברית שנכרתה בין העם לאלוהיו. אף המדרש רואה בזה מעשה שעשה משה על פי דעתו, אלא שהקב"ה הסכים על ידו. משה נוקט פה בעמדה עצמאית לחלוטין.

מעשה קורח (במדבר ט"ז) הוא השני. מכיון שיש גם פה ערעור על בחירתו של ה', רואה גם פה משה מרד; אלא שלמרד זה כבר מתגנבת נימה אישית, של ערעור על משה עצמו. התגובה עדיין עצמאית: את מבחן המחתות הוא מציע על דעת עצמו, וגם פקודת ההיבקעות שניתנת לאדמה נראית כאילו שלו היא, כביכול הוא תובע מה' שיברא בריאה. אגב, מבחן המחתות אכן לא סיים את הסיפור. אמנם כל מאתים וחמישים מחזיקי המחתות נשרפו, אבל לא היה בכך די כדי לומר מי כן נבחר, בניגוד לתכניתו של משה – אולי מפני שהנשיאים מיהרו והקדימו את המבחן, אולי מסיבה אחרת. כך או כך, אלוהים עצמו נצרך לשוב ולומר, הפעם בעצמו, שיש לערוך מבחן מסוג אחר לגמרי: מבחן המטה הפורח, שתוצאותיו חד משמעיות. והרבה פחות הרסניות.

המבחן השלישי הוא בקברות התאווה (במדבר י"א). שלא כבשתי הפעמים הקודמות, אין כאן מרד ולא אמירה עקרונית מכל סוג שהוא, אלא קיטורים. משה עדיין נפגע, עדיין רואה מרד, ועדיין מגיב עצמאית, אבל התגובה הפעם משנה כתובת וכיוון, והוא "זורק את המפתחות" לפני ה'. שלא כמו בפעם הקודמת, הנזיפה שהוא מקבל מה' ("היד ה' תקצר? עתה תראה היקרך דברי אם לא"), מעודנת ככל שתהיה, גלויה.

ובחטא המרגלים (במדבר י"ג-י"ד), כבר אין משה מגיב כלל. כל הדין והדברים מתנהלים רק בין כלב לעם, ומשה שותק. את דבריו אמר מול ה', וכל כולם בקשת רחמים.

התגובות לחטאים, גם הם עוברות תהליך. על חטא העגל יש עונש ישיר – בני לוי העוברים משער לשער, ענישה ישירה וקשה. כך גם על קורח – אש ופי האדמה, אבל רק על האשמים הישירים. אולם מכאן והלאה הענישה איננה ענישה, אלא רק הולכת המתלונן בדרך בה ביקש ללכת: בשר ביקשתם? בשר תקבלו; את הארץ דחיתם? במדבר תישארו.

המהלך, איפוא, ברור למדי. מפעולה ותגובה ישירה ומיידית של המנהיג כלפי עמו, שתכליתה אולי הרתעה והטמעת הרגלים, עובר גם העם וגם משה כביכול חינוך מחדש: לא להגיב מיד, לתת לאנשים לאכול את מה שבישלו. בסופו של דבר העם יהיה חייב לעמוד על רגליו. סיפור קורח, לפי זה, הוא שלב די התחלתי בתהליך.

*  *

על הרקע הזה, יש לקרוא עתה את סיפור מי מריבה. גם שם תובע העם, גם שם יש בדברים משמעות של מרד, ומשה אכן איננו מגיב מיד, אלא בנפילה על פניו, כפי שלמד. איננו יודעים למה הוא ציפה, אבל נראה שתגובת ה' הפתיעה אותו: לא הולכה בדרך שביקשו כדי להוכיח שסופה אבדון, אלא היענות פשוטה, כאילו כלום. אולי הבין משה שגם כאן יקרה משהו בסוף, אולי ציפה לעונש. על כן עמד לפני הסלע, והפגין את חוסר שביעות רצונו, בדיבור ובמעשה.

                               משה מכה בסלע; ציור קיר מבית הכנסת העתיק של דורא-אירופוס, המאה השלישית

אבל התהליך כבר המשיך הלאה. בפעם הבאה, בסיפור הנחשים, משה איננו נוקט שום פעולה לפני שהעם עצמו בא, מודה בחטאו ומבקש ממנו להתפלל. תגובת ה' הפעם מחייבת כל אדם ואדם לעשות משהו – להביט אל נחש הנחושת - כדי להיזכר, כדי לחלץ את עצמו ממצבו. ובסיפור בעל פעור תיעצר המגפה בזכות פעולה עצמאית של מישהו אחר, של פינחס, שלא נצטווה על כך מלמעלה; למרות שמשה הצטווה לפעול ("הוקע אותם לה' נגד השמש"; האם ציוויו שלו "ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו" הוא אכן מילוי ציווי זה?), לא זו הפעולה שהפסיקה את המגיפה.

בסופו של דבר, זה מה שמלמד מהלך העניינים הזה: תפקיד המחנך הוא ללמד את הנער לצעוד על רגליו שלו, גם אם ייכשל, גם אם זה יכאב לשני הצדדים. בסופו של דבר, המטרה היא לשחרר, להניח, לתת לדור הבא לומר את דברו. לא תמיד תהיה שם לתקן, ולא על הכל אתה אחראי.

בהעלותך: שולית הקוסם

כל ארבעת סיפורי החטאים במדבר, דהיינו קברות התאווה, מרים ואהרן והאשה הכושית, חטא המרגלים וחטא קורח ועדתו (להבדיל מסיפורי החטא בשנה הארבעים), בנויים במתכונת זהה: שלשה קטעים, המובחנים זה מזה בצורה גרפית – בפיסקאות נפרדות; פיסקה ראשונה ובה המעשה עצמו, כלומר החטא או החטאים, פיסקה שניה ובה משא ומתן בין אלוהים למשה, ופיסקה שלישית של ביצוע הגמול. ככל שאנחנו מתרחקים אל תוך הספר, אל תוך המסע, הולך וקטן חלקו של המשא-ומתן, עד שבפרשת קורח הוא כולל שני פסוקים בלבד – " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאַכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע.  וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף", ולעומת זאת חלק החטא וגם העונש הולך ומתרחב. במגמה ברורה הולך הספר ומחריף את האוירה, עד לסיום סיפורי שנות הנדודים, כשהמילים האחרונות של קהל עדת ישראל אחרי סיפור קורח ועדתו הן "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ,  כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת, הַאִם תַּמְנוּ לִגְו‍ֹעַ." עם המילים האלה גווע סיפורו של דור המדבר, ואחרי עוד כמה ענייני הלכה זורחת השמש על השנה הארבעים בעבר הירדן.

סיפור קברות התאווה יכול, אם כך, להיות המודל שעל פיו יש ללמוד את שאר הסיפורים.

ראשונה: החטא

כאמור, בכל הסיפורים מוקדשת הפיסקה הראשונה (כהגדרתה הגרפית, כמו שנכתב הטקסט בספרי התורה שבבתי הכנסת, על פי כל נוסחאות המסורה) למעשה החטא. כך הוא בחטא אהרן ומרים – הפיסקה הראשונה מוקדשת להשמצה אודות האשה הכושית, עם דברי הסבר קצרים על ענוותו של משה; בחטא המרגלים כל הפיסקה הראשונה, הארוכה מאד, מספרת על שליחת המרגלים עד חזרתם, ועד העימות עם כלב; ובסיפור קרח הפיסקה הראשונה, הארוכה למדי גם היא – ובודאי יחסית לסיפור הזה – מספרת על המרד וקבוצותיו השונות, עד להיאספות העדה אל האוהל, בציפיה למבחן.

כך גם כאן, הפיסקה הראשונה מוקדשת לחטא – שכן זו שאחריה כבר מודיעה על תגובה, ונפתח בה משא ומתן. מי ומי החוטאים?

הנה הפיסקה, מחולקת כבר בתוך עצמה לקטעים, לפי התוכן. המונולוג של העם, קטע בינים המתאר את המן שהוא נשוא התלונה הישיר ואת הערכת התלונה (ויחר, רע), ואחר כך המונולוג של משה.

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה. וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.  וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.  

(וְהַמָּן - כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח, שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.  וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו.)  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. 

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי.  הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ", כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.  מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה".  לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.  וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי - הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

תלונת העם מוגדרת כבר בתחילתה כ"תאווה", והמילה חוזרת פעמיים – "התאוו תאווה"; זוהי כותרת המעשה, והיא למעשה מסגרתו הספרותית. בלשון הזו בדיוק ייסגר הסיפור בפסוקו האחרון – "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים", בחזרה כפולה על השורש "אוה".

והמונולוג פשוט: נמנים בו שבעה פריטים, כדי ליצור רושם של שפע גדול: בשר, דגה, קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים, שומים. הוא מנוסח בשאלה, "מי יאכילנו בשר", שאלה שאיננה נענית, כמו רוב הקינות במקרא, ובכך יוצרת באמת רושם של בכי. והיא מתבססת על הניגוד בין "זכרנו" לבין "ועתה". מול שפע שבעת המינים של העבר מוצג פריט אחד של ההווה, יבש, המן. (לעתיד לבוא, בנאומיו בספר דברים, יציב משה שבעה מינים אחרים, כדי לשבח את ארץ ישראל). המגמה ברורה, אם כן: עם הפנים לעבר.

המונולוג של משה בנוי בצורה מורכבת הרבה יותר:

לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. 

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ,

כִּי תֹאמַר אֵלַי "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ", כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק,

 עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. 

מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה". 

לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.

וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי - הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

הסימונים והצורות מבליטים את מבנהו של המונולוג: סביב המילה המנחה, ה"משא" (באדום), נשזר מבנה מעגלי. פותח ברעה (מודגשת בקו תחתי) "למה הרעת", ומסיים ברעה "אל אראה ברעתי" (ובכך מתקשר ישירות למשפט הקודם, "ובעיני משה רע"). מציאת החן היא החוליה הבאה (בצהוב); במשפט השני וגם במשפט שלפני האחרון מופיעה המילה "אנכי", ומציבה את משה במרכז התלונה (בירוק כל המילים שבהם משה מדבר על עצמו). במעגל הבא, הפנימי, מופיעים ציטוטים – דברי ה' "שאהו בחיקך" מול דברי העם "תנה לנו בשר". את שניהם, זועק משה, אינני יכול כבר לסבול. ובמרכז הקטע, בבדידות מזהירה, משפט שלמעשה איננו שייך כלל לתלונה, שלא הוזכר בידי איש, אבל "מתפלק" למשה, "על האדמה אשר נשבעת לאבותיו", כאילו חלק מהגדרת שליחות האומנת של משה.

המשפט הזה, שאיננו מכוון ואיננו נצרך, הוא הוא הציר של דברי משה, שכביכול בבלי דעת פרק בפסוק הזה את המשא שעל ליבו – איפה האדמה הזו? לאן הגענו? לאן הובלת אותנו?

כלומר, אם ציר התלונה של העם הוא העבר, הרי שציר התלונה של משה הוא העתיד. אם העם מתלונן משום שאיננו מאמין, וארץ ישראל לא באמת מעניינת אותו, הרי שמשה מתלונן משום שהוא כן מאמין. שם בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, ואיש לא ירעב לבצלים ולבשר ולדגה, אבל מדוע איננו מגיעים? ושניהם, הן העם והן משה, קצים בהווה. העם מתאווים לבשר, משה מתאווה לארץ. זה וגם זה, בחלק הראשון, של החטאים. אין חטאו של זה כחטאו של זה, אבל תגובתו של ה' אכן מופנית כלפי שני המונולוגים.

שניה: דיבורים

הקטע השני, שבו מודיע ה' על תכניתו, בנוי גם הוא בשני חלקים של דברי ה', חלק כנגד כל תלונה, ואחריהם דברי תשובה של משה. ככלל, בכל הסיפורים האלה אין העונשים אלא המשך כביכול טבעי של התלונה: רציתם בשר – קבלו. רציתם לראות את ה', אהרן ומרים – בואו וראו והיווכחו האם יש בכוחכם לעמוד בזה. אינכם רוצים להיכנס לארץ – הישארו במדבר. ואף כאן הדבר כן. אל העם אומר ה', בשר רציתם, בשר תקבלו. ואל משה הוא אומר, עזרה רצית, עזרה תקבל. וגם מכאן ניתן לראות כי יש ביחס זה משום פן של ביקורת על המונולוג של משה בקטע הקודם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:

 אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.  וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. 

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר: הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר. כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם", וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם.  לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם.  עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא, יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר "לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם". 

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּו,ֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ "בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים"?!  הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם, אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?!

בדברים אל משה שם ה' את משה במרכז, כפי שהוא הציג את דבריו למעלה. אספה לי, אשר ידעת, ויתיצבו עמך, הרוח אשר עליך, ונשאו אתך, ולא תשא לבדך. משה במרכז הקטע הזה, אבל כל ההצבה הזו במרכז באה כדי להוציא אותו מהמרכז. כבד עליך? יפה. תקבל עזרה, ומעתה לא תהיה שם לבד. האם זה מה שרצית, משה?

בתוך הדברים נשזר שוב ה"משא", שעליו התלונן משה. אבל אלמנט חדש מופיע, שמקומו מובלט על רקע הקטע הבא, והוא "הרוח" (בכחול), לעומת "הבשר" בדברים אל העם (בצהוב). ועוד דבר נוסף ועקרוני: העם. יש לעם הזה זקנים ושוטרים, והם זכאים להשראת שכינה ממש כמוך; משה עצמו חזר בכל המונולוג שלו, בקטע הקודם, ארבע פעמים על הביטוי "העם הזה" (הודגש שם באותיות נטויות). כאן מוריד מהם הקב"ה את שם הלואי המזלזל "הזה", ומעמיד בראשו את זקני העם ושוטריו (שכבר הראו בעבר דאגה גדולה יותר לחיי היומיום של העם, יותר ממשה שמעייניו היו נתונים אז, לפני פרעה, לעתיד ולגאולה). באמצעות הרמז לסיפור היציאה, מרמז ה' למשה – האם לא שכחת משהו? עבור מי באמת נועד המסע הזה? למען מי נושא אתה את המשא הזה?

בקטע הבא נפנה ה' חזרה אל העם ומודיע על עונשו, בשפע שלא יוכל לעמוד בו. כנגד שבעת סוגי האוכל שהם הזכירו, מזכיר אלוהים בדבריו שבעה מצייני זמן: מחר, יום אחד, יומיים, חמישה ימים, עשרה ימים, עשרים יום, חודש ימים. והנימוק הנסתר שלא נאמר בקול, למה זה יצאנו ממצרים, מוצא לאור.

משה, בתגובה, נזעק. הזעקה, שרבים דשו בה, מן הסתם אינה מביעה חוסר אמונה, אבל היא מנסה להניא את ה' מתכניתו, שמשה מבין לאן היא מובילה. ברגע האמת, משה שב ומכנה את העם "העם אשר אנכי בקרבו" (באותיות מוטות). אנחנו יחד, זה לא היה באמת "העם הזה". אני באמת האומן, ואני באמת רוצה לדאוג להם.

שלישית: ביצוע וניסיון

עתה הגיע חלק הביצוע:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הֲיַד ה' תִּקְצָר? עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא. 

 וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה'.

 וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.  וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ - וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. 

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ; וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.  וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה, וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה! וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו, וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!  וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. 

 וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה', וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה, וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.  וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו, הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.  הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם, טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. 

 וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.

התגובה נפתחת כאילו בהמשכו של הדו-שיח, אולם כבר אין פה משא ומתן. ה' מודיע על סיום השיחה, ומשה יוצא ומדבר את אשר צווה.

בשני קטעים מקבילים עולה לפנינו תמונה דומה: שפע יורד, שפע גדול מדי, שפע שכביכול נוזל אל סביבותיו. שנים מועמדים פה בניסיון, מה יעשו מול השפע הזה: משה והעם. שני הקטעים נפתחים באותה מילה – "ויאסף" (בצהוב), האחת בפעיל, השניה בסביל. באחד המילה החוזרת היא שוב "רוח", בשני "בשר" (וגם "שלו" מקור הבשר; שניהם בירוק).

הקטע הראשון הוא של משה. הוא הפועל, הוא המכנס, הוא המוציא, ואליו מדבר ה'; ואחר כך נאצלת רוחו על הזקנים. אבל כאן, פתאום תקלה: כמו בסיפור "שולית הקוסם", הרוח אינה נעצרת. תופעת ההתנבאות ממשיכה אל תוך המחנה, פנימה, למקום שבו נמצא העם, ולא נותרת בחוץ, באוהל מועד המבודד. ושני המשרתים, הנער ויהושע, שאולי מעמדם מתערער עתה, נזעקים: אדוני משה, מה יהיה? מה זה פה, כל אחד יכול להתנבא כרצונו?

זהו הניסיון של משה. האם יפגין מנהיגות? האם יעמוד על ביצוע דברי ה' כלשונם? האם ירשה אנרכיה?

ומשה מפתיע, ומגלה מנהיגות. כן, אכן, כך רציתי, כך ביקשתי, כך מגיע לי. אני את הלקח שלי הבנתי. האם גם אתם תוכלו להבין, יהושע והנער? "ומי יתן כל עם ה' נביאים". לא "העם הזה" כבדבריו הראשונים, אפילו לא "העם אשר אנוכי בקרבו" כבדברי תשובתו לה' בקטע השני, שגם שם עדיין הוא במרכז, אלא "עם ה'", ומי יתן ויהיו כולם נביאים. סדר העדיפויות הנכון חוזר אל מקומו, גם בשעה שהעם נענש, דוקא בשעה שהעם נענש, בייחוד בשעה שהעם נענש.

ההתרחשות הזו נעה בין האוהל שבחוץ לבין המחנה. משה, בסיום הסצנה, נמצא באוהל, ומדוּוח על הקורה במחנה; הרוח הגיעה גם לשם. הסצנה הבאה מוצאת את משה נאסף אל המחנה, אל העם, להיות עימו בצרתו. וגם שם המשחק הוא בין הפנים לחוץ: הבשר ניטש סביבות המחנה, במרחק גדול, והעם מתנפל עליו ואוסף אותו "סביבות המחנה" במחיר של הליכת יום ולילה. גם השורש "אסף" משחק פה: שני הקטעים מתחילים, כאמור, במילה "ויאסף", אבל גם בתוכם מופיע השורש הזה שוב – הזקנים מתנבאים ולא יספו, והעם אוסף את השלו (באותיות מודגשות). כל אחד מהם מנצל את האסיפה האלוהית הזו לכיוון אחר – אלה לרוח ואלה לבשר.

העם אכן נענש. שפע שְלָו ובשר מושפע עליו, והוא אינו עומד בפיתוי ומתנפל על הכיבוד הפרוס על שולחנות המסיבה, ובדיוק כמו במסיבות כאלה, התוצאה היא כאב בטן. הלשונות מקבילים ללשונות התלונה שבפיסקה הראשונה (אבל אין לטעות: המבנה המורכב והמשוכלל של הסיפור הוא אחיד, וכולו בנוי על הקשרים פנימיים המתכתבים זה עם זה, ואין לראות פה הרכבה של שני סיפורים שונים, כפי שנעשה, למשל, ב"עולם התנ"ך", בקטע שנכתב על ידי יצחק אבישור).

מנהיגותו של משה עלתה מדרגה, מפני שהיה מוכן לרדת מדרגה. אבל גם העם, גם ברדתו, גם בענישתו, עלה מדרגת "העם הזה" לדרגת "עם ה'". וכך נהגו חסידים לומר: החטאים של דור המדבר, הם התורה שלנו.