בהעלותך: שולית הקוסם

כל ארבעת סיפורי החטאים במדבר, דהיינו קברות התאווה, מרים ואהרן והאשה הכושית, חטא המרגלים וחטא קורח ועדתו (להבדיל מסיפורי החטא בשנה הארבעים), בנויים במתכונת זהה: שלשה קטעים, המובחנים זה מזה בצורה גרפית – בפיסקאות נפרדות; פיסקה ראשונה ובה המעשה עצמו, כלומר החטא או החטאים, פיסקה שניה ובה משא ומתן בין אלוהים למשה, ופיסקה שלישית של ביצוע הגמול. ככל שאנחנו מתרחקים אל תוך הספר, אל תוך המסע, הולך וקטן חלקו של המשא-ומתן, עד שבפרשת קורח הוא כולל שני פסוקים בלבד – " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאַכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע.  וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף", ולעומת זאת חלק החטא וגם העונש הולך ומתרחב. במגמה ברורה הולך הספר ומחריף את האוירה, עד לסיום סיפורי שנות הנדודים, כשהמילים האחרונות של קהל עדת ישראל אחרי סיפור קורח ועדתו הן "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ,  כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת, הַאִם תַּמְנוּ לִגְו‍ֹעַ." עם המילים האלה גווע סיפורו של דור המדבר, ואחרי עוד כמה ענייני הלכה זורחת השמש על השנה הארבעים בעבר הירדן.

סיפור קברות התאווה יכול, אם כך, להיות המודל שעל פיו יש ללמוד את שאר הסיפורים.

ראשונה: החטא

כאמור, בכל הסיפורים מוקדשת הפיסקה הראשונה (כהגדרתה הגרפית, כמו שנכתב הטקסט בספרי התורה שבבתי הכנסת, על פי כל נוסחאות המסורה) למעשה החטא. כך הוא בחטא אהרן ומרים – הפיסקה הראשונה מוקדשת להשמצה אודות האשה הכושית, עם דברי הסבר קצרים על ענוותו של משה; בחטא המרגלים כל הפיסקה הראשונה, הארוכה מאד, מספרת על שליחת המרגלים עד חזרתם, ועד העימות עם כלב; ובסיפור קרח הפיסקה הראשונה, הארוכה למדי גם היא – ובודאי יחסית לסיפור הזה – מספרת על המרד וקבוצותיו השונות, עד להיאספות העדה אל האוהל, בציפיה למבחן.

כך גם כאן, הפיסקה הראשונה מוקדשת לחטא – שכן זו שאחריה כבר מודיעה על תגובה, ונפתח בה משא ומתן. מי ומי החוטאים?

הנה הפיסקה, מחולקת כבר בתוך עצמה לקטעים, לפי התוכן. המונולוג של העם, קטע בינים המתאר את המן שהוא נשוא התלונה הישיר ואת הערכת התלונה (ויחר, רע), ואחר כך המונולוג של משה.

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה. וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.  וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.  

(וְהַמָּן - כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח, שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.  וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו.)  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. 

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי.  הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ", כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.  מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה".  לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.  וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי - הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

תלונת העם מוגדרת כבר בתחילתה כ"תאווה", והמילה חוזרת פעמיים – "התאוו תאווה"; זוהי כותרת המעשה, והיא למעשה מסגרתו הספרותית. בלשון הזו בדיוק ייסגר הסיפור בפסוקו האחרון – "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים", בחזרה כפולה על השורש "אוה".

והמונולוג פשוט: נמנים בו שבעה פריטים, כדי ליצור רושם של שפע גדול: בשר, דגה, קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים, שומים. הוא מנוסח בשאלה, "מי יאכילנו בשר", שאלה שאיננה נענית, כמו רוב הקינות במקרא, ובכך יוצרת באמת רושם של בכי. והיא מתבססת על הניגוד בין "זכרנו" לבין "ועתה". מול שפע שבעת המינים של העבר מוצג פריט אחד של ההווה, יבש, המן. (לעתיד לבוא, בנאומיו בספר דברים, יציב משה שבעה מינים אחרים, כדי לשבח את ארץ ישראל). המגמה ברורה, אם כן: עם הפנים לעבר.

המונולוג של משה בנוי בצורה מורכבת הרבה יותר:

לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. 

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ,

כִּי תֹאמַר אֵלַי "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ", כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק,

 עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. 

מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה". 

לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.

וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי - הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

הסימונים והצורות מבליטים את מבנהו של המונולוג: סביב המילה המנחה, ה"משא" (באדום), נשזר מבנה מעגלי. פותח ברעה (מודגשת בקו תחתי) "למה הרעת", ומסיים ברעה "אל אראה ברעתי" (ובכך מתקשר ישירות למשפט הקודם, "ובעיני משה רע"). מציאת החן היא החוליה הבאה (בצהוב); במשפט השני וגם במשפט שלפני האחרון מופיעה המילה "אנכי", ומציבה את משה במרכז התלונה (בירוק כל המילים שבהם משה מדבר על עצמו). במעגל הבא, הפנימי, מופיעים ציטוטים – דברי ה' "שאהו בחיקך" מול דברי העם "תנה לנו בשר". את שניהם, זועק משה, אינני יכול כבר לסבול. ובמרכז הקטע, בבדידות מזהירה, משפט שלמעשה איננו שייך כלל לתלונה, שלא הוזכר בידי איש, אבל "מתפלק" למשה, "על האדמה אשר נשבעת לאבותיו", כאילו חלק מהגדרת שליחות האומנת של משה.

המשפט הזה, שאיננו מכוון ואיננו נצרך, הוא הוא הציר של דברי משה, שכביכול בבלי דעת פרק בפסוק הזה את המשא שעל ליבו – איפה האדמה הזו? לאן הגענו? לאן הובלת אותנו?

כלומר, אם ציר התלונה של העם הוא העבר, הרי שציר התלונה של משה הוא העתיד. אם העם מתלונן משום שאיננו מאמין, וארץ ישראל לא באמת מעניינת אותו, הרי שמשה מתלונן משום שהוא כן מאמין. שם בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, ואיש לא ירעב לבצלים ולבשר ולדגה, אבל מדוע איננו מגיעים? ושניהם, הן העם והן משה, קצים בהווה. העם מתאווים לבשר, משה מתאווה לארץ. זה וגם זה, בחלק הראשון, של החטאים. אין חטאו של זה כחטאו של זה, אבל תגובתו של ה' אכן מופנית כלפי שני המונולוגים.

שניה: דיבורים

הקטע השני, שבו מודיע ה' על תכניתו, בנוי גם הוא בשני חלקים של דברי ה', חלק כנגד כל תלונה, ואחריהם דברי תשובה של משה. ככלל, בכל הסיפורים האלה אין העונשים אלא המשך כביכול טבעי של התלונה: רציתם בשר – קבלו. רציתם לראות את ה', אהרן ומרים – בואו וראו והיווכחו האם יש בכוחכם לעמוד בזה. אינכם רוצים להיכנס לארץ – הישארו במדבר. ואף כאן הדבר כן. אל העם אומר ה', בשר רציתם, בשר תקבלו. ואל משה הוא אומר, עזרה רצית, עזרה תקבל. וגם מכאן ניתן לראות כי יש ביחס זה משום פן של ביקורת על המונולוג של משה בקטע הקודם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:

 אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.  וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. 

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר: הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר. כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם", וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם.  לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם.  עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא, יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר "לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם". 

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּו,ֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ "בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים"?!  הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם, אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?!

בדברים אל משה שם ה' את משה במרכז, כפי שהוא הציג את דבריו למעלה. אספה לי, אשר ידעת, ויתיצבו עמך, הרוח אשר עליך, ונשאו אתך, ולא תשא לבדך. משה במרכז הקטע הזה, אבל כל ההצבה הזו במרכז באה כדי להוציא אותו מהמרכז. כבד עליך? יפה. תקבל עזרה, ומעתה לא תהיה שם לבד. האם זה מה שרצית, משה?

בתוך הדברים נשזר שוב ה"משא", שעליו התלונן משה. אבל אלמנט חדש מופיע, שמקומו מובלט על רקע הקטע הבא, והוא "הרוח" (בכחול), לעומת "הבשר" בדברים אל העם (בצהוב). ועוד דבר נוסף ועקרוני: העם. יש לעם הזה זקנים ושוטרים, והם זכאים להשראת שכינה ממש כמוך; משה עצמו חזר בכל המונולוג שלו, בקטע הקודם, ארבע פעמים על הביטוי "העם הזה" (הודגש שם באותיות נטויות). כאן מוריד מהם הקב"ה את שם הלואי המזלזל "הזה", ומעמיד בראשו את זקני העם ושוטריו (שכבר הראו בעבר דאגה גדולה יותר לחיי היומיום של העם, יותר ממשה שמעייניו היו נתונים אז, לפני פרעה, לעתיד ולגאולה). באמצעות הרמז לסיפור היציאה, מרמז ה' למשה – האם לא שכחת משהו? עבור מי באמת נועד המסע הזה? למען מי נושא אתה את המשא הזה?

בקטע הבא נפנה ה' חזרה אל העם ומודיע על עונשו, בשפע שלא יוכל לעמוד בו. כנגד שבעת סוגי האוכל שהם הזכירו, מזכיר אלוהים בדבריו שבעה מצייני זמן: מחר, יום אחד, יומיים, חמישה ימים, עשרה ימים, עשרים יום, חודש ימים. והנימוק הנסתר שלא נאמר בקול, למה זה יצאנו ממצרים, מוצא לאור.

משה, בתגובה, נזעק. הזעקה, שרבים דשו בה, מן הסתם אינה מביעה חוסר אמונה, אבל היא מנסה להניא את ה' מתכניתו, שמשה מבין לאן היא מובילה. ברגע האמת, משה שב ומכנה את העם "העם אשר אנכי בקרבו" (באותיות מוטות). אנחנו יחד, זה לא היה באמת "העם הזה". אני באמת האומן, ואני באמת רוצה לדאוג להם.

שלישית: ביצוע וניסיון

עתה הגיע חלק הביצוע:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הֲיַד ה' תִּקְצָר? עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא. 

 וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה'.

 וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.  וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ - וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. 

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ; וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.  וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה, וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה! וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו, וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!  וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. 

 וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה', וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה, וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.  וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו, הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.  הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם, טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. 

 וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.

התגובה נפתחת כאילו בהמשכו של הדו-שיח, אולם כבר אין פה משא ומתן. ה' מודיע על סיום השיחה, ומשה יוצא ומדבר את אשר צווה.

בשני קטעים מקבילים עולה לפנינו תמונה דומה: שפע יורד, שפע גדול מדי, שפע שכביכול נוזל אל סביבותיו. שנים מועמדים פה בניסיון, מה יעשו מול השפע הזה: משה והעם. שני הקטעים נפתחים באותה מילה – "ויאסף" (בצהוב), האחת בפעיל, השניה בסביל. באחד המילה החוזרת היא שוב "רוח", בשני "בשר" (וגם "שלו" מקור הבשר; שניהם בירוק).

הקטע הראשון הוא של משה. הוא הפועל, הוא המכנס, הוא המוציא, ואליו מדבר ה'; ואחר כך נאצלת רוחו על הזקנים. אבל כאן, פתאום תקלה: כמו בסיפור "שולית הקוסם", הרוח אינה נעצרת. תופעת ההתנבאות ממשיכה אל תוך המחנה, פנימה, למקום שבו נמצא העם, ולא נותרת בחוץ, באוהל מועד המבודד. ושני המשרתים, הנער ויהושע, שאולי מעמדם מתערער עתה, נזעקים: אדוני משה, מה יהיה? מה זה פה, כל אחד יכול להתנבא כרצונו?

זהו הניסיון של משה. האם יפגין מנהיגות? האם יעמוד על ביצוע דברי ה' כלשונם? האם ירשה אנרכיה?

ומשה מפתיע, ומגלה מנהיגות. כן, אכן, כך רציתי, כך ביקשתי, כך מגיע לי. אני את הלקח שלי הבנתי. האם גם אתם תוכלו להבין, יהושע והנער? "ומי יתן כל עם ה' נביאים". לא "העם הזה" כבדבריו הראשונים, אפילו לא "העם אשר אנוכי בקרבו" כבדברי תשובתו לה' בקטע השני, שגם שם עדיין הוא במרכז, אלא "עם ה'", ומי יתן ויהיו כולם נביאים. סדר העדיפויות הנכון חוזר אל מקומו, גם בשעה שהעם נענש, דוקא בשעה שהעם נענש, בייחוד בשעה שהעם נענש.

ההתרחשות הזו נעה בין האוהל שבחוץ לבין המחנה. משה, בסיום הסצנה, נמצא באוהל, ומדוּוח על הקורה במחנה; הרוח הגיעה גם לשם. הסצנה הבאה מוצאת את משה נאסף אל המחנה, אל העם, להיות עימו בצרתו. וגם שם המשחק הוא בין הפנים לחוץ: הבשר ניטש סביבות המחנה, במרחק גדול, והעם מתנפל עליו ואוסף אותו "סביבות המחנה" במחיר של הליכת יום ולילה. גם השורש "אסף" משחק פה: שני הקטעים מתחילים, כאמור, במילה "ויאסף", אבל גם בתוכם מופיע השורש הזה שוב – הזקנים מתנבאים ולא יספו, והעם אוסף את השלו (באותיות מודגשות). כל אחד מהם מנצל את האסיפה האלוהית הזו לכיוון אחר – אלה לרוח ואלה לבשר.

העם אכן נענש. שפע שְלָו ובשר מושפע עליו, והוא אינו עומד בפיתוי ומתנפל על הכיבוד הפרוס על שולחנות המסיבה, ובדיוק כמו במסיבות כאלה, התוצאה היא כאב בטן. הלשונות מקבילים ללשונות התלונה שבפיסקה הראשונה (אבל אין לטעות: המבנה המורכב והמשוכלל של הסיפור הוא אחיד, וכולו בנוי על הקשרים פנימיים המתכתבים זה עם זה, ואין לראות פה הרכבה של שני סיפורים שונים, כפי שנעשה, למשל, ב"עולם התנ"ך", בקטע שנכתב על ידי יצחק אבישור).

מנהיגותו של משה עלתה מדרגה, מפני שהיה מוכן לרדת מדרגה. אבל גם העם, גם ברדתו, גם בענישתו, עלה מדרגת "העם הזה" לדרגת "עם ה'". וכך נהגו חסידים לומר: החטאים של דור המדבר, הם התורה שלנו. 

רות: רוחות של שינוי

נעמי

בית לחם לא האירה לי פנים. מהומה, הרבה רעש נרגש, דברים שלי אל ההמון הצובא, וזהו. הביתה, לבד, לחושך. איש אינו מתעניין. לא שאין קרובים – יש ויש, ואפילו די מכובדים. אבל ככל שהחודשים עוברים, אין סימן או אות חיים מהם. והייאוש הולך וגדל.

קראן לי מרא. זה מה שהיה מוכן על לשוני מרגע היציאה ממואב, הלוך והרהר במר הגורל. החזרה הביתה, כאילו עצמאות, כאילו לקיחת גורלי בידי, כמו פעם, איננה מעשה של פתיחת דף חדש, אלא של יאוש. לפחות אמות במקום שאני מכירה, שמכירים אותי – מכירים אותי? -  ולא במקום הזה, שאין לי בו דבר. אבל בית לחם, בסופו של מסע,  לא היתה לי לא לחם ולא בית.

ורות? מי ביקש ממנה לבוא. למה היא גרה פה איתי. למה היא בכלל נסחבה הנה. מה היא בכלל מבינה. מה יודעת הצעירונת הזו על החיים ועל מה זה לאבד הכל, עבר ועתיד. ולמה היא מפריעה לי לשקוע ברחמים העצמיים האלה, עם הפעלתנות השקטה הזו, שלא תובעת דבר. למה היא מתעקשת לסדוק את חומת המסכנות שטוויתי לעצמי, כמו אלמנה שחורה.

ומה היא בכלל חושבת. שגם היא עזבה הכל? שגם לה אין עבר ואין עתיד? מה, זה בכלל דומה? היא עשתה את זה מבחירה, אני – אחרים בחרו בשבילי. והכל היה טוב כל כך, ופתאום הכל נחרב. מה היא מתריסה לי פה כל יום, הנה, אדם יכול לקום ולשנות את כל עולמו.

ומה, היא לא מתריסה? הולכת בבוקר בשקט, כמו רוח. חוזרת בערב בשקט, כמו צל. כאילו היא לא יודעת שאני יודעת שהיא יודעת שלא הייתי שורדת בלעדיה. באמת לא הייתי שורדת, אבל אי אפשר לשאת את זה יותר. תזכורת מתמדת לכמה טפשה הייתי כל ימי. אני, שתמיד אמרתי כן לכל מה שאחרים החליטו בשבילי. חוצפנית.

ועקשנית. לא עזר כלום. כמה שאמרתי וחזרתי, מה זה יעזור, כבר אין מה לעשות, הזמן עבר, שום דבר לא יצמח מזה, אתן לא שייכות לשם, יש שם עולם אחר, חוקים אחרים, לא תבינו את העולם ההוא. לא תבינו אותי. מה צעיר מבין בייאוש של זקן. אלה עם התקווה המזמזמת שלהם, כמו יתוש. ומה צעירה מבינה ביאוש של זקנה. מה היא חושבת שתמצא שם? בחורים צעירים? אפילו אם תרצה לא אתן לה. היא שלי, היא תצטרך לחכות לבן שלעולם לא יהיה לי. לא עזר כלום, עקשנית. ככה להקשות על מרירותה של אשה, שמה כבר נשאר לה בחייה חוץ ממרירותה. מרא זה השם הראשון שלי. אפילו את זה היא לא נותנת לי.

בועז

מעולם לא יצאתי את גבולות ארצי. גם לא ברעב ובבצורת. סלע איתן הייתי לכל סביבותי. גם קרובי משפחה עזבו, ובהם מכובדים ועשירים. לא אני. האיש כמוני יברח? האיש כמוני יקום וילך?

והאיש כמוני יקום וישנה לפתע את מהלך חייו? ככה פתאום, ממסלול שבו נעתי כל ימי, שהכל היה ברור בו, מילדותי, שהשיגרה כבר הובילה אותו מיום אל יום? ולאן? אל הבלתי נודע? לשנות? ומה יצא מזה? ומי אמר שיהיה שם יותר טוב? הנה תראו, הגאוותן הזה, אלימלך. "אני לוקח את גורלי בידי", "כשהמצב רע צריך לקום ולשנות את מצב הכוכבים", ותראו מה קרה לו. כמו חתול זקן חוזרת עכשיו אלמנתו השכולה, בודדה, עם איזה סרח עודף מואבי, נכרי, להוסיף על דאגותיה שיהיה לה לפרנס במה שאין לה, מרת נפש.

להיצמד לקיים. להתעקש. לא להיסחף עם הרוח. אני דוגמה ליציבות. ולשמרנות. ולאחריות. כל סובבי יודעים: בועז הוא סלע יציב, אפשר לסמוך עליו. מקומי מובטח, יוקרתי יציבה, דברי נשמע, משרתי נאמנים, לחמי ניתן, סדר יומי קבוע. ללא ריגושים מיותרים.

ולעתים, כשנושבת הרוח, והשמש מטילה את צלליה, ונשמעת איוושת געגועים ממרחק, ועולם שלא ראיתי אף פעם מלחש בראשי שיבולי החיטה בשדותי העמוסים תבואה, אני מנער את ראשי ומסלק את הטרדנות הזו. סכנה...

חזרה אל נערי. תמיד הם שם, נכונים לכל משאלה, יודעים הכל כשצריך. הם החלון שלי אל העולם, ומי צריך יותר. הם יודעים מה קורה שם בחוץ, בארץ הצבעים והצלילים שמעולם לא שמעתי, בארץ שבה הכל משתנה כל הזמן, ואנשים רצים, נופלים וקמים, עוזבים וחוזרים, מעפילים ויורדים; ארץ שקולות צחוק רמים נשמעים בה, וצהלות ילדים ושמחת אהבה, ונופים וקסם החידוש; אבל גם קולות אבל ותהומות ייאוש. אלה גם אלה מעולם לא ידעתי.

ולא רציתי לדעת. מה רע לי פה. הכל יציב. מחר כמו אתמול. ולמחרתו גם כן. וככה עד עולם. סגור את החלון, נער. הרוח פורצת פנימה.

טוב

אינכם יודעים את שמי. איש אינו יודע. אני קרוב של בועז, זה מספיק. וגם של אלימלך המסכן. ושל בניו המתים. אני הגאולה? הא. אני השולים. כשצריך אותי, אשלף מהירכתים אל אור הזרקורים לשתי דקות, וחזרה החוצה. הם, הגדולים, יעמדו שם באמצע הבמה וישחקו בגורלות. יעבירו רכוש, יסחרו בבני אדם, ישדכו ויפרידו. בועז העשיר שמעולם לא ידע מה זה סירוב ודחיה, שכל דבר שיוציא מפיו מיד יקפצו כמה מלחכי פינכה, ימהרו להגיש מידע, ללחוש עצות, לסדר סביבו את התפאורה כדי שהוא ירגיש שליטה – גם אם בינתים הם מקדמים אינטרסים משלהם. ונעמי: האלמנה השחורה שאיננה יוצאת מפתח הבית מאז ששבה הנה, כאילו איננה מוכנה שיראו אותה בחרפתה אחרי שהיא היתה בעצמה מין בועז כזה. אמנם אשה, לא היא ציוותה, אבל גם כשאלימלך אמר משהו כולם ידעו מי באמת אומר. אין לי ספק שידה בדבר. הלא הם קרובים, ודאי נדברו. זו יש לה עול על צוארה, את הנכריה הזו, אלמנה גם כן, וזה יש לו אינטרס לסדר את העניינים, ויש שדה באמצע, יש להם מה להרוויח ויש להם ממה להיפטר.

האמת היא שאולי לא בדיוק להיפטר. כולם שמעו איך הוא איבד את לשונו כשההיא התחילה לדבר אליו בשדה. פרץ דברים לא אופייני, התבלבלות, את כל עולמו היא זעזעה. קורים אצלו דברים? האיש הזה שמעולם לא יצא את גבולות עולמו? ומי היא האשה ההיא שחמקה מהגורן בלילה?

טוב, עזבו. זה לא מעניין אותי. הכל רכילויות. אני הגואל, אני התירוץ, אולי ארוויח מזה משהו, ודי בזה.

בועז

והאיוושה בשיבולים מתגברת. והשמש קופחת, ובכל זאת כאילו הרוח. אפילו הנער, ששאלתי אותו על הנערה, נראה כמסתיר משהו. בלחישה מהירה, כולם יודעים, הלא זוהי הנערה השבה עם נעמי, כל העיר מדברת, או דיברה, מי יודע מה אמר. דבריו טבעו ברוח העזה שנשבה באזני, רק באזני. היא באה משם, מרחוק. ממקום שהיה שלה למקום שלא ידעה מעודה. קמה ועזבה. קמה ועשתה. קמה ושינתה. ללא עבר, ללא משא, ללא מחויבות, ללא ציפיות של סובביה. רק היא וגורלה. ככה היא רצתה וזהו.

איך אפשר? לקום ולהפוך חיים? להחליט ולעשות? ואיפה החשש? ואיפה ההכנה? ואיפה האחריות? ואיפה המה יגידו? ככה, פשוט, כי נראה לך שזו האמת? ואם היא לא? ככה לסכן חיים שלמים? הנה, קחו אותי. לעולם לא אסכן. גם אם יהיו חיים שלמים שם בחוץ, אני את חיי שלי אמשיך לחיות, עקב בצד אגודל, כמו תמיד, עד עולם, ללא הרף, תיק תק, תיק תק, תיק תק, והזמן אוזל ואוזל, והחיים בחוץ - - -

הלא היה לה שם בית, משפחה, אוכל. מה היא חשבה למצוא, במרחקים, בארץ הקשה הזו, בעיר הקטנה הזו שבה כולם יודעים הכל על כולם ואיש אינו מתעניין באמת באף אחד, ועכשיו היא מלקטת בשיבלים כמו אחרונת הנמושות -

ולא נראה שבכלל איכפת לה. טוב לה. טוב לה. טוב לה, לעזאזל. עולמה בא איתה, היא לא ברחה ממנו. היא לא מתגוננת מפני העולם הזר, היא העולם. ולפתע, לראשונה בחיי, אני הזר.

נעמי

איזו תמימות. מה, היא לא שמה לב לאן הגיעה? מי האיש שדיברה איתו? לא ראתה את כל הנערים מסביב? מה קורה לה? הזדמנות חייה, לעזוב את החור הזה איתי כאן וללכת לאן שרצתה מלכתחילה, הלא בטוח שזה מה שהיא רצתה, לחפש לה גבר, ששם במואב לא היתה מקבלת מפני שכבר התאלמנה ועוד מאיש זר שאיננו מואבי. ושום דבר לא עשתה מזה? מה היא, טיפשה?

אני, כבר הייתי קופצת על ההזדמנות הזו בשתי ידים. כמובן, לא בגלוי. הייתי מסובבת את האירועים. הייתי מפסיקה לבוא ליום אחד, שישאל שוב, שיתעניין. מגיעה למחרת, קצת קרוב יותר. משנה לבוש, מתחמקת וחוזרת, מקצרת את החבל ומשחררת לפי הצורך, עד שיקרה מה שצריך לקרות. בועז או לא בועז, הוא היה שלי אחרי זה. אבל זמני עבר, וזמנה הגיע. למה היא לא עושה כלום?

איזו תמימות. בבוקר היא יוצאת ובערב היא שבה, תמיד עם שלל חיטים, תמיד יושבת מולי, אינה מבקשת דבר, אינה רוצה דבר, הכל טוב לה. לצאת מהכלים.

הייתי נעמי, הייתי מרא, תמיד במרכז – פעם של האחרים ואחר כך של עצמי, בחדר הזה, השכוח; אבל היא – מה היא רוצה? איזה מין בן אדם זה, שלא הוא במרכז עולמו? מה היא רוצה ממני? ולמה היא לא רוצה ממני דבר?

ומה, אני לא רואה מה היא באמת רוצה? לראשונה בחייה שמעתי אותה אומרת משפט ארוך. מי היה, איך היה, איך הוא הציע לי לשבת לידו, איך הוא אמר לי להמשיך לבוא רק לשם. אבל אפילו אז, כאילו לא הבינה. צעירונת, את לא שמה לב שגם הוא דיבר יותר ממה שהוא רגיל? לא ראית שהוא לא ידע איך לאכול את זה שלא באת לשבת לידו, ואז הוא קם והלך אליך? אין בך שום אמביציה? שום ניצול הזדמנויות? ככה את נותנת לחיים לעבור לידך?

לעבור לידה? היא? שקמה ועזבה עולם שלם ובטוח כדי לשנות את גורלה? היחידה פה שהוכיחה ויזמה והתעקשה על משהו? היא? מה היא באמת רוצה?

נעמי, התעוררי. הוציאי ראש מחוץ לביצה ששקעת בה. יש עולם בחוץ. לא רק את שם. נכון, אולי נרוויח מזה גם כן משהו, אבל לראשונה בסיפור הזה, פתח מישהו את הדלת והכניס אור פנימה. בואי ונעזור לה. אולי בכל זאת, היא באמת תמימה. נועזת, יוזמת, ותמימה. הילדה הזו תשנה את העולם. קומי, נעמי, שעתך הגיעה, והשעה הזו כולה שלה.

רות

והנה מגיח ראשו של תינוק חדש, ושוב המולה, ושוב זקנות מצחקקות ומרכלות, ושוב נעמי במרכז, והכל בסדר. והרוח נושבת, והחלון נפתח, והשמש פורצת פנימה, ודבר לא ישוב להיות כשהיה. ואני, ריקם הלכתי ומלאה השיבני ה', קראנה לי רות, כי ריווני אלוהים.

(עוד על רות: http://misgav.blogspot.co.il/2012/05/blog-post_24.html)