יום שישי, 29 ביוני 2012

חוקת: הגוי והקנה


סיפור מפורסם, המצוטט כמעט בכל אוספי המדרשים הקלאסיים שבידינו ובפירושים אינספור, מעלה על נס את הציות חסר הערעור מצדו של האדם שומר המצוות. בכך הפכה הפרה האדומה להיות סמל גם לחכמה הבלתי מושגת שבציוויי התורה. אולם הפעם נבקש למצוא בסיפור זה לא דוקא את שורתו התחתונה, אלא את מהלכו ואורח החשיבה המסתתר בו.

מעשה בגוי אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי: אלין מילייא דאתון עובדין (=מה שאתם עושים בפרה אדומה) נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה; ואם אחד מכם מטמא למת, מזין עליו שנים שלש טפין ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו ר' יוחנן בן זכאי: ולא נכנסה בך רוח תזזית (=רוח רעה, שגעון) מימיך? אמר לו: לאו. אמר לו: ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים, והיא (=הרוח) בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך - כך הרוח הזו רוח טומאה הוא, מזין עליו מי נידה והוא בורח.

לאחר שיצא הגוי, אמרו לו תלמידיו: רבנו, לזה דחית בקש, לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם! לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים מטהרין. אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי" (תנחומא חוקת)

כאמור, השורה האחרונה של הסיפור נתפסת בדרך כלל כעיקרו. אבל רוב גופו של הסיפור מוקדש לדרך שבה רבן יוחנן, המורה היושב לפני תלמידיו, מלמד אותם, אגב שאלת הגוי הקנטרנית משהו, ואולי על אף קנטרנותה, כיצד משיבין. אין מדובר פה על קנטור הדדי, אלא על הסבר של ממש. ריב"ז מחפש אצל שואלו נקודה להיאחז בה, שתתחבר אל עולמו שלו, אל מצבים המוכרים לו. עדיף היה חוויה אישית, אולם משזו לא נמצאה מוכן המורה להסתפק אף בחוויה מכלי שני. בסדרת שאלות הוא מוביל אותו אל התשובה שאותה ייתן השואל בעצמו, ורק את הקישור לנושא יספק המורה. אמנם, המשפט האחרון יש בו מעין נזיפה, ואולי היא תשובה לסגנון השאלה של הגוי, שלא בא בבקשת מידע בלבד, אלא גם חיווה דעה ושפט את מה שלא הבין.

מכל מקום, האיש הזר הזה נכנס לבית המדרש שבו ישבו ריב"ז ותלמידיו, שאל שאלה ונענה בפירוט, באריכות, בדידקטיות. השאלה נראית אקטואלית, ואולי מעידה על כך שנשאלה עוד בימי הבית, כשפרה אדומה נוהגת ונצרכת (אם כי כנראה גם לאחר החורבן עוד היתה בשימוש). לירושלים הבתר-הרודיאנית של ימי ריב"ז באים גויים רבים, היהדות נמצאת בדרכה להיות פופולרית בקרב חלק מעממי האימפריה הרומית, והגוי מוטרד. התשובה עצמה איננה יוצאת דופן, וכמוה קיימות אף בעולמם של חכמים עצמם. לא רק עצם האמונה בלחשים לגירושי שדים, שהתלמוד מלא מהם, אלא גם ההתייחסות אל חוקי הטומאה כרוח רעה השורה על האדם שיש להעבירה. והאמת היא, שלמעשה בכך הסכים ריב"ז עם הנחת היסוד של הגוי, שאכן הדברים נראים כמאגיה.

משיצא, נעלבו התלמידים. לזה דחית בקש, אמרת לו "כן כן" ונפטרת ממנו, מה אתה משיב לנו? לנו לא מגיע שיעור כזה כשם שנתת לגוי הזה? ור' יוחנן נענה ואומר, לא שאלתם, לא נעניתם. ומי שאין בפיו שאלה, מקבל תשובה שאיננה תשובה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי.
חשוב לומר, שאין סתירה בין התשובות. גם בתשובתו לגוי לא נתן ריב"ז טעם, אלא הקביל תהליכים, והקבלה זו קיימת ועומדת; לתלמידיו אמר שאין צורך בהקבלה, מכיון שמי שמציית מציית, ואלה הם הכללים. האוירה המאגית של התשובה לגוי מתחלפת באוירה של אמירות מוסר, של הכנעה וקבלה. ודאי שתשובה זו ראויה למי שהשאלה לא בערה בעצמותיו, ולא העז לשאול אלא לאחר שראה שהרב מתייחס אליה בכבוד. ולמעשה, בשתי התשובות גם יחד, שיקף הרב לשואל את המרחש אצלו פנימה. המחפש כשפים, ימצא כשפים. המחפש ציות, ימצא ציות. ובכך קבע עוד עקרון חשוב: התשובה נמצאת למעשה כבר אצל השואל.
*

"אמר ר' אלעשה: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה: כתיב בתורתכם (שמות כ"ג) 'אחרי רבים להטות'. אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בעבודה זרה? אמר לו: יש לך בנים? אמר לו: הזכרתני צרתי. אמר לו: למה? אמר לו, הרבה בנים יש לי, בשעה שהן יושבין על שולחני זה מברך לאלהי פלוני וזה מברך לאלהי פלוני ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחן אלו את אלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהן? אמר לו: לא. אמר לו: עד שאתה משוה אותנו לך - השוה את בניך! נדחף והלך לו.

כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב? אמר להם, בעשו כתיב ביה שש נפשות, וכתיב בו נפשות הרבה; דכתיב (בראשית ל"ו) 'ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו'. וביעקב שבעים נפש, וכתיב ביה נפש אחת; דכתיב (שמות א') 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו''. אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה - כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד - כתיב בו נפש אחת 'ויהי כל נפש וגו''.(ילק"ש וישלח)

במקרה הזה השאלה היתה מעבר לקנטור רגיל, והיא נגעה לעיקר היסוד של דת ישראל, ואכן סיומו של הדו-שיח הוא "נדחף והלך", בלשון מבזה קמעא. אולם תהליך הלמידה בכל זאת כאן הוא, ור' יהושע בן קרחה אינו מוותר עליו. השואל אף מפתיע אותו, ואין לדעת כיצד התכונן ר' יהושע להוליך אותו למחוז חפצו ללא אותה היזכרות פתאומית בצרתו. מכל מקום, ר' יהושע קשוב לשואלו, ומתוך עולמו שלו הוא מוליך אותו למסקנה המבוקשת. גם כאן הטרידה את הגוי תופעת אי ההסכמה, והיא זו שסיפקה את התשובה.

לתלמידיו נותן הרב מדרש כתובים, שאין בו כדי תשובה אמיתית ואיננו עונה כלל על השאלה, שמטרידה כנראה גם את התלמידים שאינם מעזים להביעה בקול; אין בו אלא קביעה פסקנית, שאינה משאירה מקום לשאלות, מכיוון שמי שלא שואל מעצמו – לא יקבל תשובה.

*

"שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. (אמר להם:) אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו! אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר (ומדוע באמת לא נשמדו?) אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים (=בכאילו) אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים" (מגילה יב).

הפעם הזאת שאלו התלמידים, ועל כן נענו כראוי: נסו לומר משהו משלכם, ודרך משא ומתן נגיע אל התשובה הנכונה. לא כשהמורה בעמדת היודע-כל, אלא מעמדת השוויון, תשובה שלכם, תשובה שלי, מותר לשאול כל דבר. אף פה, הרב משקף לתלמידיו את עצמם. הם מחפשים את המידה, את המוסר בהנהגה האלוהית, ובתנועת מטוטלת הם עוברים מהכליה, אל הכליה החלקית, ועד לרחמים ולהצלה הגיעו בסופו של תהליך. מתוך הלך הנפש של התלמיד הצעיר, הרואה את העולם בשחור לבן, ותובע את עלבון הצדק המוחלט, הוליך אותם הרב, שהוא עצמו עבר בחייו מהפכים מקיצוניות להשלמה עם העולם וישראל, לראייה מורכבת יותר של ההוויה ואלוהיה.



וכך, אוחזים בזנבה של הפרה, הלכנו בעקבותיה לסיור בבתי מדרשם של חכמים. לתשובה אולי לא הגענו, אבל לפחות את ערכה של השאלה מצאנו.








יום חמישי, 21 ביוני 2012

קורח: איחוד או ייחוד


כמה פעמים בהיסטוריה התאחדו קבוצות של שבטים נודדים תחת פיקודו של מנהיג אחד כריזמטי, ויצאו לכבוש את העולם, ודבר לא עמד בפניהם. "אמר ר' יצחק... זממו אל תפק - זו גרממיא של אדום; שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו" (מגילה ו); ועליהם כתב היעב"ץ (ר' יעקב בן צבי, יליד אלטונה שליד המבורג ורבה של אמדן לתקופה קצרה, 1698-1776) "כמדומה רצה לומר גרמניא, היא אשכנז שלנו". גרמניה של ימיו היתה נסיכויות מפוצלות, ואיחודן מאה שנה לאחר מכן הביא בעקיפין למלחמות העולם הגדולות של המאה העשרים; אולם דברי התלמוד שם אינם מתכוונים כמובן לגרמניה המודרנית, אלא לשבטים הגרמניים, שלחצו על האימפריה הרומית בימיו של ר' יצחק, המאה השלישית, הידועה גם בשם תקופת האנרכיה. ר' יצחק זיהה את כוחם ואת חולשתם של השבטים האלה, שפירודם מונע מהם את כיבוש האימפריה, למרות שבכוחם לעשות כן. ברבות הימים אכן נפלה האימפריה המערבית בפניהם, והדברים ידועים.

איחוד ידוע אחר בעל תוצאות הרות עולם היה איחודם של שבטי המונגולים תחת מנהיגם האגדי טמוג'ין, הידוע יותר בכינויו ג'ינגיס חאן; סדרת פעולות חברתיות וצבאיות איחדה תחת פיקודו את המשפחות והשבטים של מרכז אסיה, שעד אותה תקופה לחמו אלה באלה ללא הפוגה, והוא יצר למעשה אומה חדשה, שיצאה לכבוש את העולם. בתוך שנים מועטות נפל בידם השלטון על אסיה, ועד לדנובה הגיעו. אלא שלאחר מותו התפוררה אימפרית הענק שהקים, הגדולה בתולדות האנושות, וכיום שבטי המונגולים חיים בבידוד ובנחשלות יחסית באותו המקום כמקדמת דנא, לאחר שהסעירו את כל העולם בדם ואש.

קרוב אלינו יותר, גם אם לא מבחינת זמנו, הוא איחוד שבטי הערבים תחת נבואתו של מוחמד. גם שם, שבטים שהיו עד אותה עת אויבים מרים, אוחדו בסדרת קרבות מוצלחים ואידיאולוגיה חדשה וסוחפת, ויצאו לכבוש את העולם העתיק. בתוך שנים מועטות נפלו לפניהם רוב נחלותיהן של האימפריות הביזנטית והפרתית, ועד לספרד הגיעו. גם אלה התפרדו לאחר שיא כוחם, ולא שבו להתאחד מעולם לכלל מדינה אחת.

*

אי שם, בסוף האלף השני לפנה"ס, התאחדו כמה שבטים דוברי עברית שישבו בצפונה של מצרים. שבטים אלה היו ככל הנראה חלק מגל הגירה גדול, שמי מערבי דובר שפות קרובות, ששטף את מצרים כמה דורות קודם לכן; זכרון היסטורי משותף איחד את איגוד השבטים המצומצם, שנודעו בשם "בני ישראל", אולם לא הרבה יותר מזה. ככל הנראה נותרו כמה מקרובי משפחתם בארץ כנען, שנים רבות קודם לכן. דת משלהם, במובן המקובל, לא היתה להם; לא ממסד כהונה ולא פולחן משותף המקובל על כולם; כמובן שגם לא שום הנהגה משותפת. הם לא היו עם בשום מובן מקובל של המילה. שמותיהם מעידים אף על תחילתו של תהליך טמיעה במצרים – נחבי, ופסי, מרים, חור, פנחס; ועל אף האל המשותף המסתורי שחלקו, שגם שמו לא היה ידוע לכולם, אלילים שונים לא היו זרים להם (יחזקאל כ', שמות ל"ב). אין צריך לומר שגם שאיפה לאומית כלשהי לא פיעמה בקרבם.

פליאה היסטורית היא איך הצליח משה, אמנם משלהם אבל זר בחינוכו ובמשפחתו, לגרום לאיחודם של כל השבטים האלה. רוח אלוהים סייעה לו להכניס באוסף המשפחות תקווה, אמונה חדשה, ויעד משותף – ארץ מובטחת, זבת חלב ודבש. אולם, כפי שתוכיח ההיסטוריה, אין די באלה כדי לאחד את הנפרד. לא כולם היו שותפים להתלהבות. הארץ נראתה רחוקה, והריאליסטים שבין היוצאים הבינו שכיבושה לא יהיה עניין של מה בכך. הממסד הכוהני, שמשה הכתיב לעם, גם הוא לא היה בהכרח מקובל על כל נכבדי המשפחות הקדומות, וודאי לא בכורתו של שבט לוי. הפולחן החדש לא קנה אחיזה בלבבם של כולם, והיו שלא מצאו מנוח בפולחן האחיד והמופשט, שאסור לסגוד בו לאל בעל צורה ותולדות, ושאוסר על לא מעט ממנעמי החיים.

אבל חזון היעד המשותף עבד, כפי שעבד גם באותם מקרים עתידיים שבהם פתחנו. אולי תחושת העוצמה שבכוח המאוחד הלהיבה את הלבבות, והנצחונות שנחלו בדרך ממצרים בישרו טובות. המסע התקדם בדרכו אל היעד, ותודעה לאומית אולי החלה מבצבצת.

*

אין אנו יודעים מה גרם למשבר. המקרא אינו מכביר מילים על תהליכים חברתיים. כך למשל, בתקופה מאוחרת יותר, לא נדע כיצד זה הגיע אוסף שבטי ישראל המסוכסכים של תקופת ההתנחלות והשופטים לכדי תודעה לאומית כזו, שהספיקה להם לדרוש מלך ואף להעמידו עליהם. גם כאן איננו יודעים באמת מה היה טיבו של התהליך שעבר על העם, לא באיחודו ולא בפירודו. כמעט והיינו אומרים שהמקרא מכסה בכוונה; כל סיפור קורח איננו ממוקם כלל, לא במקום ולא בזמן. איננו יודעים מה נסיבותיו ומה גרם לו, ופרשנינו הקלאסיים חולקים בשאלה האם היה המעשה בתחילת הנדודים, אחרי הקמת המשכן ובגללו (דעתו של ראב"ע), או אחרי סיפור המרגלים ובגללו (דעת הרמב"ן). כלומר, האם הסיבה היתה אי קבלת הממסד הכוהני החדש, או שמא התפוגגות המטרה המשותפת המיידית.

כך או כך, המרד מוצג במקרא כמרד השבטים נגד הנהגתם המאוחדת החדשה. זה פשר מאתים וחמישים הנשיאים – כעשרים נשיאים לשבט, כלומר ראשי בתי האבות; זה פשר האמירה "ומדוע תתנשאו על קהל ה'". תתנשאו – כלומר תהיו לנשיאים; הנשיא הוא ביטוי שבטי מובהק, הנעלם מהמקרא לאחר תום תקופת ההתנחלות (ואינו חוזר אלא בנבואתו האוטופית של יחזקאל, במשמעות אחרת לגמרי). מדוע הפכתם את עצמכם לנשיאי כל השבטים? ממתי זוהי הנהגתנו? כל העדה כולם קדושים, וכל שבט יש לו הנהגה משלו, ואין לאיש זכות לכפות את דעתו על שבט שאינו שלו, ובוודאי שלא ממסד פולחני חדש – "ובתוכם ה'"!

טענתם של דתן ואבירם מפורשת בכיוון אחר – היעד המשותף, שבו פיתית אותנו לקבל את הנהגתך, התברר כמקסם שוא. את שהיה לנו לקחת, וחדש לא נתת, ולפיכך אנו כופרים בהנהגתך ואיננו מקבלים אותה יותר. אנו חוזרים למשטר השבטים הישן, איש לאוהליו, איש לראש בית אביו ולנשיאו, איש לפולחנו ולקרבנותיו ולכוהניו (או בכוריו) המוכרים.

המרד הזה הוצג איפוא, כמרידות רבות אחריו, כחזרה לשורשים. לא אידיאולוגיה חדשה ושיוויונית הסעירה פה את הלבבות, אלא המסורת השבטית הקדומה, זו המעניקה עצמאות רבה יותר למשפחה ולשבט ולמסורותיו העתיקות, ואינה מוכנה להגביל את עצמאותה למען יעד חדש ומפוקפק, המחייב ויתור על בכורה, נשיאות מקובלת, חיים כפי שהורגלנו אליהם. אמנם, גם מרידה כזו זקוקה להנהגה, וקורח היה האיש, ועל כן חשד בו משה שאינו אלא רוצה להיות המנהיג המאוחד החדש; סביר מאד גם שהיה צדק בחשדו. אבל העם, וגם מאתים וחמישים הנשיאים, הלכו שבי אחרי מה שנאמר, לא אחרי מה שהיה בלבם של נושאי דגל המחאה השבטית.

*

האמת היא שדרך הסתכלות כזו על האירוע עשויה להסב אי נוחות מסויימת. עד כה הורגלנו לראות בקורח את המורד האידיאולוג, המחדש תיאוריה דתית חדשה, הכופר באלוהי אבותיו ומורד בבחירתו; קל היה לנו, נושאי מסורת שלומי אמוני ישראל, לזהות בקורח את דמותם של מורדים ומחדשים-מקלקלים שונים בתולדותינו, ולנשום לרווחה כשהוכיח משה את כוחו של אלוהים, אלוהי האבות והמסורת הקדומה. אבל מה אם התמונה הפוכה?

ניסוי מחשבתי: הנה אנחנו, חברה שבטית לעילא. עדה עדה ומסורותיה, קבוצה קבוצה ומחשבותיה, קהילה קהילה ומוסדותיה. לא חסרה חשדנות הדדית. אולם המטרה המשותפת – הקמת מדינה, הגדרה עצמית על פי משפט העמים, חזרה להיסטוריה – האפילה על הניגודים. ההנהגה, גם אם לא מצאה חן בעינינו בכל דרכיה, הובילה אותנו אל היעד ההיסטורי המשותף. והנה הגענו לאן שהגיעו שבטי הערבים ושבטי המונגולים. תהליך ההתפוגגות מתחיל לתת את אותותיו. המטרות המשותפות הבאות כבר אינן כל כך ברורות; עצם שימור ההישגים קשה למדי, ויתרונותיו אינם מיידיים; וכל אותם לחצים מלמטה מתחילים לדרוש את שלהם. הממסדים הקודמים, נשיאי השבטים, נאספים אל מסורתם הקודמת. הדעות השונות נראות כחשובות יותר מהמטרה המשותפת. המסורות הקדומות, שנפגעו לא מעט מהקמת המדינה, תובעות גם הן את שלהן. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו, לא בצידו של משה, כפי שאהבנו לחשוב, אלא בצד השני, מחתות קטורת בידינו, וכל אחד טוען בלהט לעצמאות דעותיו, אידיאולוגיותיו, נשיאיו ורבניו.

האם יעמוד בנו העוז לעצור בעוד מועד, לקבל את ההנהגה הלא מושלמת שיש לנו, לוותר מעט על מה שהכרנו והוקרנו והיינו סבורים שאי אפשר בלעדיו, ולמנוע את פתיחת פי האדמה מתחתינו?




יום חמישי, 14 ביוני 2012

שלח: ועדות, פוליטיקאים ואינטרסים


"וישלח אותם משה... כולם אנשים: כלהו זכאין הוו, ורישי דישראל הוו, אבל אינון דיברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלי עיטא דא? אלא אמרו: אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין..." (כולם זכאים היו, וראשי ישראל היו, אבל הם נתנו לעצמם עצה רעה. ומדוע נטלו עצה זו? אלא אמרו: אם ייכנסו ישראל לארץ, נחדל אנו מלהיות ראשים, וימנה משה ראשים אחרים. – זוהר שלח)

קטע הזוהר הזה שימש כעוגן לשיחות רבות של מורי תנועת המוסר, שלא ראו בו תיאור ריאלי של שיחת המרגלים, אלא תיאור של התת-מודע שלהם. כולם זכאים וראשים היו, ועל כן – אמרו חכמי המוסר – אין להעלות על הדעת שאכן בכוונה תחילה עיוותו נתונים כדי לשמר את מעמדם; ובכל זאת, הנגיעה הזו ניקרה בליבם. גם הגדולים ביותר, גם ראשי ישראל, גם אלה שהמקרא מעיד עליהם בעצמו "כולם אנשים", אינם חסינים בפני נגיעות, ומה שנדמה להם לכאורה כתיאור נאמן של העובדות אינו אלא הד לשאיפותיהם הכמוסות, ומשועבד בסופו של דבר לאינטרסים האישיים.


המרגלים בפתח תקוה

על פניו, ניכר בסיפור המקראי שהדברים היו אולי פשוטים יותר: האנשים אכן נשלחו לתור את הארץ לחבליה השונים, ולדווח על ממצאיהם בתחום הכלכלי, האקלימי, החברתי וגם הצבאי. בכל הפרשה הזו לא מופיעה המילה "מרגלים" אפילו פעם אחת (שמו העממי של הסיפור, "חטא המרגלים", ניתן לו על פי גירסתו השונה מעט המופיעה בספר דברים בתחילתו). מדובר למעשה במעין ועדת חקירה, ועל כן היא מורכבת על פי מפתח פוליטי, ומבטיחה ייצוג שווה לכל חלקי העם, איש אחד איש אחד לשבט, "כל – נשיא בהם", כלומר כולם ממעמד ראשי משפחות, מעמד המבטיח את יוקרת דיווחם העתידי. העניין הצבאי הישיר אינו אלא חלק אחד מרשימת המשימות שקיבלו.

המסע עצמו, על פי פשט המקראות, היה קצר למדי, "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון". הציון בפסוק קודם, "ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת", אינו מסמן את גבולות הסיור אלא את גבולות הארץ שעליהם לתור; אבל המסע בפועל עצר בחברון, וכך אכן נאמר גם בספר דברים. נחל אשכול, שממנו הובא אשכול הענבים המפורסם, למעשה נקרא כך מימים ימימה, על שם אשכול האמורי, מבעלי ברית אברהם.

וכך אכן ניכר בדיווח שאותו מסרה הוועדה השבה משליחותה. כל עוד הם מספרים על פרי הארץ ועל העם שראו ועל עריו, ניכרים דברי אמת, ואת שעיניהם ראו הם מספרים. אבל אחר כך בא המשך לדיווח – "עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר", והוא כבר נראה כמו "העתק הדבק", מידע מהויקיפדיה, שהוכנס לדו"ח כדי לשוות לו מראה אמין וכולל יותר, כפי שנדרש בתחילת הדרך. במילים פשוטות, התרים לא מילאו את שליחותם עד הסוף, לא בדקו ככל שידם הגיעה, אלא הסתפקו בבדיקה חלקית, במקום שאליו היה להם קל יותר להגיע, ובנו על זה דו"ח ארוך ומפוצץ, מלא במילים מרשימות ופסאודו-נתונים, בנוי על מציאות חלקית בתוספת מידע מכלי שני ושלישי. ארבעים יום התעכבה המשלחת בדרכה ללא צורך אמיתי, רק כדי ליצור רושם של עבודה יסודית.

מסתבר שמשה חשד מראש בהרכב הפוליטי של המשלחת שהרכיב. מספר דברים אנו מבינים שזו משלחת שהורכבה בלחץ הציבור, ואף שהורכבה באישור אלוהי, הנה התברר שאין די אפילו באישור כזה כדי להבטיח עשייה חסרת פניות. אכן, לא לחינם שתל משה את נאמנו בועדה (וזה פשר הנתון המוזר משהו, על שינוי שמו של הושע ליהושע בידי משה – שינוי שם פירושו ביטוי לכפיפות). אבל מסתבר שמשה לא היה זקוק דווקא ליהושע, שמן הסתם כל חברי הועדה ידעו שאינו ממש משלהם. כלב, ראש בית האב המכובד, גם הוא סירב לשתף פעולה, והדברים ידועים.

יש להניח שראשי בתי האבות, שמעמדם נובע מהרכבו השבטי של מחנה ישראל, שזוכים למעמד הנהגה בזכות היותם ראשי משפחות חשובות, הבינו את העומד לקרות, ברגע שראו את החברה החקלאית היושבת בכנען. לפתע התחוור להם, שכל הווייתם תלויה על בלימה. בחיי הכפר הנכונים להם בארץ המובטחת, לא המשפחה וקשריה המסועפים מבטיחים את קיומו של האדם, אלא הקרקע ועבודתה. כישורים אחרים לחלוטין נדרשים שם לשם הנהגה. הכל עומד להשתנות. גם אם לא הבינו לאשורו את התהליך החברתי המהפכני שאוסף השבטים שבראשותם נכנס אליו, וגם אם נסיונם לא זימן להם כל תקדים שאותו הכירו, הרי שחשו כי עולם חדש לפניהם, שאין להם כלים להתמודד איתו. הם לא הבינו את הבסיס הכלכלי העתידי, לא התמצאו בתורות הצבאיות של יושבי הקבע, וספק אם ידעו לומר מה פירוש "עם יושב".

ומכיון שמבנה פוליטי נוטה לשמר את עצמו, היתה התגובה – התכחשות. הארץ לא טובה, ארץ אוכלת יושביה, חברה שתיכנס לשם תושחת ופניה ישתנו לבלי הכר, ולא נוכל להתמודד עם המצב החדש. מי יודע לאן יתדרדר העם ללא הנהגתנו המנוסה?

*

היינו יכולים לעצור בנקודה זו. הנה, הגישה לנו הפרשה בסיפור אחד את תמצית תחלואי החברה והנהגתה, את תחזית הפוליטיקה הלאומית לדורות עולם ולעמים רבים. הנה יכולים אנו ללמוד מפה חשד בפוליטיקאים, חוסר אמון ביושרתם של מנהיגי ציבור באשר הם, עמידה על המשמר לגבי כל מה שמוכרת לנו התקשורת המוטה פוליטית.

אבל חכמי המוסר לא עצרו בנקודה זו (וניתן למצוא תורה זו בספרים רבים, לדוגמה – "מדרגת האדם" של ר' יוזל הורביץ, הסבא מנובהרדוק). בסדרה ארוכה של דוגמאות מכל רחבי המקרא, שבו והעלו אותו המסר עצמו: אתה הקורא, בין אם תלמיד חכם אתה ובין אם בעל-בית פשוט, לא על הפוליטיקאי מדובר פה, אלא עליך. כל מצב, כל אדם, כל מעמד, נגיעות יש בו. לעולם חשוד בעצמך תחילה. לו אתה במקומו, ההיית אחר?

מפי פרופ' שלום רוזנברג שמעתי פעם הגדרה יפה להבדל בין תנועת המוסר לתורתו של הראי"ה קוק. אנשי המוסר, אמר, אמרו שלעולם צריך לחשוד, שמא בתוך ה"לשמה" מסתתר איזשהו "שלא לשמה". הרב קוק, לעומתם, אמר הפוך: לעולם יש לומר, שבתוך ה"שלא לשמה" של כל אדם, מסתתר לו "לשמה" אמיתי.

אלו ואלו דברי אלוהים חיים. אבל דומה, שבעידן שבו נטייתנו הראשונית היא לבקר, להלעיג, למצוא כשלים, למנות ועדות חקירה חדשים לבקרים, ולהוקיע בראש חוצות, ראוי הוא הסבא מנובהרדוק לעמוד מולנו, לנענע לעומתנו בזקנו, ולומר: שוטים שבעולם, הסיפור הוא עליכם. אתם המרגלים.




יום שישי, 8 ביוני 2012

בהעלותך: הסייר


מסע המחנות לארץ ישראל יוצא לדרכו. הכנות של שתי פרשיות קודמות – ולמעשה של חצי ספר שמות – מגיעות אל תכליתן: החצוצרות תוקעות תרועה, הדגלים מונפים, ועם נודדים יוצא למסע במדבר. אין הוא הראשון הנע בדרכי המדבר, אבל זכרונו ההיסטורי אינו מכיר מיומנויות אלה. לעתיד לבוא יהפוך הזכרון הזה לאחת החוויות המשמעותיות בחייו של העם, ונביאיו יהפכו בסיפור הזה ויהפכו בו. ירמיהו יתאר אותו בנוסטלגיה כתקופת חיזור: "חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". הושע יזכור שמדובר בארץ גזרה – "ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה והמיתיה בצמא" – אבל בו בפרק תגבר עליו ערגתו והוא יחזור ויתאר את המדבר כארץ המעוררת הבטחות: "לכן הנה אנוכי מפתיה, והולכתיה המדבר, ודיברתי על לבה, ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה, וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים". אולי יזכיר לה המדבר, ארץ הגזרה שאליה מאיים הבעל הנבגד להשליכה כעונש, דוקא את זכרון תקופת החיזור ההיא, המפתה והמדברת על הלב. איומיו של הנבגד מתגלים כתחנונים נסתרים, כניסיון לעורר את האהבה ההיא, דרך המדבר. יחזקאל גם הוא תופס את המדבר כמקום כפול: גם כמקומה של הברית (יחזקאל אינו מרבה לדבר על האהבה, ובמקומה תופסת הברית את מרכז העניין) "ואביאם אל המדבר ואתן להם את חוקותי" – אבל גם כמקומה של הבגידה, "וימרו בי בית ישראל במדבר".

אלה גם אלה כבר זוכרים את המדבר כחוויה של פעם, כסמל, שהפך ברבות הימים למטפורה, כזירת התרחשות למאורעות מכוננים. זו דרכה של נוסטלגיה, הנוטלת את עוקץ המעשיות והפרטים הקטנים מחוויות העבר. אבל נוסעי המדבר היו שם בפועל, ועבורם היה המדבר מקום נחש ושרף ועקרב, מקום שאין להם מושג איך נעים בדרכיו. הם זקוקים למורה דרך, ועל כן פונה משה לחובב חותנו, המדייני בן המדבר, ששביליו נהירים לו, ומבקש ממנו "והיית לנו לעינים".

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ. וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהוָה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. וַעֲנַן יְהוָה עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה.    וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

הרבה אי בהירות יש בפרשה זו. ראשית, שמו של הסייר. כאן הוא חובב, בספר שמות נקרא החותן פעם רעואל ופעם יתרו; וכבר סופר פעם אחת על שילוחו של יתרו לארצו, בספר שמות, עוד קודם לסיפור מעמד הר סיני. שנית, תשובתו. אין כאן כל תשובה, אלא דו שיח, שבסופו חוזר משה על הצעתו ומפרט אותה, ותשובתו של חובב איננה נמסרת. ואין אנו יודעים מה לתפוס כעיקר – האם את שילוחו של יתרו לארצו מספר שמות, שאולי לא נכתב במקומו וכאן הקשרו הנכון, או את העדות מספר שופטים על ישיבתם של בני חובב חותן משה עם בני יהודה, ועל פרישתו של חבר מהם ועלייתו צפונה.

מכל מקום, שברי סיפורים אלה, שפרשנים שונים מנסים לבנות מהם השתלשלות אירועים הגיונית, יוצרים כעין מסגרת הפותחת ומסיימת את סיפור התארגנות המחנות: פותחת בפרשת יתרו שבספר שמות, שם בא יתרו לאוהל משה עם משפחת משה, ושם הוא נותן את עצתו לארגון חיי המחנה, בסדר הירארכי. ומסיימת בפרשתנו, בה פונה משה אל החותן ומבקש את עצתו הקבועה, אבל אינו נענה. המדייני, אחת היא מהי זהותו המדוייקת, עומד על צומת הדרכים, והוא המומחה, שעצתו נחוצה למחנות ומסעותיהם.

ועם זאת, אין אנו יודעים מה עלה בגורל עצותיו. בו במקום מצטרפת אל הסיפור פרשה קצרה, מסומנת משני צדדיה בסימניות, המוסרת על מסע הארון המפיץ את האויבים, ובמובלע אנו מבינים שמי שהכשיר את דרכם של ישראל במדבר היה הארון, שיישר מעקשים והשמיד מזיקים, כדברי המדרש. ומה היה על עצת חובב? ההיתה? הנצרכה?

כמו במקומות רבים אחרים, המקרא איננו מתאר את שאירע, אלא בונה סיפור דרך חומריו הבסיסיים: מדבר, מחנות, מסע, סכנות. סייר מדייני על הארץ, וארון הנושא את עצמו ונוסע לפני המחנה, כביכול אלוהים בקרבו. הארצי והשמימי מוליכים יחד את מחנה ישראל, מחנה ה'. וכפול גם המסר: אין הסייר מנחה את ישראל, אלא אלוהים; ובה בעת, אין האלוהים מנחה את ישראל, אלא על ידי סייר, ומדייני דווקא, היודע ומכיר את הדרך וסכנותיה.

מכל אלה יזכור העם לעתיד לבוא רק את ההתרשמות הכללית – עם במדבר, ומסע פלאי לארץ מובטחת. וגם פוטנציאל ואכזבות יזכור. אבל את המדייני, הסייר ההולך קדימה כעיני העדה, המכיר את סלעי היומיום ואבק הדרכים וזהר השמש המדברית מסמאת העינים, לא יזכור. לא יזכור האם בא מורה הדרך, האם נענה, האם הדריך. רק את הארון יזכור, ואת עמוד הענן והאש, אבל לא את האדם. התורה לא שמרה לנו את תשובתו, ואנו יכולים לדמיין לעצמנו אותו שומע את בקשת משה, מהנהן בראשו, נפנה והולך לעשות את העבודה. לא היתה דרמה בהיענותו, והזיכרון הרחוק זוכר רק דרמות. הזכרון הלאומי מייפה את המציאות, מעלה אותה לספירת המיתוס, ואת הפרטים הקטנים והיומיומיים, שהם הם שעשו את העבודה, לא תמיד יזכור.

*

השבוע נפרדנו, משפחת הקיבוץ הדתי (שבמובנים רבים היא ביתי הרוחני עד היום) לאגפיה ונספחיה השונים, מיוסקה אחיטוב. יוסקה היה יותר מאידיאולוג או הוגה או הנהגה רוחנית: הוא היה מורה. מורה שאהב את תלמידיו, וכולם היו תלמידיו; מורה שידע והיה מעיין שופע של ידע באשר נשאל; מורה של דרך ארץ ומורה של תורה. הוא היה "כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו", וכמוהו נתן פרי ומים לכל דורש, ללא תמורה, ללא תהיה, כמובן מאליו, כמי שנותן לבעליו את ששייך לו ממילא. הבא אל יוסקה בשאלה בא אל מעיין מוצל, שבמאור פנים מקדם אותו בשלום ובשמחה, כאילו לא בא עוד איש לפניו.

הוא היה לעינים, בסנדלים ובחאקי על אופנים ישנות, ללא מילים רמות, ללא פוזות, ללא דיבורים וסיסמאות חסרות תוכן אמיתי. הוא אמר מה שהאמין בו, והאמין במה שאמר, וטוב היה בעיניו שגם אחרים יאמרו, ודיבורו בנחת ומחלוקותיו בכבוד. היו מחלוקות, ואת סלעי הקיפוח ומהמורות אי הצדק ידע לתקוף, אבל מאור הפנים לא עזב אותו גם אז.

אילו היה חי בחברה אחרת, בנורמות אחרות, במוסדות אחרים, היו שמים לפני שמו תארים וראשי תיבות המשווים מכובדות לשם שבא אחריהם. אולי הרה"ג, אולי הגה"צ, אולי פרופ' ומי יודע מה עוד. אבל הוא היה איש הקיבוץ הדתי. הוא היה הקיבוץ הדתי. ולכן, עד אחרון ימיו היה רק יוסקה.

לאחר שהתפזר ההמון שליווה את יוסקה למקום מנוחתו, חשוב שהאיש, שכל ימיו ידע יפה להפריד בין מיתוס למציאות, ימשיך להורות את דרכו גם הלאה. שהידע איננו רק נחלתו של מי שמתהדר בו. שבסופו של דבר מילים רמות לא יטשטשו את ההגיון הפשוט, שהאידיאולוגיה לא תשכח את האדם ואת המוסר, ושהתואר איננו מקנה סמכות לומר דברים שאין בהם אמת.