יום שלישי, 21 באפריל 2015

ליום העצמאות: על עובדות וסיפורים



עבר
בעת האחרונה ניתן לחזור ולשמוע תביעות המועלות ללמד, או ללמוד, גם את ה"נאכבה", בנוסף ל"נראטיב" הציוני. אודה ולא אבוש, אני מתקשה לא להסכים לתביעה הזו. לדעתי, אכן יש ללמד אירועים נוספים שאירעו במהלך שנות התקומה, שאותם אין ילדי ישראל מכירים. אבל לפני שיקפצו הקופצים על האמירה הזו, יש להבהיר כמה מונחים ומושגים.

עובדות הן עובדות. משהוסכם עליהן, אחרי בירור ועדויות, רק מתחילה העבודה. מהו ההקשר שבתוכו הן מתרחשות? מתי קובעים את נקודת ההתחלה של האירועים, מתי את סופם? מהו גבולם, במרחב ובזמן? מהו הסיפור הגדול שבתוכו קורות העובדות האלה?

כששני עמים ניצים ביניהם, יש והמחלוקת היא על העובדות עצמן: היה או לא היה? אירע או לא אירע? כך הוא הדבר פעמים רבות בויכוחים בין דתיים. אבל דומה שבמקרה שלפנינו לא על העובדות ניטשת המחלוקת, אלא על משמעותן, וזהו ה"נראטיב". "נראטיב", דהיינו סיפור, הוא שזירת עובדות לכלל מהלך רציף בתוך הקשר, כדי לתת להן משמעות. מהם גבולות הזמן של הסיפור הגדול? האם שנות הארבעים בלבד, המלחמה בתש"ח? או אולי מתחילת שנות הציונות? או אולי מימי הביניים, העליות לארץ ישראל? ואולי מן התקופה הרומית-ביזנטית, עם אובדן הרוב היהודי בארץ ישראל? האם הסיפור הזה הוא בן שבעים שנה, או אלף וחמש מאות שנה, ואולי אלפיים וחמש מאות? ובאיזה מרחב מתרחשים האירועים? האם במרחב המצומצם שבין הים לנהר, או גם בארצות אירופה של המלחמה? או אולי מזרחה ומערבה, גם אל יהודי ארצות ערב? ואולי החשוב מכל: מה היו כוונות העושים? האם ניתן, דרך האירועים, לזהות מה חשבו? חלק מאיזה סיפור מסופר פה?

ומנגד, הסיפור הערבי: האם גבולות הזמן שלו הם ימי המרד הערבי של שנות השלושים, או ימי העותמנים? האם הוא סיפורם של ערביי ארץ ישראל – שאז טרם קראו לעצמם "עם פלסטיני" -  או אולי המסגרת היא של מלחמת כל צבאות ערב הממוסדים נגד המדינה היהודית? ומה היו תכניות הלוחמים אם ינצחו? וכן הלאה וכן הלאה.

כך או כך, בימי המלחמה ההיא אכן נעקרו מבתיהם שבארץ ישראל מאות אלפי בני אדם, ולא מרצונם. גם מי שברח מביתו מפחד האויב, ואף אם הפחד הזה היה פחד כוזב, וודאי וודאי אם בני עמו שלו רימו אותו, נעקר מביתו שלא מרצונו, ודינו דין פליט. וחלקם של אלה שלא ברחו אלא גורשו ממש, בידיים, לא קטן היה. וגם אם מהצד השני גורשו מאות אלפי בני אדם כך ממש, אין אסון אחד מכסה את האסון השני. אלה עובדות. המעלים את העובדות האלה, כל סיפור שיספר מסתכן בשקר. ואנחנו הלא לא מתווכחים פה על עובדות, אלא על הקשרן.

השאלה היחידה שיש לשאול, היא האם העובדות האלה משנות את הסיפור, ומעניקות לו משמעות אחרת מבחינה היסטורית או מבחינה מוסרית. האם בעקבות שזירת האירועים האלה לסיפור ולהקשרים שהם ה"נראטיב" שלנו, אנו עושים לו עוול, או מתקנים אותו, או מרחיבים שוב את גבולותיו ומעניקים לו הקשר חדש.

*

עתיד
אי אז, בתחילת המאה השמינית לפני הספירה, בממלכת ישראל הצפונית של ימי ירבעם השני, עומד הושע וקורא (א ד):

 "כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל".

"דמי יזרעאל" דמיו של בית אחאב הם. כמאה שנה קודם לכן השמיד יהוא, אבי סבו של ירבעם, את בית אחאב, כנבואתו של אליהו הנביא, תוך שהוא חוזר ומזכיר את הנבואות ההן, וחוזר ומדגיש שהוא מבער הרע מישראל. ומקרא מלא אמר שם בספר מלכים (ב י ל),

 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יֵהוּא, יַעַן אֲשֶׁר-הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב,  בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל".

הכיצד הפכו דמי בית אחאב מ"הישר בעיני ה'" ל"דמי יזרעאל", שעליהם תחרב ממלכת ישראל?

מסתבר, אומר רש"י, שאפשר לשנות את העבר:

 "דמי יזרעאל – דמי בית אחאב שהרג יהוא ביזרעאל על שעבדו את הבעל; והלכו הוא ובניו אחרי כן ועבדו עבודה זרה, לכך אני חושב עליהם דמי בית אחאב כדם נקי".

האירועים נותרו כשהיו: יהוא השמיד את בית אחאב, ועל פי התיאור המקראי, באכזריות רבה (אמנם כפי המקובל בימים ההם). השאלה איננה מה אירע, השאלה היא באיזה סיפור זה משתלב. בעת ההתרחשות נראה הסיפור ברור: היתה נבואה של אליהו, ויהוא הוציא אותה אל הפועל. אמנם כבר שם חשדנו שההוצאה לפועל היתה מודעת מדי, נלהבת מדי, יצרית מדי, אכזרית מדי. לא היה הכרח להעמיד שתי ערימות של שבעים ראשים על יד שער יזרעאל, או לשחוט ארבעים ושנים איש אל בור בית עקד. אבל בתוך ההקשר ההוא, במסגרת מלחמת החורמה בעבודת הבעל ובשחיתות של בית אחאב, המחיר נראה כדאי, ובית יהוא זוכה לשכרו.

אבל עם חלוף הזמן, ועם התרחבות גבולות הסיפור הלאה, אל העתיד, אל העבודה הזרה המתחדשת, אל ההכרה בכך שבסופו של יום דבר לא השתנה, מתברר למספר הסיפור שלא יראת אלוהים היתה פה, אלא ציניות. לא דרישת דבר הנביא, אלא תאוות שלטון פשוטה. ואז - כך מלמד אותנו רש"י - הופכים, רטרואקטיבית, הדמים של בית אחאב להיות גזר דין המוות של ממלכת יהוא, הופכים להיות "דם נקי". כי זהו הביטוי הנכון: לנוכח רשעת בית יהוא, חוזר אחאב והופך להיות הנקי בסיפור הזה, ושפיכת דמו היא שפיכת דם נקי, והחרב מתהפכת.

משרידי ארמון בית עמרי בשומרון - אולי קברי עמרי ואחאב?

*
הווה
מהסיבה הזו, ומסיבה זו בלבד, ראוי לנו ללמד את אירועי ה"נאכבה". אם השם הערבי איננו מוצא חן בעיניכם, קראו להם בשם אחר. אבל החרב הזו תלויה מעל ראשינו. אם המדינה שנבנתה על חורבות הבתים ההם לא באה לתקן עולם, לא באה להחזיר את העם היהודי למסלול ההיסטוריה ולשליחותו ההיסטורית, לא באה להחזיר את היהדות למקומה כאור לעמים אלא רק להפוך עם אחר לשליט על אותו חבל ארץ דווי, כי אז יתברר למפרע שלא את חזון הנביאים באנו להגשים, אלא את תאוותינו שלנו. ואז יהיה הדם ההוא לדם נקי. ואין הדבר תלוי אלא בנו.



יום שני, 13 באפריל 2015

על העיר ועל העזרות


(סיפור על דבר תורה והערה בעקבותיו, ועל שתי שבתות של אבלים)



בשבת האחרונה – פרשת שמיני – הוטל עלי לומר דבר תורה בבית הכנסת, לפני קריאת התורה. זה מה שאמרתי שם, בערך:

"לפני קרוב לעשרים שנה קרס הגשר שהוליך את משלחות הספורטאים לטקס פתיחת המכביה, והיו הרוגים. מארגני התחרות לא ידעו מה לעשות: חודשים של הכנות, מיליונים שהושקעו, תדמית האירוע והמדינה כולה על הכף, האם לעצור את החגיגה? ההחלטה היתה גדולה עליהם, ולמרבה המזל נכח בקהל האיש בעל המעמד הגבוה ביותר במדינה – הנשיא דאז, עזר וייצמן. סיפרו לו, והוא חתך: להמשיך.
על הדעת עולה כמובן מיד סיפור נדב ואביהו. חצי שנה של הכנות, הון ותרומות של כל העם, שיא המסע ממצרים ותכליתו, ולמעשה שיא ההיסטוריה של עם ישראל באותה העת, עמדו בפני קריסה. מה עושים? הפרשה מספרת שמשה מגיב מיד "הוא אשר דיבר ה'", כלומר אין כאן רמיזה אלוהית על הפסקת האירוע, ומורה לאהרון ולבניו להמשיך כרגיל, בסדרת ציוויים על הקרבנות. אבל אז הוא נתקל בשעיר החטאת שנשרף במקום להאכל, ומתפרץ על אהרן "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ... כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי?!" אהרן מגיב "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?" והויכוח מסתיים, ולמעשה האירוע כולו נעצר בנקודה הזו. תשובתו של אהרון סיימה את החגיגה.
מה בעצם ענה אהרן למשה? רש"י, רמב"ן ועוד פרשנים הולכים בעקבות הגמרא, הרואה במשא ומתן בין משה ואהרון משא ומתן של הלכה. אבל פרשנים אחרים, ובהם אבן עזרא, ויותר ממנו רשב"ם, רואים בדברי אהרן אמירה רגשית: איך אפשר לאכול מהקרבן אחרי שקרה לי מה שקרה?
כלומר, לעינינו נפרשות שתי אפשרויות תגובה לאסון: האחת נצמדת לנהלים ולכללים ומבקשת בכל מחיר לשמור על המסגרת לבל יתמוטט הכל, לכפוף את הפרט אל הנצח, והשניה אומרת – שהנצח יחכה. קרה משהו, אי אפשר עכשיו.
הדבר מזכיר את הסיפור הידוע במסכת יומא (כ"ג ע"א) על שני הכהנים שרצו על כבש המזבח בניסיון להקדים ולהגיע להרמת הדשן, ובסוף המירוץ רצח אחד את חבירו, שם על כבש המזבח. שתי תגובות מתוארות בסיפור – ר' צדוק עומד על מעלות המקדש וקורא "על מי נביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות?" ומביא את כל העם לבכיה; ואז מגיע אבי ההרוג, ואומר "עדיין בני מפרפר ולא נטמאה הסכין". אבי ההרוג נצמד לכללים שמעניקים יציבות לעולמו שחרב עליו, כדי לספוג את אסונו, אבל ר' צדוק שובר את הכלים.
ובשבוע הקרוב נציין את יום השואה. כשהחליטה הכנסת לציין את היום בכ"ז בניסן, נשמעו מחאות: בניסן אין מספידים, ולכן גם אין לקבוע יום אבל לאומי בו. החברה החרדית עד היום הזה מסרבת להכיר ביום השואה, אבל דומה שניסן הוא רק תירוץ. ראשית, הלא מיד עם תום הפסח כולנו נוהגים מנהגי אבילות כאלה או אחרים בשל ספירת העומר; האם גם לקביעת יום זכרון לאומי לתלמידי רבי עקיבא היתה קמה התנגדות כזו? ושנית, לאחר השואה ביקשו כמה רבנים לקבוע יום צום לזכרה, והחזון איש התנגד באומרו שאין לנו כוח לגזור גזירות חדשות. ואכן, החברה החרדית אינה מציינת כלל את השואה, בשום דרך, מלבד מקומות ספורים שבהם מוסיפים קינה אחת בתשעה באב.
והנה אותה המחלוקת שוב. האם להיצמד לכללים, לא לחרוג בשום צורה, שמא יתמוטט הכל, או שבכל זאת יש מקום לרגש להתפרץ למרות המסגרת ההלכתית?
אינני יודע להכריע בזה. אלה גם אלה מרכיבים את האישיות השלמה של עם ישראל היום, אבל אם לא ניתן לרגש מקום במסגרת ההלכתית, סופו שהוא יפוצץ אותה מבפנים."

בכך סיימתי את דברי וירדתי מהדוכן. לאחר התפילה ניגש אלי אחד המתפללים ואמר לי: "קודם כל, זה יפה מאד אבל רש"י אומר אחרת". (אמרתי: הלא אני עצמי הבאתי את רש"י, אבל גם את ה"יש אומרים" אחרת!) המשיך האיש ואמר: "ושנית, אין ניגוד בין הרגש להלכה. אם יש ניגוד – זה קלקול!"

האיש הלך, ואני נזכרתי בשני סיפורים. את האחד סיפרה לנו אמא: ימים ספורים לאחר חתונתם של הורינו, בלב בודפשט המופצצת, בעצם ימי ההשמדה, נודע להם על שליחתם של סבי וסבתי, הורי אבי, בטרנספורט לתאי הגזים של בירקנאו (למעשה הטרנספורט נשלח שבוע לפני החתונה, בערב שבועות, והחופה נערכה ביום האחרון לשבעה. סיפור החתונה בקישור הזה). בשבת הם ישבו אל שולחן השבת, ואבי שר כמנהגו את זמירות השבת, שר ובכה, והדמעות זולגות על הניגונים מבית אבא ומהעיירה שאינם עוד.


נעליים על גדת הדנובה. לזכר יהודי בודפשט, שנורו אל תוך המים

את הסיפור הזה נשאנו שנים כסיפור מכונן. לימים, כשישבנו שבעה על אבינו, באה השבת, ואנו, האחים ואמא, נשארנו יחד בבית הורינו. בסעודת השבת שרנו כהרגלנו, ובהשראת אותו הסיפור, את זמירות השבת שלמדנו גם אנו בבית אבא. אבל אמא ישבה בצד ומחתה: איך אתם שרים ככה עכשיו? ניסינו להזכיר לה מה שהיא עצמה נהגה לספר לנו על השבת ההיא בבודפשט. אינני זוכר מה ענתה, אבל אחרי זה לשירה כבר לא היה טעם. למדנו שם שיעור חשוב, עד כמה צריך האדם להיזהר מלהיות שבוי בכלליו שלו.

ואני אומר: אם אדם אינו מסוגל לחוש לעיתים ניגוד בין הרגש להלכה – זהו באמת קלקול. 


יום רביעי, 8 באפריל 2015

אגדת ארבעת האלים: פתיחה לסיפור פנטזיה



האגדה מספרת על ארבעה אלים גדולים ורבי עוצמה השולטים בעולם: וינצ'יל, אל החיים, העליז והשמן, שאוהב לשתות ואוהב נשים ויש לו חוש הומור מושחז; אדוטלר, אל המוות, חמור פנים וסגוף, נמנע מהנאות, צועק תמיד; פרנוולט, אל התבונה, שמתואר לעתים קרובות כחלוש ונכה אבל כזה שבלעדיו אי אפשר, והוא בעל בריתו של אל החיים וינצ'יל; ואל הכוח, יוטלין, שהכל נכנעים לרצונו. לעתים הוא תואר עם שפם כמו אל המוות, לעתים צוחק כמו אל החיים, לעתים כחכם החכמים ושמש העולם, כמו פרנוולט. לעתים הוא חובר אל אל המוות אדוטלר, לעתים אל וינצ'יל, ובינו לבין פרנוולט יש תחרות מתמדת, מי ינהל את העולם – העוצמה או התבונה.

לכל אל בעל חיים מקודש לו. וינצ'יל מיוצג על ידי האריה; אדוטלר על ידי עיט דו ראשי; פרנוולט על ידי החמור; ויוטלין על ידי הדוב האדום.

האלים האלה ירשו את מקומם של האלים הגדולים של עולם הקדם, ששקיעתם לוותה במלחמה שנקראה "המלחמה הגדולה". אלה היו אלים מסוג אחר לגמרי, נישאים ומרוממים, בוראי עולמות ושליטי גלקסיות עצומות, מלכי היקום, והם בילו את ימיהם בחתונות אלה עם אלה ובמלחמות בינם לבין עצמם. פולחניהם כללו הקרבת המוני אדם וחובת הערצה ופיאורם בכל עת. אחרי המלחמה הגדולה, מספרת האגדה, הם גורשו בידי אל הכוח ואלים אחרים, ומאז הם יושבים בתא השיכחה שבירכתי השאול ומבכים את מר גורלם.

ארבעת שליטי העולם החדשים ניסו גם הם להשתלט על ירושת קודמיהם, והמלחמה הגדולה השניה פרצה תוך זמן קצר. זו היתה המלחמה הגדולה ביותר והנוראה ביותר מכל מה שידע עולם האלים מעודו. האלים שלחו אלה באלה את כל מה שהיה בכוחם לשלוח, כשאל הכוח עובר מצד לצד. עשן וברקים וחושך ואימה אפפו את כל הר האלים, וריח המוות נישא למרחוק. ככל שגברה המלחמה, גבר חילו של אל המוות, ועוד ועוד מוות נוסף לעולם, גורר אחריו מוות נוסף. לבסוף חברו אל החכמה, אל הכוח ואל החיים ושלחו באל המות את לחש ההרס רב העוצמה ביותר שהיה בידם. הלחש הומצא דוקא על ידי בן אנוש, פרוע שיער ומבודח, שהיה בן ארצו של אל המות, אבל אל המות שנא אותו שנאת עולם; ובכן בן האנוש פרוע השיער לקח איתו את הלחש, שאיש לא היה בכוחו להבין, והיגר אל ארצו של פרנוולט. האלים חששו להשתמש בלחש, מפני עוצמתו הנוראה; אבל לבסוף גבר עליהם כוחו של הלחש עצמו, וכשהופעל, יש האומרים שערים שלמות התאדו ואינן, וכל מה שעמד גם במרחק ממקום הכשף עוותה צורתו לנצח, וצאצאיו נולדו מעוותים גם הם. לאחר הפעלת הלחש נעלם אל המות; אומרים שהפעיל על עצמו את לחש האבדן, אבל הוא עדיין יושב במקום מחבואו ורוקם את תכניותיו.




ברבות הימים אבד הלחש; יש האומרים שהאלים עצמם נבהלו מעוצמתו האיומה והחליטו לגנוז אותו לנצח, ורק הברה אחת ממנו נמלטה מכלאה ועודה מסתובבת בעולם. אומות לחמו זו בזו, דם רב נשפך, אבל הצליל הבודד ששרד נותר עיקש ימים רבים, ולא הסכים למסור את סודו.  מכשף אחד נתפס ועונה, וכל שהצליחו לחלץ ממנו היה כל מה שהוא עצמו ידע, רמז בודד, גם הוא לחש מסתורי ומקוטע: "איימסי".

איימסי? מה אפשר לעשות עם המילה החלשה הזו? מה פשרה? ומפתח היא לאיזה סוד?

*

בעת האחרונה החלו סימנים מבשרי רע להתרבות. כהנים גלוחי ראש וצעקנים שבו להשתמש בסמל הקרסים המלוכסן. רינוני לחישות ארס חולפים על פני כל העולם מקצה לקצה - אל המות חי. כוחו הולך ומתגבר. שמועות הגיעו אל הר האלים, ולפיהם חברו אליו עתה כוחות צעירים ועתיקי יומין, מעובדי אלי הקדם הגדולים, שגם הם עדיין מחכים לתורם ממעמקי תא השיכחה. במיוחד רב כוחו של אל הירח הקדום, וחסידיו חוברים אל כוהני המוות. משלחות קדחתניות מגבירות את מאמציהן לגילוי לחש העוצמה שייתן בידם את מפתח השליטה הסופי.

שלושת האלים ששרדו את המלחמה מתבצרים איש איש בצלע הר האלים המיוחדת לו. איש אינו יודע מה זומם יוטלין, אל הכוח, ואל מי יחבור הפעם. לעתים נראים אצלו כוהני הירח באים ויוצאים; פעמים אחרות הוא מתרועע עם שליחיהם של וינצ'יל ופרנוולט, ומכריז בקול שויתר על תכניותיו לשלוט בעולם. אבל איש אינו יודע באמת. אפשר שבידו המפתח למקום מחבואו של אדוטלר, ואין יודע מה יחליט לעשות במפתח זה בבוא היום. ובינתים מתגלגלים הרעמים.

וממעמקי תא השיכחה שבירכתי השאול מסתנן מדי פעם בלחישה שבר לחש עתיק, שעולם ארבעת האלים הצעיר והמתוחכם לא הכיר מעודו. יודעי דבר מספרים זה לזה, בלט ובפנים צופנות סוד וחשש, על לחש ישן נושן, שאלי הקדם שלטו היטב בכל רזיו, ובמיוחד היה גדול בזה כוחו של אל הירח. לחש ההשכחה הוא זה, או לחש המקח, כך לוחשים הולכי הרכיל, ואף הם אינם יודעים במה מדובר. כל שהם יודעים לומר הוא שהפעם מכוונים אלי העולם העתיק את לחשם היישר אל מעונו של אל החכמה. אם תסתתר חכמתו ובינתו, כך מקווים הם, יבוא הקץ על ברית שלושת האלים, ואולי תיפרץ דלת כלאם שלהם. או אז יחבור הלחש העתיק אל הלחש החדש, ולא יהיה קץ לשלטונם עד אחרית הימים.

רק דבר אחד, כך לוחשים אותם הולכי רכיל יודעי כל, רק אדם אחד יכול לעמוד בפני האסון המתרחש ובא באין עוצר. רק אדם אחד, שבכוחו יהיה לעמוד גם בפני לחש ההשכחה וגם בפני לחש ההרס. אין יודע מי הוא, ואין יודעים כיצד יעשה זאת, אבל זאת יודעים אנשי הרכיל: הוא מפורסם והוא נסתר. הוא חלש והוא חזק. הוא צעיר והוא זקן. הוא שנוא והוא אהוב. והוא זקוק לעזרה.