חוקת: סדר הדברים

סיפורי המקרא לא תמיד מסודרים כסדרם. את הכלל הזה לימד רש"י:

"וימת תרח בחרן" - לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען, והיה שם יותר מששים שנה. שהרי כתיב 'ואברם בן חמש שנים וע' שנה בצאתו מחרן', ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברם מחרן; עדיין נשארו משנותיו הרבה! ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו 'לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו'. לפיכך קראו הכתוב מת (בראשית יא לב)."

הווה אומר: למרות שהליכת אברם קדמה למיתת תרח, בכוונה תחילה סידר הכתוב את האירועים לא כסדרם הכרונולוגי, כדי ש"לא יהא הדבר מפורסם לכל"!

אפשר להבין את דברי רש"י בכמה דרכים, ולענייננו חשוב כאן שדרך המקרא לעתים לסדר סיפורים לא כסדרם, כדי להעביר מסר חשוב יותר; אבל עדיין מוטלת על הפרשן והקורא החובה להתחקות אחר הסדר הנכון, ולראות מה היה יכול להשתמע ממנו. (להרחבה נוספת – כאן)

*  *

על הדרך הזו, אנו רשאים להתבונן בסידורי פרשיות אחרות. כידוע, נחלקו ראב"ע ורמב"ן על מקומה של פרשת קורח; רמב"ן, נאמן לשיטתו שהתורה כסדרה למעט מקומות הכרחיים וספורים ומוצהרים, קורא אותה במקומה, לאחר חטא המרגלים. ראב"ע, לעומתו, נאמן לשיטתו ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא עיקרון שמתיר לנו לחפש הקשרים שלא על פי סדר הסיפור, מבין שאירועי קורח אירעו במקום שבו התעוררה הבעיה – עם הדחת הבכורים ממעמדם, מיד לאחר חטא העגל. כלומר, מבין סיפורי הנסיונות במדבר, קורח הוא הראשון, ולא האחרון. מדוע אם כן סופר במקומו הנוכחי? על כך אין ראב"ע עונה, ואפשר לענות כמה תשובות, מן הסתם בתחומי המסר האמוני והערכי, כיצד התורה בונה סולם של התנהגויות, מה היא רואה כחמור יותר ומה כפחות, מתי יש לספר סיפור כך ומתי אחרת.

אבל מכיון שניתנה רשות, אנו רשאים להרהר, מה דפוס ההתנהגות של משה על פי סדר התפתחותם של האירועים כפי שאירעו באמת, לשיטת אבן עזרא.

מעשה העגל (שמות ל"ב) הוא ראשון המעשים. במעשה זה משה מגיב ספונטנית, במעשה חריף וחריג, ושובר את הלוחות שקיבל זה עתה מלמעלה, ובכך מבטל את הברית שנכרתה בין העם לאלוהיו. אף המדרש רואה בזה מעשה שעשה משה על פי דעתו, אלא שהקב"ה הסכים על ידו. משה נוקט פה בעמדה עצמאית לחלוטין.

מעשה קורח (במדבר ט"ז) הוא השני. מכיון שיש גם פה ערעור על בחירתו של ה', רואה גם פה משה מרד; אלא שלמרד זה כבר מתגנבת נימה אישית, של ערעור על משה עצמו. התגובה עדיין עצמאית: את מבחן המחתות הוא מציע על דעת עצמו, וגם פקודת ההיבקעות שניתנת לאדמה נראית כאילו שלו היא, כביכול הוא תובע מה' שיברא בריאה. אגב, מבחן המחתות אכן לא סיים את הסיפור. אמנם כל מאתים וחמישים מחזיקי המחתות נשרפו, אבל לא היה בכך די כדי לומר מי כן נבחר, בניגוד לתכניתו של משה – אולי מפני שהנשיאים מיהרו והקדימו את המבחן, אולי מסיבה אחרת. כך או כך, אלוהים עצמו נצרך לשוב ולומר, הפעם בעצמו, שיש לערוך מבחן מסוג אחר לגמרי: מבחן המטה הפורח, שתוצאותיו חד משמעיות. והרבה פחות הרסניות.

המבחן השלישי הוא בקברות התאווה (במדבר י"א). שלא כבשתי הפעמים הקודמות, אין כאן מרד ולא אמירה עקרונית מכל סוג שהוא, אלא קיטורים. משה עדיין נפגע, עדיין רואה מרד, ועדיין מגיב עצמאית, אבל התגובה הפעם משנה כתובת וכיוון, והוא "זורק את המפתחות" לפני ה'. שלא כמו בפעם הקודמת, הנזיפה שהוא מקבל מה' ("היד ה' תקצר? עתה תראה היקרך דברי אם לא"), מעודנת ככל שתהיה, גלויה.

ובחטא המרגלים (במדבר י"ג-י"ד), כבר אין משה מגיב כלל. כל הדין והדברים מתנהלים רק בין כלב לעם, ומשה שותק. את דבריו אמר מול ה', וכל כולם בקשת רחמים.

התגובות לחטאים, גם הם עוברות תהליך. על חטא העגל יש עונש ישיר – בני לוי העוברים משער לשער, ענישה ישירה וקשה. כך גם על קורח – אש ופי האדמה, אבל רק על האשמים הישירים. אולם מכאן והלאה הענישה איננה ענישה, אלא רק הולכת המתלונן בדרך בה ביקש ללכת: בשר ביקשתם? בשר תקבלו; את הארץ דחיתם? במדבר תישארו.

המהלך, איפוא, ברור למדי. מפעולה ותגובה ישירה ומיידית של המנהיג כלפי עמו, שתכליתה אולי הרתעה והטמעת הרגלים, עובר גם העם וגם משה כביכול חינוך מחדש: לא להגיב מיד, לתת לאנשים לאכול את מה שבישלו. בסופו של דבר העם יהיה חייב לעמוד על רגליו. סיפור קורח, לפי זה, הוא שלב די התחלתי בתהליך.

*  *

על הרקע הזה, יש לקרוא עתה את סיפור מי מריבה. גם שם תובע העם, גם שם יש בדברים משמעות של מרד, ומשה אכן איננו מגיב מיד, אלא בנפילה על פניו, כפי שלמד. איננו יודעים למה הוא ציפה, אבל נראה שתגובת ה' הפתיעה אותו: לא הולכה בדרך שביקשו כדי להוכיח שסופה אבדון, אלא היענות פשוטה, כאילו כלום. אולי הבין משה שגם כאן יקרה משהו בסוף, אולי ציפה לעונש. על כן עמד לפני הסלע, והפגין את חוסר שביעות רצונו, בדיבור ובמעשה.

                               משה מכה בסלע; ציור קיר מבית הכנסת העתיק של דורא-אירופוס, המאה השלישית

אבל התהליך כבר המשיך הלאה. בפעם הבאה, בסיפור הנחשים, משה איננו נוקט שום פעולה לפני שהעם עצמו בא, מודה בחטאו ומבקש ממנו להתפלל. תגובת ה' הפעם מחייבת כל אדם ואדם לעשות משהו – להביט אל נחש הנחושת - כדי להיזכר, כדי לחלץ את עצמו ממצבו. ובסיפור בעל פעור תיעצר המגפה בזכות פעולה עצמאית של מישהו אחר, של פינחס, שלא נצטווה על כך מלמעלה; למרות שמשה הצטווה לפעול ("הוקע אותם לה' נגד השמש"; האם ציוויו שלו "ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו" הוא אכן מילוי ציווי זה?), לא זו הפעולה שהפסיקה את המגיפה.

בסופו של דבר, זה מה שמלמד מהלך העניינים הזה: תפקיד המחנך הוא ללמד את הנער לצעוד על רגליו שלו, גם אם ייכשל, גם אם זה יכאב לשני הצדדים. בסופו של דבר, המטרה היא לשחרר, להניח, לתת לדור הבא לומר את דברו. לא תמיד תהיה שם לתקן, ולא על הכל אתה אחראי.

שלח: ועדות, פוליטיקאים ואינטרסים

"וישלח אותם משה... כולם אנשים: כלהו זכאין הוו, ורישי דישראל הוו, אבל אינון דיברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלי עיטא דא? אלא אמרו: אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין..." (כולם זכאים היו, וראשי ישראל היו, אבל הם נתנו לעצמם עצה רעה. ומדוע נטלו עצה זו? אלא אמרו: אם ייכנסו ישראל לארץ, נחדל אנו מלהיות ראשים, וימנה משה ראשים אחרים. – זוהר שלח)

קטע הזוהר הזה שימש כעוגן לשיחות רבות של מורי תנועת המוסר, שלא ראו בו תיאור ריאלי של שיחת המרגלים, אלא תיאור של התת-מודע שלהם. כולם זכאים וראשים היו, ועל כן – אמרו חכמי המוסר – אין להעלות על הדעת שאכן בכוונה תחילה עיוותו נתונים כדי לשמר את מעמדם; ובכל זאת, הנגיעה הזו ניקרה בליבם. גם הגדולים ביותר, גם ראשי ישראל, גם אלה שהמקרא מעיד עליהם בעצמו "כולם אנשים", אינם חסינים בפני נגיעות, ומה שנדמה להם לכאורה כתיאור נאמן של העובדות אינו אלא הד לשאיפותיהם הכמוסות, ומשועבד בסופו של דבר לאינטרסים האישיים.

המרגלים בפתח תקוה

על פניו, ניכר בסיפור המקראי שהדברים היו אולי פשוטים יותר: האנשים אכן נשלחו לתור את הארץ לחבליה השונים, ולדווח על ממצאיהם בתחום הכלכלי, האקלימי, החברתי וגם הצבאי. בכל הפרשה הזו לא מופיעה המילה "מרגלים" אפילו פעם אחת (שמו העממי של הסיפור, "חטא המרגלים", ניתן לו על פי גירסתו השונה מעט המופיעה בספר דברים בתחילתו). מדובר למעשה במעין ועדת חקירה, ועל כן היא מורכבת על פי מפתח פוליטי, ומבטיחה ייצוג שווה לכל חלקי העם, איש אחד איש אחד לשבט, "כל – נשיא בהם", כלומר כולם ממעמד ראשי משפחות, מעמד המבטיח את יוקרת דיווחם העתידי. העניין הצבאי הישיר אינו אלא חלק אחד מרשימת המשימות שקיבלו.

המסע עצמו, על פי פשט המקראות, היה קצר למדי, "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון". הציון בפסוק קודם, "ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת", אינו מסמן את גבולות הסיור אלא את גבולות הארץ שעליהם לתור; אבל המסע בפועל עצר בחברון, וכך אכן נאמר גם בספר דברים. נחל אשכול, שממנו הובא אשכול הענבים המפורסם, למעשה נקרא כך מימים ימימה, על שם אשכול האמורי, מבעלי ברית אברהם.

וכך אכן ניכר בדיווח שאותו מסרה הוועדה השבה משליחותה. כל עוד הם מספרים על פרי הארץ ועל העם שראו ועל עריו, ניכרים דברי אמת, ואת שעיניהם ראו הם מספרים. אבל אחר כך בא המשך לדיווח – "עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר", והוא כבר נראה כמו "העתק הדבק", מידע מהויקיפדיה, שהוכנס לדו"ח כדי לשוות לו מראה אמין וכולל יותר, כפי שנדרש בתחילת הדרך. במילים פשוטות, התרים לא מילאו את שליחותם עד הסוף, לא בדקו ככל שידם הגיעה, אלא הסתפקו בבדיקה חלקית, במקום שאליו היה להם קל יותר להגיע, ובנו על זה דו"ח ארוך ומפוצץ, מלא במילים מרשימות ופסאודו-נתונים, בנוי על מציאות חלקית בתוספת מידע מכלי שני ושלישי. ארבעים יום התעכבה המשלחת בדרכה ללא צורך אמיתי, רק כדי ליצור רושם של עבודה יסודית.

מסתבר שמשה חשד מראש בהרכב הפוליטי של המשלחת שהרכיב. מספר דברים אנו מבינים שזו משלחת שהורכבה בלחץ הציבור, ואף שהורכבה באישור אלוהי, הנה התברר שאין די אפילו באישור כזה כדי להבטיח עשייה חסרת פניות. אכן, לא לחינם שתל משה את נאמנו בועדה (וזה פשר הנתון המוזר משהו, על שינוי שמו של הושע ליהושע בידי משה – שינוי שם פירושו ביטוי לכפיפות). אבל מסתבר שמשה לא היה זקוק דווקא ליהושע, שמן הסתם כל חברי הועדה ידעו שאינו ממש משלהם. כלב, ראש בית האב המכובד, גם הוא סירב לשתף פעולה, והדברים ידועים.

יש להניח שראשי בתי האבות, שמעמדם נובע מהרכבו השבטי של מחנה ישראל, שזוכים למעמד הנהגה בזכות היותם ראשי משפחות חשובות, הבינו את העומד לקרות, ברגע שראו את החברה החקלאית היושבת בכנען. לפתע התחוור להם, שכל הווייתם תלויה על בלימה. בחיי הכפר הנכונים להם בארץ המובטחת, לא המשפחה וקשריה המסועפים מבטיחים את קיומו של האדם, אלא הקרקע ועבודתה. כישורים אחרים לחלוטין נדרשים שם לשם הנהגה. הכל עומד להשתנות. גם אם לא הבינו לאשורו את התהליך החברתי המהפכני שאוסף השבטים שבראשותם נכנס אליו, וגם אם נסיונם לא זימן להם כל תקדים שאותו הכירו, הרי שחשו כי עולם חדש לפניהם, שאין להם כלים להתמודד איתו. הם לא הבינו את הבסיס הכלכלי העתידי, לא התמצאו בתורות הצבאיות של יושבי הקבע, וספק אם ידעו לומר מה פירוש "עם יושב".

ומכיון שמבנה פוליטי נוטה לשמר את עצמו, היתה התגובה – התכחשות. הארץ לא טובה, ארץ אוכלת יושביה, חברה שתיכנס לשם תושחת ופניה ישתנו לבלי הכר, ולא נוכל להתמודד עם המצב החדש. מי יודע לאן יתדרדר העם ללא הנהגתנו המנוסה?

*

היינו יכולים לעצור בנקודה זו. הנה, הגישה לנו הפרשה בסיפור אחד את תמצית תחלואי החברה והנהגתה, את תחזית הפוליטיקה הלאומית לדורות עולם ולעמים רבים. הנה יכולים אנו ללמוד מפה חשד בפוליטיקאים, חוסר אמון ביושרתם של מנהיגי ציבור באשר הם, עמידה על המשמר לגבי כל מה שמוכרת לנו התקשורת המוטה פוליטית.

אבל חכמי המוסר לא עצרו בנקודה זו (וניתן למצוא תורה זו בספרים רבים, לדוגמה – "מדרגת האדם" של ר' יוזל הורביץ, הסבא מנובהרדוק). בסדרה ארוכה של דוגמאות מכל רחבי המקרא, שבו והעלו אותו המסר עצמו: אתה הקורא, בין אם תלמיד חכם אתה ובין אם בעל-בית פשוט, לא על הפוליטיקאי מדובר פה, אלא עליך. כל מצב, כל אדם, כל מעמד, נגיעות יש בו. לעולם חשוד בעצמך תחילה. לו אתה במקומו, ההיית אחר?

מפי פרופ' שלום רוזנברג שמעתי פעם הגדרה יפה להבדל בין תנועת המוסר לתורתו של הראי"ה קוק. אנשי המוסר, אמר, אמרו שלעולם צריך לחשוד, שמא בתוך ה"לשמה" מסתתר איזשהו "שלא לשמה". הרב קוק, לעומתם, אמר הפוך: לעולם יש לומר, שבתוך ה"שלא לשמה" של כל אדם, מסתתר לו "לשמה" אמיתי.

אלו ואלו דברי אלוהים חיים. אבל דומה, שבעידן שבו נטייתנו הראשונית היא לבקר, להלעיג, למצוא כשלים, למנות ועדות חקירה חדשים לבקרים, ולהוקיע בראש חוצות, ראוי הוא הסבא מנובהרדוק לעמוד מולנו, לנענע לעומתנו בזקנו, ולומר: שוטים שבעולם, הסיפור הוא עליכם. אתם המרגלים.