יום שישי, 30 בנובמבר 2012

אנשי הגשם


 

"וצדיק אחד חביב-אלוהים, חוניו שמו, שהתפלל פעם לאלוהים בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע לקולו והמטיר, (חוניו זה) התחבא בראותו שהמהומה עומדת בתוקפה. והוא הובא למחנה היהודים והם דרשו ממנו, שכשם שהתפלל והפסיק את הבצורת כך יערוך תפילות נגד אריסטובלוס ובני סיעתו המורדים. וכשהתנגד וסירב, הכריחו ההמון (לכך). אז עמד בתוכם ואמר: 'אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים איתי הם עמך והנצורים כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את אלו נגד אלו ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו '. (וכשעמד) והתפלל תפילה זו הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה..." (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"ד)
 

הסיפור הכמעט-לא-ידוע הזה אירע בימי מלחמת האחים שהביאה את בית חשמונאי לסוף ימיו, בשנות הששים של המאה הראשונה לפני הספירה. סיפור מעשה הורדת הגשם, המוזכר כאן, הוא כמובן סיפורה של המשנה במסכת תענית, פרק ג':

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל, התפלל שירדו גשמים. אמר להם, צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה, עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר (לפניו), רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף. אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו, כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן. אמר להן, צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. שלח לו שמעון בן שטח, אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נדוי. אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ועליך הכתוב אומר, (משלי כג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.
 
חוני המעגל: מטבע של החברה הממשלתית למדליות ומטבעות
 

על פי סיפורים נוספים, המובאים בגמרא באותו מקום, מתברר שהיו לו לחוני תלמידים, שעמדו סביבו וקראו לו רבי, והם שהביעו בכל פעם חוסר שביעות רצון מהגשם; אולם גם מסיפוריהם לא עולה דוקא דמותו של חכם הלכה מרביץ תורה ברבים, אלא של איש מופת, צדיק וענו, שמידותיו והתנהגותו הם אלה שמזכים את תפילותיו בהיענות מלמעלה. אין אנו יודעים האם היה לדברים אלה חלק בהתנגדותו של שמעון בן שטח, גדול חכמי הדור, למעשה חוני; אולם גם הוא, בן משפחת המלוכה, כופף את ראשו בפני עצמת הקירבה לאלוהים שמגלה חוני בסיפור מופלא זה.

סופו של חוני בא עליו גם הוא מתוך גילוי דומה של אהבת אדם, שחוני היה מוכן לדבוק בה עד הסוף ממש, במחיר חייו שלו. ואף גם אז, באופן אירוני, נענתה תפילתו, ואכן איש מבין בני חשמונאי הנאבקים ביניהם לא זכה למלכות ואף הביא על הממלכה, כאמור למעלה, את סופה. בכך ממחיש גם סיפור זה, מהו הדבר שזיכה את חוני באהבת אלוהים: אהבת האדם.
 
 
*

"איתחמי לרבי אבהו פנטקקה, יצלי ואתי מיטרא. שלח ר' אבהו ואייתיה. א"ל, חמש עבדין ההוא גוברא עביד בכל יום: מוגר זנייתה, משפר תייטרון, מעיל מניהון לבני, מטפח ומרקד קדמיהון, ומקיש בכבויא קדמיהון. א"ל, ומה טיבו עבדת? א"ל: חד זמן הוה ההוא גברא משפר תייטרון. אתא חדא איתא וקמת לה חורי עמודא בכיי'. ואמרית ליה: מה ליך? ואמרה לי: בעלה דההיא איתתא חביש ואנא בעיא מיחמי מה מעביד. ומפנינה, וזבנת ערסי ופרוס ערסיי, ויהבית לה טימיתיה, ואמרת לה: הא ליך פניי בעליך ולא תיחטיי. א"ל: כדיי את מצלייא ומתעניא." (ירושלמי תענית פרק א)

תרגום:
נראה לו לר' אבהו רשע גמור אחד, שכשהוא מתפלל – יורד גשם. שלח ר' אבהו והביאו. לאחר שיחת היכרות קצרה סיפר האיש: חמש עבירות (או: מעשים) אני עובר (עושה) בכל יום: שוכר זונות, ומקשט תיאטרון, מוליך אחריהן את בגדיהן למרחץ, מטפח ומרקד לפניהן ומקיש לפניהן בכלי הקשה. אמר לו ר' אבהו: ומה המעשה הטוב שעשית? אמר לו: פעם אחת הגיעה אשה אחת ועמדה בין עמודי התיאטרון כשהיא בוכה. שאלתי אותה: מה לך? אמרה לי, בעלי חבוש בבית האסורים, ואני מחפשת עבודה כדי לפדות אותו משם בכסף. התפניתי מעיסוקי, מכרתי את מיטתי וכלי מיטתי, נתתי לה את דמיהן, ואמרתי לה – הא לך דמי שחרור בעלך, ואל תחטאי. אמר ר' אבהו: כדאי אתה שתתפלל ותיענה.

סיפור זה, ודומים לו המובאים באותו המקום, מעלים לפנינו כבר דמויות מסוג אחר לגמרי. לא עוד רב ותלמידיו, לא עוד איש אלוהים בעל מופת, אלא אדם מהרחוב, ואף לא מן המעולים שבהם. סיפור זה הוא אולי הקיצוני מבין המובאים באותו המקור, אבל האחרים שם הם אנשי יום יום שגרתיים יותר: חמר המשכיר חמורים, חקלאי עובד אדמתו, כולם אנשי חול. אותו "פנטקקה" אף מעורה היטב בתרבות מקומו ההלניסטית-רומית, והוא בעל מועדון מפוקפק. אלא שיהודי זה מחובר להוויתו היהודית אף בתוך חיי החול שבהם הוא שקוע עד צוואר, וכשבאה צרת בצורת לעולם אף הוא עומד בתפילה לפני אלוהיו, שאותו אין הוא מכיר מבית המדרש או בית הכנסת, אלא מחייו שלו, מתוך עבודתו ומתוך האנשים שאותם הוא פוגש. ואותו סיפור, שבו הציל אשה אחת מלרדת לזנות בשל מצוקתה הכלכלית – שכן זו היתה מטרת בואה לתיאטרונו לבקש עבודה – מזכה את העולם כולו בגשם.

אין מדובר בסיפורים אלה בצדיקים נסתרים, אלא באנשים, שעניינם באנשים אחרים. עיניהם פקוחות, ידם פשוטה, וצרות היום יום אינם משכיחות מהם את העובדה שכולנו בני אדם, ואל לנו לשפוט את מי שעומד לפנינו ומעשיו נראים לנו לא מתאימים לתקן המקובל במגזרנו או בקהילתנו. אין לדעת מי שהגיע לאן שהגיע מדוע הגיע לשם, אלא זאת בלבד: הוא זקוק לעזרה, והוא יקבל אותה אף במחיר מיטתנו וכליה. אז יפקוד האלוהים את עמו ואת ארצו לתת להם גשם.

(מתוך דברים שנאמרו אתמול, בערב אזכרה לחותני, יהושע קסנר ז"ל, במלאת שש עשרה שנה לפטירתו. הוא היה יהודי שפניו מאירות תמיד, ושידו – עם המספר הכחול שעליה - פתוחה לכל, בלי שאלות ובלי שיפוט ובלי חשבון של נזקים עתידיים לו עצמו ולפרנסתו, כפי שאירע לא אחת. הוא לא היה יהודי של בית המדרש, אבל בזכות אנשים כמוהו יורד גשם.)

 

 

 

 

 

 

 

יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

ויצא: דברים שרואים מכאן


מסעו של יעקב לחרן פותח בחלום ובמצבה וסוגר בחלום ובמצבה. החלום האחד, לימים רחוקים הוא ניבא, ואין בו אלא הבטחה לדרך ארוכה ולסיומה המוצלח בעתיד הלא מוגדר; המצבה נלקחת מכרית ראשו של יעקב החולם, כביכול היא זו שעדה להבטחה שניתנה על גבה ממש. החלום השני כבר לא היה שלו, אלא של לבן, ובכל זאת הוא מימוש ההבטחה, ההתערבות האלוהית ברגע האחרון, לפני שהמסע הארוך הביתה עומד להתרסק בידי לבן ואחיו. המצבה הפעם מסמלת סיום, סכנה שחלפה, אבל היא איננה עומדת לבדה, אלא גל אבנים על ידה.

גלי אבנים ניצבים במקרא על חורבות, על גופות מורדים ובוגדים ואויבים. כך הוא הגל על עכן ורכושו הגנוב; כך הוא הגל על גופת מלך העי, על פתח שער עירו; וכך הוא הגל על גופתו של אבשלום, ביער, אל הפחת הגדול. הגלים האלה הם סופם של סיפורים, אות עולם לתבוסה, חמצמצותו של נצחון – הקרב הכפול על העי באחד, מות אבשלום ואבל המלך המנצח בשני.

בין מצבה לגל עבר יעקב חיים כימי דור. בתחילתם הוא נושא רגלים, עתידו לפניו; אמנם הוא בורח מסכנה, אבל העולם לרגליו, מלאכים בחלומו, והוא עולה בסולם חייו. עוד נכונו לו נשים ואהבה ורכוש רב, וחלום ירושת הארץ המובטחת בשובו לבית אביו.
 
 
יעקב ורחל - אבל פן

אבל בין לבין חלפו עשרים שנה. ההתלהבות, הנשיקה ויוזמת בקשת יד אהובתו, כמיטב מסורת היוזמה שיעקב הלך בה עד כה, נתקלו כבר בהתחלה בסוחר מנוסה, המנענע בראשו ועושה כרצונו. האהבה החמיצה כבר בתחילתה, ויעקב מוצא את עצמו עם האישה שלא אותה אהב, ועם אהבת נעוריו אין אנו יודעים אלא על מריבה וחרון אף ועקרות. הרכוש בא לו בעקבה ובתסכולים ובהחלפת משכורתו. והשיבה לבית אביו –

מה באמת קרה לשיבה לבית אביו? מדוע, אחרי שנות עשרים בסבלנות אין קץ, בצבירת רכוש איטית ועקבית, בבניית משפחה ובניווטה המסובך והמסוכסך והמתסכל, החליט פתאום יעקב לחתוך? מה גרם לו לקום לפתע פתאום, לקטוע את שיגרת חייו, לאסוף בחפזה את משפחתו ורכושו, להסתכן במרדף שייקח ממנו הכל, ולערוק?

זאת הפעם מעורב עוד חלום אחד, אלא שהחלום מקוטע, ואיננו מופיע אלא בדברי יעקב לנשותיו בשדה, ובו צאן ועתודים בתמונה חסרת פשר, ודברי מלאך – "עתה קום צא". לא זכרונות בית אביו הם אלה שהעירו אותו, אלא פרצופו החמוץ של לבן וסכנת אבדן עמלו רב השנים. ויעקב היוצא לדרכו כבר איננו נושא את רגליו והעתיד בחלומו, אלא בורח מפני דמויות עברו. המלאכים שיפגוש בכניסתו לארץ בית אביו הזקן כבר באים ללא סולם. מלאכיו הדינמיים, העולים ויורדים בתנועת גשר בין שמים לארץ, חונים עתה על מקומם במחנה, כבדים ברכוש כמו זה שבו פגעו; שכן יעקב כבר אינו חולם אותם, נפשו אינה כמהה עוד למלאכים ולחזונות. המלאכים "פוגעים בו". כמה הבדל יש בין מראה זה ליעקב ה"פוגע במקום" בתחילת דרכו. כמה סמליות יש בכך שדמויות עברו רודפות אותו גם בכניסה לארץ, ואחיו הפגוע, שעל פי פשטם של המקראות כבר מזמן שכח את התקרית הילדותית ההיא מפעם, וממילא כבר לא גר בארץ מגורי אביו, נדמה עליו כסכנת מוות.

הוא גם לא ממהר לבית אביו. אחרי כניסתו במאבק וצליעה לארץ – (וכמה הבדל יש בין זה לבין "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם" של תחילת המסלול!) - הוא משתקע, רכושו ומשפחתו הגדולה, מול שכם, ומסתבך שנית במאבק הרה סכנות. מפחד התגובה הוא עוקר לבית אל, אל המקום שהיה צריך להגיע אליו מלכתחילה, כהבטחתו מאז, ורק אחר כך הוא יורד דרומה, אל אביו, לחברון. סוף סוף, אחרי הסתבכויות ומעגלים והתחבטויות, נסגר המעגל, ולא ביזמתו.

וכך אנחנו, מדורי דורות ולעולם: את שעבר עלינו אנו יודעים, אבל לעולם נדמה לנו שאלה שאותם עזבנו נשארו במקום שבו היו, צעירים לנצח. כאילו רק אנו השתנינו, כבד עלינו עול החיים, הרכוש הרב הוא כבר שיקול מוביל בהחלטותינו, שפעם היו תלויות בקלות רגלינו בלבד. ויש השוקעים במרה שחורה ומאוכזבים מעצמם ומחייהם: על זה חלמנו? לזה ציפינו? כך היו אמורים חיינו להיראות? איפה התקווה הגדולה, החלומות, הסולם המגיע השמימה?

ובערפו נושף הדור הצעיר, הנמהר. זה שזכר חלומות אביו מדריך את צעדיו, גם אם הוא עצמו לא חזה אותם מעולם. חדות הפעולה ויצריותה, חוסר שביעות רצון מההתנהלות האיטית והמחושבת, הרווח המיידי, ובקיצור – כל תכונותיו של יעקב הצעיר, מאפיינות את פעולות הבנים בפרשיות הבאות.

וזה שהחל את דרכו בהקדמת המאוחר, בקניית הבכורה ובגניבת הברכות, ביוזמות והסתכנויות על כל צעד ושעל, מביט כעת בעינים אחרות לגמרי על אותם מעשים עצמם, ואינו מוצא עצות בנפשו, כיצד להסביר לצעירים האלה, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.
 
 
(עוד על פרשת ויצא: http://misgav.blogspot.co.il/2011/12/blog-post.html)

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

חיי שרה: מוות וחיים


הסממן הראשון לחיי רוח בתולדות האדם הוא הקבורה. במערות האדם הקדמון על הכרמל, עם הופעתו של ההומו סאפיינס בארץ, אנו מוצאים קבורת אדם מכוונת, אולי אפילו בלווית מנחת פרחים. זוהי כנראה תופעה המאפיינת רק את האדם – בעלי חיים אינם קוברים את מתיהם ואינם מטפלים בהם. לדעת חוקרים רבים, תופעת המוות ועימה פולחן המתים והאבות היא משורשי הפולחן הדתי בכלל, בצד פולחני הפריון והמין. הצלמיות הראשונות הידועות לנו הן צלמיות נשים עירומות בצד גולגלות מטוייחות ומכויירות. אלו הן שתי התופעות שעולמו של האדם סובב סביבן עד היום הזה: דאגותיו של האדם הן המשכיות החיים, עולם המין ופחד המוות, וכמעט כל היצירה האמנותית בעולם מכילה את אחד היסודות האלה או את שניהם.
 

גולגלות מכויירות, יריחו, התקופה הניאוליתית
 

עד ימינו אנו מכירים דתות עולמיות הסוגדות למוות ורואות בו תופעה אלוהית; עולם הנצרות מושתת על מיתוס מותו של האל או בנו וקומו לתחיה כלידה מחדש, ומוטיב זה למעשה קיים ברוב הדתות העתיקות המוכרות לנו. מות התמוז, ירידת איננה לשאול, מותו של דיוניסוס או של אוזיריס או של בעל, וחזרתם לחיים כלידה מחדש על פני האדמה או מתחתיה, כולם מיסודות האמונה האלילית בכל רחבי העולם העתיק.

בעולמה של היהדות אין מקום מוצהר לאמונה מעין זו. אין במוות שום דבר אלוהי, ואין קדושה בקבר. עד היום הזה מוזהר כל הבא להשתטח על קברי צדיקים לבל יתפלל אל המת. אף אין כל מצוה מפורשת בתורה לקבור את המת, מלבד אזכרה בודדת אגב דינו של המחויב תליה – "כי קבור תקברנו ביום ההוא", וגם שם אין כל פירוט כיצד לקבור. בכלל, התורה ממעטת להתייחס לנושא המוות והטיפול במת כחובה דתית, ומרחיבה הרבה יותר במצוות ההרחקה מהמת וכל הקשור אליו, מפני הטומאה. רגלים לסברה, שהרחקה זו באה על רקע פולחן המתים הנרחב שנהג כאמור בכל ארצות העולם העתיק.

ובכל זאת, הדחף האנושי המושרש כל כך לכבד את המתים מוצא לו ביטוי גם בעולם התרבות היהודית. הנה אברהם, המחפש מקום מנוחה קבוע לשרה, שאיננה יכולה עוד להמשיך כמוהו לנדוד. לשם כך הוא מבקש, פעם אחת ויחידה בכל ימי חייו, לרכוש קרקע, ולייסד נקודה קבועה השייכת למשפחתו בקניין. גם אחר כך, כל ימי הבית הראשון נמצא שאנשים נקברים בנחלתם; מערת קבורה השייכת למשפחה, ולעתים נמצאת ממש בתחומי שדותיה ובתיה, מהווה את מקום מנוחתם של דורות רבים, הנאספים אליה כל אחד בעתו. מנהג הימים ההם קבע כי הקבורה משותפת לחלוטין, ולאחר תקופה שבה הנקבר שוכב במשכבו, נלקטות עצמותיו יחד עם עצמות כל הקבורים, והן מוטלות בערבוביה בחדר מיוחד המיועד לכך בתוך המערה. זהותו האישית של המת נאספת אל עמיה ואיננה עוד. רק המשפחה קיימת.
 
 
מערת קברים, תקופת המלוכה
 

וכמו מנהגים רבים אחרים, גם מנהגי הקבורה עברו שינויים והתפתחות במהלך הדורות. כבר בסוף ימי בית שני, עם חדירת ההלניזציה לעולם האמונות והדעות של יהודי התקופה, נכנסו הגלוסקמאות לשימוש, ומעתה יזכה כל נקבר לליקוט עצמות אישי, כביטוי לשינוי הערכים ולעליית האינדיבידואל. המנהג הזה זוכה לפירוט הלכתי במשנה. עדיין נותרה מערת הקבורה, אולם עם ירידתו של מעמד המשפחה המורחבת פסק גם מנהג הקבורה במערות משפחתיות. היום אנו נוהגים בקבורה יחידה, בשדות קבורה ציבוריים, ומצד שני רוב עדות ישראל פוקדות את הקבר שבשדה הקבורה הזה לעתים מזומנות. בספרות המקרא, וגם בספרות חז"ל, אין כל זכר למנהג העליה לקבר, ולמעשה במערת הקבורה המשפחתית לא היה לו טעם (הוא גם היה בלתי אפשרי). ומנהג זה נזכר לראשונה בספרות ההלכה בימי הבינים. אולם כיום, כאמור, זהו מנהג נפוץ ביותר, והוא אחד מהמאפיינים המרכזיים של ההווי היהודי.

למעשה, ההתייחסות למת ואופן הנצחתו, יותר משהם מביעים את דעתנו על המוות, מבטאים את השקפתנו על החיים. עיצוב הקבר מכוון כלפי המבקר החי, ופעמים רבות יש בו הצהרה. הכנענים הקדומים נהגו לעתים לקבור את מתיהם בבית, מתחת לרצפה; עד היום גם בעולם המערבי יש המחזיקים בביתם כד אפר של בן משפחה שמת. ההרחקה שגזרה התורה על המת היא אמירה ברורה על סדרי העדיפויות הנכונים בעיניה. מצד שני, דרך הקבורה מבטאת את מבנה החברה: קבורה משפחתית כשהמשפחה עומדת במרכז ההוייה החברתית, וקבורה יחידה עם עליית חשיבותו של הפרט.

לפיכך, גם את מעשהו של אברהם עלינו להבין בהקשר סמלי. סיום חייה של שרה בארץ ישראל הפך את הארץ הזו ממקום נדודים למקום קבע. אברהם מקבע את התחושה הזו על ידי מעשה קניין מלא. המוות הופך בכך מסוף להתחלה; כל ימיו של אברהם התחלות הם, וגם סוף החיים אינו אלא התחלה. מנקודה זו תיבנה הארץ עבור החיים.

ובצורה מאד אפיינית, לאחר העיסוק במתה והטיפול בקברה, עוברת הפרשה לטפל בנושא הבא – זיווגו של יצחק. וכך זורמת הפרשה מהמוות אל החיים, מהקבורה אל הפריון. מסעו של אברהם לחיפוש המקום הקבוע בא אל סיומו, ופרק הקבע בחיי העם מתחיל.


(עוד על חיי שרה: http://misgav.blogspot.co.il/2011/11/blog-post_17.html)

 

יום שישי, 2 בנובמבר 2012

וירא: על עליונותו של הרגש הדתי


לא ילד אחד ולא שנים חזרו לביתם מזועזעים לאחר לימוד סיפור העקידה. לא ילד אחד ולא שנים שאלו את אביהם בחשש, ואם לא שאלו ודאי התהפכו על משכבם בלילה באימה, מה יקרה אם אבא יקבל פתאום מסר כזה מאלוהים. ולא אבא אחד ולא שנים, במיוחד אם הוא חשב עצמו לדתי יותר, אכן נתנו לבנם את התשובה שממנה פחד יותר מכל. כמה וכמה ילדים כאלה הסתובבו עם הטראומה הזו לאורך שנים, וספק אם חלקם יצאו ממנה.

האם היה מנחם אותם לדעת כי היו במשך הדורות חכמים שראו בתגובתו של אברהם כישלון, ולא עמידה בניסיון? הנה לדוגמה, פיוט לשבועות של פייטן קדום בשם יוחנן הכהן, שחי בארץ ישראל בסוף תקופת התלמוד:

אֲבָל עַל יְחִידו לֹא קָנָה רַחֲמִים
וְשָׁלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֹּךְ דָּמִים
וְכָל כָּךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנָךְ בְּלֵב תָּמִים
וּבָטוּחַ כִּי אַתָּה טוֹב וּמָלֵא רַחֲמִים
אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיך וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים
וְלַחֲשׂוֹךְ יחִידוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים
הוּא לֹא רִיחֵם לוּלֵי רִחַמְתָּה בַּעַל הָרַחֲמִים.


בעל הפיוט מבקר את אברהם מפורשות על שלא עמד מול האלוהים והתווכח, כשם שהתווכח על סדום.

למעשה, גם מסיפורים אחרים ניכר כי אידיאל העקידה לא בהכרח נתפס כדרך היחידה, וכי לעולם אין להתייאש מן הרחמים, ולעתים "שב ואל תעשה" עדיף:

"ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד, כי היה ירא שיעבירום על דת. והיה רב אחר עמו והיה כועס עליו ביותר וקוראו רוצח; והוא לא היה חושש. ואמר אותו הרב: אם כדברי - ייהרג אותו רב במיתה משונה. וכן היה: שתפסוהו עכו"ם, והיו פושטין את עורו ונותנין חול בין העור והבשר. ואחר כך נתבטלה הגזירה, ואם לא שחט אותן התינוקות - היו ניצולין". (דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית ט ה)

סיפור אימה זה, המשקף מציאות חיים באשכנז של המאה השתים עשרה, בהחלט מוסר לנו עימות בין תפיסת העולם שהתחנכה על ברכי סיפור העקידה כאידיאל, כתגובה הדתית הנכונה, כמודל שעל פיו יש לתפוס אפילו את יחסי אבות עם בניהם, לעומת התפיסה המחפשת את החיים ורואה בהם את העיקר, אף במחיר סיכון של השארת הילדים בידי הנצרות.

איננו יודעים את מלוא הסיפור. איננו יודעים את שהתחולל בנפשו של אברהם, איננו יודעים את תגובתו לאחר מעשה. בולטת לעין העובדה כי לאחר הסיפור הזה אין עוד דיבור בין הקב"ה לאברהם, ואולי אף יצחק עוזב את הבית, ואולי אפילו שרה, שמתה בחברון בנפרד מאברהם, הבא מבאר שבע לספוד לה ולבכותה. איננו יודעים בשל מה ניתק הדיבור לאחר פרשה זו. איננו יודעים אפילו אם אכן הוא ניתק. סוף סוף, אין המקרא מספר אלא את שהוא בוחר לספר. מתוך קרוב למאתים שנות חיים של אברהם, המקרא מציג בפנינו אפיזודות בודדות. לפיכך, אין לנו מהסיפור המקראי ביוגרפיה, אלא מודל לאמונה שאותה מבקשת התורה לעצב.

מהו אותו מודל אמונה זה? דומה שזו היא השאלה העקרונית ביותר שניתן לדון בה לאור הסיפור הזה. אולם ראשית יש לזכור כי עצם הדרישה להקריב בן איננה באה בחלל ריק בימים ההם, והעמידה בה לא היתה נחשבת לניסיון יוצא דופן בעיני עמים רבים. לא מכבר התגלה בחפירות קרתגו שדה קבורה גדול, ובו אלפי מצבות, המדברות על פלוני בן פלוני ששילם את נדרו ל"רבת לתנת פני בעל ולבעל חמן ולמלקרת" על ששמעו קולו. המצבות כיסו על כדי קבורה קטנים, שהכילו אפר של אלפי ילדים קטנים, בגילאי חצי שנה עד ארבע שנים. קרתגו, שאמנם זמנה מאוחר לזה של אברהם, נוסדה על ידי כנענים, יוצאי תרבות כנען המקומית.
 
 
ה"תופת" בקרתגו

 
העימות בין הרגש הדתי לבין הרגש האנושי הפשוט של רחמי אב על בנים, מסתיים פעמים רבות בהיסטוריה לטובת הרגש הדתי. זה איננו החידוש שהתורה מבקשת לחדש. לא הרגש הדתי הוא חידושה של האמונה הישראלית.  נכון, חינוך דתי יכול להתגבר אפילו על רגש הורי בסיסי ופשוט, והורים לילדים מסוגלים לא להזדהות עם ילדי האחר, ויש מהם שאפילו ישלחו את ילדיהם להתפוצץ. זה רק אומר מה עומק החינוך הדתי ומה כוחו, שהוא מצליח לשעבד גם רגש כזה. אלא שבסופו של סיפור העקדה הקב"ה אומר: לא בבית ספרנו. אנחנו יכולים להתגבר אפילו על הרגש הזה, אבל לא נעשה זאת. אלוהים ויתר.

לא לחינם זהו הסיפור היחיד שבו מקדימה התורה לקורא "והאלוהים ניסה את אברהם", מה שלא עשתה לפני שום סיפור אחר (ויש לזכור שחז"ל מונים עשרה נסיונות). בכך היא אומרת מפורשות – דע לך, הקורא, כי הקב"ה לא התכוון ברצינות, ומעולם לא עלתה על דעתו לדרוש מאדם להקריב את בנו, ובעתיד אף נאסור את הדבר הזה כתועבה הגדולה שבתועבות האדם.

ומכאן והלאה, כל מי שמתעקש על עליונות הרגש הדתי על רגש ההורות, אינו אלא עובד אלילים.