יום שני, 28 בנובמבר 2011

בני עקיבא - הדור הבא

בשנות ילדותנו ונעורינו (סוף שנות השישים, תחילת השבעים) היו רבים ממחנכינו חרדים. בבתי הספר ששאפו לחינוך דתי איכותי היה הדבר כרוך בלימודי גמרא ברמה גבוהה, והדבר התאפשר כמעט רק עם בוגרי ישיבות חרדיות (בפרט בעיר מגורי, בני ברק, שעוד לא היתה חרדית ברובה). לרבים מחברי היו הורים ניצולי שואה, שהגיעו אל השואה בילדותם או נערותם, לא הספיקו ללמוד ולגבש את זהותם כבוגרים, וכל יהדותם היתה מורשת זכרונות ילדות אפופת עשן. המחנכים החרדים, לעומת זאת, הציגו תפיסת עולם ברורה, חדה, שלמה, ובעלת שורשים. היה לה גיבוי של "גדולים". רגשות הנחיתות נשתלו אט אט, ותדמית ה"מזרוחניקים", ה"פשרנים והפושרים", חלחלה למוחות. לא רבים היו יכולים לחזור הביתה אל אבותיהם ולראות שם עולם אחר, מבוסס ומגובה גם הוא. לא התחרדנו, אבל הרוב בסתר לבם לא ידעו תשובה. לא לרבים היה אב בבית שידע לפתוח ספר ולהראות שמותר לברור בגדים בשבת או לקפל טלית (דברים שההלכה כאילו אוסרת), ושהיתה תורה גם מחוץ לישיבות ליטא, וש"בעלי בתים" אינה מילה גסה, ושההשכלה הכללית היא ערך, ושרבנים יודעים גם לטעות ובגדול (לחלק מהם היה מספר כחול על הזרוע שהוכיח זאת). וכך חדרה האינדוקטרינציה החרדית אל הלבבות, ועמה ערך המשמעת המוחלטת לגדולים, האמונה התמימה במה שכתוב בספרים, ואפילו תודעת הנרדפות של המיעוט כנגד סחף התרבות הקלוקלת.
אחר כך באה מלחמת ששת הימים, ואחריה מלחמת יום הכיפורים. שמעו של ר' צבי יהודה התחיל להתפשט מעבר לקרית משה בירושלים. לראשונה יכולנו לזקוף ראש, להצביע על הלכה או נושא שבו אנו נושאי דגל, שיש לנו גיבוי של גדול בן גדול, שאנו אפילו מחמירים בדבר יותר מהחרדים ואין לנו פה פשרנות: ארץ ישראל! הרמ"ים החרדיים נתפסו מגרדים בפדחתם במבוכה. לא היתה להם תגובה מן המוכן שלא היתה אפולוגטית. אנו, שאפילו לא הכרנו את המילה הזו, חשנו מי אפולוגטי – הלא כאלה היינו כל ימינו עד עתה. ועכשיו, תורנו. והדגל הונף, ואנו הסתערנו קדימה. היעד היה כיבוש הצבוריות הישראלית, והוא הושג בגדול, עם "צעירי המפד"ל" שהצהירו שהם לא עוד משגיחי הכשרות של המדינה אלא משתתפים גם בפוליטיקה הגדולה, ועם המהפך השלטוני שהושלם – במידה רבה בעזרתנו, חשנו – ב77'.
אבל בסתר הלב, כילד הדחוי שגדל, כיפתח בדורו, היעד תמיד נשאר כיבוש ההכרה החרדית. שסוף סוף יוסר מעלינו כתם הפשרנות, שנזכה למקומנו הראוי לנו לא רק בציבור הרחב, אלא גם בציבור הצר, שנוכר סוף סוף כ"עולם התורה" גם אנו.
ר' צבי יהודה היה עיסקת חבילה. יחד עם הלהט לכל חבלי ארץ ישראל, באה עימו החמרה גדולה בענייני צניעות. לזכותו ייאמר שהוא לא הפלה בעניין זה בין נשים לגברים – גם בן בשרוולים קצרים היה בעיניו לא צנוע. אבל הדגל הזה היה כרוך בעקבו של דגל ארץ ישראל, ובצד, נחבאת, גם ההערכה הפחותה שהוא רחש להשכלה הכללית. הוא לא ירש מאביו את ההערכה האמיתית להשכלה, לא הכניס את דבריו העוסקים בזה לספר "אורות", וקרא לרש"ר הירש, נושא דגל "תורה עם דרך ארץ", "ז'ורנליסט".
נצחונו היה מהיר ושלם. תוך שנים מעטות מאד נטשה תנועת בני עקיבא את ההגשמה החלוצית והקיבוצית כדרך ההגשמה שלה. ישיבות הסדר, ואפילו ה"כויללים" שבהן (על מלגותיהם), הוכרו גם הן כהגשמה, ונושא ארץ ישראל כבש הכל ללא שיורים. לא נשאר שום דגל אחר. "תורה ועבודה" נשארה סיסמה על הסמל בלבד. תומכי החזרת השטחים נחשדו מראש בדתיותם, והרב סולובייצ'יק – גדול ללא עוררין, וציוני, אבל לא ימני – הודחק. החלה נהירה המונית מזרחה, ובני ברק ננטשה מתושביה הדתיים-לאומיים. כמעט אין היום עיר גדולה בארץ שיש בה נוכחות דתית לאומית משמעותית, מלבד אולי ירושלים, שהיא זירת קרבות התודעה היהודית כבר אלפי שנים.
וכאן אנחנו עומדים. תנועת בני עקיבא שלנו היום היא בימין הפוליטי ובימין הדתי. דגל ארץ ישראל, ועמו ניואנסים גזעניים; תמיכה במדיניות מיליטאנטית לא רק כלפי חוץ – תוצאת תחושת הנרדפות של מיעוט צודק וכועס, שאינו חש באמת אחריות למדינה כולה; הלכות צניעות קיצוניות; ואט אט הורדת משקל ההשכלה הכללית במוסדות החינוך על חשבון המשמעת ל"גדולים". טראומות הילדות הציבורית שלנו מעולם לא היו חזקות יותר.
הגיע הזמן להתבגר. להכיר בזה שצללי העבר כבר אינם. אין לנו בפני מי להוכיח את עצמנו, ואין בזה גם צורך. עכשיו אנחנו בקדמת הבמה, וכבר איננו ילדים מתבגרים המורדים בחינוך הפשרני. כבר איננו נער מתבגר הכועס על צביעות הוריו, וכבר מותר לנו לראות שמה שחשבנו לצביעות ולפשרנות היה חוש נכון למציאות, שהדרך הנכונה איננה יונקת מהתיאוריה שבספרים בלבד, שלעתים עדיפה ספקנות על פני בטחון נחרץ, ושכל ישר עדיף על פני תיאוריות ומהלכי פרשנות מבריקים, ושהתנהגות מתונה איננה פשרנות ופחד אלא ראיה אמיצה של החיים.
ובב"ח לתו"ע לשבט איתן, עלו והגשימו.

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

תולדות: שאלה של חינוך

פרשיות יעקב ועשו עוררו מאז ומעולם תמיהות רבות בקרב קוראיהן. כיצד ייתכן שמביתם של יצחק ורבקה, אבותינו, יצאו שני בנים כה שונים? ולמעלה מזה – כיצד ייתכן שאחד מהם "זכה" והיה לסמל הרשע של תולדות העולם כולו? מה קרה שם, בבית הזה? מה השתבש בין מעשי האבות למעללי הבנים?
תשובות שונות ניתנו לבעיה הזו. החל מהדעה שאכן השתדל יצחק לחנך את בנו, מתוך ידיעה מלאה על האירועים, עבור דרך הסרת האחריות ממנו והטלתה על שכם עשו, ועד למציאת האשם במעשיו או מחדליו של האב יצחק, של האם רבקה, או של שניהם גם יחד. בדרך זו האחרונה הולך הרש"ר הירש, והוא מוצא את שורש הבעיה בשיטת החינוך שנקטו בה יצחק ורבקה. לדבריו, לא ראו שני ההורים את השוני הגדול בין שני ילדיהם, ונקטו כלפי שניהם באותה שיטת חינוך. לאחד היתה שיטה זו לברכה, אולם לשני לא התאימה, ועל כן לא רק שלא הועילה, אלא אף הזיקה והפכה אותו למורד ומתנכר. ובלשונו של הרשר"ה, "דוקא משום שאנסו אותו להיות חובש את ספסל בית המדרש, דוקא משום כך הוא מאס עכשיו בכל והיה כולו בחוץ".
דבריו אלה של הרב הירש טורדים מנוחה. דומה, שלא לפרש את התורה בלבד התכוון, שכן דברים אלו, שאירעו לפני למעלה משלשת אלפים וחמש מאות שנה, כבר חלפו ועברו. יותר מזה התכוון לדבר אל בני דורו שלו, ולמעשה אף אלינו. העתים משתנות, הבעיות מתחלפות, ולא כל מה שגדלנו עליו בנעורינו, ואף לא מה שטוב היה לילד אחד, בהכרח יהיה טוב גם לילד האחר. אף אם נדמה לנו ששיטת החינוך שחונכנו בה כולה שלמות, טוב לנו לפקוח עינים ולראות מה מתאים, מה נכון, מה מביא תועלת, שאם לא כן נימצא מגדלים את עשו שלנו במו ידינו. ואין לנו אלא להתבונן סביבנו ולראות כמה חניכים כאלה, שלכאורה קיבלו את החינוך הטוב, שעליו בדיוק גדלו גם הוריהם, ושבעדו הטיפו כל מוריהם - גדלו והחמיצו, והותירו את הוריהם תמהים ותוהים, מלאי אכזבה ואשמה, ובכל זאת שולחים גם את הילד הבא בדיוק לאותו מקום.
ומכיון שניתנה רשות למפרש לפרש, דומה שמותר לנו – לא, חייבים אנו – לחזור ולפרש את הסיפור העצוב הזה שוב, כך שלקחיו יהיו מופנים אלינו ישירות.
הנה יצחק, האב התמים. מעולם לא מחה בידי אביו, אף כשנראה היה שהוא מובל להורג. לא יצא חוצץ נגד המאורעות, אלא הניח להם לזרום, ואף את אשתו הניח שיביאו אליו. ומדוע שיעלה על דעתו שיש איזו בעיה אצל עשו? הלא הוא ילד כל כך טוב, כל כך נחמד. מאז ילדותו מביא לאביו כל מיני הפתעות משיטוטיו בחוץ. ומה בכך אם הוא משוטט קצת, מה כבר יכול לקרות.
גם משגדל עשו, והחל להעדר מהבית שעות ארוכות קצת יותר, לא חש יצחק כל דאגה. יסתובב לו קצת עם חברים, מה כבר יכול לקרות. ומה, נמנע מהילד חברה? נכון, לפעמים הוא חוזר קצת מאוחר, ונכון שנימוסיו כבר אינם מה שהיו, אבל זה טבעי, והוא נער מתבגר, ומידת החינוך הנבונה דוקא אומרת לא לכפות, לא לגרום לו להיות אנטי, וכשיגדל כבר יתיישר.
ובינתיים מסתובב לו עשו עם כל מיני חברים. באמת בתחילה אין בזה כל רע. קצת שוטטות, קצת רעש בלילה. בהתחלה אפילו ללא כוונה, ורק אחרי הפעמים הראשונות, שבהם הנועז שבחבורה החציף פנים כנגד המבוגר התורן שגער בהם מחלון ביתו, החלו בני החבורה המשוטטת והמצחקקת לחוש את טעם המים הגנובים, את טעם החירות. אין מי שימחה בהם, ומי יאמר להם מה תעשו. ומסתם חבורה עליזה גדלו להיות חבורה קולנית, מרעישה בכוונה, ומתחילה לאט לאט למתוח את גבולותיה הלאה. ריקנות השיחה הסתמית מפנה את מקומה לנושאים שהוריהם אינם רוצים שידברו עליהם, ואחר כך – תמיד בהדרגה – גם למעשים. החופש, חוסר הגבולות, התחושה ש"אין עלינו", יביאו בשלב הבא כבר לפריצת גבולות אקטיבית.
ובכל אלה נותר יצחק בבית, ועיניו הכהות אינן מסוגלות לראות את המתרחש מתחת לאפו, עוד לפני שהתעוור ממש. אולי הוא תוהה לפעמים מה מוצא בנו בחברה החדשה הזו שלו, ומרגיע את עצמו שהכל בסדר. ואולי מתגנב לעתים חשש אל לבו, אבל כבר אין מה לעשות, ולא כדאי להתעמת, ובסך הכל יש יתרונות לזה שהילד בחוץ, שיפרוק קצת מרץ, מה יש, ואז גם לא יפריע בבית...
וכשמונחתת המהלומה, והמשבר הבלתי נמנע פורץ, נותר יצחק בהלם מוחלט, עוור וחרד, זועק זעקה גדולה, אבל מאוחר מדי. עשו כבר מתנכל על אחיו להרגו.
כי את זאת עלינו לזכור: "מעשי אבות סימן לבנים" כלל נכון הוא, אבל דו סטרי. גם על טעויות האבות אנחנו נוטים לחזור. והתוצאות בהחלט הרסניות, באותה המידה. ואם לא נשכיל לפקוח עינים, להציב גבולות ברורים, להיות מעורים במעשי הילד, למנוע ממנו שוטטות וחוסר תכלית וריקנות המביאה לידי רוח רעה, ואפילו הדברים מטילים עלינו לפעמים מעמסה לא ממש נוחה, יגדל גם לנו עשו בבית.

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

דור הולך

אתמול חזרתי מהלוויתו של מורי ורבי, פרופ' יוסף נוה. הלוויה צנועה וקצרה, ללא הספדים, מלבד דברי פרידה מפי בנו, יואל נוה, מנכ"ל בנק הדואר. דברים קצרים, מדוייקים, ענייניים: ילד ממונקאץ', שהגיע לאושוויץ ושרד אותה, יחיד ממשפחתו, הגיע ארצה ובנה לו משפחה ומקצוע ושם עולמי בתחומו, בשקט ובצנעה.
נאים הדברים למי שעליו נאמרו, וכדברים, כן האיש עצמו. בעוד עמיתיו באקדמיה מרבים בנסיעות לכנסים ולועידות, כשצריך וכשלא צריך, שקד פרופ' נוה על שלו, בשקט ובצנעה, וכמעט שלא עזב את גבולות הארץ. כהונות וכיבודים היו זרים לו והוא ברח מהם ככל יכולתו, ולמיטב ידיעתי לא כיהן מעולם אפילו כראש חוג. האיש היה נטול פוזות לחלוטין. הוא לא היה איש רעים להתרועע, אבל מעולם גם לא חשנו, אנו תלמידיו, באיזושהי גבהות רוח. השיחות והשיעורים, בדירתו הצנועה בטלביה, היו כשל חבורת אנשים המתכנסת יחד לדבר על מה שמעניין אותם, וממש לא כשל פרופסור המרצה לתלמידיו את תורתו. וכשנזקק מי מתלמידים אלו לעזרה בהתקדמותו ובקידומו, יכול היה להיות בטוח ששום מאמץ לא ייחסך, ולא יהיה צורך לבקש פעמיים.
כך היתה דרכו בחיים, כך היתה דרכו במחקר: קצר, מדוייק, ענייני, אמיתי. "תתמקד", אמר לי לא פעם. "מה שלא שייך, גם אם מעניין – זרוק החוצה". ללא התחככות באנשים נחשבים, אפילו ללא שליטה מרשימה באנגלית, שנשמעה בפיו הונגרית משהו. אבל בכל פעם שנשאלה שאלה של ממש בתחום מחקר הכתובות והכתבים העתיקים, היתה לשאלות אלה כתובת אחת, באותה דירה צנועה ושקטה ברחוב חובבי ציון בירושלים. וכאיש תשובותיו: קצרות, מדוייקות, ענייניות. את מקומו באקדמיה הישראלית למדעים קנה בזכות מאמריו, שעשו את שלהם ללא יחסי ציבור, ובזכות תכונות אלו: דיוק, ענייניות, אמת. "תורת אמת היתה בפיו", ומעולם לא הפליג בהשערות שהיה לו בהן ספק, גם אם משכו את הלב. כך היתה משנתו – קב ונקי. עד היום נחשבים ספריו, ובהם כאלה שנכתבו לפני למעלה משלושים שנה, ספרי יסוד בתחומם, שאין חוקר בתחום שאינו נזקק להם.
מספרים על הרבי מקוצק, שבא לבקר פעם בעיירת הולדתו, והלך לבקר את מלמד הדרדקי, שלימדו קרוא וכתוב, בעוד שאת הרב שלימדו משנה וגמרא ושאר דברים וסברות לא ביקר. כששאלוהו לפשר הדבר, אמר: הרב שלימד אותי משנה וגמרא וסברות, לימד אותי דברים שאפשר לומר כך ואפשר לומר כך. המלמד, שלימדני לקרוא ולכתוב, לימד אותי תורת אמת...
יהיו דברים אלה נר זכרון לאיש שלימד אותי לקרוא ולכתוב.

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

חיי שרה: זוגות זוגות

המקרא כולל סיפורים מסוגים רבים. חלקם סיפורי גבורה במלחמה, כמו מרבית ספר שופטים וחלקים מספר שמואל; חלקם אירועים היסטוריים פוליטיים, ובהם סיפורי יציאת מצרים וסיפורי מלכים רבים; ורבים מהם הם סיפורים שבמרכזם מערכות יחסים בין אישיים. כאלה הם סיפורי יוסף ואחיו (שכמובן מתפתחים לכדי סיפור היסטורי), דוד ושאול ורבים אחרים. כמה וכמה מסיפורי מערכות יחסים כאלה, במרכזם חיי זוג – גבר ואשה.
חלק גדול מספר בראשית בנוי סביב סוג כזה של סיפורים. סיפור ראשיתו של הספר הלא הוא סיפור זוגי – אדם וחוה. הדמויות הראשיות בספר, מאברהם ואילך, פועלות במסגרת משפחות. ספר בראשית כולו, למעשה, הוא ספר המשפחות. דומה שהתורה מציבה כאן מודל ברור, האומר כי האומה, שהיא נושא שאר התנ"ך, נבנית מתוך משפחה. אין האומה אוסף של יחידים, אלא אוסף של משפחות.
למרות שעיקר הכובד יעבור אחר כך לסיפורי גבורה ופוליטיקה, שב המקרא ומציב מפעם לפעם משפחה במוקד ראייתו, ודומה כי סיפורים אלה באים בכל פעם שנדרשת התחלה חדשה. ספר שופטים מסתיים בסיפורים משפחתיים, (שאיננו שייך לשם כנראה מבחינה כרונולוגית!) של משפחה מעוותת, של מערכת יחסים חולנית, של ניכור צבוע בין איש לפילגשו, המוביל בסופו של דבר למלחמת אחים. וניגודו בספר שמואל, המסיים את תקופת השופטים האנארכית ומתחיל את תקופת המלוכה: את משטר המלוכה בישראל מתחיל סיפורה של משפחת אלקנה ותיאור מערכות היחסים שבתוכה. גם מגילת רות, המציגה בסופה את שורשי בית דוד, אינה אלא סיפור על מערכת יחסים בהתהוותה, העוברת ממשפחה שנהרסה ועברה מן העולם – המסמלת אולי את תקופת השופטים - אל זוג חדש, הבונה שוב את חייו על החסד והתקווה, ומוביל בהמשך לתחילתה של המלכות.

סיפורי האבות, כאמור, הם סיפורים המתרחשים בתוך משפחה. לכל האמהות תפקיד מרכזי בסיפור, והן מציגות טיפוסים שונים מאד מבחינה אישית: שרה הדומיננטית והדעתנית, רבקה המושכת בחוטים מאחורי הקלעים, ושתי האחיות המתעמתות על בניין ביתן, האחת יוזמת ופעילה והשניה פסיבית אך יציבה. לאישיותן השפעה מכרעת על הסיפור והן מקדמות את עלילתו בכל מקום שהן מופיעות.
אולם דומה כי לדמות אחת יש מקום מרכזי יותר מאשר לאמהות האחרות, והיא שרה. היא מעורבת ביותר סיפורים, ובחלקן היא נותנת הוראות וכופה מהלכים, מה שאי אפשר לומר על אף אחת אחרת מהאמהות. אף מותה זוכה להתייחסות מפורטת יותר, והשפעתו על אברהם – הסופד, הבוכה והקובר - זוכה להבלטה יותר מאשר מות האמהות האחרות אצל שאר האבות. היא זוכה למעמד כמעט שווה בסיפורי אברהם, בעוד שהאמהות האחרות מותירות על הבמה את המקום המרכזי לאב או לבניו.
חיי אברהם ושרה רצופי משברים ולעתים אף עימותים. מערכת היחסים ביניהם מתוארת מכל זוית אפשרית במעלות ומורדות חייהם. אבל שלא כמערכות היחסים אצל יצחק ורבקה, או אף בין יעקב לנשותיו, זו היא מערכת גלויה לחלוטין. אין תכניות המוסתרות מעיני האב כפי שתעשה רבקה; אין אברהם מוצב בפני עובדות מוגמרות כפי שתעשינה רחל ולאה בפרשת הדודאים; אין תביעות חסרות הגיון המובילות למריבה כפי שתתבע רחל בנים מיעקב (בראשית ל' א'), אלא מעשיוּת ברורה; וטענות שיהיו לה כלפי אברהם יובעו בקול רם ואולי אף כעס, אבל גלוי – "חמסי עליך" (ט"ז ה'), לעומת רגשנותה המניפולטיבית של רחל – "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (ל' א', ופירוש הרמב"ן שם).

זהו גם המאפיין המרכזי של דמותו של אברהם עצמו מבין האבות – כל מעשיו גלויים, והוא כמעט לעולם אינו מנסה להסתיר את כוונותיו, בניגוד בולט לנכדו יעקב, שכמעט כל מעשיו יש בהם מימד של הסתרת כוונות, ולעתים אף המעשה עצמו נעשה בהסתר. בתגובה לכך גם ה' אומר "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?" (י"ח י"ז), שלא כמו אצל יעקב, שכל קורותיו חסרות פשר, עד לאחר עשרות שנים, כשנודע לו כי יוסף חי – וגם אז הוא אינו מאמין.
התיאום בין אברהם לשרה מתבטא אף בדברים שהם אינם מתכוונים אליהם במודע. שניהם מגיבים בצורה דומה על בשורת הולדת יצחק: בצחוק (י"ז י"ז; י"ח י"ב). אמנם שרה מסתירה את צחוקה, אולם לא מאברהם – שהרי היא באוהל – אלא מאלוהים.

אפשר שזוהי הסיבה שחז"ל ראו את סיבת מותה של שרה בשבירת המערכת הזו. על פי המדרש, שרה לא היתה שותפה לסוד העקדה, ואי שותפות זו הובילה לאי ידיעה, לטעות, ליאוש ולמוות:

אמר אברהם: מה אעשה? אם אגלה לשרה - נשים דעתן קלה עליהן ... ואם לא אגלה לה ואגנבנו ממנה - בעת שלא תראה אותו תהרוג את עצמה...
(לאחר העקדה) א"ל יצחק לשרה: "נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות, והעלני לראש הר אחד ובנה מזבח וסדר את המערכה והעריך את העצים, ועקדני על גבי המזבח ונטל הסכין בידו לשחטני. אילולי שאמר לו הקב"ה 'אל תשלח ידך את הנער' - כבר הייתי שחוט!" אמרה לו: "ווי לך, ברא דעלובתא, אילולי..." לא הספיקה לומר הדבר עד שיצאה נשמתה (תנחומא וירא; לסיפור זה גירסאות רבות נוספות. ועי' בראשית רבה נ"ח ה'; כדאי לזכור, שעל פי רש"י, שרה מתה לבדה, בקרית ארבע, ואברהם לא היה לידה בשעת מותה).

האבות הבאים, ובכלל המשפחות הבאות, יציבו דגמי זוגיות נוספים ושונים, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. המקרא איננו ממליץ על דרך זו או אחרת. הוא מתאר אותם, ולפחות במקרה של אברהם ושרה אולי גם מצהיר: בסופו של דבר, הכל עניין של תקשורת.

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

על החילוניות החרדית

שני המאבקים שחווה כעת הציבור בישראל, מאבקה של הרבנות הראשית ברבני צוהר, ומאבק חברי כנסת בהליך המינוי לבית המשפט העליון, נראים לי, באופן מוזר כלשהו, כשני צדדים של אותו מטבע. בשניהם מדובר בתהליך התחרדות; הרבנות הראשית, שצביונה כבר מזמן חרדי, ובית המשפט העליון ותומכיו, שגם עמדותיהם מגלות סממנים מובהקים של חרדיות.
לצורך העניין, הבה ונגדיר את מושג ה"דת" מצד מאפייניה הנראים לעין: מדובר במערכת אמונות, טקסים, סמלים וקודים התנהגותיים, בדגש על המילה "מערכת". יש קשר בין האמונות לטקסים ולסמלים, היוצרים קודים התנהגותיים, והתהליך הוא כמובן גם הפוך, בהיזון חוזר. מבחינה זו אין חשיבות לשאלה האם יש אלוהים במרכזה של מערכת זו או לא – מאפייני ההתנהגות של מאמיני המערכות הם דומים. אפשר להיזכר בדת הקומוניסטית, אפשר לזכור שהבודהיזם הוא למעשה דת של ממש ללא אלוהים, וכך אפשר גם להסכים לאמירה שגם החילוניות הישראלית היא דת. יש לה אמונות, יש לה טקסים וסמלים שהפרתם וביזויים מכעיסים מאד את מאמיניה, ויש לה קודים התנהגותיים מאפיינים. מעניין, שהן הדתיים והן החילוניים במדינת ישראל אינם אוהבים לחשוב כך, החילוניים מכיון ש"דת" מבחינתם היא רק מצוות ההלכה (כן, כן, אין כאן טעות – עבור רוב החילוניים בארץ היהדות היא ההלכה, ואפילו דווקא האורתודוקסיה, ועמדה זו מאפשרת להם, באופן פרדוקסלי, לא לראות את עצמם כחלק מהיהדות הזו), והדתיים אינם אוהבים שמרוממים את החילוניות למעלת מערכת בעלת ערכים ואמונות, כמו הדתיות שלהם עצמם (ראה משל העגלה הריקה המפורסם של החזון איש).
מפני כך, האנלוגיה בין שתי המערכות האלה היא מאלפת. בשתי המערכות צמחו זרמים מקבילים. החרדיות הדתית, ויותר מזה בגירסתה הישראלית, מתאפיינת בשמרנות ממסדית, לעתים קיצונית, המלווה לעתים בקנאות של תלמידים וחסידים לכבוד רבותיהם; בביטול ובזלזול במקורות סמכות ערכית אחרים (למשל הדמוקרטיה); ובתחושת עליונות כלפי המדינה ומוסדותיה. עניין מרכזי בה הוא הטענה שהיא היא היהדות האותנטית, טענה שמעצם טבעה היא חדשה, ומקורה נחקר רבות. הציבור שכנגדה (לצורך העניין, הדתיים הלאומיים, למרות שהגדרה זו משנה את פניה בעצם הימים האלה, וחלקים ממנו מאמצים עמדות חרדיות כפי שהוגדרו כאן), מעריך את המדינה ומוסדותיה, מאמץ מערכות ערכים נוספות (המודרנה, למשל), חי בתחושת אי נוחות עם הממסד הרבני הישן.
נדמה לי שקל לראות את ההקבלה. גם בחברה החילונית יש אסכולה שבה יש שמרנות ממסדית, לעתים קיצונית, שנזעקת לכל פגיעה במוסדות שנקבעו לפני שנות דור ומקדשת אותם (ומי זוכר שגם הנוהל הקיים לבחירת שופטים נקבע על ידי פוליטיקאים בתקופה אחרת); יש בה זלזול בכל מקור ערכי אחר שאיננו בית המשפט, ואין בו הערכה לקול ההמון, החשוד על המוניות מעצם טבעו; ויחסה למוסדות המדינה – הרשות המבצעת, אבל גם הכנסת - גם הוא יש בו יסודות של פטרנליסטיות. וכמו בחרדיות הדתית, מדובר באסכולה חדשה יחסית (טווחי הזמן, כמובן, שונים לחלוטין, בגלל ההיסטוריה השונה של שתי התופעות החברתיות האלה), המציגה את עצמה כאמת האותנטית שלמעשה תמיד היתה כאן, ועל כן עליה להישאר פה לנצח.
שכנגדם, טוענים לעמדתם בשם עמדות לאומיות, בשם ייצוג חלקים רחבים יותר בציבור, בשם מערכות ערכיות שלטענתם לא באות לידי ביטוי במערכת הקיימת. ואינני מביע פה עמדה, ואינני מכריע עם מי הצדק.
אבל כשאנו נחפזים להביע עמדה, איש איש בחוגו החברתי הצר  יותר ואחר כך האחר, כדאי לשים לב, שלעתים יוצא לנו לומר דבר והיפוכו, רק מפני שפה אנו בפנים, ואילו שם אנחנו בחוץ.

יום שבת, 12 בנובמבר 2011

"ליל הבדולח": לרקוד עם השטן

"בליל ט"ז במרחשון תרצ"ט חרבו בתי הכנסת בגרמניה והחלה רדיפת היהודים באכזריות חמה, שהמשיכה בהשמדתם בשנות הזעם הנוראות ת"ש-תש"ה. הקפידו הרבנים שלא לכנות את ליל שריפת קדשי ישראל בשם "ליל הבדולח", שהוא השם שניתן על ידי הפושעים הנאצים מתוך לעג, אלא בשם "ט"ז במרחשוון" (כמו ט' באב, י' בטבת, י"ז בתמוז וכיו"ב). לזכר ליל פורענות זה הנהיגו רבני גרמניה הניצולים כמה ענינים, זה בכה וזה בכה, והבוחר יבחר".

(מתוך "מנהגי בית הכנסת", יו"ל ע"י "מכון מורשת אשכנז")


למה קרתה השואה? כל תשובה שננסה לתת על שאלה זו תלקה במידה של חוסר טעם. בכלל, ניסוחה של השאלה כך יכול להעשות רק בידי מי שהשואה אינה באמת חלק מחייו, אלא ידיעה היסטורית רחוקה ומופשטת. עבור שרידיה ובניהם, "השואה" אינה "השואה" אלא "המלחמה"; דהיינו לא ביטוי שהוא מחוץ לכל מהלך היסטורי, כזה שהחד-פעמיות וההפתעה היא סימנו, אלא היסטוריה אנושית, חיה ונושמת, שעשו אותה אנשים בשר ודם לאנשים בשר ודם אחרים. לנו. היא לא "קרתה"; לא המקרה ביסודה. היינו שם, היינו יהודים באירופה, ואירופה עוללה את זה לנו, כשיא של מעללים שחזרה ועוללה בכל ההיסטוריה. וה"למה" היא שאלה  מתחום התיאולוגיה, הפילוסופיה, שאותה לא ישאל מי שהריח את העשן והאפר וחי את המוות.

אבל השאלה נשאלת, ובכל זאת מוטל עלינו להבין, ללמוד, אולי להיבנות מהשאלה. מכיון ש"לא מחשבותי מחשבותיכם", לא נענה במקומו של אלוהים, אבל במקום רבותינו וחכמינו יכולים אנו לענות. אלו שבדורות קודמים כן שאלו, וכן ניסו להבין אירועים וטראומות, וכן הפיקו מהם לקחים. כיצד הם ניגשו לשאלות אלה? מאיזה כיוון מסתכלים על שאלה כזו?

מה ראו לנגד עיניהם חכמי המשנה, אלה שראו בעיניהם את חורבן הבית ואת נחלי הדם שזרמו מביתר ואת מוחות התינוקות על האבן ואת בנות העשירים מלקטות שעורים מגללי החמור ואת הר ציון ששמם ושועלים הלכו בו?

מה חשבו אותם חכמים על המוני הכתות שמלאו את ירושלים, ובעיקר צדוקים, שטמאו את הטהור וטהרו את הטמא, וכפרו בכל הקדוש, וגילו פנים בתורה שלא כהלכה?

כיצד ראו חכמים את אחריותם של מתיוונים, שלא פסו מן העולם במדינה החשמונאית אלא להיפך, השתלטו אף עליה?

כיצד פירשו לעצמם את מאמיני "אותו האיש", שראו בהלכה סרח עודף ואולי אף מטרד, ופרשו מן הציבור ועשו אדם לאלוה?

ואיך התייחסו לכתות שקבעו שנה לעצמם, ושינו את הלוח, וחיללו את יום הכיפורים ואכלו חמץ בפסח?

ומה אמרו על מלכי יהודה, חשמונאים ואדומים, ינאי והורדוס, ששפכו דמים רבים ומלאו את ירושלים בטרור מפה לפה?

אין אנו יודעים מה אמרו. כלומר, יודעים אנו, אבל בשום מקום לא מצאנו שהלכו חכמינו בדרך שכביכול הורה להם המקרא: מעולם לא תלו את החורבן בחטאי ינאי והורדוס, למרות תקדים מנשה; ולא הסבירו את הגלות וההשמדה בזיוף התורה, שלא כבימי יאשיהו; ולא טענו שההתיוונות החריבה את הבית, על אף התוכחות הנבואיות על העבודה הזרה וגילוי העריות של ימי הבית הראשון.

ההיפך הוא הנכון. חכמים התעלמו מכל אלה, במכוון, ואף טענו ש"אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם; ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות - ע"ז, גלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט ע"ב), שלא כבימי בית ראשון, שהיתה שם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועינינו הרואות שהדיוק ההיסטורי מהקביעה הזאת והלאה.

חכמים, שחכמים היו, ואת השאלה שאלו עשרות רבות של שנים אחרי האירועים, ידעו היטב שכל התשובות האלה כבר ניתנו. הלא עוד בימי הבית אלה האשימו את אלה, מי בהקלת יתר ומי בהחמרת יתר, מי בפרישה ומי בדרישה, מי בביצור ומי בפיזור. ובמודע דחו את כולן.

ידעו חכמים, שבדור שאחרי, החכם צריך לעלות קומה. לראות את כל הדור הקודם כאבותיו. ומי שלא היה במקומם לא ישפטם. אבל את עצמו יכול החכם לשפוט, ולענות: מפני שנאת חינם חרבה העיר. מפני שלא יכלו לקבל אלה את אלה. מפני שראו בכל דבר את סיבת החורבן, ורק לא בעצמם. מפני שחישבו את חשבונו של עולם, ולא את חשבון עצמם. וכשענו "מפני שנאת חינם", לא להיסטוריה נתכוונו, אלא לאפשרות החיה וקיימת עוד בזמנם, "ועדיין מרקד בינינו".

ואוי לו לדור, שחכמיו מעדיפים לרקד עם השטן, במקום לשבת שבת אחים, מול השקיעה, והזריחה שתבוא בעקבותיה.

יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

בגלל המלחמה ההיא

לפני ששים ושש שנה, ביום ז' באדר ב' תש"ו, פחות משנה לאחר תום מלחמת העולם השניה, עמדו בוגרי בית המדרש לרבנים של בודפשט בטקס חלוקת התארים וההסמכה לרבנות של המוסד. ה"סמינר", כפי שנקרא, כינס את פליטי בוגריו, כבהתרסה, וביקש בכל מחיר להרים ראש ולהמשיך הלאה. רוב הבוגרים עמדו בתוך או עם סיום שנת האבל על קרובי משפחתם, ולעתים על כולה. ביניהם היה גם אבי, ד"ר יחיאל צבי מושקוביץ ז"ל, אז כבן עשרים ותשע, שהיום ימלאו שתים עשרה שנה לפטירתו.
ליום זה אני מבקש להביא כאן, לזכרו, את הדברים שאמר, כנציג הבוגרים, באותו טקס, ובהם נשא את בשורת הדור הצעיר, המבקש לנחם את הדור הבוגר, המוכה, ולשאת את הלפיד הלאה:

"מורנו ורבנו המנהל, מורינו ורבותינו היקרים, אורחים נכבדים, קהל נכבד.
היום הגדול הזה, שבו אתם ממלאים את ידינו לכהן ולשרת בבית ד' במקדש עמנו, ממלא את נפשותינו רגשות יראה ורתת, רגשת כובד לב וכובד ראש מצד אחד, ומצד שני ואולי מאותו המקור עצמו נובעות בלבנו רגשות תקוה והדי קולות של התעודדות פנימית ושל בטחון בכח עצמנו. ערבוביא של קולות פנימיים אלה מתהווה בקרבנו ברגע החגיגי הזה, שבו אנחנו דורכים על מפתן בית חיינו העיקריים והאמיתיים, ואנחנו עומדים משתוממים ונבהלים למראה הקרב הפנימי הזה. ואם התופעה הזאת מחוייבת והכרחית ביום הזה ובתקופה הזאת של ימינו אנו, אם גם בימי המאזן והשלום החברתי עמד הרב המוסמך ביום סמיכתו בתהיה ותבוסה על עתידו ועל גורלו, ק"ו בימי המהפכה והאי בטחון שלנו. ולא על פי מקרה בלבד חל היום הגדול הזה שלנו בז' באדר; הפגישה הזאת של שני הימים האלה יש בה כדי להעיר תשומת לבנו על אותן המסקנות ההכרחיות היוצאות מן העובדא, אשר דוקא בז' באדר מקבל סמיכה בפעם הראשונה לאחר השחרור, דור חדש של רבנים ומנהיגי העם.
ז' אדר של שנה זאת יש לו חשיבות הרבה יותר גדולה מן משמעותו הרגיל של היום בשנים אחרות. שבכל השנים מקדישים את היום הזה לזכר כל אותם האישים החשובים שבמשך השנה גמרו את תפקידם בעוה"ז והחזירו את נשמתם ליוצרם, כמו החיל המשוחרר השב לביתו מן שדה המערכה. ואילו ז' אדר של שנה זאת, שהוא ז' אדר הראשון שלאחר גמר המלחמה והטרגדיה הנוראה של עמנו, הוא או צריך שיהיה כעין נר נשמה ענקי נפלא, המאחד בקרבו כל אותן הנרות והניצוצות הקדושות של כל אותן הנשמות שכבה אותן רוח הסערה, שנהרגו ושנשרפו בכל מיני מיתות משונות נוראות בידי החיה הטורפת. נהרי נחלי דם של קדושינו שנשפכו ממש כמים ואשר השקו והרוו את האדמה הארורה הזאת, גויות חללי עמנו שלא זכו אף שיובאו לקבר ישראל, כל הדברים האלה יחד עם זכר כל אותן הצרות והיסורים שעברו על ראשנו, שראינו, שסבלנו וששמענו, כל זה צריך שיצית בקרבנו בז' אדר זה שלהבת אש נוראה כגודל השבר הנורא, נר נשמה ענקי, שיאיר באורו מן סוף העולם ועד סופו ויתבע מידי כל את עלבון עמנו את דמי קרבנותינו את זקנינו ואת נערינו את עברנו ואת עתידנו.
ואנחנו, העומדים כעת לצאת בדרכנו הגדולה, להציל את שארית הפלטה מן הכליון המוחלט, לחנך את הדור החדש, הנשאר עוד זעיר שם זעיר שם ולבנות ממנו את עתידו של עמנו, בשום פנים לא יכולנו לבחור לנו יום אחר לסמיכתנו, אשר יסמל באופן יותר בולט את תפקידנו הגדול המוטל על שכמנו מהיום ולהבא. סמיכתנו ביום ז' אדר של שנה זאת מסמל לנו שתים. א) דבקות עזה וגמורה במלחמת הקיום של עמנו. ב) אדיקות נלהבה כלפי אותן הקדושים אשר זכרונם קדוש הוא לנו לדור ודור.
דבקות עזה ומוחלטת במלחמת הקיום של עמנו. האגדה מספרת אשר נביאנו הראשון, משה רבנו נולד ומת בז' אדר; יש כמו כן מקום בתלמוד אשר מפרש את מאמר הפסוק "וזרח השמש ובא השמש" לאמר: לא בא שמשו של זה עד שזרח שמשו של זה. זהו לנו הסמל הראשון של היום הזה. בו ביום שאנחנו מספידים ומדליקים נר נשמה סמלי לזכר מיליוני קדושים של עמנו; בו ביום שבעקבות הזכרונות המעציבות והמדאיבות האלה רוחנו נשבר בקרבנו; ובו ביום שאנחנו מתאבלים על ביאת שמשם הטרגית של אלה הקדושים, דוקא בו ביום אנחנו חוגגים את זריחת שמשם של הדור החדש, של הדור הצעיר שלנו, אשר למרות כל אותן האסונות האיומות שערו עד היסוד את קיומנו, למרות כל המכשולים אנחנו מתקדמים ואנחנו מרימים את דגלנו דגל העבודה והמלחמה, מלחמה לד' בעמלק מדור דור, עד הנצחון המוחלט. נפשות כולנו מלאות פצעים וחבורות אנושות, אשר אולי לעולם לא תתרפאנה לגמרי, ובכל זאת הננו כולנו פה היום לבנין לעבודה ולמלחמה. נשרש עד התכלית את המורך מלבות אחינו בני ישראל, נחזק את החלשים, נאזר חיל את הפוסחים על שתי הסעיפים ונורה להם את הדרך ילכו בה למען יחיו ולא ימותו. ידענו גם ידענו את כל הקשיים והמכשולים שאנחנו עתידים להנגף בהם בדרכנו זאת, ובכל זאת לא התיאשנו. צעירים אנחנו; יש לנו כח, יש לנו אמונה חזקה בעתידנו ואנחנו מאמינים ורוצים בקיום חלומנו העתיק, ויתקיים בעזרת השם. האבדון הנורא שהיינו לו לעדי ראייה ושמיעה אין בו כלל כדי לאסור את ידינו בכבלי שב ואל תעשה. אדרבה בו נמצא המעיין שממנו אנחנו שואבים זריזות יתירה ומרץ עד אין סוף להוציא מחשבתנו מכח אל הפועל. וזרח השמש של הדור הצעיר הבונה, אע"פ שבא שמשם של הקדושים שלזכרם אנו מקדישים את היום הזה.
והסמל השני שמסמל לנו היום הזה הוא: אדיקות נלהבה כלפי אותן הקדושים אשר זכרונם קדוש הוא לנו לדור ודור. אנו מתחילים בעבודה ביום המוקדש לקדושים. זה מסמל לנו שאנחנו מוכנים לעמוס על שכמנו גם את חלק העבודה של אותם שנפלו במלחמה משורת החזית, והעובדא הזאת ממילא מחייבת אותנו שלא נזלזל בחלקם ח"ו. זכרונם קדוש הוא לנו והוא חקוק בעט ברזל על לוח לבנו וחס לזלזל בכבוד זכרונם. כל פעולה ופעולה שאנחנו עושים, כל צעד וצעד שאנחנו פוסעים צריך שיהיה מבוחן היטב לא רק מנקודת מבט עתידנו, אלא גם מבחינה אחרת, כלומר אם נאים המה לנו ולאותם הקדושים שאנחנו פועלים תחתיהם ובשבילם. ובהזדמנות הזאת מן הנמנע שלא נכף את דגלנו מול זכר רבותינו הגדולים שטפלו בנו לחנכנו לתורה וליהדות, מול זכר הורינו זכרונם לברכה, אשר לדאבוננו הגדול לא זכו לראות אותנו כהיום הזה ולא ניתנה להם השמחה הכי גדולה של הורים יהודים: לראות נחת בבניהם; ומול זכר חברינו היקרים, שנטרפו בחצי ימיהם. וברגע החגיגי הזה אנחנו נשבעים שזכרם הקדוש לעולם לא ימוש מקרבנו."

דור אבותינו חי כל ימיו כשליח. האם גם אנו ראויים לו?

יום רביעי, 9 בנובמבר 2011

וירא: דיפלומטיה קדושה

אברהם כורת בריתות. זהו אחד ממאפייניו הבולטים בין האבות: יש לו קשרים דיפלומטיים רשמיים עם שליטים אחרים במרחב מגוריו. הברית הבולטת בפרשתנו היא בריתו עם אבימלך מלך גרר, והיא מתנהלת לפי כללים הידועים לנו מבריתות אחרות מן העולם העתיק. פתיחת הברית מגדירה את השותפים בה, ומכניסה אליה גם את הדורות הבאים, "לי ולניני ולנכדי". מונח הפרת הברית הוא "אם תשקור". לאחר מכן אמורים להופיע התנאים הנדרשים, אולם התורה אינה מפרטת אותם. מהקשר הדברים נראה שהברית עסקה בהסדרת זכויות המים בחבל הארץ הדרומי והיבש הזה, עקב המחלוקות החוזרות ונשנות על הבארות.
(לפני כמה עשרות שנים נמצאו בצפון סוריה, על יד ספירה (Sefireh), מספר לוחות אבן שעליהם רשומה נוסחת ברית בין שני מלכים, האחד מהם הוא מלך ארפד והשני מוסתר מאחורי כינוי קוד, ברגאיה מלך כתך. כנראה מדובר במלך אשורי, הכורת ברית עם מלך מדרג נמוך יותר והופך אותו לוסאל שלו. החוזה נקרא שם "עדות". הוא כולל הזכרת שמותיהם של כל האלים משני הצדדים, כערבים לחוזה. בין האלים מופיעים גם "אל" ו"עליון", שידובר עליהם בהמשך. מוגדרים שלשה דורות כמחוייבים לברית, הלא הם הבנים והנכדים של החותמים, ואחריהם כל משפחתם. גם שם הפרת הברית נזכרת במונח "אם תשקור", ולמפר מובטח זעמם של האלים וחורבן ארצו ושושלתו. נזכרת שם גם הקרבת בהמות כחלק מהטקס. כל סממני הברית הזו מזכירים מאד את בריתם של אברהם ואבימלך, ומעמידים אותה בתוך הקשר משפטי ופוליטי מוכר.)
מעשה זה מציג את אברהם כדמות בעלת מעמד פוליטי מוכר ורשמי בארץ. למעשה כך הוא הדבר כבר במלחמת ארבעת המלכים, שם זוכה אברהם למעמדו הנכבד בעזרת נצחון צבאי. הכוח העומד לרשותו, 318 חניכיו, הוא בסדר גודל המקובל בצבאות העת ההיא (זה יהיה בערך גם גודלו של כוח הפושטים של עשו, נכדו). נצחונו מסתיים במעין ועידה של שליטי הקואליציה המנצחת, המחלקים את שלל נצחונם, כמקובל בסיומי מלחמות. לאברהם, כשותף מוביל בקואליציה, מוצע מקום בראש החולקים, והוא הקובע את כללי החלוקה. מעמדו מתחזק בהמשך בעזרת רכושו הרב, עבדיו הרבים ויכולותיו הלוגיסטיות, והוא הופך להיות ראש שבט שמדינאי האיזור שוחרים לפתחו. כוח צבאי וכלכלי כזה הוא כוח פוליטי שיש להתחשב בו ולהיזהר ממנו. בברית עם אבימלך עולה בפעם הראשונה שאלת המעמד הפוליטי של ממשיכיו של אברהם, ובעקבות כך הופכת שאלת הירושה להיות שאלה קריטית.
אין לדעת, כמובן, מה העיר את אבימלך לבקש את הברית דוקא בנקודת הזמן הזו, כשם שאין לדעת במדוייק את סדר האירועים שהמקרא מספר עליהם. האם הופעתו של ישמעאל במדבר טרדה את מנוחתו של אבימלך? האם בני פילגשו השניה של אברהם הנשלחים גם הם למדבריות מהווים את הטריגר? או שמא לידתו של יצחק, שהוכרז כיורש רשמי, היא שהראתה ליושבי האיזור שהשבט העברי הזה לא הולך לשום מקום ויש להכניסו לכל חישוב פוליטי עתידי? אין אנו יודעים. אולם ניכר בהמשך, ועל כך יסופר בפרשה הבאה, כי אנשי המקום ינהגו מעתה כבוד גדול באברהם. כבוד וחשד; הם לא ישושו לחתום עימו על חוזה המעביר קרקע של ממש לבעלותו, גם אם לקבורה, וישתדלו מאד להעניק לו אותה במתנה, שמשאירה אותו במעמד נחות יותר, אבל אברהם יתעקש לעגן גם שם את הדברים בצורה רשמית. אין ספק שגם הוא הופך להיות מודע למעמדו העולה במפה הדמוגרפית של הארץ, וכבר מתחיל לתכנן תקיעת יתד מוחשית במקום שעד כה היה רק כר מרעה לנדודיו.
דמות זו של אברהם משתלבת יפה בפשטי המקראות, המציגים לפנינו אדם עשיר ומכובד, העולה ארצה כחלק מתרבות נדידה שרווחה באזורו (צפון מסופוטמיה), שרכושו רב, ובשום אופן לא פליט תרבותה העירונית של דרום מסופוטמיה, כפי שמציגים אותו, למשל, מדרשי חז"ל. אין הוא נושא את עיניו לעימותים, ובודאי לא על רקע אידיאולוגי; לאורך כל פרשיות אברהם (ולמעשה לכל אורך ספר בראשית, גם בימי צאצאיו), אין ולו פעם אחת שבה הוא מתעמת על ענייני אמונה. כל מעייניו נתונים לבניית כוחו ומעמדו בארץ, בדרכים של התיישבות, דאגה לרכוש, בריתות פוליטיות, מלחמות כשצריך. מלחמתו נגד משלחת העונשין של מלכי מסופוטמיה נועדה, בסופו של דבר, להבטיח את שלום בן שבטו, יורשו המיועד, בן אחיו, שכן לו עצמו, כזכור, אין יורש – וזוהי שאלה קריטית בין שבטי נודדים, שמשמעותה היא גם בטחון וגם כבוד (על רקע זה מתחדד עוד יותר האבסורד שבניסיון העקידה). ועידת המנצחים שבעקבותיה, שהוזכרה לעיל, נערכת תחת חסותו של מלכיצדק מלך שלם, כוהן לאל עליון; שלם עצמה קרויה על שם האל הכנעני "שלם" (שעל שמו קרויה גם "ירושלם", בירתנו הנצחית), ואף "אל" ו"עליון" הם שמותיהם של אלים כנענים מכובדים. אברהם כלל אינו מתרגש, ונאומו בועידה משתלב בה בדיפלומטיות, בנועם ובכבוד, ואין הוא מתריס בשם אלוהיו החדש והיחיד אלא מבליע אותו בשם האליל הכנעני המקומי, נותן החסות לועידה, ויוצר את הצירוף "ה' אל עליון".
בקצרה, כל מעשיו של אברהם הם בעלי משמעות ארצית, כלכלית, פוליטית. בכל הפרשיות המספרות עליו אין המקרא מתעניין כלל בשאלות של פילוסופיה ותיאולוגיה. אברהם מגיע ארצה כשהוא מחפש למשפחתו הגדולה נחלה, ובדיפלומטיה של צדקה ומשפט הוא בונה בהדרגה את כוחו. זה סודו, זה ייעודו, בשל כך בחר בו אלוהים. ומדרשי חז"ל, שהפכו אותו לאיש אמונה המתעמת עם סביבתו על רקע עבודת האלילים, המסבירים את בחירתו בסיפורי ניתוץ הפסילים וכבשן האש, והדורשים את שמו "העברי" כשם שמשמעותו עימות, אינם פשוטו של מקרא, אלא דרך להציג תביעות לבני דורם שלהם, שעמדו בפני נסיונות אמונה קשים של היטמעות בתרבות מפותחת ושלטת. אברהם איננו רק איש אמונה, וימיו אינם רק נסיונות, אלא הוא בעיקר איש מעשה, והוא אבי ההתנחלות העברית בכנען.

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

יום רחל: בין רציונליות למיסטיקה

בשנים האחרונות חזרה רחל אמנו לתודעה הציבורית הישראלית. תרם לכך רבות רצח רבין – הציבור הדתי נזכר פתאום ביום מותה של רחל החל בסמוך לתאריך הזיכרון הממלכתי של רבין, ומאז מככב היום הזה מדי שנה בכל מוסדות החינוך שלו. יש מה לומר על ההחיאה הזו (תרתי משמע), אבל כאן אני רוצה להזדקק דוקא להופעתה האחרת של רחל בחיינו: סיפורי רחל מ"עופרת יצוקה". כזכור, החיילים ששבו הביתה הביאו עמם סיפורי נפלאות על אשה מסתורית שעזרה לחיילים בכל מיני מקרים בלחימתם בעזה (אמנם גם החמאס סיפר באותו זמן סיפורים דומים על מלאכים שהופיעו ועזרו לאנשיו שלו, אבל בואו לא נסתבך). אפילו הרב מרדכי אליהו גוייס לפרוייקט ולפי עדות בנו הוא אישר, על מיטת חליו, את אמיתות הסיפורים (ואולי אף עמד מאחורי הופעתה הפלאית).
הויכוח על הופעתה או אי הופעתה של רחל במלחמה בעזה עורר בעקבותיו דיון, שבעצם הופעתו הוא מעודד מאד. שאלות מהותיות ביותר להגדרתה של האמונה התעוררו מעל דפי העיתונות, שבדרך כלל איננה משמשת כבמה לבירור שאלות עיוניות כבדות כאלה. ויכוח רחל שימש למעשה רק טריגר לדעות השונות, ומאחורי תמיכה או אי תמיכה בהופעתה של רחל הסתתרה בדרך כלל השקפת עולם שלמה ומגובשת.
נראה שכדאי כעת לעשות כמין סיכום ביניים, שיאפשר לשחרר את הדיון מכבלי המקרה המסויים שהיה או לא היה, ולשרטט מעין מפה של השאלות העקרוניות שעלו בויכוח, כדי לראות היכן עומד כל צד.
  1. האמונה בניסים. התורה מספרת על נסים, ומצווה לזכור אירועים שהנס היה חלק מסיפורם (יציאת מצרים, מתן תורה). האם חוסר נכונות להאמין בנס חדש חייב, או עשוי, להיות ביטוי לחוסר אמונה גם באותם נסים קדומים? מדובר פה ביותר מאשר הוכחת אירוע זה או אחר – מדובר בהלך נפש שאינו מוכן להכניס לעולמו דברים שאינם מוסברים. עד כמה האמונה תלויה בכלל בניסים? מה מעמדו של היסוד הלא רציונאלי לעומת היסוד הרציונאלי בעולמו של המאמין?
  2. נסים ונבואה. מה משמעות העובדה, שלכל הניסים שמתוארים במקרא קדמה הודעה מפי נביא? האם זה אומר שהתרחשות על טבעית סתם איננה כלולה בנסים המהווים אותות, גם אם אין לה הסבר אחר? האם זה אומר שאין עניין באמונה בהתרחשויות על טבעיות כשלעצמן, אלא אם קדמה להם הודעה מפי נביא? ואז אין מדובר כלל בהלך נפש של מאמין, אלא בדרישה הלכתית שהיא חלק מחובת האמונה בנביא?
  3. חובת הרוחניות מול חובת המוסריות. האם נביאים (שחווייתם עצמה איננה רציונאלית) חייבו רוחניות? האם החוויה הרוחנית בכלל – זו שאיננה נכללת ברציונאליות – היא מטרת התורה? מדוע אין הנביאים קובעים אותה לעולם כמטרה, אלא רק מטרות מוסריות ("הגיד לך אדם מה טוב: עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך")? ומה מעמדם של הביטויים הרוחניים בתהלים, לעומת הדרישות המוסריות המפורשות מפי הנביאים? ובניסוח חד יותר: מה משמש כבסיס לחינוכו הדתי של האדם מישראל – הנבואה או השירה? לימוד התנ"ך או אמירת תהלים? (באופן פרדוקסלי, בהעמדה כזו של הדברים, דוקא הנבואה עוברת לצד הרציונלי, בעוד שתהלים הופכים להיות מייצגי הצד האירציונלי).
  4. תפיסת האלוהות והעולם. מהו ההבדל בין המאמין מתוך ההתרחשות העל טבעית לבין המאמין רק כחלק מעולם הטבע המוכח? האם מדובר בתכני אמונה שונים, או רק בדרכי הוכחה שונות? האם אלוהיו של המאמין הרציונאלי שונה מאלוהיו של המאמין שעולמו מכיל יסודות לא רציונאליים? השאלה למעשה רחבה אפילו יותר: מה רואה סביבו המאמין הרציונאלי, ואיזה עולם רואה סביבו המאמין החווייתי? האם הם רואים אותו עולם?
  5. זרמים ביהדות. השאלות שלמעלה עשויות להוביל להבחנה בין שני זרמים עיקריים ביהדות, וזה איננו חדש: הזרם הרציונאלי והזרם המיסטי – רוחני. נסיונות להעמיד על הבחנה זו את ההבדל בין חסידים למתנגדים לא צלחו. אבל הזרמים הניאו-אורתודוכסים כן העמידו עצמם כרציונאליים יותר. דומה שלפנים זו היתה מעין הבחנה בין הזרם הציוני דתי לזרם החרדי; כיום גם הבחנה זו מטשטשת והולכת. ה"מיין סטרים" של היהדות היום אומר שהזוהר הוא ספר היסוד השלישי של היהדות, בצד (אני בספק אם אפשר לומר "אחרי") המקרא והתלמוד, וכל שאינו אומר כך מסתכן בהוקעתו ככופר מן המניין. האם יש היום נציגים של ממש לזרם הרציונאליסטי?
  6. מעמד ההלכה. כפי שהשאלות האלה הועמדו כאן, נראה שיש שתי תפיסות בקשר למעמד ההלכה לעומת החוויה הרוחנית בעולמה של היהדות. התפיסה הרציונאלית מכילה את התופעות האי רציונאליות, משום שהתורה ציוותה על אמונה בנבואה. ההלכה היא איפוא מקור הסמכות של נבואת הנביא. התפיסה האירציונאלית הופכת כמובן את היוצרות, אמת הנבואה נובעת מתוך עצמה, וההלכה אמיתית בגלל מקורה האי רציונאלי. האם יכולות שתי תפיסות הלכתיות אלה לדור יחדיו?
  7. לגיטימציה למתנגד. לאור כל אלה, האם מסוגל הרציונאליסט להכיר בלגיטימיות של הזרם האי רציונאלי ביהדות? האם מסוגל הטיפוס ה"רוחני" להכיר בלגיטימיות של הרציונאליסט?
  8. שיתוף פעולה. וגם אם כן, האם מנגנון קבלת ההחלטות שלהם לא שונה מדי? האם הנחות היסוד שלהם לא שונות מדי? האם הם מסוגלים לשתף פעולה?

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

לך לך: ההיית או חלמתי

פעמים רבות כל כך מכה הקול באוזניים. ללכת. לשאת את הרגלים, מקל ותרמיל, ופנים אל האופק. לשבור את הכלים, לעזוב הכל, ולהתחיל הכל מהתחלה.
פעמים מועטות כל כך נשמע הקול. שגרת המחשבה ונוחות המעשה המוכר אוטמים את האוזן. פעם נהגנו לשאת עיניים אל המרחק, לדמות אורות זוהרים, לחלום עולם חדש. אחר כך עלתה השמש וסינוורה את עינינו, ומשעצמנו אותן ושבנו ופקחנו כבר נטה היום, ורוח בין הערביים מצאה אותנו יושבים ומביטים נכחנו, ועולמנו יציב ומסודר, המחר ברור והימים צפויים.
ובעצם, לשם מה. הלא הכל חוזר. עשרות פעמים קמו מהפכנים והטביעו את העולם בדם ואש רק כדי למצוא אחרי דור אחד שדבר לא השתנה. הסבל זז בעולם, וזה הכל; במקום מעמד אחד סבל עתה מעמד אחר, במקום עם אחד נאנק עם אחר תחת עול, ובמקום מחלה אחת מחלה אחרת. ומה כבר נוכל לשנות, הלא האדם עצמו לא ישתנה, לא ייעשה יותר מאושר.
ובעצם, מפני מה. הלא בסך הכל העולם די מסודר. נכון שלא הכל מושלם, אבל אי אפשר להשיג הכל וצריך להיות ריאליים ולהתפשר עם מה שיש ולדעת להשיג את מה שניתן. ואחרי הכל גם הדורות שעברו היו בעלי חכמה, וגם להם היה ניסיון חיים, ולא יכול להיות שמה שעובד כבר כל כך הרבה זמן הוא כל כך גרוע, ולא כל הזמן צריך לרדוף אחרי הרוח, ובכלל לעולם מסודר ויציב ושמרני יש הרבה יתרונות.
ובעצם, על סמך מה. הלא לאדם יש גם חיים משלו. אי אפשר לעזוב הכל. יש משפחה, ילדים, פרנסה. יש מקום מגורים מסודר ומוכר. אי אפשר לערער הכל כשאין בטחון שהעולם החדש אכן מעבר לפינה, וצריך להתפקח ולהתבגר.
אבל הקול דופק ודופק. וכשאי אפשר יותר, ולמרות שברור שכל מה שהרהרנו קודם נכון הוא, ועל אף שההליכה חסרת סיכוי קמים והולכים, אל הארץ אשר אראך.

יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

הטייסת והרב

הטייסת הדתיה הראשונה עוררה דיון ישן, באשר לשירות בנות בצבא. אינני מתכוון לחזור וללעוס פה חומרים לעוסים, והדעות בעניין ידועות. אבל כמה נקודות עקרוניות ראוי שייאמרו, והנה הן, מהקל אל הכבד:
א.      הדיון כולו נסוב, בדרך כלל, על החששות לפגיעה ברמתם הרוחנית של הבנות. ומדוע אין חשש לפגיעה ברמתם הרוחנית של הבנים? מעשים שבכל יום שחיילים מורידים את הכיפה בצבא, ולענ"ד האחוזים בקרבם גבוהים מאשר אצל הבנות. מדוע רק לדמותן הרוחנית של הבנות חוששים? מה קרה לציטוטים השכיחים על רוחניותה היתרה של האשה? הלא שקוף הוא שהטייה זו נובעת מהסתכלות שונה על הבן ועל הבת ועל חטאיהם (בעיקר בתחום המיני), והסתכלות זו כבר אינה עניין הלכתי בלבד. אפשר לסבור כך, אולם לומר שהדיון הוא רק הלכתי – הרי שזו הטעיה וערבוב תחומים.
ב.      אמנם אפשר לסבור ששירות צבאי יש בו נזקים עצומים, ואפשר גם לאסור אותו מטעמים אלה, אולם אי אפשר לדון בשירות הצבאי רק מצד החששות הנלווים אליו. קודם כל צריך לקבוע עמדה עקרונית לגבי השירות עצמו. וכאן לא תספיק קביעה כוללנית ש"האיש דרכו לצאת למלחמה והאשה אין דרכה לצאת למלחמה". דיון הלכתי רציני מודע לכך שההלכה מתייחסת למציאות, ואיננה תיאורטית בלבד. הפסיקה איננה נעשית לגבי ספרים ומושגים מופשטים. איפה הבירור בעניינו של הצבא היום? מה יש לפוסקים היום לומר על צבא מודרני, השונה תכלית השינוי מצבאות שהיו מוכרים לחז"ל או אף לפוסקי ימי הביניים? האם בדקו מה אחוז הנשים בתפקידים חיוניים בצבא? האם נתנו דעתם לחילות המבוססים ברובם על עבודת נשים, שבלעדיהם אין תקומה לחיל ואולי אף לצבא כולו, שלא לומר למדינה? מי יעז היום להוציא את הנשים מחיל המודיעין? מה יישאר ממנו? ויותר מכך: מה יכול הפוסק לומר על החלק המנהלי בעבודת הצבא המודרני? קל הרבה יותר לצטט פוסקים קודמים מאשר ללכת ולבדוק מהו המצב שעליו מדובר, ואולי לגלות שכל הדעות המוכרות אינן רלבנטיות כאן, פשוט כי מדובר על מציאות אחרת לחלוטין. אבל כל מי שמבין אך מעט בצבאות מודרניים, יודע היטב שרובו של כוח האדם מועסק במנהלה ובתפקידים תומכי לחימה, ובלעדיהם אין כלל צבא ויכולת לחימה. ובאלה חלקן של הבנות רב עד מאד. ורק לאחר בירור בסיסי ויסודי בעניין זה, ורק אחרי קביעה אחראית לגבי מידת חיובן של הבנות בשירות הצבא כיום מבחינה עקרונית, אפשר לגשת לחששות הכרוכים בעניין. אחרת אין פרופורציות נכונות, ואין טעם להתעסקות ההלכתית בשאלות המשניות.
ג.       למעשה, זו התחושה בקשר לשאלות רבות שהתחדשו בחיים המודרניים. אין לומר שההלכה איננה רלוונטית לחיים המודרניים, והאומר כך איננו מבין את מבנה ההלכה והדינאמיקה שלה. פסיקת הלכה איננה העתקה של מה שנאמר פעם למציאות חדשה, אלא הבנת עקרונותיה ומגמותיה מתוך דרך הילוכה עד היום, ויישום העקרונות האלה על המציאות. אבל החלק הזה – המציאות – איננו קיים בהכשרת הרבנים היום. רבנים היום הם בוגרי ישיבות, ששקדו על הש"ס והפוסקים, ובקיאותם באלה אינה מוטלת בספק, אבל בעידן המודרני זה לא מספיק. הכותבים המרכזיים בהלכה חיו ברובם במציאות קדם-מודרנית, ולא רק בענייני טכנולוגיה או רפואה – באלה יש דוקא לא מעט פוסקים הטורחים להתעדכן – אלא בתחומים כגון ממשל, מנהל, תקשורת, מסחר, הון, מבנה חברתי ועוד כהנה וכהנה. כל אלה השתנו ושינו מאז את אורחות חיינו ותפיסותינו הבסיסיות מקצה לקצה, ולכן לימוד שגרתי ורגיל של המקורות, שהספיק לטיפול בהם באותו עידן, עומד היום בפני תחומים שבהם לא מספיקה התעדכנות מכלי שני. לא רק בשל התפוצצות המידע, אלא גם בשל דרכי החשיבה השונות לגמרי.
ד.      בעיה נוספת קיימת בעצם החיים המדיניים, שהם חידוש של ששים השנים האחרונות. כל הסוגיות הנדונות כאילו הן פרטיות, כגון שירות נשים בצבא, כבר אינן כאלה. מציאות חיינו היום היא ציבורית ומדינית. אין לזה תקדים בהלכה. אי אפשר לדון בשאלות צבא ובטחון, וודאי שלא מדיניות חוץ, רק מנקודת המבט של חובתנו ביישוב הארץ או היחס לגוי במקורות חז"ל. באף אחד ממקורות אלה לא מדובר על חובתה של ממשלה, הפועלת בהקשר בינלאומי ונסמכת עליו באלף ואחד תחומים חיוניים אחרים, או מחוייבת לאמנות בינלאומיות שהיא חתומה עליהם גם בנושא זכויות אדם. ברובם גם לא מדובר במחויבותינו כלפי ממשל יהודי, שאנו עצמנו בחרנו בו. עצם עניין בחירת השלטון זר למקורות ההלכה. לפיכך אי אפשר פשוט להסיק מסקנות ממקורות, בדרך לימוד שגרתית (לעתים, מצוקת המקורות מביאה לכך שנושאים הרי גורל נלמדים מתוך דברי אגדה!), ובחלק מהתחומים ייתכן שאי אפשר כלל, ורק מערכת תקנות הלכתיות עשויה לפתור את הבעיה -  אבל הנה עצם העניין: הפוסק הרגיל היום כלל איננו רואה בזה את תפקידו, והכשרתו ודאי שלא מובילה לזה.
ה.      מהו, איפוא, הפתרון? האם צריך לחדש את מערכת הכשרת הרבנים? האם צריך להוציא את הכשרת הרבנים מידי הישיבות? האם יש ליצור תכנית לימודים חדשה? חשוב לציין, שכבר היו דברים מעולם. בבתי המדרש לרבנים שנוסדו במרכז אירופה אכן נוספו מקצועות, ונבנתה תכנית מיוחדת בכוונה להתאים לאתגרי התקופה החדשה. למותר לציין שמוסדות אלה לא התקבלו בעין יפה אצל חכמי מזרח אירופה, ומשנולדה יוזמה להקים מוסד כזה בארץ ישראל קמה התנגדות רבתי מצד הממסד הרבני וההקמה נמנעה. מי יודע, אם איננו אוכלים את פרי קוצר הראות הזה עד היום. אבל אולי עדיין לא מאוחר?