כי תשא: תיק אהרן סגור

כמה הבדל יש בין משה, שרואה שני אנשים ניצים, ומיד קובע עמדה ומתערב ואומר "לרשע למה תכה רעך", לבין אהרן אחיו, שאינו שופט, אלא "כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו, ואומר לו ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו; ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב את הבריות לתורה, כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו... (אדר"נ)".

אהרן המכיל, המקבל, הבורח מעימותים, עד כדי כך שגם כשמבקשים שיעשה עגל, עדיין אומר, טוב, קשה להם, בוא נלך איתם בינתיים, בטח בינתיים משה יחזור והכל יסתדר. 

ובסוף לא מסתדר. והחטא הנתפס כחמור ביותר במדבר, חטא העגל - מתרחש. וכשמשה תובע ממנו דין וחשבון, הוא רק מצטדק, "אתה ידעת את העם כי ברע הוא", היה להם קשה, אתה נעלמת, הם ביקשו, מה יכולתי לעשות, אז זרמתי איתם...

איננו יודעים מה עבר על נפשו של אהרן מכאן והלאה. באיזו חרדה חי מפני שעת החשבון. מבין צאצאיו, היו שהרחיקו אל הקוטב הקיצוני השני. נדב ואביהוא, בניו, מצאו את סופם בעוון יוזמת יתר – אצה להם הדרך, היה להם ברור מה צריך לקרות, ועד אש זרה הגיעו; האם ראה בזה אהרן עונש על חטאו שלו?

איננו יודעים. אבל זוהי הפעם היחידה שבה באים לידי עימות ישיר שני האישים, שתי הגישות. אהרן ננזף על ידי משה, הקוצף על אחיו על שלא אכל את החטאת לאחר מות בניו, וזו אחת הפעמים היחידות שאנו שומעים את קולו של אהרן במקרא – "ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום? הייטב בעיני ה'" (ויקרא י' י"ט)? גם אם "משא ומתן של הלכה היה", כפירושו של הרמב"ן שם, אהרן מתבטא בצורה רגשית – אני מסוגל להמשיך כרגיל? רק מפני שכך נכון לעשות?

ומשה שומע, וייטב בעיניו.

ובמפתיע, שופט כל הארץ מכריז שגם אם תיק העגל לא נסגר, תיק אהרן סגור. עוד פעם אחת בלבד ייזכר בפרשה הזו "על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן", ותו לא (עד לנאומי הסיכום של משה בספר דברים). הוא יישאר הכהן, ייכנס לפני ולפנים, ויכפר על כל חטאות בני ישראל.

ומכאן למדנו:
א. אם אתה אוהב ומכיל ומקבל ולא שופט, זה לא מבטיח שהכל יסתדר, ממש לא, אבל אתה לא תצא אשם; להיפך, אתה זה שתהיה ממונה על הסליחה.
ב. מנהיג לא יכול להיות מכיל וזורם, הוא צריך לדעת לומר לרשע למה תכה רעך.
ג. אבל כל משה צריך אהרן אחד שיהיה לידו.

אהרן עושה את העגל; מתוך אתר בינ"ה

חוקת: סיפורים, תבניות וחיים

סיפור אחד אפשר לספר בכמה דרכים. אנחנו מבינים את זה כשמדובר על בחירת מילים ועיצוב אסוציאציות; או קביעת קצב הסיפור בכל מיני אמצעים; או על ידי הבלטה וטשטוש של אלמנטים, לפי החשיבות שמייחסים להם בהתפתחות המעשה. בימי המקרא ואף אחריו הקונספט הספרותי היה שאפשר גם לשנות את סדר האירועים בתוך הסיפור, ועדיין זה יהיה אותו הסיפור. "אין מוקדם ומאוחר" לא רק בתורה, אלא בסיפורי דברים.

הנה למשל חטא העגל. משה מספר את הדברים, בדברים ט, בסדר הגיוני:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה.  וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.  הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם ...  וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי.  וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם.  וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם.  וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ.

הסדר ברור: תחילה החטא, אחר כך התגובה כשמשה רואה את החטא בעיניו (שבירת הלוחות), ורק אחריה התפילה. אבל בסיפור הידוע בספר שמות, הסדר אחר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. .. וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה... שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ...

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.

הסדר אחר: תחילה החטא, אחריו תפילה, ואחריה שבירת הלוחות; והאמת חייבת להיאמר, זה הרבה פחות הגיוני. הלא משה כבר התפלל, ומה הטעם לכעס? ובאמת, הקושי בסדר הדברים הביא את המדרש להסיק שמשה עלה למעלה שלש פעמים של ארבעים ארבעים יום, והדברים ידועים.

אולם מי שממשיך לקרוא את סיפורי חטאי דור המדבר בספר במדבר, מבחין שהתבנית הזו – של ספר שמות דוקא – היא תבנית קבועה: חטא, דו-שיח בין משה לה' שכולל בקשת מחילה, ואחר כך העונש והתגובה. התבנית הזו חוזרת על עצמה בסיפור קברות התאווה ובסיפור המרגלים ובסיפור קורח (ובאמת רק בספר דברים אנו מתוודעים לאלמנטים חדשים בסיפור המרגלים – לחלקו של משה במעשה, להעדרה של התפילה על העם, ולעומת זאת נאום שמשה נושא באזני העם בניסיון לשכנע אותם –איננו בפרשת בשלח).

אפשר לומר שסיפורי החטאים  במדבר בנויים כולם בתבנית קבועה, שסדר האיברים בה מקביל, גם אם לצורך זה מוקרבים פרטים שאירעו בפועל, מפני שמטרת הסיפור היא להראות דינמיקה של חטא ועונש, דינמיקה של עם במדבר במשבר זהות ואמונה. כשהצורך הוא אחר, דרך הסיפור תשתנה.

*  *  *

עם התובנה הזו ניגש הקורא לסיפור מי מריבה.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.  וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'.  וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.  וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ.  וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.  וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.  הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.

לנוחות המעיין צבעתי את חלקי הסיפור בצבעים: בכחול – החטא; בצהוב – תגובת משה ואהרון מול ה' (כבר היו תגובות כאלה, של נפילה על פניהם, גם בחטא המרגלים, באותו החלק המייצג את המו"מ בין ה' למשה); ובירוק – תגובת ה'. התמונה, איפוא, ברורה: העם שוב חוזר על חטאיו הישנים (וכבר היה חטא כזה בדיוק בספר שמות שהסתיים בדרך דומה של מים מן הסלע), משה ואהרון פונים אל ה', והקב"ה מגיב.

אבל אז, בהפתעה, נוסף לסיפור חלק נוסף, שלא אמור להופיע כאן, ואין לו כל מקבילה מבנית בסיפורים המקבילים הקודמים: דיבור נוסף של ה' , הפעם אל משה (שלא סומן בצבע), ובו מופיע עונש של ממש.

ואנחנו, המחפשים את התבנית, מתבלבלים. אז איפה היה אם כך חלק החטא?

ורק אז אנו שמים לב שאין שום ביטוי של חרון אף ה', שבאמת לא מתפתח שום מו"מ בין משה לה', ושבאמת אין תבנית. לא היתה תבנית אלא בדמיוננו, שהתרגל למצוא אותה בסיפורים הקודמים.

והאמת היא שהבלבול הזה לא בא אלא לשקף את המבוכה שאוחזת במשה עצמו. הרגל הקריאה בתבנית משקף את הרגל המחשבה של משה, שרואה גם כאן עוד סיפור של חטא; ועל כן רואה בתגובתו שלו תגובה רגילה, ובציווי ה' סוף פסוק וביטוי לכעסו. לכן הוא אומר "שמעו נא המורים" – לא את כעסו שלו הוא מבטא, אלא את כעס ה' שאותו דימה לקרוא באירועים, שאותו אנו מדמים לקרוא בתבנית הסיפור. רק כשאנו מגיעים לסוף הפרשיה, אני מבינים שעלינו לשוב לתחילתה כדי לראות שטעינו, שהתבנית שיטתה בנו, ושזה בדיוק מה שקרה גם למשה ולאהרן, שלא זיהו את התחלפות הדורות.

וכך, מבנה הסיפור, בתוך הקשר שאר סיפורי הספר, משקף את הלך הנפש של משתתפיו המרכזיים, וגם את הלך הנפש שלנו, הקוראים, שעד היום עומדים נבוכים ומנסים להבין מה לא היה בסדר, איפה טעינו בהבנת העסק, למה העונש הזה פתאום. (דוגמה כזו, של סטיה ממבנה הסיפור שמרמזת על אירוע אחר ועל תקלה גדולה, כאן). רק שם אנו מבינים שבאמת בכל זאת התבנית נשמרה, אבל לא כמו שחשבנו; שהחלק הצהוב איננו אלא חלק מההקדמה; ושהחטא בעצם נמצא בחלק הירוק, והתגובה האמיתית באה רק אחר כך. ואז גם מתברר לנו, שמה שאמר ה' "יען לא האמנתם בי" – לא ידעתם לקרוא נכון את הסיפור. ולכן לא תמשיכו לספר אותו הלאה.

*  *  *

אפשר לספר סיפור בכמה צורות. אפשר להבין את חיינו בכמה דרכים. אפשר לספר את סיפורינו שלנו בכמה תבניות. ובכל פעם עלינו לבחור את התבנית המתאימה, לזכור לא להיות שבוי בתבנית הישנה, ולזכור שבסופו של דבר מה שיישאר מאיתנו הוא סיפור, ועלינו לדאוג שיהיה זה סיפור שראוי שיסופר.

(משה מכה בסלע. ציור מבית הכנסת העתיק בדורא אירופוס)

כי תשא: החיים עצמם

מעשה העגל נחשב, בעיני התורה, לחטא החמור ביותר שחטאו ישראל בעלותם ממצרים. אבל מעבר לעבירה הגדולה, בולטת שבעתיים התמיהה, על רקע החוויות המרעישות של היציאה ומעמד סיני.  מי ששמע באזניו "לא תעשה לך פסל", איך עמד ועשה לו עגל מסכה? מי ששמע באזניו "אנכי ה' אלהיך", איך אמר "הנה אלוהיך ישראל"? ויותר מכך – מה בעצם חיפשו עושי העגל? מה היה חסר להם? האמנם רק ההרגל של עבודה לדבר מוחשי היא שהבדילה בינם ובין אלוהיהם? ואם כן – מה החומרה הגדולה במעשיהם?

דומה שיש לחזור אל תחילת הסיפור, כדי להבין מה עלה במחשבתם של יוצאי מצרים. לעתים מרוץ השבתות, המפרידות פרשיות וקוטעות סיפורים, משכיח מאיתנו את רצף הסיפור. וכך היה המעשה:

עם ההתגלות הראשונה למשה נאמר לו "וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". מטרת היציאה, כך נאמר מפורשות, היא לעבוד את האלוהים על ההר. ואכן, בכל פרשת המכות, חוזרת קרוב לעשרים פעם (!) אותה הדרישה: "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", שלח את עמי ויעבדוני", "כי חג ה' לנו", וכן הלאה. ברור לכולם, ממשה ועד פרעה דרך העם, כי מטרת היציאה היא עבודה כלשהי על ההר שבמדבר. החירות היא מטרה מופשטת מדי, ואינה עולה על דעת איש ברצינות.

ואכן, משבאה החירות, אין איש רואה בה את התגשמות המאבק. היעד המיידי אחרי חציית הים וההיחלצות מפרעה הוא ההר, ומקץ שבועות אחדים חונה ישראל כנגד ההר, ומצפה. אילו היינו שואלים אז, במשאל רחוב עם מיקרופונים מודבקים באיזולירבנד, "למה אתם מחכים עכשיו?", קרוב לוודאי שהיינו שומעים: "להוראות". יצאנו, הסתכנו, חצינו, ברחנו, והגענו סוף סוף אל ההר. ועכשיו מה? מה תכלול הדת החדשה?

*

בכל דת שאנו לומדים על אודותיה, אנו מזהים מספר רבדים. ראשית אנו מזהים סיפור. סיפורי המיתולוגיות ומאבקי האלים ועלילותיהם שובים עד היום גם את ליבם של אתיאיסטים מושבעים. אבל אלה הם עינינו, עיני אדם מודרני, שהאלילות מבחינתו היא סיפור עם רחוק, ואילו לאדם בימי קדם היו רבדים נוספים, משמעותיים הרבה יותר: בראשם הפולחן, שכלל חגים רשמיים במקדשי הממלכה, קרבנות, והרבה טקסים ומנהגים עממיים. הקשר בין הפולחן לסיפורים איננו ישיר, וקרבנות ומנהגים עשויים להיות שריד של שלב קדום בדת, אולי אפילו של דת קודמת שנכחדה במרוצת הדורות; אבל קדמותם אינה לוקחת מהם את הבכורה בליבות האנשים, אלא להיפך. העבודה היא העיקר בעיני העובד, והסיפור לעתים נלווה אליה, לעתים לא. נוסף לפולחן, הממסד. כהנים ומשרתים בקודש, חכמים ואשפים, מגידי עתידות ושליחי האלים למיניהם, דרגותיהם ותפקידיהם וסמכויותיהם וסגולותיהם, הם הם זהותם של עובדי האלילים.

קל לראות שהמבנה הזה איננו ייחודי לדת מסויימת, ואף ביהדות ניתן לעקוב אחר מבנה דומה – הסיפור, שאמנם אינו על אלוהים אלא על אנשים; הפולחן, שאיננו נובע מהסיפור ואיננו יודעים לעמוד על מקורו המדוייק, עד כי יכול היה הרמב"ם לומר שאכן עצם רעיון הקרבנות בא אלינו מבחוץ, מדתות אחרות; והכהונה ומשרתי המקדש, המהווים את לב המחנה.

*

והנה הם עומדים מתחת להר, והמעמד מתחיל. ההתחלה מבטיחה: האלוהים מציג את עצמו, והנה הנה יאמר מה עבודתו. האם לא לשם כך התכנסנו בלב אחד תחת ההר? אבל אז מתברר, שאין סיפור ואין הוראות. מה נדרש מאיתנו בתמורה להוצאתנו ממצרים? איזו עבודה, איזה פולחן? הקול מהשמים איננו אומר דבר. רשימת איסורים מוסריים, ציוויים מוסריים כלליים, ושמירת שבת, שגם היא איננה אלא אי עשייה.

הקהל עדיין מצפה, והנה עולים משה וחבורת ההנהגה אל ההר. הם אכן עושים שם סעודת פולחן, "ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו"; אבל אז ניתק מהם משה ועולה למעלה, מודיע לעם שאהרון וחור ידאגו לכל, ונעלם. ואי נוחות מתחילה להשתרר. זה הכל? ואיפה העבודה? לשם זה באנו עד הנה? מה עושים עכשיו?

ואיש לא היה שם בשביל לומר להם, אכן כן, זוהי העבודה. חוק ומשפט, צדק ומוסר, חברה מתוקנת, ממלכת כהנים וגוי קדוש לא במובן הפולחני. עבודת האלוהים היא קיום חוקי הפלילים, הנזיקין, הממונות, ולא רק חגים, שזמנם כלל עוד לא הגיע. אתם עובדים את האלוהים על ההר הזה, כמובטח, בעצם חייכם פה בכאן ובעכשיו על פי חוק ועל פי צדק ומשפט. קרבנות ומשכן עוד יבואו, אבל הם לא העיקר ולא בגללם יצאנו ממצרים. וגם לכשייבטלו, לא תיבטל עבודת האלוהים. כל דתות עולם הקדם בטלו עם חורבן מקדשיהם, והדת העתיקה היחידה ששרדה היא עבודת אלוהי ישראל, מפני שהמקדש ועבודתו לא היו מעולם מרכזה העיקרי, למרות מחשבתם של רוב עובדיה.

המהפכה הזו היתה גדולה מדי. כדבר הזה טרם נשמע בעולם: שמוקד עבודת האלוהים אינו עוד מקדש וקרבנות וכוהנים, אלא חיי היום-יום, איש בביתו. גם היום, אילו היו אותם כתבי הרחוב והמיקרופונים שבידיהם באים לשאול, היו התשובות זהות: דתי הוא מי שמקיים מצוות פולחניות, ואלה המאפיינים היחידים שלו. כשרות, בית כנסת, טלית ותפילין, כיסוי ראש. סממני זהות חשובים בעינינו מהחיים עצמם. עושה אלה "שומר מצוות" ייקרא, וכל השאר לא נכנס להגדרה. עד היום הזה קשה לקבל, שעיקרה של עבודת האלוהים שלנו היא הנהגת היום-יום, חיי תורה ועבודה כפשוטם בעמידה לפני האלוהים, ואין הפולחן אלא תבלין, ואין סימני הזהות אלא אמצעים.

וכבר איננו יודעים אילו היינו שם, במקום אבותינו החרדים מתחת להר, המגלים לאימתם שאין לעבודת האל הזה שום פולחן מרכזי, האם לא היינו רצים גם אנחנו אל ממלא המקום ומבקשים ממנו "קום עשה לנו אלוהים".

כי תשא: קיצור תולדות האלים

כיצד נברא העולם, וכיצד הוא פועל? רוב המיתולוגיות הקדומות סיפרו סיפורים בעלי קוים דומים: תחילה נברא העולם, ולבריאתו אחראים בדרך כלל אל או שנים (בדרך כלל זכר ונקבה); שאר האלים נבראים מהם, אולם אחר הדברים האלה האלים מהדור השני ואף השלישי נוטלים את המושכות לידיהם. לעתים קרובות הם מדיחים את דור האלים הראשון, הבורא, ממקום שלטונו; גם האלים בני האלמוות עשויים למות, והאדם בן העת העתיקה לא ראה בזה סתירה, שכן גם המוות הוא אלוהי. לעתים, כמו בכנען, אין סיפור הדחה או מלחמה, ואל "אבי האלים וקונה הארץ" הוא פשוט זקן העדה, זה שממילא כבר איננו מנהל את העולם בפועל, אבל סמכותו נדרשת כבורר וכפוסק אחרון, למרות חולשתו הניכרת.

אולם הרוצה להסיק מכאן מסקנות לגבי טיב הדתות העתיקות, עליו להיזהר. אין המיתולוגיה אלא רובד אחד בדת, ולא תמיד הוא משקף את הרבדים המוכרים האחרים. הקשר בין המיתולוגיה לפולחן לא תמיד ישיר, וליתר דיוק ברוב המקרים איננו ישיר. ערכי היסוד של הדת לא תמיד מתבטאים רק בסיפוריה, ואין בהם כדי הסבר שלם למבנה הממסד הדתי ולתולדות המקדשים. הדת התפתחה, לפי השקפתנו כיום, לאורך דורות, ואין המיתולוגיה אלא אחד השלבים, ולאו דווקא הראשוניים שבה.

הרוצה להתחקות אחר תולדות האלילות, ואין דעתו נחה בהסברו התיאורטי של הרמב"ם על כך, מבקש לו נתונים בממצא ובסיפורים העתיקים יותר, ככל שידו מגעת. וככל שידינו מגעת, בתרבויות הפרהיסטוריות והפרוטו היסטוריות רווחו אלוהיות שייצגו בעיקר שני דברים: מוות ופריון. באתרים דוגמת מערות הכרמל כבר ניתן למצוא קבורת אדם מוקפדת, המעידה על חשיבות שייחסו לטיפול במת, ומכאן שייחסו לו תכונות גם אחרי מותו, כאלה שחייבו התייחסות של כבוד; ביריחו הנאוליתית היו גולגלות אדם מכויירות מצויות בבתים, והקבורה תחת רצפת חדר המגורים היתה נפוצה. ככל הנראה אבות המשפחה הם שזכו לכבוד הזה, ואולי ראו בהם מגינים ושומרים, ולפחות ראו צורך לכבד את זכרם באופן מוחשי לגמרי.

בצד אלו, נפוצו מאד צלמיות נשים, עירומות ושמנות, בתנוחות שונות, ובכולן מודגשים אברי הרביה והפריון. צלמיות אלה מלוות את התרבות האנושית בכל גלגוליה, כשהאופנה משתנה מפעם לפעם, אולם אין ספק בדבר מרכזיותו של האלמנט המיני בהן. חזונו העתידי של פרויד, על שני יצרי לב האדם המניעים את האנושות, יצר החיים ויצר המוות, או יצר ההרס ויצר המין, ניצבים בפתח המסע אל התרבות.

צלמית פריון, שער הגולן, האלף החמישי לפנה"ס

אלה היו פחדיו של האדם מאז ומעולם, ואלה היו תקוותיו. המוות בסוף החיים והלידה בתחילתם, או אולי ההיפך; או שמא הכוחות השולטים בעולם, ההרס והיצירה הטוטאליים, הסופיים. או אולי שני הדברים הניצבים על גבולו של בן האנוש: החריגה אל מעבר לרוח ולחיים מצד אחד, והחריגה אל מעבר לגוף עד איבוד השליטה העצמית מן הצד השני. הדברים המניעים את האדם למצות את כל כוחותיו, ההתגברות על אימת המוות מחד והתשוקה המינית מאידך. שני הסמנים הקיצוניים האדירים האלה הם העומדים ביסוד המחשבה האנושית, ביסוד היצירה, ביסוד העשייה, ביסוד החידלון. שני אלה הם כל האדם.

מה הפלא, איפוא, שבשני אלה ראה האדם את האלוהי, את העליון, את מה שמעל ומעבר, להם עבד ולהם התפלל ובהם ראה את חזות הכל, מהם ברח ואליהם נמלט בכלות כל הקיצים. לא היתה דת שאלמנטים אלה לא באו בה לידי ביטוי, ולעתים קיצוני ביותר, בדמות פולחן מוות של הקרבת אדם או מעשים מיניים חשופים בתוך הקודש פנימה. לעתים כסמל למתרחש בעולם האלים, לעתים כדבר עצמו, המשפיע ומניע את העולם.

אלוהיות החיים והמוות האלה הם העומדות ביסוד הפולחנים העתיקים, ומהם נפוצו כל האלים האחרים, אלי אהבה ומלחמה, אלי עושר ואלי שפע ואלי מחלות ואלי מסחר ואלי בית ואלי חוץ ואלי משפחה ואלי הרים וגבעות ועצים רעננים, שגם בהם נמצאה משמעות של עולם חי ומלא ונוצר ומתכלה ומתחדש תמיד.

לא תמיד בידינו לדעת מה דמות נתנו הקדמונים לאליהם אלה, או מה סיפורים סיפרו עליהם. אולם דומה שדימויי בעלי החיים היו מקור שופע להבנתו ותיאורו של עולם האלים. כך השור, הפרה והעגל, שהיו מבעלי החיים המשמעותיים ביותר בחייו של האדם בעולם העתיק, עקב עוצמתם האדירה וכושרם המיני הבלתי נדלה, היו גם סמל דתי ברוב תרבויות המזרח הקדום המוכרות לנו. העוצמה הרבה הפכה להיות סמל לכוחות אלוהיים מסוגים שונים, ואף למרכבתו של יחזקאל הגיעה; שם משמש השור כאחד מארבעת נושאי המרכבה, בצד הנשר, האריה והאדם. בצד העוצמה נודע תפקיד חשוב לכושרם המיני, וגם כוח זה, כאמור, נחשב במזרח לכוח אלוהי. במצרים נודעה חתחור, מהחשובות באלות מצרים, שהיתה בין השאר גם אלה יולדת, בדמותה כפרה, או כעומדת על גבי פרה. במסופוטמיה תואר לעתים אל הירח, ננר-סין, בדמות שור מלכותי הצועד ברוב הוד, פר צעיר ועז עב קרניים, הרחם המוליד את הכל (ערבוב הזכר והנקבה לא הפריע למשורר השומרי הקדום). בכנען היה אל, ראש הפנתיאון הכנעני-אוגריתי, מכונה "שור אל", והוא הוא אבי האלים. בכל התיאורים האלה, נודע לפריון תפקיד מרכזי, ושמו של הפר מעיד עליו, שזו תכונתו.

*

עם עלייתן של ערי הממלכה, ויותר מכך עם היווצרות המדינות הגדולות הראשונות, נוסף אלמנט חדש לעולמו של האדם: לא רק הטבע וכוחותיו, האנושי או החיצוני, אלא החברה וכוחותיה. גם הכוחות החברתיים הוכרו ככוחות גדולים מהחיים, ולעתים כוחם רב משל אלי המין והמוות, שכן כוחו של השליט לעתים כופה על נתיניו חיים ומוות ומין או היעדרו. אלים שליטים, לוחמים, מלכים בעולם האלים, החלו לעלות על הבמה. דומה שלעתים סיפורי המלחמות בעולם האלים באו לבטא את חילופי הדורות האלה – מעולם הטבע העירום, הקמאי, של היצירה והמוות, לעולם החברה ובמרכזו המלך והצבא המנצח, החברה האנושית וכוחה המכלה כל ובונה עולמות ומחריבן בהיקפים גדולים הרבה יותר משידע האדם קודם לכן. סיפורי מלחמות אלים אחרים ביטאו לעתים מלחמות של ממש, בין קבוצות עמים ובין אליהם, אבל גם באלה ניכר כוחם של האלים המנצחים, השליטים, המולכים. האל המלך עלה על הבמה. מרדוך, אוזיריס, בעל, הדד, זאוס, רובם אלי סערה במקורם, הפכו שליטי הפנתיאון.

בנקודה הזו כבר יש בידינו סיפורים על האלים ותולדותיהם. כבר לא מדובר על קיום כשלעצמו בטבע ובאדם, אלא על התרחשות שמקומה על ציר הזמן ובמרחב החברתי תרבותי. הדרמות האלוהיות סופרו והושרו וצברו עוצמה, וסופן שהשתלטו על זכר האלים העתיקים ובלעו אותם אל קרבם. אבל החוקר הזהיר יוכל פעמים רבות לגלות את עקבות העולם הקמאי והקדום, לא בסיפורים אלא בפולחן עצמו. בהקרבה בבמות, במערות, בלילות ובימים, בדרך ההקרבה ובאירועים המתלווים אליהם – החל מסעודות קודש וכלה באורגיות מין סוערות. אלה גם אלה ביטאו את כל אותם הכרות פנימיות סוערות, שנותבו עתה אל דת המדינה ואל החברה והעם שמתייחד באליו ופולחנו, ועם זאת שומר עדיין על שוני בין עיר לעיר ובין מקדש למקדש ובין אל ואל.

אכן, ברוב דתות העולם לא האל הבורא הוא הנעבד, אלא האל המולך, השליט, לרוב בן הדור השני או השלישי של האלים. האל הבורא נותר לעתים נשכח, לעתים מורם מעם ומפולחן, ולעתים רחוקות בעל תפקיד ממשי, אבל משני. הדבר תאם, ואף הזין היזון חוזר, את התהליכים הפוליטיים. תפיסת השלטון ברוב הממלכות העתיקות היתה אכן אלוהית, והמלך נתפס לרוב כנציג האלים, כממונה על ידיהם, כשלוחם או אף כהתגלמותם עלי אדמות. אפילו במקרא המונותיאיסטי לא נפקד מקומם של ביטויים המרמזים לתפיסה כזו, וגם בתהלים ב' נאמר "ה' אמר אלי בני אתה, אני היום ילדתיך", פסוק שהנצרות מצאה בו עניין רב, כידוע. התפיסה האימפריאלית רק הוליכה את החשיבה הזו צעד אחד קדימה, וראתה במלכי האימפריה את הממונים לשלוט בעולם בחסד או בפקודת האלים. השלטון מגיע למלך מתוקף היותו.

*

דומה שעלייתו של העברי הראשון על במת ההיסטוריה לוותה במחאה נגד התפיסה הזו. נטישת מרכזי הממלכות העתיקות והנדידה לכנען, שבה פולחן אל עדיין רווח, נשאה בחובה אמירה מתריסה, שאינה מוכנה לקבל את האלהת המלך, או את האלהת השלטון, וכביכול אפילו לא את שלטונו של האלוהים עצמו – ואברהם מתווכח עם אלוהים על החלטותיו ואינו מוותר. האמונה המונותיאיסטית לא יכלה לראות בשלטון ובמלוכה עלי אדמות עניין אלוהי. ואכן, מעולם לא התפתחה, בישראל או בדתו, שאיפה אימפריאלית של שלטון עולמי.

בשל כך, היו לא מעט חוקרים (ובהם מרכזיים, דוגמת פ"מ קרוס המנוח), שראו באמונת האבות מין קרוב משפחה של האמונה הכנענית הקדומה, זו שלפני עלייתו של בעל, המאמינה באל, האל הבורא אבי האלים. האל השור. בשל כך אין אנו מוצאים את האבות מתעמתים עם הדת הכנענית המוקדמת בשום מקום, ואין המקרא מתמודד עם אל, אלא רק עם בעל.

אלא שאמונת הייחוד פן נוסף היה לה. לא רק את השלטון לא יכלה להאליה, אלא גם את המין ואת המוות. הן המין והן המוות, בקיומם ובחידלונם, אינם אלא בני עולמו של האדם, עם כל כוחם. האלוהים אינו מת ואינו נולד, אינו אדם ואינו גוף ואין לו ייצוג בדמות אדם או חיה. אין פולחן מתים במקרא, והמעשה המיני מוצא מתחומו של הקודש לחלוטין. האל הבורא הוא הנעבד, אולם לא האל הבורא בן החיים והמוות. אלוהי עולם, אלוהי הזמן, אל חי וקיים לעולם, הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, ועם זאת הוא הכורת ברית לאדם. לא בשל היצירה, לא בשל הכוח, לא למען השלטון, אלא למען המוסר, כדי לאפשר יצירה שאינה הורסת, שלטון שאינו ממית, ומיצוי עצמי ללא איבוד שליטה.

*

ומשנעלם משה מעיני העם הנגאל הטרי, השתלט הפחד. איזה אל גאל אותנו? כיצד נדע? מיהו ומה דמותו? מה ירצה מאיתנו, האל שלקח אותנו מארץ התרבות והמלך העליון אל המדבר, פרוע החוק וחסר העתיד? אנה נוליך את חרדותינו, פחדינו, תקוותינו? מה נרצה אנו? מה ייעודנו? לשם מה יצאנו?

במעמקים פעם זכר עמום של פולחן ישן, של מהפכה שנשכחה. לא את השליטים נעבוד, הלא לכן יצאנו ממצרים. אבל זה משה האיש, השליט שאינו רוצה לשלוט, לא ידענו מה היה לו. מה יוכל אהרון, האח, לתת לנו תמורתו? המבוגר האחראי, שמחובר אל העם ובא ממנו ואיתו ולא ברח אל המדבר לעשרות שנים, שאולי מכיר ויודע משהו על המהפכה שאיש עוד לא גילה לנו מה היא ועל מה היא? מעמד סיני לא הספיק. מלבד ציוויים כלליים, איסורים המובנים לכל בן אנוש, לא שמענו שם דבר. המסר עדיין לא נגע בנו, לא ענה למאוויינו, לא דיבר אל עולמנו הפנימי. לא התחברנו אליו.

וממעמקי העבר – כנראה הכנעני – נשלף העגל, סמל היצירה, השמחה המתפרצת, חדוות הפולחן, השירים והמחולות המניעים נפש וגוף ומביאים את האדם אל סף ההתעלות על הגוף ומגבלותיו, גם דרך היצר ופולחנו. אלה אלוהיך ישראל, לא מצרים ארץ החוק והמחנק והשיגרה והעבודה, אלא העגל. לשיר ולרקוד, לשמוח ולזרום, זה מה שרוצה האלוהים מאיתנו, או אנחנו רוצים מהאלוהים, למי איכפת.

צלמית שור, אתר התנחלות ממערב השומרון, תקופת ההתנחלות

ומשה, האיש שבא מהמדבר ועתה חזר ומצא את מקומו, נוכח שבדרך איבד את העם. שבעלותו אל ההר לכרות את הברית עם אלוהי ההיסטוריה, המוסר והחוק, שכח את האדם וההיסטוריה האישית שלו, צרכיו ועולמו. שאהרון, אחיו ונביאו, נותר גם הוא ללא הכוונה וללא מטרה למטה, ואינו יודע מה יעשה. ושזהו הזמן לעמוד מול האלוהים, אלוהי המופשט, מול נפשו שלו המבקשת את המוחלט ואת מה שמעל האדם ועולמו, כאדם המבקש רחמים מתוך נפשו שלו, הרוצה, פשוט, חיים.

שמיני: על יחסיותו של הזכרון ההיסטורי

ההתרחשות הכמעט יחידה בספר ויקרא, שכמעט כולו הלכות ומצוות, היא התרחשות שאמורה היתה להיות חגיגית מאד. שבעה ימים של הכנות וקרבנות הגיעו לשיאם ביום השמיני, שבו אהרן ובניו נחנכו בכהונתם. אבל בשיאה של החגיגה, עם ירידת האש לאכול את המנחה ואת החלבים, ועם רינתם של העם כולו, יוצאת אותה האש עצמה ושורפת את שני בני אהרן, נדב ואביהוא:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

כאן תולה הכתוב את חטאם באש הזרה, אשר לא ציוה אותם; אולם הדברים נותרים מעורפלים. בהמשך הפרשה, באמצע הסיפור, קוטעת פרשיה הלכתית אחת את רצף האירועים, ומזהירה את הכהנים לא לבוא אל המקדש שתויי יין; הקורא נותר עם הרושם שהציווי קשור כנראה למהלך האירועים. הקשר זה הוביל אחדים מהחכמים לראות את חטאם של נדב ואביהוא דווקא בשתיית היין. אולם סיפור האירועים ממשיך עוד לאורך כמה פסקאות בודדות, ואז נקטע ברצף של פרשיות הלכתיות, ובפרק ט"ז חוזר הקב"ה ומתייחס שוב לאותו אירוע במילים "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ". הפעם כבר אין כל חטא מוזכר, אלא להיפך – בני אהרון מתו מפני קרבתם אל ה', וכל הטקס המתואר שם בהמשך הפרק נועד למנוע את הקירבה, להפוך אותה לזהירה ורחוקה וטעונת הכנה ומסתתרת בענן על הכפורת, לבל ימות שוב מישהו מפני קרבתו אל הקודש.

המוות הוא פתאומי, וגם התגובה עליו מעורפלת. משה מסרב לתת לאירוע לקטוע את החגיגה, אולם אינו עומד בפני תגובתו של אהרן: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה. ועם זאת, סיפור חנוכת המשכן למעשה נקטע ואינו מגיע אל סיומו. דבריו של אהרון מהווים את סיום התיאורים, ומשם והלאה אין חוזרים אל אירועי אותו היום. והספק מנקר – האם אפשר שאין מותם של נדב ואביהוא עונש על חטאם שלהם, אלא על חטאו של מישהו אחר, שהמילים נעתקו מפיו, שאולי מרגיש אשמה, שאינו מוכן לאכול מקרבן החטאת, ובנים מתו בחטא אביהם, יוצר העגל בחרט?

דומה שהמבוכה שוררת בתיאור האירוע המסתורי הזה. התורה כביכול איננה ששה לדבר עליו, ואיננה מרחיבה בסיבותיו. נדב ואביהוא, שהיו חלק משכבת ההנהגה הצעירה העתידית במעמד הר סיני, נעלמים מהבמה, וכל סיפור המשכן וחנוכתו מקבל טעם חמצמץ של סיפור שלא סופר במלואו.

*

שנים רבות אחר כך, באחד מהמקומות הלא רבים במקרא המגלים מה בלבו של גיבור הסיפור, מספר ספר מלכים:

וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית יְהוָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה. וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (מלכים א יב)

פילוג הממלכה והקמת ממלכת ישראל בידי ירבעם לווה ברפורמה פולחנית, לכאורה מרחיקת לכת. הקורא, האמון על התורה, עודנו זוכר את העגל ההוא, זהב גם הוא, ואת סיסמת המרד "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"; והנה הוא קורא פה לחרדתו, אותו סיפור מעשה בדיוק, ואותה סיסמה ישנה מופרחת שוב לחלל האוויר; והפעם היא איננה מרד, אלא לגיטימציה. לא מורד קורא אותה נגד מלך, אלא המלך עצמו, לאחר שממלכתו כבר עומדת על תילה. כאמור, המקרא טורח להדגיש שאין מעשה זה אלא טכסיס, ופיו וליבו של ירבעם לא שווים היו, אולם כבר ראינו, כי מעטים מאד המקומות שבהם משתמש המקרא ב"פטנט" זה, וממילא לא יכול היה העם לדעת זאת. רק דבריו הגלויים של ירבעם גלויים היו, ורק אותם שמע העם. אנו מצפים פה להסתייגות, לאי נוחות, להתעוררות זכרון, אבל דבר מכל זה איננו קורה. הרושם הוא שהעגלים הופכים באופן טבעי לחלוטין להיות הפולחן הרשמי של ממלכת ישראל, ללא אי נוחות כלשהי.

למעלה מזו: הנביאים שלחמו נגד מלכי ישראל ורשעתם, גם בתחום הפולחני, לא יצאו נגד העגל בפעולות של ממש. לבד מתוכחתו של הושע, מאוחר הרבה יותר, איננו שומעים את אליהו ואלישע – שלא התביישו לפעול נגד מה שלא נראה להם – יוצאים נגד הפולחן הזר הזה, כשם שאינם יוצאים כלל נגד פילוג הממלכה, לא הם ולא שום נביא אחר. העגל כביכול החליק בטבעיות למקומו הפולחני, ואיש לא ראה בו עבודה זרה!

ברור לעין כל, שאף ירבעם לא הציג את העגלים כאל אחר. העגל ייצג בדבריו את האל המוציא ממצרים, והוא אינו מתכחש כלל למסורת ההיסטורית הישראלית המושרשת כל כך. אלא שמסורת זו כרוכה, על פי דבריו, דווקא בעגל, דווקא במה שאצלנו נקרא "חטא העגל". והחשד מתגנב, שמא מסורת אחרת פועמת בדבריו של ירבעם?

הרושם הזה מתעצם, כשאנו נוכחים שלשני בניו קורא ירבעם, לא פחות ולא יותר, נדב ואביה. גם אביה שלו מת בצעירותו, ונדב אף הוא נרצח לאחר שתי שנות מלוכה בלבד; אולם גם ללא זה, הדמיון בין שני הסיפורים הוא רב מאד. כביכול, ירבעם מייצג פה מסורת הממשיכה את אהרון דווקא, ולא עוד אלא שבתפקידו כעושה העגל, כפי שהתורה עצמה מספרת, בסיפור שהוא בפני עצמו בעייתי עד מאד; אולם אין ספק שהדגש בדבריו אחר לחלוטין. אהרון, יוצר העגל, עשה כהלכה, ואין העגל אלא סמל ישראלי עתיק יומין, ושני בניו העיקריים הם נדב ואביהוא, שראו את האלוהים, פעמיים.

איזה סיפור הכיר ירבעם? הלא לא ייתכן שסיפור חטא העגל כפי שהוא לפנינו היה הסיפור המוכר לו. גם לא ייתכן שזה הסיפור שהכיר העם בישראל, שכן אז היה דוחה את הרפורמה של ירבעם בשתי ידיים. אבל הוא קיבל אותה בשתי ידיים, וכל סמלי החטא ההוא הופכים פה לסמלי הממלכה החדשה.

נראה ברור שירבעם הציג את עצמו, וכך גם נתפס בעיני עמו, לא כרפורמאטור, אלא כמשיב עטרה ליושנה. רוח העם שמרד לא היתה נוחה מדוד וביתו, ועתה אנו רואים שגם לא מהקמת המקדש בירושלים ומזניחת מקומות הפולחן הישנים והמקודשים. דברים אלו דומים היו עליהם כסטייה ובגידה, ואת העגלים הם משיבים לבית אל ודן, שני מקומות המקדש הקדומים. יש לזכור שבספר בראשית, ולמעשה בתורה כולה, המקום היחיד שנזכר בשמו כמקומו של מקדש בעתיד, הוא בית אל. וסמלי השיבה למסורת הקדומה, לעבודת האלוהים כפי שהיתה לפני שהתקלקלה בידי בית דוד, הם העגל, נדב ואביהוא!

בעיני ירבעם, אילו היתה תורה שלמה בידו, היתה פרשת שמיני מוקעת כסילוף, כהטייה שנועדה גם היא להשמיץ את זכר העגל ההוא ועושיו, ולקדש את זכר אלעזר ואיתמר, אבות הכהונה בירושלים הסוטה. המסורת שבידו – וביד העם - אחרת היתה: הנה אלוהיך ישראל.

*

באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת נחשפה מצודה קטנה על הדרך מעזה לעקבה, כונתילת עג'רוד שמה. על פי ממצאיה משייכים אותה החוקרים לממלכת ישראל דווקא, וזמנה בימי המלוכה, במאה השמינית לפנה"ס. באחד מחדרי המצודה, ששימש אולי לפעילות דתית, התגלו שני פיטסים גדולים, ועליהם ציורים וכתובות, חלקם מציגים מצבי פולחן. על האחד מהם שורת אנשים מתפללת, ומעליהם טקסט תפילה מסתורי ומקוטע; ועל השני שתי דמויות, ראשן ראש עגל, ומעליהן כתובת: "ברכת אתכם ליהוה שמרן ולאשרתה", ברכתי אתכם לה' שומרון (או שומרנו) ולאשרתו.

 

 

והתורה, שבעינינו היום היא חזות הכל, נדחקת לה לקרן זווית, והנה היא איננה אלא אחת המסורות שרווחו בעם ישראל של ימי הבית, וחלק גדול מהעם לא הכיר אותה, ואם הכיר, לא הכיר בה.

ושוב אנחנו נוכחים לדעת, כי לא האירועים מעצבים תודעה, אלא הסיפור שמסופר עליהם. ביסוד שתי המסורות מונחים אותם אירועים, אותם שמות, אותם סמלים. אולם ההקשרים הניתנים להם, הסיפור המורכב מהם, המשמעות הניתנת להם, יוצרת את ההבדל שכבר איננו ניתן לגישור.

בימי הבית השני כבר סופר סיפור אחד, וגירסת הממלכה הצפונית נעלמה ואיננה. אולם תחת הגירסה הסיפורית השונה, באה עתה גירסת הלכה שונה, ותחת הפילוג שבסיפור בא עתה הפילוג שבמעשה. שוחרי פילוגים אנו, וגם בימינו, כבר אחרי שנות דור מועטות, הולכים ונוצרים סיפורי ראשית-המדינה אחרים, שביסודם ערכים שונים ודמות חברה אחרת. האם נגזר עלינו לנצח לחזור ולסבוב במעגלי הסיפור שאיננו נגמר? האם לא נוכל לשבת כולנו סביב מדורה אחת, ולספר לילדינו את אותו הסיפור?

 

 

 

(עוד על פרשת שמיני: http://misgav.blogspot.co.il/2012/04/blog-post_11.html)