יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

וירא: אבימלך המגשר



הפעם, זכות הדיבור להדס. מאמר שהתפרסם לפני כמה שנים ב"הסכת", עלון מדרשת הבנות במגדל עוז, בשם "כסות עיניים"


עקדה ראשונה
בפרשת וירא מגיעים שלושה אנשים לבקר את אברהם. אחד מהם יודיע לו על לידת בנו המתקרבת, שני האחרים ימשיכו הלאה להחריב את סדום. בין שני הסיפורים האלו מופיע 'מונולוג' של ה' המהווה מעין הערת שוליים, שמבקשת לגלות את התשובה לשאלה שמטרידה אותנו מאז שהתחלנו את חטיבת סיפורי אברהם: למה נבחר אברהם, ולשם מה?
"וה' אמר, המכסה אני מאברהם את אשר אני עשה: ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו-בו כל גויי הארץ: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על-אברהם את אשר-דבר עליו:" [בראשית י"ח, י"ז-י"ט]
וזו תשובת הפשט: למה אברהם? כי הוא האיש שיחנך את הבאים אחריו לשמור את דרך ה'; הוא האיש שיעשה צדקה ומשפט. האלהים ניסה את אברהם לראות האם יעשה צדקה ומשפט - האם יעז לעמוד מול אלהים ולומר לו "חלילה לך".
ואברהם מעז.
במשך תשעה פסוקים ארוכים עומד אברהם מול ה', ומבקש על החפים מפשע ועל הצדק. –ואלוהים מסכים - לא הוגן להרוג את הצדיקים עם הרשעים, ויכול להיות שיש מי שמגיע לו לא למות. אברהם, כמובן, חותר להציל את לוט, ויתכן שהיה מנסה להציל את העיר כולה בעבורו, אבל הוויכוח נקטע על ידי ה', ואברהם שב למקומו.
ובבוקר למחרת הוא קם, וסדום איננה עוד:"וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את-פני ה': וישקף על פני סדום ועמורה ועל כל-פני ארץ הככר, וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן"
אחרי הוויכוח הגדול של האדם מול אלהים, אחרי שהבטיחו לנו שאם נעשה את מה שנכון העיר תנצל - סדום נהפכת. ואברהם, שנטה את אהלו במקום ממנו יוכל להשקיף על סדום ולהשגיח על לוט, ראה את הקיטור ואת ארץ הככר החרבה. ואיש לא יבוא לספר לו שלוט נשאר בחיים.


כסות עיניים
בפרק כ' נוסע אברהם לגרר. ההסברים שמלווים בפרשה הקודמת את ירידת אברהם, שרה ולוט למצרים, – הרעב, הפחד מפני פרעה והשלטון המצרי המושחת - נעדרים מכאן. התנהגותו של אברהם, מבטאת יותר מכל את הבדידות בה הוא שרוי; אברהם, איש הצדק והמשפט, מסב גב נבוך לחורבות סדום ועוזב את המקום אשר אמר לו האלהים. אלהים ניסה את אברהם ואברהם עומד בנסיון, אבל העמידה הזו כמעט ושוברת אותו. גרר, בין קדש לשור, לא נמצאת בגבולות הארץ המובטחת.
לצד הניתוק בין אברהם לאלהים מופיע ניתוק נוסף - בין אברהם לשרה: "ויאמר אברהם אל-שרה אשתו אחתי היא, וישלח אבימלך מל גרר וייקח את שרה" [כ', ב']
אברהם אינו פונה אל שרה, אלא מדבר עליה בגוף שלישי. האמירה "אחתי היא" נטולת משמעות לבד מהניכור הזועק ממנה; הרי איש לא מאיים על אברהם. בניגוד לסיפור הירידה למצרים שמופיע בפרשה הקודמת, הצגת שרה כאחות אברהם לא מלווה בהסבר ומעוררת תמיהה.
 מול אברהם המסוגר בעצמו, הנבגד, מופיעה בסיפור דמות מקבילה:
"ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעלת בעל: ואבימלך לא קרב אליה, ויאמר אדני הגוי גם צדיק תהרוג?" [כ', ג'-ד']
אבימלך איננו פרעה; הוא אדם שאלהים נגלה אליו בחלום, ואפילו מנהל אתו דו שיח. הטיעון המוסרי של אבימלך זהה לזה ששמענו כבר בוויכוח על סדום, והעובדה שאבימלך מעז להתווכח עם אלהים מציבה אותו כראי לאברהם עצמו.
מטרת ההתגלות של אלהים לאבימלך היא ההוראה הפשוטה: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה.." [כ', ז'] אבימלך הוא האיש שתפקידו לפייס בין אלהים לאברהם. ומול אברהם, האיש שמשכים בבקרים בשליחות ה', מופיע בפסוק ח', "וישכם אבימלך בבוקר...". סיפור גרר הוא הפסקה בתוך הסיפור הגדול, אתנחתא שנועדה לפתור משברים, ואבימלך, כמו בכל גישור, משחק כרגע בדמותו של אברהם.
"ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי: ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה" [כ', ט'-י']
מפנייתו הכפולה של אבימלך ניתן להבין שהשאלה הראשונה שלו - במה אשמה גרר? - נותרה ללא מענה לפתע מבין אברהם שהוא, בכעסו, שפט את גרר שלא בצדק, כפי שחשב שאלוהים עשה לסדום. אבימלך, כפי שראינו, מופיע כאן בדמות אברהם; אברהם עצמו מופיע כביכול כאלהים, וזו נקודת המפנה: לפעמים הדבר שנראה כחוסר צדק הוא חוסר יכולתו של האדם לראות את התמונה השלמה.
 על השאלה השניה, לעומת זאת, שמבקשת לדעת מה מתחולל באברהם עצמו - אנחנו מקבלים מענה כפול:
"ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" [כ', י"א] - "הרגוני על דבר אשתי" איננה הכרזה בדבר אשמתו של אבימלך, שכפי שראינו לא נגע בשרה; זהו פועל יוצא של חוסר יראה. אם התעוררה בנו השאלה, מה חיפש לו אברהם דווקא בגרר המסוכנת - הרי שאברהם עצמו מספק לנו את התשובה: הוא הלך במתכוון למקום בו, כך נדמה לו, אין אלהים.
"וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאישה" - מערכת היחסים בין אברהם לשרה היא למעשה שיקוף למערכת היחסים בין אברהם לה'. אברהם ממשיך ומתעקש ששרה היא אחותו ואיננו רואה בשרה את אשתו, שכן חלק מהותי מן המימוש המשפחתי שלהם כבעל ואישה לא מתקיים - לשרה אין ילדים. התעקשותו של אברהם מבהירה לנו שהמשבר - גם הפרטי, וגם הדתי - לא נפתר עדיין.
אבימלך מכיר בעובדה הזאת, ונוקט טקטיקה אחרת; הוא פונה לשרה עצמה.
"ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עיניים לכל אשר אתך, ואת-כל ונוכחת" [כ', ט"ז]
יש דברים שאינם גלויים, דברים שמוטב להם אם יישארו מכוסים; דברים שאברהם לא יכול להבין, גם אם אלהים הסכים לדבר אתו עליהם. אבל יש כאן מסר נוסף: אבימלך מודיע לשרה שהוא נותן לאברהם מענק כדי שירכוש עבורה רעלה.  רעלה היא סמל הסטטוס של נשים נשואות. לשרה אין רעלה; ייתכן וזו הסיבה שהיא מסתתרת באהל כשבאים שלושת אנשי הבשורה.
אברהם, אומר אבימלך לשרה, רואה את עצמו כאחיך, ועיניו מכוסות מכדי לראות את הריחוק ביניכם ואת תוצאותיו ההרסניות. רק הבחירה של שרה להיות נוכחת בעיני אברהם כאשתו, לא כאחותו, תוכל לפקוח את עיניו.
כי אברהם ושרה צריכים את הגורם החיצוני שיבוא ויאמר להם, אתם עושים משהו לא טוב. ומי שבסופו של דבר יגרום לה ללדת את יצחק, אחרי כל שנות העקרות - הוא אבימלך, שמשיב אותה לאברהם כאשתו.

לעומת אברהם, אבימלך איננו נביא; הוא לא יכול להתערב במה שקורה בין אברהם לאלהיו. כשם ששרה היא היחידה שתוכל לגרום לאברהם לראות בה את אשתו, כך אברהם הוא היחיד שיכול להשיב את עצמו לאלהים. אבל אבימלך יכול להאיר על ההשתקפות של ההתרחשות הזאת למטה, בין איש לאשתו, ובאותו מהלך לגרום לאברהם להתפלל.

יום רביעי, 2 בנובמבר 2016

נח: באיזה גיל אפשר להתחיל?



"וימת תרח בחרן, ויאמר ה' אל אברם לך לך". רצף הפסוקים הזה מציע רצף אירועים: מות תרח ולאחריו הליכת אברם. אלא שרש"י מעמיד דברים על דיוקם:

"וימת תרח בחרן" - לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען, והיה שם יותר מששים שנה; שהרי כתיב "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי מאה ארבעים וחמש לתרח כשיצא אברם מחרן. עדיין נשארו משנותיו הרבה (תרח מת בן מאתים וחמש שנה)! ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו 'לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו'.

 כלומר, תרח מת ששים שנה לאחר יציאתו של אברם. למה שינה הכתוב את סדר האירועים? כדי שלא יהא הדבר מפורסם לכל ולא יאשימו את אברם באי-כיבוד הורים זקנים.

אמנם היה אפשר לתרץ תירוצים פשוטים יותר: למשל, הלא לא ידברו עוד על תרח, ולפיכך העדיף הכתוב לסגור את קורותיו כבר בנקודה הזו. אבל רש"י בחר דרך אחרת. והאמת היא שתירוצו קשה יותר מהקושיה. הלא אברם באמת עזב את תרח, אביו הזקן, והלך לו! ועוד קושיה אחת, והיא על רש"י עצמו: אם כך, שהתורה מבקשת לכסות על הטעון כיסוי, מדוע אתה בא ומגלה, ופותח פתח להשמצות?

כמה דברים אפשר ללמוד מדברי רש"י.

א.      עיקרון ספרותי: המקרא משנה לעתים סדרם של אירועים, כדי להעביר מסר רצוי, גם אם הסדר המסופר אינו תואם את המציאות.

ב.      עקרון חברתי: לא לכל אחד מתאים כל מידע. שלא יהא הדבר מפורסם לכל. מיהם "הכל" האלה? מן הסתם הציניקנים, "ליצנים" בלשון רש"י במקום אחר, שמחפשים את אישי הציבור בסיבוב. אין שום צורך לספק להם חומר בידיים. שיתאמצו.

ג.       עקרון חינוכי: אז למי כן מתאים המידע? למי שלומד לעומק. מי שכבר מחפש ומחשב ומעמיק, מותר לו לדעת. הוא כבר ידע להבין. העיקרון שלפיו אתה מחליט להנגיש מידע זה ולהצפין אחר, איננו לפי גיל הלומד, אלא כישוריו, ויותר מכישוריו – מידת רצינותו ונכונותו להשקיע. מי שלא מוכן להשקיע, גם בגיל מבוגר לא ראוי לכל המידע. מי שישקיע, כבר יגלה בעצמו מה שהוא צריך.

ד.      עקרון חינוכי שני: מי שכבר הגיע לדרגה שהוא יכול לחשוב לבד, גם אם לא ראה ועודנו בשלב התמימות, חובתו של המחנך – רש"י במקרה הזה – לפקוח את עיניו, להנגיש לו את המידע החתרני, לשאול את השאלה שהוא לא שאל, ולעודד אותו להבין לבד. אין אידיאל בלהישאר תמים אם עברת את השלב הזה בחייך, ואתה כבר פותח רש"י.

ה.      עקרון דידקטי: לא להסתיר את המידע, לא להעלים את המִסְפּרים מהסיפור – זה היה הופך את העסק לקל יותר, אבל על חשבון האמת; לא כך עושים. המידע חייב להיות נגיש לכל, ומה שיסתיר אותו מעיני הלומד לא יהיה המלמד, אלא הלומד עצמו וכישוריו. הוא לא יוכל לומר לעולם שרימו אותו, אלא רק להאשים את עצמו על מה שלא ראה. כלומר, לא צנזורה על מידע, אלא עריכת החומר בצורה מתוחכמת, רב רבדית, שתשאיר הכל ניתן לגילוי בידי מי שיתאמץ. כי עצם המאמץ מצדיק את זכותו של הלומד לדעת גם דברים קשים.

ו.        עקרון מוסרי-הלכתי: החיים מסובכים, ולא כל דבר אסור אסור בצורה גורפת, ולא כל דבר מותר מותר בצורה גורפת. יש דברים שנראים כאיסור, אבל בנסיבות מסויימות אין ברירה, ולהיפך. וגם את זה יש להשאיר למי שמוכן להעמיק.

ז.       והעיקר, והעיקר, לא לשקר כלל.




בתמונה: אברהם שובר את הצלמים, שי צ'רקה





יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

פפירוס "ירושלמה": הסיפור האמיתי?



"...מת המלך מנערתה נבלים יין ירושלמה".

סביב המשפט הקצר והקטוע הזה רעשה הארץ, ומכיון שזכיתי להיות בין המגיבים על פרסומו בכנס הארכיאולוגי בשבוע שעבר, אביא כאן את עיקרי הדברים.

א.       קריאת המפרסמים נראית לי נכונה. האותיות מ' ונ' דומות למדי, וההבדלים ביניהם בתקופה הזו – המאה השביעית לפנה"ס – מצומצמים. זוית האות, רוחב ראשה, מספר ה"שיניים" של ראש האות, כולם מאפיינים אבל כולם מיטשטשים. ה"שיניים" עשויות להיבלע זו בזו, וצילומים טובים ועיבודם מראים כי אכן זו ככל הנראה הקריאה הנכונה – "...מת", "נערתה".




ב.      את המילים "...מת המלך" ניתן להשלים בדרכים שונות, שכמובן אין ביניהן הכרע, מכיון שהשורה הקודמת אבדה ואיננה. "אדמת", "רמת", "שדמת", כל אלה אפשריות, ואפשר לדון על מידת נדירותן בספרות המקרא; אין בכך כדי הוכחה ישירה. בכל אופן דעת המפרסמים נוטה להשלמה "אמת המלך", ובעקבות זאת שיערו שאמת המלך הזו היא השולחת נבליים יין מנערתה לירושלים; ואם כך היא אשה היושבת באחת מאחוזות הממלכה ויש בידה לשלוח יין לירושלים, אולי כמס אולי כמתנות, והדבר עשוי להעיד על פקידה בדרג כלשהו בעל מעמד כלכלי מסויים. אם אכן כך, זו העדות הראשונה לנוכחותה של אשה במינהל הממלכה. אבל אפשר להציע פירוש אחר גם להשלמה הזו: לפני כמאה שנה נמצאו בחפירות העיר שומרון המקראית, מן המאה השמינית לפנה"ס, כמאה חרסים ששימשו כנראה כמין פתקאות במחסן הארמון המלכותי. כולם נשאו שמות ומספרים, ורובם בתבנית של "בשת X, לפלוני, מ(שם מקום), מוצר מסויים (יין/שמן)". אחת הפרשנויות הנפוצות היא שמדובר במסים שזרמו לבירת הממלכה, אלא שמערכת המס היתה מופרטת. כל שר קיבל את אספקתו שלו מאחוזותיו שברחבי נחלת מנשה, ולכן המשלוח מוען אל השר או הפקיד, וכמקור המשלוח צויין הכפר או המחוז שממנו נשלח, ככל הנראה על ידי עבדים או אריסים, שלעתים קרובות גם שמם נזכר על גבי החרס. אולי ניתן להסביר כך גם כאן – לא "מאמת המלך", אלא "אל אמת המלך, מנערתה". אמת המלך היתה איפוא ממש אמתו, אולי פילגשו, ובתור שכזו אולי היה לה מעמד בחצר, והיא גם כן קיבלה אספקה מנחלותיה או נחלות משפחתה, בנערתה.

ג.       "נערתה" נזכרת בספר יהושע ט"ז ז, אבל זו צורה נדירה. גם "נבלים" היא צורה נדירה; מדובר בצורת הזוגי של "נבל", והדבר אכן מזכיר את מנחתה של אביגיל לדוד -  "שנים נבלי יין" (שמ"א כה יח), אבל דומה שצורת הזוגי מופיעה במקרא רק בדברים שטבעם לבוא בזוגות, החל מאברי גוף וכלה בחפצים ואובייקטים אחרים כדלתיים ושעריים וריחיים, אבל הנבל בא במקרא בצורת היחיד או הרבים, וכשיש שנים מציינים פשוט את המספר. אמנם העדר הצורה הזו מהמקרא אינה מעידה בצורה חד משמעית שום דבר, כאמור למעלה. הצורה אולי מוזרה, אבל לא זרה.

ד.      עם הפרסום באו טענות הזיוף והקונספירציה. המגיב שדיבר לפני, פרופ' אהרון מאיר, לא אהב את העובדה שהפרסום בא לדעתו לפני בדיקות מקיפות יותר, כדי לא לתת לפוליטיקאים ועיתונאים מקום לטעון טענות כאלה. באשר לטענות על עיתוי הפרסום, חבל להתיחס אליהן. הפרסום תוכנן מראש לתאריך הזה כבר לפני חודשים רבים, וסדר היום של הכנס והמושב כבר היה קבוע גם הוא. ככלל, ראוי לא להתחשב במה שיאמרו פוליטיקאים ואנשי תקשורת. תפקידם לדבר; ראש הממשלה כבר הספיק לפרסם פוסט – רצוף שגיאות באשר לתוכן הפפירוס – ולהעלות דרכו על נס את ירושלים כבירת העם היהודי. לא זו הסיבה להימנע מפרסום. זמן מה אחרי פרסום חותמה של עליהנה, מחפירות חניון גבעתי, כתבה אלי אישה אירית, שהיא משוכנעת שהחותם הזה הוא גאלי, כי מדובר באשה בעלת מעמד וידוע שבין הגאלים העתיקים נשים היו שוות מעמד, ומלבד זה שם אביה, גאל, הוא שם גאלי אופייני. אז בגלל דברים כאלה נימנע מפרסומים?

ה.      לעצם העניין: כמה וכמה חוקרים חושדים מראש בכל תעודה שלא באה מחפירה מסודרת. כריסטופר רולסטון, למשל, עורך כתב העת היוקרתי BASOR, טען שמכיון שאפשר לזייף, יש לחשוד בזיוף. גם פרופ' מאיר חשב כך. אבל הלא ברור שחלק מהדברים שהתגלגלו למסחר העתיקות הוא אותנטי. מגילות מדבר יהודה מקורן בסחר עתיקות, וחפירות מאוחרות יותר איששו את האותנטיות שלהן על ידי מציאת עוד קטעים דומים באותן מערות (אם כי יש עוד הטוענים עד היום לחשד זיוף). לעתים מגלים בחפירה את חלקה השני של תעודה שהתפרסמה קודם על ידי סחר. כלומר, יש לשקול כל מקרה לגופו. אמנם שאלת המוצא היא שיקול נגד האותנטיות, אבל אם שיקולים אחרים מטים את הכף, אז יש לקחת את האחריות ולהכריע בעניין. וכאן מצטרפים כמה וכמה גורמים:

ו.        מי שניסה למכור את הפפירוס בשוק העתיקות נתגלה אחר כך כחבר בחוליה שנתפסה "על חם" בחפירות במערות במדבר יהודה. הפפירוס עצמו עתיק, ובדיקות מעבדה קבעו את גילו לטווח המאות בין המאה השמינית לפנה"ס למאה החמישית. הכתב, כאמור, נראה מצויין, אבל את זה באמת ניתן לזייף, הדבר תלוי במומחיות הזייפן. הקרעים והחורים בפפירוס נראים לא מתוכננים, ומכל מקום הכתב אינו מתחשב בהם, כלומר הוא נכתב לפני הנזקים, שהיו עלולים למחוק לגמרי ולאבד מן העולם את שארית הטקסט. גם הטקסט עצמו לא מחדש דברים מרעישים, ועל כך ידובר להלן. זייפן שהיה רוצה להעלות את ערך המוצר שבידו אולי היה מעדיף סנסציה גדולה יותר (בזהירות הנדרשת להינקות מחשד). ודבר אחרון: הזרויות שבלשון הטקסט אינן בהכרח ראיה נגדו, אלא אולי אף להיפך. אם כל הטקסט היה לקוח או מתאים למקורות שיש בידינו, זה עלול להעיד דוקא על העתקה מהמקרא, ולא על לשון דיבור אותנטית.

ז.       כללו של דבר, שקלול השיקולים מטה את הכף לכיוון האותנטיות.

ח.      הערה אחרונה: כל סערת הזיוף לא היתה קמה אילו לא היו אנשים מנסים להסיק מממצאים מה שאין בהם. לא מהפפירוס הזה למדנו שירושלים היתה עיר חשובה, וזיהוי היישוב "נערתה" אינו מסתמך עליו גם הוא. ומידי השערה לגבי אמת המלך לא יצאנו. בסופו של דבר, מבחינת תוכנו, הפפירוס הזה בא ללמד אבל נמצא למד, ושום דבר מהותי לא השתנה בידיעותינו ההיסטוריות על התקופה הנדונה. לאילו נושאים הוא אם כך כן חשוב? לנושאים המקצועיים: הכתב, הכתיבה, אולי ניסיון להסקת מסקנות זהירות לגבי מינהל הממלכה, ובכלל, להצטברות הנתונים שהיא היא היוצרת את בסיס הנתונים של הארכיאולוגיה. אבל אלה דברים הרבה פחות מושכים, ועיתונאים לא היו עושים מזה עניין אם אין פה כותרת.


ט.      בסופו של דבר, מינימליזם בפרשנות ממצאים טוב לבריאות. 

יום חמישי, 20 באוקטובר 2016

וזאת הברכה: סודות מחדר העורך


"ב יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ. ג אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ------
  כו אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים. כז מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. כח וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. כט אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".
הפסוקים האלה, הפותחים והחותמים את ברכת משה, נכתבו פה בהמשך אחד – בדילוג מפסוק ה לפסוק כו – וקל לראות שכך, ללא ברכות השבטים, למעשה מדובר בשיר רצוף אחד. נושאו הוא הניצחון על האויבים, המושג בעזרת אלוהים. אלוהים מופיע מסיני, שעיר, פארן, קדש ואשדת; שמות אלה  הם למעשה סיכום מקוצר של המסע במדבר, עד התחנה האחרונה בערבות מואב, תחת אשדות הפסגה. בגירסתנו הפכו השנים האחרונים בהם לקודש ואש-דת, ובכך אנו עשויים להחמיץ את המשמעות המקורית; אולם שינוי זה מחבר את הקורא לנושא התורה, המופיע בהמשך. אולי גם הברית, שתוכנה "מִדַּבְּרֹתֶיךָ", והיא התורה שציוה משה, נזכרת כאן. בחלקה השני מספרת השירה על סיום המסע הזה, על סף הכניסה לארץ המערבית, על גירוש אויבים, על הישועה בה'.

השירה הזו יוצרת משחק משמעויות בין "ואתה על במותימו תדרוך" שבסוף השירה, שמשמעותו הבסת האויבים בדריכה על צואריהם, לבין "והם תכו לרגליך"  שבחלקה הראשון. אמנם "והם תכו לרגליך" כנראה מתייחס למעמד הר סיני של שבטי ישראל, אולם איזכור הרגליים מטרים כבר את אוירת המלחמה והניצחון שבחלקה השני של השירה אל חלקה הראשון, המהווה את המבוא למלחמה. אסיפת השבטים נעזרת ברוכב השמים, והוא מביא להתיישבותם של השבטים ב"ארץ דגן ותירוש".

השירה הזו, בצורתה הזו (ללא ברכות השבטים), אחידה מבחינת סגנונה, ובשני חלקיה חוזרים הביטויים "ישורון", "ישראל" ו"יעקב", וגם מוטיב הדריכה על האויב. השירה הזו היא איפה שירת ניצחון אחת, המסכמת בקיצור את נאומו של משה בכל הספר, פותחת ביציאה ממצרים ומסיימת בכיבוש הארץ, שגם נאום משה חוזר ומדבר עליו שוב ושוב.

בתוך השירה, בין "ישורון" הראשון ל"ישורון" השני, נכנסות הברכות לשבטים. מקום הברכות הוכנס בחלק המתאים – מיד אחרי המילים "שבטי ישראל". אותו פסוק פותח ב"ישורון", "ויהי בישורון מלך", ואחרי סיום ברכות השבטים חוזרת השירה שוב על המילה "ישורון" – "אין כאל ישורון", וזוהי למעשה "חזרה מקשרת", הקושרת את חלקה השני של השירה ה"מקורית" לחלקה הראשון. נראה שהשירה יודעת על הברכות, ומותירה להם כביכול מקום בליבה.

ברכת משה - לוקה סיניורלי, הקפלה הסיסטינית, 1481

* *

ברכת משה השלמה בנויה אם כך משירה אחת, שחולקה לשניים, ובתוכה שובץ אוסף אמירות או שירים קצרים או קטעים ייעודים שנושאם הוא השבטים. המסגרת השירית מעניקה הקשר לאותם קטעים, במקום ובזמן. והאמת היא שזהו מבנה הידוע גם ממקומות אחרים במקרא. הנה כמה דוגמאות:

המזמור ההיסטורי, תהלים ק"ו, מתחיל ומסיים בשירת תפילה ותקווה לגאולה:

 "ב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹג אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵתד זָכְרֵנִי יְהוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָה לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ. --- --
מז הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָמח בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ יָהּ."

גם פה הפתיחה והסיום מצטרפים לכדי שירה אחידה, הפותחת ומסיימת באותן מטבעות לשון, ובתווך, בין פסוק ה' לפסוק מ"ז - הקשורים גם הם ביניהם בביטויים וברעיונות, כגון "גויים", וברצף ביטויי הודיה כגון "לראות בטובה, לשמוח, להודות ולהשתבח" - משובצת סקירה היסטורית רחבה.

אף ספרים שלמים עשויים להיות בנויים כך. ספר איוב כולו נאומים המשובצים בתוך סיפור, שחציו קודם להם וחציו בא אחריהם, והוא חרוז ואחיד. סגנון הסיפור המפוצל, שכאמור אחד הוא, ואפילו טעמי המקרא המצורפים אליו, אחידים, ושונים מהחלק המרכזי של הספר, ששפתו שונה וטעמיו אחרים. למען האמת, הנאומים אינם הכרחיים להבנת הסיפור. על פי סיפור המסגרת ברור מדוע הוכה איוב, ברור שעמד בניסיון, ומעמדו ורכושו ומשפחתו הושבו לו; נאומי האמצע אפילו מפריעים לרצף, ואינם זקוקים לסיפור המסגרת, כי הם מתעלמים לחלוטין מסיפור השטן וקיטרוגו.

גם את ספר שופטים אפשר לקרוא כערוך בצורה דומה – פרקים המדברים על מלחמות של כלל העם בתחילה ובסוף, ובתווך סיפורי שופטים ושבטים בודדים. אמנם שם אין סיפור רצף מפוצל, אבל מכל מקום, התופעה דומה.

בכל המקרים האלה נוטים לא מעט חוקרי מקרא לומר שמדובר בהדבקת יצירות שונות זו לזו. אכן, הקטעים המשובצים שבפנים בהחלט יכולים לבוא מרקעים שונים; סיפורי השופטים שייכים כל אחד לזמן ומקום שונה, נאומי ספר איוב עניינם עצמאי ואינם זקוקים לסיפור המסגרת כלל. אולם כאמור, זו צורת כתיבה קיימת במיוחד בספרות השירה והחכמה, ומטרתה להעניק הקשר.

*  *


אף איפיוני או ברכות השבטים עשויים לעמוד בפני עצמם, ואולי מקורם אחר וקדום ושגור על פי הבריות בהקשרים אחרים; אולם חריזתם ליצירה אחת על ידי השירה המקיפה אותם נעשתה על פי התבנית המקובלת, ומטרתה לומר: אלה שבטי ישראל. נפרדים זה מזה, שונים מאד זה מזה, אך בעומדם יחד, ורק בעומדם יחד, הרי הם עמו של אלוהים ובני בריתו, ובידם תינתן הארץ. 


יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

בין רגש לחובה


בית הכנסת שלנו הוא בית כנסת ממוצע למגזר: בוגרי ישיבות תיכוניות, בוגרי הקיבוץ הדתי, בוגרי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות וגרעיני נח"ל, ידענים יותר ופחות, למדנים יותר ופחות, בעלי מקצועות חופשיים, עצמאיים ושכירים, כמה חוזרים בתשובה, לא מעט עולים ותיקים, אפילו כמה מזרחיים, ואפילו כמה חתנים אתיופים של חברים. רמות מגוונות מאד של דתיות מחרד"ל ועד לייט, עבר של מריבות עולם על גובה המחיצה ועל ריקודי נשים עם ספר תורה בשמחת תורה, בקיצור, רגיל. אין לנו רב. דרשות שבת ניתנות בסבב בין חברי הקהילה שבידם לדרוש, וכך שיעורים אחרי התפילה. יש כמה רבנים, כמה דוקטורים מכל מיני תחומים, משכילים בתחומם ומשכילים שלא בתחומם, בכל מכל כל.

כמה ימים לפני ראש השנה התקשר אלי הגבאי וביקש שאתן שיחת התעוררות לפני התקיעות. "התעוררות?" התפלצתי, "זה תפקיד של רב, לא של איזה חויקר!" תראה, ענה, הרב הזה נוסע והרב ההוא איננו ואחד נותן שיחה ביום הראשון ואחד ביום כיפור לפני נעילה. אבל אני לא פונה אליך כברירת מחדל. אני רוצה שתיתן שיחה. טוב, נעניתי.

וכך אמרתי:

לפני שנים יצא לי לעשות מילואים בראש השנה. מוצב קטן על גבול סוריה, השקט מאד אז. ראש השנה הגיע בסוף חודש מילואים. לא סליחות, לא לימוד, על מניין לא חלמנו: רוב המוצב היה למטה, משחק שש בש או רואה טלויזיה או ישן. וכך מצאנו את עצמנו שני דתיים, בחורי ישיבה לשעבר (וחברותא), עומדים מול הסורים, שופר של הרבנות בידינו. שנינו לא היינו תוקעים מי יודע מה, וכך קרקרנו מול עמדות התצפית הסוריות, בדממת הקבר של הגבול (מי יודע מה הם דיווחו שם לממונים עליהם). הלב נחמץ: איפה המנגינות, איפה הישיבה שלמדה חודש שלם לקראת היום הזה, איפה שאגות "ותשובה ותפילה וצדקה", איפה ההתעלות.

אבל במבט לאחור, זו היתה חוויה מכוננת. לא היתה לנו הכנה ולא התרגשות. פשוט, נקי, כהלכתו, עשינו כאשר צוּוינו. 

יצא לי לשוחח בימים האחרונים עם בחור שנסע לתפילת ראש השנה בישיבה. אמרתי לו, דע לך, קשה מאד לחזור אחרי כן לתפילת בעלי-בתים. אחרי שחווית את כל החברים שלמדתם יחד בבית המדרש הזה עומדים בתפילה, את הניגונים, את האוירה, את העוצמה, כמעט בלתי אפשרי לחזור למניין רגיל. כזה שרבים הבאים אליו כשראש השנה נחת עליהם בהפתעה בתחילת אוקטובר, שהחג ניתק אותם במחי סוויץ' מהמסכים ששלטו בחייהם, שחלקם באים לסמן וי, שהשירה שלהם אבוי לאוזנים. ובכל זאת, אמרתי לו, דע לך, שכאן זה החיים האמיתיים.

כמה פעמים מצטטים את הרמב"ם בהלכות תשובה: אף על פי שתקיעת שופר גזירת הכתוב היא, בכל זאת רמז יש בה - עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם. ומרוב התעסקות בהתעוררות, לפעמים אנחנו שוכחים את ההתחלה - גזירת מלך היא. זה הבסיס.
מבין שתי הקריאות של החג, שמונה מכל עשרה יאמרו שהעקידה היא המרגשת יותר. אבל דוקא בפרשת גירוש ישמעאל של היום הראשון יש המון ביטויים רגשיים: צחוק, "וירע בעיניו", בכי, קול הנער. ביום השני אין בכלל ביטויי רגש. המילה הרגשית היחידה שנאמרת בהתחלה - "את בנך את יחידך אשר אהבת" - נעלמת בסוף, ונותר רק "את בנך את יחידך". כל מילת רגש שהיתה נכתבת פה היתה שמאלץ.

אינני יודע מה עשו עם פרשת העקידה בימים שהיה רק יום אחד לראש השנה. אשרינו שיש לנו יומיים. יש שנכנסים ליום הראשון לא מוכנים, ורק מתוך חובה מתפללים ושומעים שופר, כי כך חונכו, כי כך צוו. עד היום השני מספיק הלב להתעורר, והרגש גם יבוא. ויש ההיפך: עם נגינת ה"ברכו" הראשון בליל החג ניצת הלב, מתעוררים הזכרונות, מהילדות, מחוויות החיים, מאנשים שהיו ואינם ומאלה שהיו ועודם. אבל ביום השני הרגש כבר מרגיש ממוחזר, כבר אין כוח וכבר אי אפשר לעשות שוב אותו הדבר, ואז בא יומה של החובה: כי כן צוּוינו. כל אחד לפי מבנהו, כל אחד לפי כוחו.

כי חיים שיש בהם רק רגש סובבים סביב האני, מה אני מרגיש, איך אני זורם, ומי שהאני במרכז עולמו סופו שיישאר לבד. ומצד שני, מי שרק חובה בעולמו, נפשו תתייבש ותקמול. האיזון, הוא העניין. 

ויה"ר שנזכה לקבל עול מלכות שמים באמת, כל אחד לפי נפשו.


יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

תהילים כ"ז: על האור ועל האופל



במבט ראשון, המזמור הזה מייצג הלך נפש של ראיה לאחור יותר משהוא מייצג סדר אירועים. חלקו הראשון הוא מזמור מלחמה: מרעים וצרים ואויבים, מחנה סוכה ואוהל, "מי אפחד" ובטחון, הם נופלים ואני מרים את ראשי, שר ומזמר. אבל בחלקו השני, כשמתפזר ההמון החוגג והמחבר מוצא את עצמו לבד, תוקפת אותו החרדה של מה היה יכול לקרות, של איך הרגשתי באמת אז, עד כמה באמת פחדתי, גם כשניסיתי להחזיק פאסון: הסתר פנים, אף, נטישה ועזיבה, ושוב עזיבה, תחינה לעזרה. החלק הראשון מתחיל ומסתיים בתרועה – "בקרוב עלי מרעים" מוביל ל"אזבחה זבחי תרועה". אבל החלק השני מתחיל בתחינה ועניה, ומסתיים במשפט לא סגור – "לולא האמנתי - - -"

שני החלקים, הנראים כשני מזמורים נפרדים (ולמעשה אילו באמת היו נפרדים לא היינו מקשרים ביניהם), קשורים ביניהם בפסוקי הפתיחה והסיום, אבל בקשר רופף. אין ביטויים של ממש המשותפים לפסוקים אלה, אלא רק תוכן ואוירה. האור והישע מתחלפים בתקוה ובאומץ. בתוך כל חלק, לעומת זאת, הקשרים ברורים, והמבנה מעגלי ("כיאסטי") בבירור, כפי שמודגם בתרשים למעלה. כך גם האוירה של כל חלק ייחודית לו. 

ועם זאת, בכל חלק יש משפט אחד שאיננו שייך אליו לגמרי, והוא מסומן למעלה בצבע שונה. בחלק הראשון זהו הפסוק "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". הוא שונה בכמה אלמנטים: הוא מבקש ואיננו מצהיר על בטחון ותרועה; הוא מדבר על בית ולא על מחנה וסוכה, כלומר משתוקק למקום של קבע ולא מחנה המלחמה הנודד; ואין בו אויבים ורעה כלל. מעל לכל, איננו יודעים האם מולאה הבקשה.

בחלק השני זהו הפסוק "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים". ראשית, זהו פסוק לא סגור: יש בו תנאי שאין לו מילוי. שנית, אין בו עזיבה ונטישה ואף לא תחינה. כקודמו, החריג הראשון, אין בו אויבים, ומצד שני הם חולקים ביטוי משותף – "נועם ה'", "טוב ה'". "נועם" ו"טוב" הן צמד מילים נרדפות במקומות רבים במקרא ומחוצה לו ("הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים"). שני הפסוקים האלה כביכול עונים זה לזה, מתקשרים זה עם זה, מעל להמולת המחנה, מבעד לתחינה ולזעקה: מעל מקל החובלים של הפרק כולו, האויבים והשוררים ועדי השקר וגם הניצחון, מתנשא מקל הנועם, אבל הוא בסימן שאלה. הישמע? האזכה? האשב? האראה?

*

כל החלק הראשון, הבוטח והמריע, אינו פונה לה', אלא מדבר עליו, בגוף שלישי: ה' מעוז חיי, יצפנני, יסתירני, אהלו. אבל החלק השני פונה ברובו כמתחטא בגוף שני: שמע, חנני, אל תסתר, הורני ונחני ואל תתנני. כך ערוך גם מזמור מפורסם אחר, פרק כ"ג, שהמזמור הזה יותר ממרמז אליו (או "מתכתב איתו", כפי שנהוג לומר היום):

א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר. 
ב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. 
ג                 נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ.
*  *  *
ד גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. 
ה תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. 
ו אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים

גם כאן, החלק הראשון כתוב בגוף שלישי וכולו בטחון, והחלק השני בגוף שני והוא רצוף בצורר, שבט,  צלמות ורע. גם כאן החלק הראשון בתנועה, ינהלני, ינחני, מעגלי צדק ("מעגל" הוא דרך). וגם כאן, הפסוק המרכזי (כאן הוא האחרון), שאותו מדגיש המזמור, מדבר על ישיבה בבית ה' ועל הטוב, ממש כמקבילו בפרק כ"ז "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (הוא אפילו ערוך בסדר הפוך – לעומת "כל ימי חיי ושבתי בבית ה'" של פרק כ"ג; וזוהי דרכו של המקרא במקומות רבים מאד להציג אסוציאציה).

 אבל דומה שפרק כ"ג הוא לינארי – הדובר, שהיה כבש בצאנו של ה', יוצא לדרכו כשהוא בוטח בחסד שסובב אותו עד כה. הוא מוביל אל הפסוק האחרון, הבוטח והשמח, לפי הסדר. הכל ישר. אין פחד ואין חרדת נטישה במזמור הזה, כולו אמונה ותמימות. פרק כ"ז, לעומתו, אפל יותר. למרות פתיחתו באור – "ה' אורי" - הוא נותן מקום לפחדים, הוא מרשה לעצמו את ההתפרקות שלאחר העמידה באתגר, הוא מודה בחרדותיו, הוא חופר בנפשו, הוא מעלה על דל לשונו אופציות שלא התממשו, תודה לאל. כשאינך הכבש אלא הרועה – ו"בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי" הוא יותר מרמז לאופציה הזו, שבה הכבש נתון בסכנת טרף מול עיני הרועה החרד – העניינים נראים אחרת. פסוקיו המרכזיים מבליחים בתוכו, באמצע מערבולת התחושות, ונעלמים שוב עד לסוף הפרק, שם יציצו שוב, ללא סיום. הפרק הזה הוא בדידותו של המנהיג; והמנהיג הוא כל אדם, המנהיג את עצמו בנפתולי חייו.

*

מפי הרב הדרי שמעתי, כי המזמור הזה מרמז למעמד של משה בנקרת הצור, שם בהר סיני, לאחר חטא העגל. רמז ראשון נמצא בדבריו של ר' שבתאי מרשקוב (תט"ו – תק"ה, 1655-1745, מתלמידי הבעש"ט) בסידורו:

"מזמור זה יש בו י''ג שמות הוי''ה, ולכך אומרים אותו בר''ח אלול, שמר''ח אלול נפתחים י''ג מכילין (=מדות) של רחמים, והם מגלים ומאירים למטה, וע''י אמירת המזמור יכולים לבטל מעלינו כל המקטרגים לפני בית דין של מעלה."

רמז נוסף הוא המקומות הנזכרים בפרק: אהל, נקרת הצור; וגם הביטויים האחרים – תרועה ("קול העם ברעֹה"), המחנה, הסתר הפנים.

אם אכן כך הוא, הרי שהמזמור הזה, שרקעו הוא אותו מעמד מסתורי בנקרת הצור, שבו גילה הקב"ה למשה את י"ג מידות הרחמים, הוא הוא המקום שבו גילה משה את בדידותו. המנהיג שנאלץ זה עתה לשבור לוחות, להתכחש לכל שליחותו מרגע היציאה ממצרים, ובו במקום התכחש שוב לכעסו ועמד לבקש על העם. הוא המקום שבו גילה אדם שגם כעס הוא תקשורת. הוא המקום שבו גילינו לראשונה, כעם, שאפשר לתקן טעויות; אבל גם שצריך להתאמץ בשביל זה. והוא המקום שבו עמד איש לבד מול פני ה', ולא ראה את פניו, אבל ידע שהוא שם.

*


שיהיה חודש אלול, הבא עלינו לטובה, חודש של רחמים וסליחה.