וזאת הברכה: סודות מחדר העורך

"ב יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ. ג אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ------

  כו אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים. כז מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. כח וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. כט אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".

הפסוקים האלה, הפותחים והחותמים את ברכת משה, נכתבו פה בהמשך אחד – בדילוג מפסוק ה לפסוק כו – וקל לראות שכך, ללא ברכות השבטים, למעשה מדובר בשיר רצוף אחד. נושאו הוא הניצחון על האויבים, המושג בעזרת אלוהים. אלוהים מופיע מסיני, שעיר, פארן, קדש ואשדת; שמות אלה  הם למעשה סיכום מקוצר של המסע במדבר, עד התחנה האחרונה בערבות מואב, תחת אשדות הפסגה. בגירסתנו הפכו השנים האחרונים בהם לקודש ואש-דת, ובכך אנו עשויים להחמיץ את המשמעות המקורית; אולם שינוי זה מחבר את הקורא לנושא התורה, המופיע בהמשך. אולי גם הברית, שתוכנה "מִדַּבְּרֹתֶיךָ", והיא התורה שציוה משה, נזכרת כאן. בחלקה השני מספרת השירה על סיום המסע הזה, על סף הכניסה לארץ המערבית, על גירוש אויבים, על הישועה בה'.

השירה הזו יוצרת משחק משמעויות בין "ואתה על במותימו תדרוך" שבסוף השירה, שמשמעותו הבסת האויבים בדריכה על צואריהם, לבין "והם תכו לרגליך"  שבחלקה הראשון. אמנם "והם תכו לרגליך" כנראה מתייחס למעמד הר סיני של שבטי ישראל, אולם איזכור הרגליים מטרים כבר את אוירת המלחמה והניצחון שבחלקה השני של השירה אל חלקה הראשון, המהווה את המבוא למלחמה. אסיפת השבטים נעזרת ברוכב השמים, והוא מביא להתיישבותם של השבטים ב"ארץ דגן ותירוש".

השירה הזו, בצורתה הזו (ללא ברכות השבטים), אחידה מבחינת סגנונה, ובשני חלקיה חוזרים הביטויים "ישורון", "ישראל" ו"יעקב", וגם מוטיב הדריכה על האויב. השירה הזו היא איפה שירת ניצחון אחת, המסכמת בקיצור את נאומו של משה בכל הספר, פותחת ביציאה ממצרים ומסיימת בכיבוש הארץ, שגם נאום משה חוזר ומדבר עליו שוב ושוב.

בתוך השירה, בין "ישורון" הראשון ל"ישורון" השני, נכנסות הברכות לשבטים. מקום הברכות הוכנס בחלק המתאים – מיד אחרי המילים "שבטי ישראל". אותו פסוק פותח ב"ישורון", "ויהי בישורון מלך", ואחרי סיום ברכות השבטים חוזרת השירה שוב על המילה "ישורון" – "אין כאל ישורון", וזוהי למעשה "חזרה מקשרת", הקושרת את חלקה השני של השירה ה"מקורית" לחלקה הראשון. נראה שהשירה יודעת על הברכות, ומותירה להם כביכול מקום בליבה.

ברכת משה - לוקה סיניורלי, הקפלה הסיסטינית, 1481

* *

ברכת משה השלמה בנויה אם כך משירה אחת, שחולקה לשניים, ובתוכה שובץ אוסף אמירות או שירים קצרים או קטעים ייעודים שנושאם הוא השבטים. המסגרת השירית מעניקה הקשר לאותם קטעים, במקום ובזמן. והאמת היא שזהו מבנה הידוע גם ממקומות אחרים במקרא. הנה כמה דוגמאות:

המזמור ההיסטורי, תהלים ק"ו, מתחיל ומסיים בשירת תפילה ותקווה לגאולה:

 "ב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. ג אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת. ד זָכְרֵנִי יְהוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ. ה לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ. --- --

מז הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ. מח בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ יָהּ."

גם פה הפתיחה והסיום מצטרפים לכדי שירה אחידה, הפותחת ומסיימת באותן מטבעות לשון, ובתווך, בין פסוק ה' לפסוק מ"ז - הקשורים גם הם ביניהם בביטויים וברעיונות, כגון "גויים", וברצף ביטויי הודיה כגון "לראות בטובה, לשמוח, להודות ולהשתבח" - משובצת סקירה היסטורית רחבה.

אף ספרים שלמים עשויים להיות בנויים כך. ספר איוב כולו נאומים המשובצים בתוך סיפור, שחציו קודם להם וחציו בא אחריהם, והוא חרוז ואחיד. סגנון הסיפור המפוצל, שכאמור אחד הוא, ואפילו טעמי המקרא המצורפים אליו, אחידים, ושונים מהחלק המרכזי של הספר, ששפתו שונה וטעמיו אחרים. למען האמת, הנאומים אינם הכרחיים להבנת הסיפור. על פי סיפור המסגרת ברור מדוע הוכה איוב, ברור שעמד בניסיון, ומעמדו ורכושו ומשפחתו הושבו לו; נאומי האמצע אפילו מפריעים לרצף, ואינם זקוקים לסיפור המסגרת, כי הם מתעלמים לחלוטין מסיפור השטן וקיטרוגו.

גם את ספר שופטים אפשר לקרוא כערוך בצורה דומה – פרקים המדברים על מלחמות של כלל העם בתחילה ובסוף, ובתווך סיפורי שופטים ושבטים בודדים. אמנם שם אין סיפור רצף מפוצל, אבל מכל מקום, התופעה דומה.

בכל המקרים האלה נוטים לא מעט חוקרי מקרא לומר שמדובר בהדבקת יצירות שונות זו לזו. אכן, הקטעים המשובצים שבפנים בהחלט יכולים לבוא מרקעים שונים; סיפורי השופטים שייכים כל אחד לזמן ומקום שונה, נאומי ספר איוב עניינם עצמאי ואינם זקוקים לסיפור המסגרת כלל. אולם כאמור, זו צורת כתיבה קיימת במיוחד בספרות השירה והחכמה, ומטרתה להעניק הקשר.

*  *

אף איפיוני או ברכות השבטים עשויים לעמוד בפני עצמם, ואולי מקורם אחר וקדום ושגור על פי הבריות בהקשרים אחרים; אולם חריזתם ליצירה אחת על ידי השירה המקיפה אותם נעשתה על פי התבנית המקובלת, ומטרתה לומר: אלה שבטי ישראל. נפרדים זה מזה, שונים מאד זה מזה, אך בעומדם יחד, ורק בעומדם יחד, הרי הם עמו של אלוהים ובני בריתו, ובידם תינתן הארץ.