יום רביעי, 29 באוקטובר 2014

לך לך: סדרם של סיפורים במקרא



"וימת תרח בחרן – (רק) לאחר שיצא אברם מחרן, ובא לארץ כנען, והיה שם יותר מששים שנה; שהרי כתיב "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי מאה ארבעים וחמש לתרח כשיצא אברם מחרן; עדיין נשארו משנותיו הרבה!" (רש"י, בראשית יא).
החשבון ברור. קודם עקר אברם לארץ כנען, ויותר מששים שנה אחר כך הלך תרח לעולמו. מדוע אם כן הופכת התורה את הסדר, ומספרת על מותו של תרח (בסוף הפרשה הקודמת) ורק אחר כך על הגירתו של אברם?

קיימות תשובות פשוטות לשאלה זו. דרכו של מקרא היא לסיים את סיפור תולדותיו של אדם שלא ייזכר עוד בסיפור, ולאחר מכן לשוב חזרה אל האדם שבו רצינו לדבר, לפיכך "נסגרה" פרשת חייו של תרח בנקודה זו, ואחר כך התפנה הכתוב להמשיך ולספר את קורותיו של אברם. אבל רש"י, בתשובה שבחר, אומר אחרת:

"ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו 'לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו'. לפיכך קראו הכתוב מת."
אילו היינו מספרים על מותו של תרח בנקודת הזמן האמיתי, היינו מאשימים את אברם בנטישת אביו הזקן, והכתוב איננו רוצה בזה.

וכאן שואל הקורא: אבל הלא זה באמת מה שקרה! אברם אכן נטש את אביו הזקן והלך לו אל ארץ אחרת, ומעולם לא שב לבקר!

אכן, אומר רש"י. אברם הלך, אבל לא נטש, ולא "הניח את הזקן והלך לו". העובדות עובדות הן, אבל הדרך שבה מספרים אותן היא הנותנת להן משמעות. הנסיבות סוף סוף אינן ידועות לנו. אולי כך היה מנהג השבטים בזמנים ההם, שהבן הגדול, בעל המשפחה, הוא הדואג לאביו הזקן, ואילו הבן הצעיר וחשוך הבנים – שמחוסר ברירה אימץ לו את יתומו של אחיו המת – הולך לחפש את מזלו במקום אחר. וגם אם לא, איש לא מסר לנו מה חש אברם כלפי אביו וכלפי עזיבתו, והאם שטח את טענותיו לפני בוראו, וכיצד קיבל עליו את הדין ועזב אל הארץ אשר אראך. כל זה איננו מענייננו. אלוהים אמר לאברם ללכת, והוא הלך; זה כל שעלינו לדעת, ושאלת מותו המאוחר של תרח רק תסיט את תשומת הלב מהעניין האמיתי. המציאות איננה כל האמת, ולעתים כדי להבין את האמת יש לסדר את האירועים אחרת. המעשה עצמו הוא חסר חשיבות ומשמעות ללא ההקשר שנותנים לו, ואת ההקשר נותנת כאן התורה; לכן היא מספרת סיפור, ולכן היא מספרת כך ולא אחרת, ולכן היא גם משנה את סדר המעשים אם יש בכך צורך.


עתיקות חרן

*
את עקרון העריכה הזה ניתן לראות במקומות נוספים במקרא, וכאן נציג כמה מהם.

וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא: "בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר?" וַיֹּאמֶר אַבְנֵר: "חֵי נַפְשְׁךָהַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי" .וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: "שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם".  וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל, וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל: "בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר?" וַיֹּאמֶר דָּוִד: "בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי". (שמואל א יז)
כל קורא סיפור מלחמת דוד וגלית, נתקל כאן בשאלה הבולטת – והלא אך בפרק הקודם סופר לנו כיצד נאסף דוד (לאחר משיחתו החשאית) מבית ישי אביו אל בית שאול וניגן לפניו, וכיצד אין הוא יודע בן מי זה העלם?

תשובות רבות ניתנו בדבר. חז"ל נקטו כדרכם בגישה הרמוניסטית, ופרשו את השאלה כמכוונת לבירור יוחסין; הביקורת כדרכה הסתפקה בציון הסתירה, ולא חיפשה תירוצים, אלא הסיקה ממנה מסקנות לגבי עריכת הספר. יש שהעלו את השיקול של "אין מוקדם ומאוחר", ונראים דבריהם: אכן, ככל הנראה מלחמת גלית קדמה לפרק הקודם, של משיחת דוד ונגינתו בפני שאול. ועדיין השאלה במקומה, בין לשיטה זו ובין לאחרת: מה ראה העורך להפוך את סדר הסיפורים? גם אם נקבל שאכן שני מקורות שונים כאן וסתירה ביניהם, מה מנע מהעורך לשבץ את שני הסיפורים בסדרם ההגיוני?

ודוגמה נוספת:

"וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵישׁ גִּלְעָד. וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ: כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי: בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶםבִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִיןוְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ: הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ.  וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ.
 וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: מַה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ? וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁוַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד." (שמואל א יא)

שנים רבות נהגתי ללמד את הסיפור הזה – שמסופר לאחר סיפור המלכתו של שאול בטקס פומבי, שכלל הגרלה לעיני העם – כדוגמה לכך ששאול לא היה מצוי בענייני מינהל ומלוכה, לא תפס את עצמו כמלך של ממש, וכל הנהגתו היתה כשל שופט. לכן חזר לכפרו, לכן שב למלאכתו, לכן לא היה לו מודיעין משלו ורשת מינהל ומס וגיוס משלו, והכל מאולתר על המקום, לפי ההכרח; ורק אחר כך למד מעט מן הלקח ואנו כבר מוצאים אותו מתחיל לארגן לעצמו גרעין לוחמים קבוע, מערכת מס וחצר מקורבים.
אבל הדברים אכן קשים. גם אם הוא עצמו איננו נוהג כמלך, מדוע הוא לא היה הכתובת הטבעית לפנייתם של אנשי יבש גלעד? ומדוע אין הכתוב קורא לו "מלך" בכל הפרק הזה? ומדוע לשון "צליחת רוח ה'", כמו אצל השופטים?
גם פה נעשו נסיונות הרמוניסטיים בצד קריאות ביקורתיות, הרואות בסיפור מעשה הרכבה של מקורות שונים על המלכת שאול, וגם פה השאלה במקומה עומדת – מה התועלת בהעמדת הסיפורים האלה בצורה כזו?
דומה שהתשובה לשתי השאלות האלה – זו של דוד במעשה גלית וזו של שאול במעשה יבש גלעד – אחת היא. בכוונה תחילה, ובצורה שמאפשרת לקורא להבחין במעשה העריכה ההופך יוצרות, סידר המקרא את האירועים כך, ובשני המקומות מתוך אותה כוונה – שלא נסיק מכאן שהמלך עולה למלוכה בעקבות ניצחון צבאי. אכן, כך חשבו כל עמי הקדם, וגם בימינו נתפס השלטון כעין פרס. גם אנו מדברים על ניצחון בבחירות, שבעקבותיו "מגיע" למנצח להרכיב ממשלה. השלטון, בעיני בן עולם הקדם כבעיני בן העולם המודרני, הוא מענק ניצחון, הוא גמול, הוא פרס, הוא פריבילגיה; ואילו המקרא עומד כל כולו כנגד התפיסה הזו בכל מקום שאפשר. המלכת האל ושלטונו לא באו בעקבות נצחונו על אלים אחרים (כפי שאכן סיפרו רוב עמי הקדם), כשם שהמלכת שאול וגם המלכת דוד לא באו בשל ניצחונותיהם. אולי סדר המעשים כך היה, אבל סדר האמת לא כך הוא. דוד הוא הנער המנגן וטוב הרואי, ושאול הוא הבחור וטוב, ודי בזה. על ניצחונותיהם עוד יסופר, אבל בעת ההמלכה אסור לפרטים האלה להסיח את דעתנו. לא רק כדי להדגיש את היסוד האלוהי שבבחירת המלך, אלא כדי להסיר מליבנו טעות, שתתלה את השלטון בניצחון.
*
אפשר להוסיף ולמנות כאן עוד מקומות נוספים כאלה. כך למשל מאחר הכתוב את מלחמות דוד בפלשתים, שבעקבותיהם מנעו ממנו לוחמיו לצאת לקרבות, עד לאחר תום סיפור מרד אבשלום, למרות שהדעת נותנת שסדר הדברים הפוך היה; שאחרת אין סיבה לדוד לשהות בביתו בירושלים בזמן שצבאו נמצא בעמון, מה שאיפשר כידוע את סיפור בת שבע. אבל אילו היו נכתבים הדברים כסדרם, היינו מגלים שהמרד פרץ בשל תום מלחמות הפלשתים, והאפקט של חטא בת שבע ועונשו היה מיטשטש. זה גם ההסבר לסיפור הצלתה של ירושלים בימי חזקיהו, שנכתב לאחר שסופר על כניעתו של חזקיה לסנחריב, וגם למשלחת הבבלית לירושלים, שקדמה גם היא למלחמה כולה, ואין כאן המקום להאריך.
בכל אלה, עקרון העריכה אחד הוא. "האדם יראה לעינים", לסדר, לעקיבת האירועים, ויתלה בהם את הסיבה לדברים. אכן כך הוא, אבל גבוה מעל גבוה שומר, והאמת נמצאת מעל, ו"ה' יראה ללבב", והמקרא נותן את המשמעות לאירועים, בדרך סיפורו. ואם המשמעות תתגלה רק על ידי סידור האירועים אחרת משאירעו – כך יהי.



יום שישי, 24 באוקטובר 2014

הדברים כפי שהם


ביום ב', ג' מרחשון, יום פטירתה של אמי, חנה מושקוביץ ע"ה. רשות הסיפור להדס:



הדברים כפי שהם
הדס משגב

אני לא זוכרת את המילים.
בהתחלה יש בהלה גדולה, כמו לגלות פתאום שהדלת היחידה בחדר נעולה. אחר כך הדופק מואץ, הנשימה מתרדדת, ומופיעה איזו לחלוחית לא קרואה בעיניים; אני ממקדת מבט על הרצפה או על החלון ומתיישבת לאט. כל הפינות נראות כמו תמיד, ולמרות זאת יש בי מין תחושה מציקה כזאת, כאילו שאני רואה אותן זו הפעם הראשונה. לאט אני קוראת שמות לדברים: שולחן, כיסא, ווילון דק ולבן. עפרונות שבורי קצה על מדף הספרייה המאובק.
רוח עירונית, כבדה מלחות, מניעה את הווילון. חבל עליו עם כל המים האלה באוויר. אני קמה לסגור את החלון, ובזגוגיתו מתבוננת בי אישה זקנה. זו לא אני.
זו אף פעם לא הייתה אני.
***
היה חורף בעולם, וקרח הצטבר על מחטי העצים. בכפר קטן שנמנם בקרחת היער, בתוך בית מלא ילדות שקטות, חיוורות פנים, גססה אישה ממחלה קשה. הילדות נדדו בבית מפינה לפינה, מנגבות אבק בלתי נראה, מכבסות סדינים חמוצים מכאב, מעמלנות את מפות השולחן שיכסו עוד מעט את כל המראות בבית.
הן היו חמש, אני יודעת; אבל לנצח אזכור את פניה של הקטנה ביותר. כל השאר כבר מזמן התקמטו ודהו להן הלאה.
דממה כבדה נחה על החדרים והמלמולים השקטים, הריקים, של חיים נכלמים שקעו לתוכה כמו צעדים בבוץ. שלג מלוכלך פרץ אל הבית כשנפתחה הדלת, והבנים נכנסו. לא היו הרבה מילים באוויר; לא באמת היה מה לומר. אחר כך ישבו כולם על הספות הנמוכות – אלו שעוד מעט יסירו מהן את הכרים המקושטים – וחיכו. השעון על הקיר תקתק בעליצות ואחת הבנות איבקה אותו שוב, כמעט בזעם. האישה החולה נאנחה, הנשימות יוצאות ממנה בקושי. זאת שאת פניה אני זוכרת רכנה אליה.
"היא שואלת איפה אבא."
"בבית הקהילה," ענה אחד הבנים – זה שיאבד אחר כך ואיש לא יזכור מתי והיכן. הנערה הביטה בו רגע ארוך ואחר כך, בשתיקה, קמה ויצאה החוצה. "לא לקחת מעיל!..." צעקה אחריה אחותה הגדולה, אבל קולה נבלע בטריקת הדלת הבהולה. ואז, ודאי, ישבו שם כולם דוממים מאד.

היה חורף בעולם, וילדה אחת – שכבר לא הייתה ילדה – רצה לחפש את אביה בשלג. על מדרגות בית הקהילה היא ראתה אותו חובש את כובעו; הוא מעולם לא יצא החוצה בלי כובע. "אמא מחפשת אותך," אמרה, קצרת נשימה, והוא ידע שהתכוונה לומר "בוא להיפרד. עכשיו."
"תקראי לרופא," אמר והתחיל לרוץ. היא הביטה אחריו; מעולם לא ראתה אותו רץ, ומשהו בתנועותיו נראה לא מתאים, תקוע. הוא יצלע במשך שבוע אחרי כל זה, חשבה, ונזכרה שבשבוע הקרוב הוא ממילא לא ילך לשום מקום.
אצל הרופא אמרו לה שהוא נקרא בפתאומיות למיטתו של חולה אחר; וכששאלה לאן הלך, משכה הנערה המשרתת בכתפיה והצביעה מזרחה, אל היער ואל הכפר השכן שמעבר לו, ואולי בכלל על לול התרנגולות, מי יודע. אבל היער נראה מקום מתאים לרוץ אליו. היא מעולם לא בכתה במקום שאפשר לראות אותה.
לא היה לה קר; אף שאחיותיה הגדולות הקניטו אותה תמיד, היא לא הייתה מפונקת. מחשבה מרוחקת בתוכה ציינה בעניין שבחורף הדמעות קופאות על פנייך, ושציפורי הלילה כבר התחילו לזעוק מהצמרות, ואולי כדאי, באמת, לחזור כבר הביתה, והרי לא כדאי לאלץ את המשפחה לערוך שתי לוויות ביום אחד.
"ובכלל," אמרה האישה, "זה לא גיל טוב למות בו, אירן." היא ישבה על ענף עבה, נשענת קלות אל הגזע הסדוק מקור. שמלתה הייתה ירוקה כמו עיניה הנוצצות, נוצצות כעיני ציפור.
"אף גיל לא טוב בשביל למות," אמרה הנערה והביטה למעלה. האישה הירוקה חייכה.
"מי חכם וידע? אבל נערות צעירות צריכות לשבת בבית, ללדת ילדים..." היא ליקקה את שפתיה.
"הרופאים שלהם אומרים שאת לא קיימת," אמרה אירן, והאישה נעצה בה את עיניה הירוקות ולא אמרה דבר.
"אבל אצלכם זוכרים עדיין, נכון?" לחשה לבסוף, ולחישתה הייתה רכה וחמה כמו ארץ רחוקה מאוד. הנערה התבוננה בה; שלג נמס בשערותיה אדומות, וזרועותיה נדמו שקופות כמעט; פניה לא היו יותר מצל.
"אני יודעת מי את," אמרה לבסוף באי-רצון, והאישה צחקה.
"גם זו נחמה," אמרה כעבור רגע ועיניה הירוקות נצצו מעט יותר. "לכי הביתה, ילדה קטנה. אמא שלך תמות בקרוב."
"אני לא קטנה כל כך," אמרה אירן, והוסיפה עוד מילה אחת. האישה התכווצה בכאב, ההברות נושכות בה כנחשים; לפתע נראתה מוצקה קצת יותר, והרבה יותר זקנה.
"תני לי ללכת," היא נאנחה, נשימותיה נקרעות ממנה כמו האוויר מריאותיה של אישה גוססת ששכבה רחוק משם.
"אני רוצה את אמא שלי בחזרה."
האישה צחקקה והתייפחה בכאב. "אני שייכת לילדים כבר אלפיים שנה; מה לי ולאמהות?" הנערה שתקה, והקור נהיה מוחשי יותר ויותר. "את עקשנית," אמרה האישה לבסוף. "היו רבות כמוך, עקשניות. מעטות ניצחו אותי." מבטה נעשה מרוחק. "ימים קשים באים על עולמך, ילדה קטנה. אני נותנת לך מתנה, כי לכדת אותי ואני רוצה ללכת... זכרי אותה לפני הסוף, וזכרי אותי שהייתי, שהנני. ועוד עצה אחת אוסיף לך," אמרה ונעצה באירן מבט קשה, "היזהרי מרופאים שאומרים לך שאני לא קיימת, שמבטלים את סיפורייך במחי יד." היא חייכה קלות. "ואולי מוטב שתיתני לאמך ללכת..."
"המתנה," אמרה הנערה וקולה יציב.
"מתנה שקללה בצדה," השיבה האישה בירוק. "בואי ואלמד אותך לזכור את הדברים לא כפי שהם. ולפני הסוף, כשכל המילים האמתיות ייעלמו – זכרי שהזהרתי אותך. רוצי מהר הביתה, ילדה קטנה. גם בלילה הארוך ביותר, גם בממלכת השדים – לפעמים פשוט מאוחר מדי."
והאישה לימדה את אירן לזכור את הדברים לא כפי שהם, ואירן נתנה לה ללכת; ואחר כך רצה בשלג, רגליה בוערות, מהר מספיק כדי למצוא את אביה ממתין לה על מפתן הדלת, חולצתו קרועה, ולהבין שלפעמים פשוט מאוחר מדי.
***
משהו הלך לאיבוד ואני מחפשת אותו. הוצאתי את כל הבגדים מהארונות אבל זה לא שם. לפעמים דברים נמצאים על השולחן בספרייה, אבל זה גם לא שם והכול מלא אבק. אני מנגבת את האבק באצבעותַי והן מאפירות כמו הערב שמחוץ לחלון הסגור. אני מסתכלת החוצה, אבל אין שם כלום ואני יודעת שזה היה חשוב. אני לא זוכרת מה זה היה, אבל גם במטבח זה לא וזה לא המטבח שלי בכלל. המטבח שלי הוא אחר, יש בו מקרר ירוק. גם במטבח הזה יש מקרר ירוק, אבל זה לא זה ומשהו הלך לאיבוד ואני לא יודעת איפה הוא. אני קובעת את מבטי בקיר, הולכת לאט לאורך המסדרון שנראה מוכר. החדר הזה נראה בדיוק כמו שלי אבל אני יודעת שהוא לא, ומישהו הוציא כאן את כל הבגדים מהארון.
***
אחר כך בא האביב; לא משנה היכן ומתי, כיוון שהיה רק אביב אחד שראוי לזכרו. כל השאר כבר דהו להם הלאה.
היה אביב, ורקיעות מגפיים הלמו בשבילי הכפר. אין צורך לנקות את הבתים, אמרו החיילים, כי ממילא אתם כולכם נוסעים עכשיו לעיר אחרת. וכולם ידעו שיש מלחמה אבל עוד מעט היא תיגמר ואז נוכל לחזור הביתה.
יש שמועות על אנשים שהצליחו לברוח, ועל חיילים ששוחדו כדי לא לשים לב; והמשפחות מתכנסות בחדרי הבתים החדשים, הקטנים מדי, מקשיבות לרדיו ושותקות. לפעמים נוצרות כאן משפחות חדשות: ילדים בלי אבא מצטרפים לאיש צעיר שהסתתר כשלקחו את כל הגברים לעבוד, אחות גדולה הופכת לבת להורים שלא פגשה מעולם, זקנים מצטופפים בחדר עם נכדים שלא שייכים להם, ובעצם שום דבר לא שייך יותר לאף אחד.
העיר הזרה מאפירה והולכת. ואולי האנשים שבה הם אלה שמאפירים והולכים. כל יום מגיעים אנשים חדשים, נדחסים בבתים שפעם היו שייכים למישהו אחר והופכים דקים מאד, כדי שלכולם יהיה מקום.
לפעמים שומעים על מישהו שהגיע; ויום אחד אירן פוגשת זקן אחד משם, מהכפר, והוא מספר לה שראו את אחותה הגדולה בעיר. היא מתעכבת רק כדי לברר, בדיוק, מתי והיכן; ואז הליכה נחפזת ברחובות, כזו שנראית עסוקה אבל לא מהירה מספיק בשביל לעורר חשד. היא לא ראתה את אחותה והילדים מאז הלוויה – הראשונה מבין רבות כל כך – ובאמת שזה היה מזמן. הרחובות מלאים אשפה: שאריות של בניינים מופצצים, עצים רקובים, אנשים. כולם רגילים כבר, מדלגים מעל ההריסות מבלי לראות אותן באמת, אבל תנועה לא זהירה של אירן באחת הפניות מסבכת את חצאיתה במשהו, והיא נופלת.
זו חתיכת מתכת חלודה, וכשאירן משחררת אותה, קורעת את הבד בצליל רקוב, היא מגלה שידה מדממת. היא מקללת, בשקט, בשפה שלהם; אבא תמיד אמר שאם יש משהו טוב אצלם, הרי אלה הקללות. יד פצועה ומתכות חלודות הספיקו להרוג כבר לא מעט אנשים, וכמה אירוני, היא חושבת, למות מדבר כזה – שני פסים רחבים מונחים זה על גבי זה, סמלם של הרופאים שלהם. אם יראו את זה אצלך יהרגו אותך, מציינת בתוכה מחשבה רצינית. היא מסתכלת מסביב בזהירות – כאן אסור להיראות נפחדים או אשמים, מיד החיילים שלהם מריחים אותך – ומשליכה את הצלב רחוק ככל שהיא יכולה אל תוך הנהר.
היא מגיעה לבסוף לכתובת שנתנו לה, אבל אין שם איש. אישה אחת שמוכרת תפוחים רכים בקרן הרחוב מספרת לאירן שבאמת היו כאן ילדים, אבל לפני כמה לילות כולם הסתלקו. אולי היו צעקות, רעש, היא לא באמת זוכרת, ומה כבר יש לזכור? אז אירן חוזרת הביתה – אל החדר הצפוף שפעם, במקום אחר ובזמן אחר, כונה על ידי מישהו בית – חובשת את היד הפצועה, ומחכה לחדשות.
ואלה הדברים כפי שהם באמת:
בוקר אחד תגיע ההוראה להתכנס בכיכרות. האנשים הדקים – חלקם ילכו, חלקם לא. את אלה שנשארים בבתים יאספו החיילים בצעקות ובמכות זירוז. לאט-לאט תתקבץ שיירה אטית של אנשים אפורים – שחשבו שהם יכולים לברוח, שיש לאן לברוח – ותצעד אל הגשר.
ותהיה אירן שתצא שוב לחפש את אחותה, ותחזור הביתה כדי לגלות שכולם נעלמו. כשתעמוד משתוממת מול הדלת השבורה יתפוס אותה חייל אחד – חלק פנים, ילד כמעט – בכתפיה, ויהדוף אותה בגסות לשיירה הצועדת לגשר.
אישה שבגדיה קרועים נהדפת הלאה על ידי החיילים, לופתת ילד בכל יד. הילדים, פעורי עיניים, מוכרים לאירן באופן מוזר, וברגע של זעזוע היא תזהה אותם. עיניה הירוקות, הנוצצות של האישה ננעצות באירן, ותחינה איומה מופיעה בהן, שהופכת לדוק של מוות כשהחייל מנחית עליה מכת אלה. היא תיפול וההמון יעבור הלאה, מעליה, הלאה אל הגשר, אלפי אנשים עומדים על הגשר, והיריות יקרעו את הצהרים והקצף שעל הדנובה יאדים.
***
אני זוכרת...
את הדברים כפי שהיו, כפי שאינם, את המתים ואת החיים ואת יערות ארץ-שם, ואת מילותַי שלי, בוראות מחדש את האנשים השבורים - שומרות אותם בתוכי עד שיסתיים כל מה שאפשר לזכור.
יש יער, וארמון של זכוכית שקופה. ושקט גדול נושב במסדרונות, וכפור מצייר פרחי חורף על הקיר, ואנשים יושבים על הרצפה הקרה, מחכים. כולם נמצאים שם: האב הזקן, שחולצתו קרועה-עדיין; הילדים שמתקבצים בפינה חשוכה סביב הגדול שבהם, שלוחש להם סיפורים על עולם של שמש; אישה זקנה, שערה האדום דהוי משנים, עיניה נוצצות.
אני זוכרת.
הרוח צורחת כששער הזכוכית נפער בקיר, והחושך מתאבך על הסף, מתענן אל החדר בגלים סמיכים. הגברים מזנקים אל הפתח, מכים בשְחור במקלות, מגרשים אותו בחזרה החוצה עד הפעם הבאה.
אירן נכנסת, והאפלה נושכת בעקביה. איש זר נכנס אתה, גבוה ובהיר עיניים; פעם ידעתי מה שמו. פעם הוא היה יקר לי יותר מכל דבר אחר בעולם. הגברים האחרים מזהים אותו גם כן. חלקם מנידים בראשיהם בברכה עייפה, חלקם נעים על מקומם בהפתעה. אירן מחייכת, וחיוכה כתהום שמתחת לגשר.
"במקרה מצאתי אותו," היא אומרת, ולבי מהדהד אִתה – במקרה, והלילה היה לילה, והאורות היו אש אוכלת. החיילים הצעידו את פלוגות הגברים בדרך לעבודה, ואני חיפשתי אחרי מישהו אחר, מישהו שאבד ואיש לא זכר מתי והיכן. ידעתי שלא אוכל לצאת שוב אל החושך ואל הקור, שאין מקום יותר להסתיר את כולם בתוכי עד יעבור זעם; שהדברים נפרמים בי, אתמול לאתמול, שהמילים הופכות דקות ואטומות יותר, כמו לגעת בדברים ולהבין שהם עשויים מנייר.
ידעתי שאחי מת, הרגשתי את מותו חמים ביערות. אבל אבא היה זקן כל כך בקולו הרועד, רועד כמו כתפיו באותו היום בשלג המלוכלך, ואני יצאתי ולא ידעתי לאן.
ואז הוא היה שם, בשורות האנשים הכפופים, הגוררים רגליים; גם כעת היו עיניו בהירות מאד, כמו השמים בבוקר חתונתנו, כמו עשן קרוביו שהתמר מעל לגגות העיר הנמוכים.
"חשבתי שאינך", לחשתי לו בלי קול, והוא עצר והביט מעבר לאנשים ולסיפורים האמִתיים, וראה אותי בצללים.
ראיתי את החייל מרים את הרובה – יכולתי להריח את אבק השרפה, לראות את החיים הניגרים על השלג, את חיי שלי בשנים הארוכות הארוכות שיבואו. ולפתע ידעתי – יום אחד תסתיים המלחמה; וברגע בו התפצחה הירייה באוויר, אמרתי מילה אחת וזכרתי את הדברים לא כפי שהם.
"במקרה..." היא חוזרת, וכתפיה נשמטות. והיא יודעת – עיניו של האב הזקן, שתלויות בה בתקווה נוראה, ייעצמו עוד מעט בהשלמה אדישה. ואני זוכרת שבעבור האיש שהצילה, באהבתה, אבד אחד הבנים, ואיש לא יזכור מתי והיכן.
***
כולם שרדו את המלחמה, מלבד אח אחד ואחות אחת. אירן והאיש שלה לא נפרדו עוד, ובחשכת ארמון הזכוכית ישבו האנשים וחיכו ליום חדש שיעלה. והוא עלה, לבסוף, כי זה מה שימים עושים; ואורו הזדהר על הנהר באדום, והמים היו שקטים-שקטים.

מזגוגית החלון מביטה בי אישה זקנה. כל המראות בבית כוסו – היום הלווייתה של אמי. יכולתי להציל אותה, לו הייתי מגיעה בזמן. אבל לא הגעתי, ואנשים נפלו בשלג, ולפתע היה שם איש אחד, בהיר עיניים, והדברים חזרו למקומם. עכשיו הוא איננו; אני לא זוכרת לאן הוא הלך. אני מחייגת ביד רועדת, ומניחה את הטלפון. הבית שקט מאד ואני מתהלכת בו. הטלפון מצלצל ואני עונה. "מיקי?" הוא תמיד מתקשר כדי להודיע איפה הוא.
"אמא, זה אני. התקשרת?" הם כבר לא מנסים לשכנע אותי שהוא מת. לפעמים אני עדיין יודעת.
בהתחלה נעלמות המילים. סוכר וצבע עיניהם ילדיי, והידיעה שהאיש שלי איננו. לפעמים אני מתעוררת לתוך ארמון הזכוכית, ואני יודעת שכולם צריכים להישמר בי עד שיסתיים הכול, כל מה שאפשר לזכור. אני קוראת שמות לדברים אבל הם נשמטים ממני, וילדה קטנה נועצת בי מבט ושואלת "סבתא, להכין לך תה?" אני לא שואלת אותה מי היא; אני יודעת שזה יכאב.
אני רוצה לספר לה – פעם הייתה ילדה קטנה ביערות, שלא הייתה קטנה כל כך. ומלכת השדים הזקנה, הנשכחת, לימדה אותה לזכור את הדברים לא כפי שהם. ואולי הילדה הזאת לצדי, שקוראת לי סבתא, היא אותה ילדה קטנה ביער, ואני מלכת השדים... הסיפורים נשמטים ממני אחד אחד, צלב המתכת ששמר על הבית והילדים הצועדים על הגשר ואבא שלי הזקן, ומיקי שחזר אלי כמעט מן המתים – ועכשיו הוא הלך, אני לא יודעת לאן.

"הוא תכף יחזור," משקרת לי הילדה קטנה, עיניה ירוקות, נוצצות. ואני יודעת שככה לימדו אותה להרגיע אותי, ואני רוצה לומר לה, אני יודעת שאת משקרת; אבל אני לא זוכרת את המילים, ולפעמים זה פשוט מאוחר מדי.


(פורסם ב"היה יהיה", 2014, http://annual.sf-f.org.il/?cat=10)

יום שלישי, 14 באוקטובר 2014

וזאת הברכה: המלחמה על הזכרון

או: כיצד הופכת תקופה לתקופה מכוננת?


ברכתו של משה ופרשת מותו חותמים את ספר התורה. ולא רק את ספר התורה חותמים הם, אלא גם את תקופת התורה. התקופה הזו, המקיפה את תולדות העולם, וביתר צמצום את תולדות משפחת האבות עד לסיום תקופת הנדודים המדבר, הופכת עם חתימתה לתקופה קנונית, מקודשת, שמעתה תחזור ותעלה שוב ושוב בתפילות ובזכרונות העתידים לבוא. כל אימת שיתרגש מאורע גדול חדש על העם, ותתבקש השוואה למאורעות קדומים שילמדו מה לעשות וכיצד להתייחס למה שקורה עכשיו, אליה יחזרו.

כך יזכיר גדעון בטרוניה:  "ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה', ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין". יפתח, בנאומו או מכתבו למלך בני עמון, מזכיר את סיפורי שנת הארבעים, גם הם חלק מסיפור התורה בספר במדבר – את המסע מסביב לאדום, את המלחמה בסיחון ואת פרשת בלק ובלעם, שלש מאות שנה לאחר התרחשותם. נביאים מזכירים את תקופת היציאה והנדודים כתקופה מכוננת, כדוגמה לאהבה בין ה' לעמו או לברית או לבגידה, אבל כתקופה שהיא אם כל התקופות. אפילו ספר דברי הימים, שאיננו מתייחס כלל ליציאת מצרים במסגרת הרצאת מאורעות העבר, כשהוא מספר על תפילות שנשאו אישים שונים שבה יציאת מצרים ומופיעה כאירוע מרכזי ולעתים יחידי, שאליו שבים וממנו שואבים השראה. לעומת אירועים אלה, איזכורי מאורעות אחרים הם מועטים ומפוזרים, אחת פה ואחת שם לפי העניין, ודומה שבספרות המקרא רק סיפורי חמשת חומשי התורה נמצאים במעמד של סיפור מן המוכן, שאליו שבים שוב ושוב.
*
מתי הופך התנ"ך כולו, תקופתו וסיפוריו, להיות בעלי מעמד קנוני כזה? התשובה קשה למדי, ולו מפני שאין בידינו כמעט שום תעודה או יצירה ממאות השנים הראשונות של ימי הבית השני, שהם הם התקופה שבאה אחרי חתימת תקופת המקרא. לא רחוקה הסברה, כי שבי ציון לא ראו את עצמם כבני תקופה אחרת, ובעיני עצמם הם רק מקימים מחדש את הבית שחרב, ומחזירים עטרה ליושנה, ולא פותחים תקופה חדשה בתכלית. על כן השפה הדתית שלהם מן הסתם המשיכה את השפה הדתית של ימי הבית הראשון, ונביאי התקופה וסופריה עודם חוזרים אל יציאת מצרים ואירועי המדבר. כך נחמיה, המפרט בתפילה ארוכה את תולדות היציאה ממצרים והכניסה לארץ, כולל תיאור מכות מצרים, המים מן הסלע, מעשה העגל, מלחמת סיחון ועוג ועוד; ולעומת זאת עם הגיעו לאירועי ימי הבית הראשון הוא חולף על פניהם ביעף, ללא שמות ופרטים כלל (פרק ט):

"ובעת צרתם, יצעקו אליך, ואתה משמיים תשמע, וכרחמיך הרבים תיתן להם מושיעים ויושיעום מיד צריהם. וכנוח להם - ישובו לעשות רע לפניך ותעזבם ביד אויביהם..."
אפילו יהודה המכבי בנאומו לפני לוחמיו ערב קרב אמאוס שב אל קריעת ים סוף כדי לעודד את רוח חייליו:

זכרו איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה בחיל. ועתה נקרא לשמים אם יחפוץ בנו ויזכור ברית אבות והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום.
עם זאת, דומה שנאומי יהודה עצמם מסמנים את נקודת המפנה. מלבד סיפור יציאת מצרים ונפלאותיה הוא מספר על גבורות יהונתן בן שאול ודוד המלך, ואף תבוסת סנחריב חוזרת בנאומיו מספר פעמים:

"אתה ה' שלחת את מלאכך בימי חזקיהו מלך יהודה ויך במחנה סנחריב מאה ושמונים וחמשה אלף, ועתה אלוהי השמים שלח נא מלאך טוב לפנינו למען ייראו ויחרדו...המשבית עברת הגיבור ביד דוד עבדך והמוסר מחנה פלשתים בידי יהונתן בן שאול ונושא כליו..."
 לראשונה אנו מוצאים בכתובים התייחסות לאירועי ימי בית ראשון כולם כתקופה קלאסית, קנונית, מכוננת, שמשמשת מקור השראה לימים שבהם עומדים. מכאן ואילך ילכו הדברים ויתגברו, ותפילות שנוסחו בידי חכמים לימי תענית מביאות את דוגמאותיהם מהמקרא כולו, מהאבות והתורה ועד לספרי הנבואה, ואף דניאל,חנניה, מישאל ועזריה, בני תקופת הבית השני, נזכרים כתקדים.



יהודה נואם לפני חייליו. גוסטב דורה


כאמור, קשה לדעת מתי מפסיקים בני תקופה אחת לראות את עצמם כממשיכי התקופה הקודמת, ומתי הם מתחילים להתייחס לתקופה שקדמה להם כתקופה מיתולוגית או מקודשת או מכוננת. ברור שחכמים ובני תקופתם התייחסו אל עצמם כבני ההווה, ואילו אל אנשי המקרא, גם אם חיו באותו פרק זמן היסטורי על פי השקפתנו ההיסטורית המודרנית, התייחסו כאילו באו מעולם אחר, זה שבו שלטה חוקיות אלוהית גלויה, זה שבו האמונה היתה ברורה יותר, וחוקי השכר והעונש והזעקה והישועה היו בהירים ונהירים. זו הלא הסיבה שבשלה חוזרים אנשים אל תקופות קודמות – פעם הכל היה ברור, פעם הטובים היו טובים והרעים היו רעים, פעם ידענו מה עושים, פעם העולם היה פשוט.

*
מתי הסתיימה תקופת החכמים והפכה בעצמה לתקופה קלאסית? גם שאלה זו אינה קלה למענה, אולם דומה שכיום ניתן בידינו רמז העשוי לסייע בפתרון השאלה. בימי הבינים רווחו במקומות שונים ובמסורות שונות סדרה של ימי צום רבים במשך השנה, אחד או שנים ולעתים שלושה בכל חודש. כתבי יד רבים שימרו פיוטים, תפילות או סתם רשימות של ימי הצום האלה, ואף את סיבותיהם. רובם הגדול הם ימי צום לזכר אירועים מתקופת המקרא, או לזכר אישים מתקופת המקרא, בדרך כלל על ידי ציון ימי פטירתם. אולם ברשימות האלה יש מקום גם לימי זכרון של חכמים אחדים, בעיקר כאלה שמתו על קידוש השם בתקופה הרומית. עד לעת האחרונה היה ידוע על רשימות כאלה מאמצע ימי הבינים והלאה בלבד, אולם כיום יש בידינו עדות נוספת. לפני כארבעים שנה נחפר בית כנסת באדמות עמק בית שאן, ועל רצפתו נמצאו שברי טיח קירות נושאי אותיות. כשצורפו השברים התברר שעל קיר אחד הופיעה אותה רשימת צומות עצמה, אמנם ללא פירוט האירועים העומדים בבסיסה, אולם מתקופה קדומה בהרבה. דומה שעתה ניתן להצביע על תאריך – לקראת סוף ימי השלטון הביזנטי בארץ ישראל, זמן פעולתם של כמה מהפייטנים החשובים דוגמת יניי או רבי אלעזר הקלירי, הימים שאחרי חתימת התלמוד ושגשוגה של הנצרות כדת האימפריה. למעלה מחמש מאות שנה היו נחוצים כדי שבני סוף תקופת התלמוד יכירו בתקופת התנאים כתקופה קנונית, קלאסית.



קטע טיח נושא כתובת, בית הכנסת של רחוב


וכן הלאה: אישי תקופת התלמוד זוכים למעין קנוניזציה בהזכרת שמות עשרת בני רב פפא בסדר סיום מסכת, בכמין לחש שסברות רבות נאמרו בו; לראשונה נזכר מנהג זה בדברי רב האי גאון, ובכן שוב קרוב לשש מאות שנה לאחר סיום התקופה.

העולה מכל האמור, הוא כי בין סיומה של תקופה לבין הפיכתה לתקופה קנונית או מכוננת, יש פער זמנים. נחוצים דורות רבים כדי להפנים את ההכרה שמה שהיה לא ישוב, שהכללים השתנו, שהעולם הסתבך. לפעמים רק אחרי שהסתיימה תקופה נוספת מגיע תורה של אותה תקופה קדומה להצטרף אל קודמותיה כתקופה מכוננת ומעצבת תודעה. מעשי אישי תקופת בית ראשון לא עיצבו את תודעת בני הזמן, אלא רק מעשי בני תקופת ההתנחלות או אף השעבוד. רק לקראת סוף ימי בית שני הפכו מעשי ימי בית ראשון – למעלה מחמש מאות שנים קודם - לכאלה שמהם יש ללמוד ואותם יש לצטט בתפילות, רק עם תום תקופת התלמוד הפכו מעשי התנאים למיתוס, להיסטוריה מקודשת, והאמוראים זוכים בתורם למעמד זה רק עם תום תקופת הגאונים.

*
מה פירושה של הפיכת תקופה לתקופה קלאסית, כזו שאירועיה נכנסים לסדר התפילות? כשטקסט זוכה למעמד של טקסט קלאסי, גדלים סיכויי אירועים או אישים הנזכרים בו להפוך גם הם לקלאסיים. כך אירע עם יום ההילולא של רשב"י, שלא קיבל את מקומו אלא לאחר התקדשותו של ספר הזוהר בתודעת האומה. אבל הטקסט איננו העניין העיקרי פה - הקונצנזוס הוא הקובע. דומה שיש צורך שהאירועים המצוטטים יהיו בני משמעות אחת, שאין חולק עליה. ומכיון שבני האדם הם בעלי דעות שונות, להיסטוריה הקרובה אין סיכוי להיכנס לקונצנזוס כזה. הלא אף בתקופתנו אנו, אחרי שואה שכמוה לא היתה ואף בתולדות העמים אין למצוא כמוה, בכל זאת אנו עדיין נרתעים מלהכניס אותה בדלת הראשית אל עולם הטקסטים הדתיים הנורמטיביים. לא ב"יזכור", שהוא מטבעו אישי, אלא ביום זכרון כמנהג המסורת היהודית; אפילו קינות על השואה שיתקבלו על כל החוגים טרם התחברו, ואף יום השואה עצמו עדיין זוכה לעיקום-אף בחוגים דתיים רחבים. ויותר ממנה, הקמת המדינה, שהמאבק על ציון חגה הוא בגלוי ובמפורש מאבק על המיתולוגיה – מה יהיה הסיפור המכונן הבא של העם היהודי. הזמן עדיין לא בשל, כי המשמעות עדיין לא הוקבעה.

אכן, כשתנועה או מדינה או מפלגה מעוניינת להנחיל את ערכיה והשקפותיה לציבור, היא תעשה זאת באמצעות הליכה בדרך ההפוכה – הפיכת מעשי המייסדים למעין מיתולוגיה. לעתים על ידי שכתוב ההיסטוריה, לעתים על ידי כפייה ממשית של פולחן אישיות או אירוע אף בכוח השלטון, ולעתים על ידי יצירת אוירה חברתית המונעת אמירות אחרות. מגילת תענית, של שלהי ימי בית שני, אולי ביקשה להפוך את אירועי מלחמות החשמונאים לאירועים מכוננים כאלה; הניסיון הזה לא צלח ומגילת תענית בטלה, מלבד ימי החנוכה עצמם. קרוב אלינו יותר, החסידות הפכה את סיפורי הצדיקים למנהג כמעט דתי והעניקה להם מעמד של כמעט לימוד תורה; בסעודה השלישית של שבת נהגו החסידים לספר בסיפורי רבם. וכנגדם, המשכילים בחרו להעלות על נס את אותם הסיפורים עצמם כדוגמה לפרימיטיביות, בורות וצביעות, כדי להילחם למעשה באידיאולוגיה החסידית ובמסגרותיה. עד היום הזה, כשעיתון או כלי תקשורת אחר יוצא בכותרות נגד מעשי שחיתות של מנהיג רוחני כזה או אחר, יש לחשוד שמא יש בדברים משום מלחמת מיתולוגיות, ושאילולא היה אותו מנהיג ציבור במעמדו זה איש לא היה רואה במעשיו פסול כלשהו ואיש לא היה מפשפש בהם; וכמובן, גם להיפך.

*
עם זאת, למרות כל חילופי הדורות והתודעה, וגם אחרי הצטרפות תקופות חדשות לחווייה המכוננת של עם ישראל, משה ודורו עדיין שומרים על מקומם הבלתי מעורער. לפני שנים רבות הדרכתי קבוצות נוער בסמינרים של זהות יהודית. לא פעם העלינו בפניהם את השאלה – איזה מאורע הוא המאורע החשוב בחייכם? לצד תשובות אישיות, היו רבים שבחרו כמובן באירועים היסטוריים, שלדעתם עיצבו את חייהם וערכיהם. באירועים האלה היו שני אירועים שבלטו יותר מהאחרים. האחד הוא השואה. תשובה זו לא הפתיעה אותנו, מפני שרבים מהנערים היו בני הדור השני או השלישי לשואה, וגם אלה שלא - שמעו עליה במוסדות הלימוד בהזדמנויות רבות, וכמובן גם בחגים לאומיים של מדינת ישראל. אולם התשובה השניה, שחזרה בפי הדוברים, היתה מפתיעה הרבה יותר. הסתבר, שרבים מבני הנוער, ללא שום קשר לחינוכם, הדתי או החילוני, ראו ביציאת מצרים מאורע מכונן שמעצב את חייהם שלהם עד היום הזה!


ולנו לא נותר אלא לתהות, האם כשעמד משה בסיומם של חייו, בסיומו של נאומו הגדול שהתפרס על כל פני ספר דברים, וברך את שבטי ישראל איש כברכתו, האם ידע שהוא חותם תקופה, האם ידע שברכתו מעלה את ימיו למדרגת מיתוס, האם ידע שמעתה והלאה דמותו תזוהה יותר מכל עם העם וההיסטוריה שלו, האם ידע שאל דמותו ישובו דורות על גבי דורות, בתקווה ובגעגוע לאדם ולמנהיג שלא קם כמוהו? התורה מעידה עליו שעניו היה יותר מכל האדם על פני האדמה. ואכן, ברכתו לעם, יותר משהיא סיכום, היא פתיחה לכיבוש הארץ ולהתנחלות, לתפקידי השבטים השונים בה ואף רמז למקומות התיישבותם העתידית. האיש הזה, שהפך לעבר האולטימטיבי של כולנו, היה איש שמעולם לא הסתכל אל העבר אלא תמיד שאף קדימה.