סיפורי המקרא לא תמיד מסודרים כסדרם. את הכלל הזה לימד רש"י:
"וימת תרח בחרן"
- לאחר שיצא אברם
מחרן ובא לארץ כנען, והיה שם יותר מששים שנה. שהרי כתיב 'ואברם בן חמש שנים וע'
שנה בצאתו מחרן', ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי קמ"ה לתרח כשיצא
אברם מחרן; עדיין נשארו משנותיו הרבה! ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של
אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו 'לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן
והלך לו'. לפיכך קראו הכתוב מת (בראשית יא לב)."
הווה אומר: למרות שהליכת אברם קדמה למיתת תרח, בכוונה תחילה סידר הכתוב
את האירועים לא כסדרם הכרונולוגי, כדי ש"לא יהא הדבר מפורסם לכל"!
אפשר להבין את דברי רש"י בכמה דרכים, ולענייננו חשוב כאן שדרך
המקרא לעתים לסדר סיפורים לא כסדרם, כדי להעביר מסר חשוב יותר; אבל עדיין מוטלת על
הפרשן והקורא החובה להתחקות אחר הסדר הנכון, ולראות מה היה יכול להשתמע ממנו.
(להרחבה נוספת – כאן)
* *
על הדרך הזו, אנו רשאים להתבונן בסידורי פרשיות אחרות. כידוע, נחלקו
ראב"ע ורמב"ן על מקומה של פרשת קורח; רמב"ן, נאמן לשיטתו שהתורה
כסדרה למעט מקומות הכרחיים וספורים ומוצהרים, קורא אותה במקומה, לאחר חטא המרגלים.
ראב"ע, לעומתו, נאמן לשיטתו ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא עיקרון
שמתיר לנו לחפש הקשרים שלא על פי סדר הסיפור, מבין שאירועי קורח אירעו במקום שבו
התעוררה הבעיה – עם הדחת הבכורים ממעמדם, מיד לאחר חטא העגל. כלומר, מבין סיפורי
הנסיונות במדבר, קורח הוא הראשון, ולא האחרון. מדוע אם כן סופר במקומו הנוכחי? על
כך אין ראב"ע עונה, ואפשר לענות כמה תשובות, מן הסתם בתחומי המסר האמוני
והערכי, כיצד התורה בונה סולם של התנהגויות, מה היא רואה כחמור יותר ומה כפחות,
מתי יש לספר סיפור כך ומתי אחרת.
אבל מכיון שניתנה רשות, אנו רשאים להרהר, מה דפוס ההתנהגות של משה על
פי סדר התפתחותם של האירועים כפי שאירעו באמת, לשיטת אבן עזרא.
מעשה העגל (שמות ל"ב) הוא ראשון המעשים. במעשה זה משה מגיב
ספונטנית, במעשה חריף וחריג, ושובר את הלוחות שקיבל זה עתה מלמעלה, ובכך מבטל את
הברית שנכרתה בין העם לאלוהיו. אף המדרש רואה בזה מעשה שעשה משה על פי דעתו, אלא
שהקב"ה הסכים על ידו. משה נוקט פה בעמדה עצמאית לחלוטין.
מעשה קורח (במדבר ט"ז) הוא השני. מכיון שיש גם פה ערעור על
בחירתו של ה', רואה גם פה משה מרד; אלא שלמרד זה כבר מתגנבת נימה אישית, של ערעור
על משה עצמו. התגובה עדיין עצמאית: את מבחן המחתות הוא מציע על דעת עצמו, וגם
פקודת ההיבקעות שניתנת לאדמה נראית כאילו שלו היא, כביכול הוא תובע מה' שיברא
בריאה. אגב, מבחן המחתות אכן לא סיים את הסיפור. אמנם כל מאתים וחמישים מחזיקי
המחתות נשרפו, אבל לא היה בכך די כדי לומר מי כן נבחר, בניגוד לתכניתו של משה –
אולי מפני שהנשיאים מיהרו והקדימו את המבחן, אולי מסיבה אחרת. כך או כך, אלוהים
עצמו נצרך לשוב ולומר, הפעם בעצמו, שיש לערוך מבחן מסוג אחר לגמרי: מבחן המטה
הפורח, שתוצאותיו חד משמעיות. והרבה פחות הרסניות.
המבחן השלישי הוא בקברות התאווה (במדבר י"א). שלא כבשתי הפעמים
הקודמות, אין כאן מרד ולא אמירה עקרונית מכל סוג שהוא, אלא קיטורים. משה עדיין
נפגע, עדיין רואה מרד, ועדיין מגיב עצמאית, אבל התגובה הפעם משנה כתובת וכיוון,
והוא "זורק את המפתחות" לפני ה'. שלא כמו בפעם הקודמת, הנזיפה שהוא מקבל
מה' ("היד ה' תקצר? עתה תראה היקרך דברי אם לא"), מעודנת ככל שתהיה,
גלויה.
ובחטא המרגלים (במדבר י"ג-י"ד), כבר אין משה מגיב כלל. כל
הדין והדברים מתנהלים רק בין כלב לעם, ומשה שותק. את דבריו אמר מול ה', וכל כולם
בקשת רחמים.
התגובות לחטאים, גם הם עוברות תהליך. על חטא העגל יש עונש ישיר – בני
לוי העוברים משער לשער, ענישה ישירה וקשה. כך גם על קורח – אש ופי האדמה, אבל רק
על האשמים הישירים. אולם מכאן והלאה הענישה איננה ענישה, אלא רק הולכת המתלונן
בדרך בה ביקש ללכת: בשר ביקשתם? בשר תקבלו; את הארץ דחיתם? במדבר תישארו.
המהלך, איפוא, ברור למדי. מפעולה ותגובה ישירה ומיידית של המנהיג כלפי
עמו, שתכליתה אולי הרתעה והטמעת הרגלים, עובר גם העם וגם משה כביכול חינוך מחדש:
לא להגיב מיד, לתת לאנשים לאכול את מה שבישלו. בסופו של דבר העם יהיה חייב לעמוד
על רגליו. סיפור קורח, לפי זה, הוא שלב די התחלתי בתהליך.
* *
על הרקע הזה, יש לקרוא עתה את סיפור מי מריבה. גם שם תובע העם, גם שם
יש בדברים משמעות של מרד, ומשה אכן איננו מגיב מיד, אלא בנפילה על פניו, כפי שלמד.
איננו יודעים למה הוא ציפה, אבל נראה שתגובת ה' הפתיעה אותו: לא הולכה בדרך שביקשו
כדי להוכיח שסופה אבדון, אלא היענות פשוטה, כאילו כלום. אולי הבין משה שגם כאן
יקרה משהו בסוף, אולי ציפה לעונש. על כן עמד לפני הסלע, והפגין את חוסר שביעות
רצונו, בדיבור ובמעשה.
משה מכה בסלע; ציור קיר מבית הכנסת העתיק של דורא-אירופוס, המאה השלישית
אבל התהליך כבר המשיך הלאה. בפעם הבאה, בסיפור הנחשים, משה איננו נוקט
שום פעולה לפני שהעם עצמו בא, מודה בחטאו ומבקש ממנו להתפלל. תגובת ה' הפעם מחייבת
כל אדם ואדם לעשות משהו – להביט אל נחש הנחושת - כדי להיזכר, כדי לחלץ את עצמו
ממצבו. ובסיפור בעל פעור תיעצר המגפה בזכות פעולה עצמאית של מישהו אחר, של פינחס,
שלא נצטווה על כך מלמעלה; למרות שמשה הצטווה לפעול ("הוקע אותם לה' נגד השמש"; האם ציוויו שלו "ויאמר משה
אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו" הוא אכן מילוי ציווי זה?), לא זו
הפעולה שהפסיקה את המגיפה.
בסופו של דבר, זה מה שמלמד מהלך העניינים הזה: תפקיד המחנך הוא ללמד
את הנער לצעוד על רגליו שלו, גם אם ייכשל, גם אם זה יכאב לשני הצדדים. בסופו של
דבר, המטרה היא לשחרר, להניח, לתת לדור הבא לומר את דברו. לא תמיד תהיה שם לתקן,
ולא על הכל אתה אחראי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה