יום חמישי, 6 בפברואר 2020

בשלח: על צומת עולמות




פרשת קריעת הים, והשירה שאחריה, הם צומת בין עולמות. לפניה היה העם ברשות מצרים ותחת השפעתה התרבותית; משם והלאה פניו לעצמאות. מצרים כמעט ותיעלם מסיפורי הנדודים, למעט בסיפורי ההתמרדויות המבקשים לחזור לבית העבדים. לא רק איזכוריה ייעלמו, אלא גם ביטוים וציורי דימויים שלפני כן נתקלנו בהם על כל צעד ושעל. אבל העצמאות הזו אינה תלושה מהקשרי זמן ומקום. מדובר סוף סוף בחזרה לשורשים; והשורשים האלה נטועים במסופוטמיה מחד ובכנען מאידך. עוד נראה את עולם החוק המסופוטמי מהדהד בפרשיות החוק במקרא; אולם עולם השירה המקראית, שר כמו ששרו בכנען רבתי.

כבר עמדו חוקרים על כך שסיפור היציאה, הדברים שמספרים לפרעה והמרדף, בנויים במתכונת סיפורים מצריים דומים על המלך השומע על התמרדויות ויוצא להילחם באויביו. במיוחד נזכר בהקשר הזה קרב קדש; באמצע המאה השלש עשרה יצא רעמסס השני לסדרת קרבות נגד המלך החתי מוּוָאתָלי, על השליטה בכנען וסוריה. קרב מכריע שנערך בקדש שעל נהר הארנת (האורונטס) מסופר במפורט בכתובות ובציורי מקדש רעמסס, ומספר כיצד הצליח המלך בגבורתו כי רבה להפוך את קערת הקרב על פיה ולהביס את אויבו. בפועל כנראה הדברים היו פחות מלהיבים[1], אבל לאחר סיום סדרת הקרבות חתמו המעצמות על חוזה שביתת נשק וחלוקת אזורי השפעה, תוך סימון גבולות ביניהם; החוזה ידוע בשם "חוזה הכסף", שני עותקיו נמצאו – המצרי והחתי (החתי נמצא בחפירות חתושה, בירת האימפריה, במרכז אנטוליה), וגבול ההסכם עבר בצפונה של ארץ ישראל, פחות או יותר על פי גבולות פרשת מסעי, שכנראה שורטטו לפי מפות הגבולות הבינלאומיים של אותה תקופה כנהוג גם כיום. סיפור קריעת הים עוקב אחרי דרכי הביטוי של הסיפור ההוא, ואם אכן רעמסס הוא הוא פרעה היציאה, כי אז האירוניה רבה עוד יותר – התבנית הסיפורית מתהפכת על פניו של המלך המצרי, כמו כל סיפורי לידת משה ומכות מצרים. הרבה מהביטויים שבהם מתואר ה', מתואר בהם בכתובות המצריות פרעה עצמו: היד החזקה, חרון אפו המכה באויבים, טביעת האויבים בים, הקריאה "אתה לוחם גדול, אין כמוך"[2].



רעמסס השני מסתער על החתים בקרב קדש. תבליט קיר ממקדשו שבאבו סימבל


אבל השירה עצמה, עם כל האלמנטים המצריים שבה, היא כבר במתכונת שירת כנען. גילוי אוגרית, בראס שמרה שבחוף הסורי, העלה מהאדמה שירות עלילה רבות, בנויות בתקבולות ובצלעות, בצמדי דימויים ובמבנים מספריים וספרותיים דומים מאד למבני השירה המקראית, וזמנם מחציתו ראשונה של האלף השני לפנה"ס – דורות רבים לפני יציאת מצרים. הנה למשל קצת משירת המלחמה הכנענית ובה מתוארת האלה ענת, לוחמת צמאת דם:

וַתַכֶּה בָּעֵמֶק / תַּהֲרֹג בֵּין קִרְיָתַיִם,
תִּמְחַץ לְאֻמִּים הַיּוֹשְׁבִים לְחוֹף- יָם / עִם צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ, תַּצְמִית בְּנֵי אָדָם.
כְּכַדּוּרִים יִתְגַּלְגְּלוּ רָאשִׁים תַּחְתֶּיהָ / יָדַיִם כְּרוּתוֹת כְּלַהֲקַת אַרְבֶּה עָלֶיהָ
 כְּלַהֲקַת אַרְבֶּה, כַּעֲרֵמוֹת קוֹצִים / תַּעֲרֹם הָאֵלָה כַּפּוֹת- יְדֵי- לוֹחֲמִים.
וַתֶאֱסֹר עֲנָת הַגֻּלְגָּלוֹת עַל גַּבָּהּ / תְּשַׁנֵּס כַּפּוֹת מֻתָּזוֹת בַּחֲגוֹרָתָהּ
 עַד בִּרְכַּיִם תִּתְבּוֹסֵס בְּדָם חַיָּלִים / עַד צַוָּאר תִּתְגּוֹלֵל בְּמְעֵי לוֹחֲמִים
 בְּמוֹט קַשְׁתָּהּ תְּגָרֵשׁ שְׁבוּיִים / בְּמֵיתָר הַקֶּשֶׁת תִּבְלֹם אוֹיְבִים.

כביכול, השחרור ממצרים לווה גם בשחרור מסממני תרבותה – חזרה ללוח השנה מבוסס הירח, חזרה לאורח חיי האבות הלא-עירוני, וכאן גם חזרה לעולם הספרות שננטש זה מכבר. את כל זה עשה העם תוך סעודה חגיגית בסגנון מצרי, שתסמל באופן אירוני את ההיפרדות לשלום גם ממעמד העבדות וגם מתרבות השפע המצרית. בעוד זמן לא רב יעלה העם מנבכי זכרונותיו גם את פולחן העגל הכנעני, וזה כבר יהיה צעד אחד יותר מדי. אבל עכשיו – שרים.

וגיבור השירה, והסיפור כולו, הוא הים.


התפנית הזו עשויה להיות לא רק ספרותית ערכית וחינוכית, אלא גם היסטורית. העם היוצא ממצרים הכיר את מסורות הבריאה שלו עצמו, ומן הסתם גם סיפורי בריאה אחרים בעולם. באלה היה הים רָשות לעצמה, בעלת עוצמה אדירה, שהאלים מחוייבים להילחם בו אם רצונם לשמר את שלטונם. אמנם, בישראל אולי לא היו סיפורי הניצחון על הים אלא דרך התבטאות מושאלת, שנועדה, כאמור, להמחיש את העוצמה שהופגנה בבריאה, אבל גם ביטויים ספרותיים דרכם להשפיע. ועל כן כשהגיעו בני ישראל אל הים לא ראו בו מה שאנו רואים היום, מכשול מים ותו לא, אלא מבחן של ממש ליכולתו של האל החדש שזה עתה נגלה עליהם, וכמובן גם לכוחו של משה האיש ההולך לפניהם ומטהו בידו. לפיכך מסתבר שהם ראו בקריעת הים ניצחון, כוח, עוצמה, ולא רק חסד אלוהים על יוצאי מצרים, דהיינו עליהם עצמם. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" לא מפני שהצילם, אלא מפני שהוכיח את כוחו. ואכן, ביטויים רבים בפרקי תהלים, המעבדים מחדש – ואולי מישן? - את סיפור היציאה ממצרים, משתמשים בביטויי כוח והתגברות: "ראוך מים אלוהים ראוך מים ויחילו", בפרק ע"ו, או "ויגער בים סוף ויחרב" בפרק ק"ו, או "הים ראה וינוס" בפרק קי"ד. כשנאמר בשירת הים "וברוב גאונך תהרוס קמיך תשלח חרונך יאכלמו כקש", אנו מבינים את החרון כיוצא על המצרים; אבל כשהפסוק הבא יוצר הקבלה בין האויבים לבין הים, ואומר "וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים", אין אנו יודעים אם אין "רוח אפיך" אלא המשך והשלמה ל"חרונך", ואין זה אלא הביטוי "חרון אפך" המפורק לשנים, בכל חלק כלפי אויב אחר, והאם אין כאן הד של עימות עם הים, כזכר לאותם ביטויי בריאה.

אולם סיפור היציאה, כפי שהוא לפנינו, ובסופו של דבר גם השירה, אינם משתמשים באלמנט זה, אלא לכל היותר ברמז קלוש. מטרת הסיפור כאן היא החסד וההצלה. לכן גם אין מקום לספר כאן על מרדם של ישראל על הים, כפי שיסופר בתהלים ק"ו "וימרו על ים בים סוף", או על סירובם להשליך את אלילי מצרים, כפי שיספר יחזקאל בפרק כ'. השאלה החשובה, ממש כמו במקרה סיפורי הבריאה שלא סופרו, היא מקומו של האדם בסיפור, לא תפקידו של אלוהים. מהי חוויתו הבסיסית של אדם העומד לפני אלוהיו – היראה או האהבה? על מה מתבססת האמונה, ומתוך איזה מצב נפשי היא באה: מהכרת הטוב או מההכנעה? יש מקום לזה וגם לזה, אך דומה שבשני המקרים התורה מטה את הכף לטובת התחושה ההרמונית והכרת הטוב, ובכך קובעת, כי תנאי מוקדם ליכולת להאמין אמונה שלמה היא היכולת לדעת לומר תודה. 



[1] כך מראה איתמר זינגר, החתים ותרבותם, ירושלים תשס"ט, עמ' 70-71

[2] יהושע ברמן, לפאר את הניצחון, מוסף שבת, מקור ראשון, 3.4.15.