וארא: אף מילה על פוליטיקה

סדר הפרשיות הנקראות בציבור מונע מאיתנו לעיתים לראות רצף. תחילת הפרשה הזו, "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.  לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם", היא תשובה ישירה ורצופה על טענת משה בסוף הפרשה הקודמת "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". אנו, הקוראים כל שנה, יודעים כבר מתחילת הסיפור שהמכות בוא יבואו, אבל משה איננו יודע; הבטחת ה' להכות את פרעה היתה כללית, והיתה כרוכה בציווי לדבר אל פרעה שאותו ביצע משה במלואו, והמכות אינן, ובמקומן יש החרפה בשעבוד.

תשובת ה' היא שאמנם יש תכניות לטווח ארוך, והגאולה אמנם מובטחת, אבל התשובה הישירה לשאלתך, משה, היא שעכשיו דברים יתחילו לזוז. ואנו, הקוראים בכל שנה, איננו מתעכבים לשאול, ומה היה קורה אילו משה לא היה חוזר אל ה' בטרוניה? האם הגאולה היתה מתעכבת עוד? האם ה' חיכה לתלונה הזו? האם שינה כביכול את תכניותיו בעקבות השאלה? הדברים הלא אינם רחוקים מהדעת. בעתיד הלא רחוק יחזור משה ויערער פעם אחר פעם על גזר דינו של ה', ובדרך כלל יזכה בדין.

כך או כך, הנושא הוא המתח בין הראיה ארוכת הטווח לראיה קצרת הטווח; בין הראיה האנושית הרואה מעשים ותוצאות, לבין הראיה האלוהית הרואה תהליכים היסטוריים. למעשה, כמעט כל המקרא עוסק בשאלה הזו עצמה, והיא אינה באה אל פתרונה. מיהו הצודק? האם על האדם לקוות ולהאמין ולא לערער, או להיפך, תפקידו הוא לערער וכביכול להזכיר לקב"ה, שיש גם נקודת מבט אנושית המחכה לגאולתה כאן ועכשיו?

*

שני ספרים יש במקרא, המתארים למעשה היסטוריה אחת. הן ספר מלכים והן ספר דברי הימים מספרים את סיפור ממלכות ישראל, מהקמתן ועד חורבנן. הבדלים רבים יש בין שני הספרים: זה רואה בממלכת ישראל הצפונית חלק דומיננטי מעם ישראל ואולי אף הממשיכה הלגיטימית של ממלכת שלמה, וזה מתעלם ממנה כמעט לחלוטין; זה מציב במרכז סיפוריו את הנביאים, וזה את המקדש; זה כוללני וזה פרטני; ועוד רבים אחרים.

לענייננו, חשוב הבדל אחד: ספר מלכים מודד את גיבוריו בקנה מידה ארוך טווח. מלך שמלך שנתיים ומלך שמלך ארבעים שנה יזכו בו לאותה צורת התייחסות שופטת – עשה הרע או לא עשה הרע בעיני ה'. ציון אחד על כל התקופה, בין ארוכה ובין קצרה. לצד הכרוניקה המספרית – כמה שנים מלך, בן כמה היה, מי אביו ומי אמו – יש סיפור אחד, ארוך או קצר, שבמרכזו נביא, והוא הוא זה שמאפיין את ימיו של המלך הזה. וכל התיאור הזה מוביל אותנו במסלול הדרדרות ארוך ובלתי נמנע, אל החורבן. בחורבן מסתיים הספר, והרמת הראש היחידה שיש בסופו היא של המלך הגולה, יהויכין. במפורש אומר הספר, כי החורבן נגזר בגלל חטאות מנשה, "יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו, לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם וִיהוּדָה" (מל"ב ב כא). החשבון הוא חשבון ארוך טווח.

לעומתו, ספר דברי הימים פורס את דברי כל מלך לפרוסות. בשלוש השנים הראשונות היה טוב, ועל כן הצליח; אחר כך הרע שנתיים, ועל כן נכשל; שוב חזר בתשובה, ושוב האיר לו המצב פנים, וכן הלאה. טווח ההערכה קצר, ובעקבות זאת סקירת ימי כל מלך ארוכה הרבה יותר. אף מנשה עצמו, זוכה לחמישים וחמש שנות מלוכה בזכות, מכיון שחזר בתשובה (דבר שספר מלכים כמובן לא מתעניין בו, מכיון שזה לא משרת את המטרה ארוכת הטווח שאותה הציג). וכמובן, לא עוונותיו הביאו את החורבן, אלא עוונות המלך שמלך באותו הזמן של החורבן, הלא הוא צדקיהו.

שתי הראיות האלה, ארוכת הטווח וקצרת הטווח, מרכיבות יחדיו את המבט המקראי על ההיסטוריה ועל אלוהים ואדם. אבל להבדל הזה יש תוצאה מעניינת נוספת: בעוד ספר מלכים, ארוך הטווח, מסיים בחורבן ובתקוות עניים של מלך גולה המקבל את הקצבתו בכלא, דווקא ספר דברי הימים, קצר הטווח, הוא זה שיכול להציג את החורבן כאירוע מקומי. שום דבר אינו בעל חשיבות קוסמית. הכל משתנה, הכל ניתן להשבון. בפרק אחד קצר מתואר החורבן (שלא כבספר מלכים, ששם הוא שיאו של כל הספר כולו), ובאותו הפרק עצמו, לאחר שבעים שנה קצרות למדי, חוזר המקדש ונבנה ברישיון כורש.

*

וכך, דווקא הפרספקטיבה הקצרה והאנושית, היא המאפשרת לראות בסופו של דבר את הגאולה בקצה המנהרה, מכיון שהכל עובר, והכל זמני, והכל משתנה. קנה המידה האנושי להערכת העולם, מסתבר, עומד בצד קנה המידה האלוהי כשווה מול שווה, ולעתים דווקא הוא זה שנותן את התקווה לעתיד טוב יותר ואף לגאולה.

שמות: דברים שאפשר לדעת, ודברים שאי אפשר לדעת

ויכוח ישן מתעורר מפעם לפעם, לגבי תאריכיהם של אירועי יציאת מצרים והכניסה לארץ. הדעה המקובלת מתבססת על הנתון המקראי הברור, המייחס לימי השעבוד את בניית העיר רעמסס; בנייה זו מתועדת במקורות מצריים לא מעטים, ומשוייכת לימיו של רעמסס השני, מגדולי מלכי מצרים, שמלך במשך רוב המאה השלוש עשרה  לפנה"ס. לפניו לא מוכרת עיר בשם זה מהמקורות המצריים.

הקביעה הזו, ששימשה אב לקביעות רבות נוספות ומהווה בסיס לכרונולוגיה המקראית של תקופת ההתנחלות, איננה תואמת לכאורה לפשטי המקראות, המוסרים מספרים כאלה ואחרים ביחס לאירועים; בראשם מניית שנות השעבוד (ארבע מאות ושלושים שנה), וגם מניית השנים מיציאת מצרים עד לבניית מקדש שלמה (ארבע מאות ושמונים שנה). בשל כך ניסו ומנסים חוקרים, שאמינות המקרא מחייבת לדעתם לקבל כל מספר בו כפשוטו בהקשרו, לסדר מחדש את ידיעותינו על ההיסטוריה הקדומה של המזרח התיכון, אחרת מהמקובל במחקר ההיסטורי והארכיאולוגי. האם אכן כך הדבר?

רעמסס השני

*

המקרא עצמו מעולם לא תפס את עצמו כספר המביא את כל המידע הרלוונטי, ואף לא ראה בידע ההיסטורי כשלעצמו מטרה. ניקח לדוגמה את ספר מלכים: הספר בנוי כביכול בשתי קומות. לכל מלך (מסיום דברי שלמה והלאה) יש קטע קצר המסכם את עיקרי הנתונים – שם המלך, לעתים גילו ושם אמו, שנות מלכותו ומותו, ומשפט קצר על מלחמות וחטאים. וכמעט לכל מלך צמוד גם סיפור, קצר או ארוך או שרשרת סיפורים, שבמרכזם דמות נביא. האיפיון העיקרי של דמות המלך נעשית באמצעות הסיפור הנבואי הרלוונטי, גם אם אינו מכסה את כל ימיו או אף את רובם, וגם אם לעתים הסיפור הנבואי משתרע על פני תולדות כמה מלכים. המקרא אינו מעלה על דעתו לאפיין את דמות המלך דרך מפעלותיו הפוליטיים, המדיניים, הביטחוניים וכד', ולעתים חומקות מעינינו בדרך זו מלחמות ענק דוגמת קרב קרקר. מנגד, ספר דברי הימים שב ומספר את כל הסיפור מחדש, עם נתונים רבים חדשים, ושם הדבק של הספר איננו הנביאים אלא המקדש (זו כמובן הכללה, אבל היא באה להבליט את דרך כתיבת הספרים ההיסטוריים). שוב, גם כאן המטרה איננה דיוק היסטוריוני, אלא היסטוריוסופי, ערכי, נבואי, חינוכי ודתי. וכשאנו קוראים סיפור מקראי שהתמונה בו נראית ברורה ושלמה, חשוב לזכור שעדיין מדובר רק בחלק, לעתים חלק קטן, מהמערכת כולה, ובהקשר הכולל יותר אפשר שכל הסיפור ילבש פנים חדשות לגמרי, והבאת הנתונים בו תתברר כחלק ממערכת שלא שיערנו כלל את קיומה.

למעשה, עד כמה שאמירה כזו תישמע מוזרה, גם הידע ההיסטוריוני עצמו הוא תלוי הקשר, ומשמעותו לא תמיד נמצאת בעובדות שלפנינו. לדוגמה אפשר להתבונן בתולדות מחקר ממלכת החתים. עד לסוף המאה התשע עשרה הסיקו חוקרים, שהחתים ישבו אי שם בחלקה המרכזי של סוריה, בקרבת הערים חומס וחמה; זאת הן בעקבות המקרא, המזכיר את מלכי חת בצמידות למלכי ארם, והן בעקבות המקורות המצריים והאשוריים. מזכירים את חת שנמצאת ממערב לפרת. מפורסם מכולם התיאור המצרי של קרב קדש שעל האורונטס, שנערך בין מצרים לחת, קרב שנחתם בחוזה שלום בין רעמסס השני, מלך מצרים, לבין חתושילי מלך חת, שנקרא "חוזה הכסף"; ובכן, גם לפי מקור זה, גבול חת-מצרים היה במרכז סוריה-לבנון, ושם נקבע גבולם. איזכורם של בני חת בסיפור האבות בהרי יהודה התפרש כזליגה חתית מסוריה לארץ ישראל. היתה כאן הצלבה מרשימה של נתונים מקראיים ומקורות היסטוריים ארכיאולוגיים, והתמונה נראתה ברורה ושלמה.

אבל טיפין טיפין התברר שכתובות שזוהו כחיתיות נפוצות מאד באנטוליה, מאות קילומטרים צפונה מסוריה; ושזמנן מוקדם מששיערו; ולבסוף, לאחר חפירות במרכז תורכיה, עלתה מן העפר אימפריה גדולה, ששלטה מאנטוליה ועד סוריה במחצית האלף השני לפנה"ס. אפילו העתק של חוזה הכסף נמצא בחתושה, הבירה החתית שבמרכז הרמה האנטולית, ובכך אושר סופית הזיהוי החדש. וכך התברר, שוב, שכל העדויות הקודמות אינן אלא "נובלות" ו"עוללות" מסיפורה המלא של הממלכה הגדולה והחשובה הזו, שעד כה זיהינו רק את קצה זנבה וחשבנו שהוא הוא החיה כולה.

"חוזה הכסף", העתק (חתי מקורי) על חרס, הנוסח החתי

והמקרא? התברר שהמקרא אינו מספר אלא את מה שנוגע במישרין לעניינו, ורק מה שמתאים למסר העולה מהסיפור. הנתונים המקראיים אכן אמינים, אולם חלקיים, ולעתים גם סדרם משועבד לתועלת הספרותית והערכית המבוקשת. ולצורך שחזור מצב היסטורי אין לנו ברירה אלא לחזור אל ההיסטוריה ומקורותיה, הספרותיים והארכיאולוגיים, בכליה שלה, ולניתוח הספרות המקראית יש בזה רק ערך מוגבל.

*

לעולם איננו יודעים מה איננו יודעים. הסיפור הזה הוא כבר סיפור ישן, אולם הוא ממחיש היטב, שאף מוסכמות מחקריות מוגבלות בטבען על ידי מצב הידע. והדבר הזה נכון אף לגבי המקרא עצמו. הנתונים המקראיים אינם מייצגים ידע מלא ומסודר, ואינם מתיימרים להיות כאלה. לעתים איננו יודעים מדוע ומהיכן מובא נתון זה או אחר. מהו סיפור היֵמים במדבר, שספר בראשית (ל"ו) מתייחס אליו כאל סיפור ידוע, ולשם מה הובא? וכיצד ניישב את סיפור כושן רשעתיים, מלך ארם נהריים, באמצע תקופת השופטים, שאין לנו לגביה כל מידע על מעורבות של מעצמה מסופוטמית בארץ ישראל? ומנגד, מי היה מעלה על דעתו שתועי מלך חמת (שמואל ב ח) איננו מלך ארמי מאויביו של הדדעזר מלך חמת בימי דוד, אלא מלך פלישתי שמלך בממלכה פלישתית גדולה בצפון המזרח התיכון, שאיש לא ידע עד השנים האחרונות על קיומה ואף המקרא איננו מזכיר אותה כלל? ושהנתון הזה מעמיד באור חדש את כל מערכת היחסים בין דוד לפלשתים?

ואם כך הדברים, מה אנחנו יודעים על ההקשר הספרותי או אף ההיסטורי של מספרים כאלה ואחרים הננקטים במקרא? האם חז"ל עצמם לא פירשו את "ויהי מקץ ארבעים שנה" הנאמר אצל אבשלום (שמ"ב ט"ו) כארבעים שנה מהמלכת שאול (בבלי תמורה י"ד)? האם לא הם צמצמו את ארבע מאות ושלושים השנה למושב בני ישראל במצרים למאתים ועשר בלבד? אמנם חשבונות פשוטים חייבו אותם לפרשנות זו, אבל סוף כל סוף המקרא אמר מספר אחר – האם ברורה לנו מטרתו של המקרא במספר האחר הזה?

ככל שנוקפות השנים, מתווסף לידיעותינו ידע רחב חדש, העולם העתיק הולך ומסתבך, הולך ומתפרט, ומסתבר שאפס קצהו נראה, וכולו לא נראה. אבל כל גוף ידע כזה עשוי לחזור ולהשתלב בידוע לנו מקודם, לעתים רק להרחיב פרטים, ולעתים לתת הקשר חדש ומפתיע וכולל לסיפור שידענו מכבר. כך קרה בדוגמת הממלכה הפלישתית הצפונית שהזכרנו, כך לגבי קרב קרקר שנתן רקע מפתיע לבריתו של אחאב עם בן הדד בניגוד למדיניותו שלו עצמו ולתוכחות הנביאים, וכך יהיה בעתיד עם עוד תגליות חדשות.

*

אבל לפני ששלומי אמוני ישראל קופצים משמחה על הקביעה הזו, חשוב לדעת דבר נוסף: ההקשרים והאימותים החדשים הללו משנים גם את תמונת המצב המקראית שאחזנו בה קודם, ולעתים יכולים הדברים לגעת בגופי מקראות, ואולי אף בגופי אמונה. פרשנות פוליטית לבחירתה של ירושלים בידי דוד לבירתו, למשל, תחייב אותנו להגדיר מחדש את יחסנו לקידושה של העיר, ולראות בה לא קדושה המתבססת על מסורת, אלא קדושה המתבססת על שיקולים פוליטיים. כתובת תל דן, שבה מספר כנראה חזאל שהוא הוא שהרג את אחזיהו ויהורם, עשויה להתפרש כאישור לכך שיהוא מרד תוך ברית עם חזאל עצמו, ואלישע כנראה ידע על כך; תפקיד הנביא, מקורות הידע שלו, וסמכותו ועצמאותו כלפי שליחותו שלו עשויים להיות מוגדרים מחדש בעקבות זאת. די בדוגמאות אלה כדי להראות כיצד אפילו הבנת עיקרי אמונה – הנבואה ומושג הקדושה – עשויים להיות מושפעים ממערך ההיזון החוזר הזה.

כשם שאיננו נרתעים מחלקה הראשון של המשוואה, איננו יכולים להתעלם מחלקה השני. גם עיקרי אמונה, ככל גוף ידע אנושי – והאמונה הדתית בסופו של דבר אינה אלא ידע אנושי; אודות האלוהי אמנם, אבל ידע אנושי – חייבים להתעדכן, לעמוד לביקורת, להיות נכונים להתנסח מחדש. וכל שאינו עושה זאת, נשאר כל ימיו בגן הילדים.