בהעלותך: שולית הקוסם

כל ארבעת סיפורי החטאים במדבר, דהיינו קברות התאווה, מרים ואהרן והאשה הכושית, חטא המרגלים וחטא קורח ועדתו (להבדיל מסיפורי החטא בשנה הארבעים), בנויים במתכונת זהה: שלשה קטעים, המובחנים זה מזה בצורה גרפית – בפיסקאות נפרדות; פיסקה ראשונה ובה המעשה עצמו, כלומר החטא או החטאים, פיסקה שניה ובה משא ומתן בין אלוהים למשה, ופיסקה שלישית של ביצוע הגמול. ככל שאנחנו מתרחקים אל תוך הספר, אל תוך המסע, הולך וקטן חלקו של המשא-ומתן, עד שבפרשת קורח הוא כולל שני פסוקים בלבד – " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאַכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע.  וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף", ולעומת זאת חלק החטא וגם העונש הולך ומתרחב. במגמה ברורה הולך הספר ומחריף את האוירה, עד לסיום סיפורי שנות הנדודים, כשהמילים האחרונות של קהל עדת ישראל אחרי סיפור קורח ועדתו הן "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ,  כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת, הַאִם תַּמְנוּ לִגְו‍ֹעַ." עם המילים האלה גווע סיפורו של דור המדבר, ואחרי עוד כמה ענייני הלכה זורחת השמש על השנה הארבעים בעבר הירדן.

סיפור קברות התאווה יכול, אם כך, להיות המודל שעל פיו יש ללמוד את שאר הסיפורים.

ראשונה: החטא

כאמור, בכל הסיפורים מוקדשת הפיסקה הראשונה (כהגדרתה הגרפית, כמו שנכתב הטקסט בספרי התורה שבבתי הכנסת, על פי כל נוסחאות המסורה) למעשה החטא. כך הוא בחטא אהרן ומרים – הפיסקה הראשונה מוקדשת להשמצה אודות האשה הכושית, עם דברי הסבר קצרים על ענוותו של משה; בחטא המרגלים כל הפיסקה הראשונה, הארוכה מאד, מספרת על שליחת המרגלים עד חזרתם, ועד העימות עם כלב; ובסיפור קרח הפיסקה הראשונה, הארוכה למדי גם היא – ובודאי יחסית לסיפור הזה – מספרת על המרד וקבוצותיו השונות, עד להיאספות העדה אל האוהל, בציפיה למבחן.

כך גם כאן, הפיסקה הראשונה מוקדשת לחטא – שכן זו שאחריה כבר מודיעה על תגובה, ונפתח בה משא ומתן. מי ומי החוטאים?

הנה הפיסקה, מחולקת כבר בתוך עצמה לקטעים, לפי התוכן. המונולוג של העם, קטע בינים המתאר את המן שהוא נשוא התלונה הישיר ואת הערכת התלונה (ויחר, רע), ואחר כך המונולוג של משה.

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה. וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.  וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.  

(וְהַמָּן - כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח, שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.  וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו.)  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. 

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי.  הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ", כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.  מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה".  לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.  וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי - הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

תלונת העם מוגדרת כבר בתחילתה כ"תאווה", והמילה חוזרת פעמיים – "התאוו תאווה"; זוהי כותרת המעשה, והיא למעשה מסגרתו הספרותית. בלשון הזו בדיוק ייסגר הסיפור בפסוקו האחרון – "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים", בחזרה כפולה על השורש "אוה".

והמונולוג פשוט: נמנים בו שבעה פריטים, כדי ליצור רושם של שפע גדול: בשר, דגה, קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים, שומים. הוא מנוסח בשאלה, "מי יאכילנו בשר", שאלה שאיננה נענית, כמו רוב הקינות במקרא, ובכך יוצרת באמת רושם של בכי. והיא מתבססת על הניגוד בין "זכרנו" לבין "ועתה". מול שפע שבעת המינים של העבר מוצג פריט אחד של ההווה, יבש, המן. (לעתיד לבוא, בנאומיו בספר דברים, יציב משה שבעה מינים אחרים, כדי לשבח את ארץ ישראל). המגמה ברורה, אם כן: עם הפנים לעבר.

המונולוג של משה בנוי בצורה מורכבת הרבה יותר:

לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. 

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ,

כִּי תֹאמַר אֵלַי "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ", כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק,

 עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. 

מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה". 

לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.

וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי - הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

הסימונים והצורות מבליטים את מבנהו של המונולוג: סביב המילה המנחה, ה"משא" (באדום), נשזר מבנה מעגלי. פותח ברעה (מודגשת בקו תחתי) "למה הרעת", ומסיים ברעה "אל אראה ברעתי" (ובכך מתקשר ישירות למשפט הקודם, "ובעיני משה רע"). מציאת החן היא החוליה הבאה (בצהוב); במשפט השני וגם במשפט שלפני האחרון מופיעה המילה "אנכי", ומציבה את משה במרכז התלונה (בירוק כל המילים שבהם משה מדבר על עצמו). במעגל הבא, הפנימי, מופיעים ציטוטים – דברי ה' "שאהו בחיקך" מול דברי העם "תנה לנו בשר". את שניהם, זועק משה, אינני יכול כבר לסבול. ובמרכז הקטע, בבדידות מזהירה, משפט שלמעשה איננו שייך כלל לתלונה, שלא הוזכר בידי איש, אבל "מתפלק" למשה, "על האדמה אשר נשבעת לאבותיו", כאילו חלק מהגדרת שליחות האומנת של משה.

המשפט הזה, שאיננו מכוון ואיננו נצרך, הוא הוא הציר של דברי משה, שכביכול בבלי דעת פרק בפסוק הזה את המשא שעל ליבו – איפה האדמה הזו? לאן הגענו? לאן הובלת אותנו?

כלומר, אם ציר התלונה של העם הוא העבר, הרי שציר התלונה של משה הוא העתיד. אם העם מתלונן משום שאיננו מאמין, וארץ ישראל לא באמת מעניינת אותו, הרי שמשה מתלונן משום שהוא כן מאמין. שם בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, ואיש לא ירעב לבצלים ולבשר ולדגה, אבל מדוע איננו מגיעים? ושניהם, הן העם והן משה, קצים בהווה. העם מתאווים לבשר, משה מתאווה לארץ. זה וגם זה, בחלק הראשון, של החטאים. אין חטאו של זה כחטאו של זה, אבל תגובתו של ה' אכן מופנית כלפי שני המונולוגים.

שניה: דיבורים

הקטע השני, שבו מודיע ה' על תכניתו, בנוי גם הוא בשני חלקים של דברי ה', חלק כנגד כל תלונה, ואחריהם דברי תשובה של משה. ככלל, בכל הסיפורים האלה אין העונשים אלא המשך כביכול טבעי של התלונה: רציתם בשר – קבלו. רציתם לראות את ה', אהרן ומרים – בואו וראו והיווכחו האם יש בכוחכם לעמוד בזה. אינכם רוצים להיכנס לארץ – הישארו במדבר. ואף כאן הדבר כן. אל העם אומר ה', בשר רציתם, בשר תקבלו. ואל משה הוא אומר, עזרה רצית, עזרה תקבל. וגם מכאן ניתן לראות כי יש ביחס זה משום פן של ביקורת על המונולוג של משה בקטע הקודם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:

 אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.  וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. 

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר: הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר. כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם", וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם.  לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם.  עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא, יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר "לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם". 

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּו,ֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ "בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים"?!  הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם, אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?!

בדברים אל משה שם ה' את משה במרכז, כפי שהוא הציג את דבריו למעלה. אספה לי, אשר ידעת, ויתיצבו עמך, הרוח אשר עליך, ונשאו אתך, ולא תשא לבדך. משה במרכז הקטע הזה, אבל כל ההצבה הזו במרכז באה כדי להוציא אותו מהמרכז. כבד עליך? יפה. תקבל עזרה, ומעתה לא תהיה שם לבד. האם זה מה שרצית, משה?

בתוך הדברים נשזר שוב ה"משא", שעליו התלונן משה. אבל אלמנט חדש מופיע, שמקומו מובלט על רקע הקטע הבא, והוא "הרוח" (בכחול), לעומת "הבשר" בדברים אל העם (בצהוב). ועוד דבר נוסף ועקרוני: העם. יש לעם הזה זקנים ושוטרים, והם זכאים להשראת שכינה ממש כמוך; משה עצמו חזר בכל המונולוג שלו, בקטע הקודם, ארבע פעמים על הביטוי "העם הזה" (הודגש שם באותיות נטויות). כאן מוריד מהם הקב"ה את שם הלואי המזלזל "הזה", ומעמיד בראשו את זקני העם ושוטריו (שכבר הראו בעבר דאגה גדולה יותר לחיי היומיום של העם, יותר ממשה שמעייניו היו נתונים אז, לפני פרעה, לעתיד ולגאולה). באמצעות הרמז לסיפור היציאה, מרמז ה' למשה – האם לא שכחת משהו? עבור מי באמת נועד המסע הזה? למען מי נושא אתה את המשא הזה?

בקטע הבא נפנה ה' חזרה אל העם ומודיע על עונשו, בשפע שלא יוכל לעמוד בו. כנגד שבעת סוגי האוכל שהם הזכירו, מזכיר אלוהים בדבריו שבעה מצייני זמן: מחר, יום אחד, יומיים, חמישה ימים, עשרה ימים, עשרים יום, חודש ימים. והנימוק הנסתר שלא נאמר בקול, למה זה יצאנו ממצרים, מוצא לאור.

משה, בתגובה, נזעק. הזעקה, שרבים דשו בה, מן הסתם אינה מביעה חוסר אמונה, אבל היא מנסה להניא את ה' מתכניתו, שמשה מבין לאן היא מובילה. ברגע האמת, משה שב ומכנה את העם "העם אשר אנכי בקרבו" (באותיות מוטות). אנחנו יחד, זה לא היה באמת "העם הזה". אני באמת האומן, ואני באמת רוצה לדאוג להם.

שלישית: ביצוע וניסיון

עתה הגיע חלק הביצוע:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הֲיַד ה' תִּקְצָר? עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא. 

 וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה'.

 וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.  וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ - וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. 

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ; וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.  וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה, וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה! וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו, וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!  וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. 

 וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה', וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה, וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.  וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו, הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.  הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם, טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. 

 וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.

התגובה נפתחת כאילו בהמשכו של הדו-שיח, אולם כבר אין פה משא ומתן. ה' מודיע על סיום השיחה, ומשה יוצא ומדבר את אשר צווה.

בשני קטעים מקבילים עולה לפנינו תמונה דומה: שפע יורד, שפע גדול מדי, שפע שכביכול נוזל אל סביבותיו. שנים מועמדים פה בניסיון, מה יעשו מול השפע הזה: משה והעם. שני הקטעים נפתחים באותה מילה – "ויאסף" (בצהוב), האחת בפעיל, השניה בסביל. באחד המילה החוזרת היא שוב "רוח", בשני "בשר" (וגם "שלו" מקור הבשר; שניהם בירוק).

הקטע הראשון הוא של משה. הוא הפועל, הוא המכנס, הוא המוציא, ואליו מדבר ה'; ואחר כך נאצלת רוחו על הזקנים. אבל כאן, פתאום תקלה: כמו בסיפור "שולית הקוסם", הרוח אינה נעצרת. תופעת ההתנבאות ממשיכה אל תוך המחנה, פנימה, למקום שבו נמצא העם, ולא נותרת בחוץ, באוהל מועד המבודד. ושני המשרתים, הנער ויהושע, שאולי מעמדם מתערער עתה, נזעקים: אדוני משה, מה יהיה? מה זה פה, כל אחד יכול להתנבא כרצונו?

זהו הניסיון של משה. האם יפגין מנהיגות? האם יעמוד על ביצוע דברי ה' כלשונם? האם ירשה אנרכיה?

ומשה מפתיע, ומגלה מנהיגות. כן, אכן, כך רציתי, כך ביקשתי, כך מגיע לי. אני את הלקח שלי הבנתי. האם גם אתם תוכלו להבין, יהושע והנער? "ומי יתן כל עם ה' נביאים". לא "העם הזה" כבדבריו הראשונים, אפילו לא "העם אשר אנוכי בקרבו" כבדברי תשובתו לה' בקטע השני, שגם שם עדיין הוא במרכז, אלא "עם ה'", ומי יתן ויהיו כולם נביאים. סדר העדיפויות הנכון חוזר אל מקומו, גם בשעה שהעם נענש, דוקא בשעה שהעם נענש, בייחוד בשעה שהעם נענש.

ההתרחשות הזו נעה בין האוהל שבחוץ לבין המחנה. משה, בסיום הסצנה, נמצא באוהל, ומדוּוח על הקורה במחנה; הרוח הגיעה גם לשם. הסצנה הבאה מוצאת את משה נאסף אל המחנה, אל העם, להיות עימו בצרתו. וגם שם המשחק הוא בין הפנים לחוץ: הבשר ניטש סביבות המחנה, במרחק גדול, והעם מתנפל עליו ואוסף אותו "סביבות המחנה" במחיר של הליכת יום ולילה. גם השורש "אסף" משחק פה: שני הקטעים מתחילים, כאמור, במילה "ויאסף", אבל גם בתוכם מופיע השורש הזה שוב – הזקנים מתנבאים ולא יספו, והעם אוסף את השלו (באותיות מודגשות). כל אחד מהם מנצל את האסיפה האלוהית הזו לכיוון אחר – אלה לרוח ואלה לבשר.

העם אכן נענש. שפע שְלָו ובשר מושפע עליו, והוא אינו עומד בפיתוי ומתנפל על הכיבוד הפרוס על שולחנות המסיבה, ובדיוק כמו במסיבות כאלה, התוצאה היא כאב בטן. הלשונות מקבילים ללשונות התלונה שבפיסקה הראשונה (אבל אין לטעות: המבנה המורכב והמשוכלל של הסיפור הוא אחיד, וכולו בנוי על הקשרים פנימיים המתכתבים זה עם זה, ואין לראות פה הרכבה של שני סיפורים שונים, כפי שנעשה, למשל, ב"עולם התנ"ך", בקטע שנכתב על ידי יצחק אבישור).

מנהיגותו של משה עלתה מדרגה, מפני שהיה מוכן לרדת מדרגה. אבל גם העם, גם ברדתו, גם בענישתו, עלה מדרגת "העם הזה" לדרגת "עם ה'". וכך נהגו חסידים לומר: החטאים של דור המדבר, הם התורה שלנו. 

במדבר: הדינוזאור

בפרשת במדבר אנו נכנסים לחומש שנקרא במקורות "חומש הפקודים". מדובר בספר המתמשך על פני זמן לא ארוך – בוודאי בהשוואה לספר בראשית, שגם בלי פרשיות בריאת העולם והמבול מתפרש על פני מאות שנים – ונושאו ממוקד. תחילתו מפקד וסופו מפקד, וכל כולו המסע לארץ ישראל. למעשה, שני מסעות: זה שנכשל, וזה שהצליח. סיפור המסע שנכשל סגור כולו בתוך החומש הזה, ואילו סיפור המסע שהצליח מתחיל בפרשיות האחרונות של הספר, מפרק כ' והלאה, והמשכו בספר יהושע, כבר מחוץ לגבולות ספר התורה. זהו סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, ואף סוף מעורר תקוה, הנפשות הפועלות המרכזיות אינן משתנות במידה רבה מדי לאורך העלילה, בקצרה -  ספר שהוא סיפור, הדומה לסיפורים שאנו רגילים לקרוא היום.

*

את ספר במדבר ניתן לחלק לשלושה חלקים מובחנים, הנבדלים זה מזה במספר מאפיינים.

החלק הראשון, הנמשך על פני עשרת הפרקים הראשונים או על פני שתי הפרשיות הראשונות, עוסק כולו במפקד ובהתארגנות המחנה. נלוים עליו מספר עניינים הלכתיים – שילוח הטמאים מן המחנה, הסוטה והנזיר. החלק השני, גם הוא עשרה פרקים, הוא חלק המסע, ולמעשה איננו מספר על המסע עצמו מלבד תחנותיו ורשימתן, אלא על סדרת מעשים המכונים בפי חז"ל "נסיונות", והם החטאים הגדולים והאסונות שפקדו את עם ישראל במהלך המסע, חטאים שהסתיימו בסופו של דבר בכשלון המסע כולו. החלק השלישי פוגש אותנו כבר על סיפה של ארץ ישראל, בשנה הארבעים, ואף שגם שם יש סיפורי חטאים, עיקר תוכנו הוא כיבושה של ארץ ישראל המזרחית והתמקמות לקראת המעבר מערבה.

החלקים נבדלים זה מזה גם מהבחינה המבנית והספרותית:

החלק הראשון מתאפיין באחדות הזמן והמקום. כל כולו מתרחש בחניה, במקום אחד, וכולו מתרחש לאורך יחידת זמן אחת רציפה וקצרה למדי – עשרים יום, על פי התאריכים המנויים בו. פתיחת הספר היא באחד לחודש השני בשנה השנית, ומסע המחנות מתחיל, על פי פרק י', בשנה השנית בחודש השני בעשרים לחודש. זהו חלק סטאטי. אין בו תנועה, אין בו התרחשות מעבר למנייה ולספירה ולחלוקת התפקידים. נושאיו מתכנסים והולכים – מהמחנה כולו, איש על דגלו מסביב, אל מחנה הלויים ומשם אל המשכן פנימה ואל חוקיו וכלליו.

החלק השני כולו דינמיות, וכביכול חסר מסגרת לחלוטין. אין בו ציוני זמן כלל. גם ציוני המקום שלו אינם ברורים, לא בכל סיפור כתוב היכן התרחש, יש שהמיקום מוזכר בדרך אגב באמצע העלילה כבסיפור המרגלים, ומעשה קורח כלל לא צמוד לזמן או למקום. הדבר כמובן עורר גל פרשנויות, מהן המצמידות אותו לספר שמות ומהן המאחרות את האירוע, וכל זה כמובן לא היה מתאפשר לו היה רמז בתורה למתי או איפה. למעשה ניכרת דינמיות גם במימד זה – כביכול יש התנתקות הדרגתית ממימד הזמן והמקום.

אופיו של חלק זה הוא אפיזודי. הוא מורכב ממעשים מעשים, ואין קשר או מעבר ממעשה למעשה. כאמור, לעתים אף לא ברור שמעשה המסופר מאוחר אכן קרה אחרי הקודם לו בסיפור. אפשר לומר, איפוא, שמבנה החלק הזה הוא מבנה של התפוררות. כמו במקומות רבים אחרים במקרא, התוכן והמבנה קשורים זה בזה. חברה מתפוררת מתוארת על ידי מבנה מתפורר של סיפור.

החלק השלישי של הספר חוזר ומתנער מההתפוררות שאחזה בו בחלקו השני. שוב אנו על הקרקע, תרתי משמע: האיזור ברור – עבר הירדן המזרחי. הזמן ברור – השנה הארבעים. אפילו המטרה ברורה – אל ארץ ישראל. ושלא כשני החלקים הקודמים, החלק איננו סטטי מצד אחד אבל איננו אפיזודי מצד שני. הוא נמצא בתנועה של רצף, אירוע רודף אירוע, סיפור מתמשך אחד, מכוון מטרה. אפילו הכשלונות, ויש כאלה לא מעט, הם תכליתיים, ומכל אחד מהם יש התאוששות ובניית התקדמות חדשה.

*

הרושם הנוצר מהסקירה הזאת, הוא זה: מאמץ התארגנות עצום מושקע כדי להעמיד את הבליל המוזר הזה, של חברת עבדים שמצאה זה עתה את עצמה במדבר, ללא מסגרת וללא שוטר ומושל וללא הגנה וללא פרנסה, על רגליה. נערכת ספירת מלאי של מפקד אוכלוסין; תפקידים מחולקים; נקבעת הירארכיה ברורה, ואף נרמז מה עושים עם מה שיוצא מחוץ לגבולות ההירארכיה והחוק – הטמא, הסוטה, ואף הנזיר, החריג לצד השני. לבסוף נקבעים סדרי תנועה ושרשרת פיקוד ותקשורת.

אז מנסה הדינוזאור הגדול הזה לקום על רגליו ולהתחיל לנוע לעבר המטרה. והנה, הוא מתרומם, מדדה על רגליו בגמלוניות, מועד פעם אחת, נכשל בפעם השניה, נופל בפעם השלישית, וקורס לחלוטין בפעם הרביעית. ממש דגם "שלושה וארבעה" המוכר – הפעם הרביעית מקבעת את הכישלון, והחיה הגדולה כביכול נעזבת לנפשה על חולות המדבר.

אין התורה מכבירה דברים על השנים האלה. מתוך ארבעים שנות נדודים אין לנו אלא ארבעה חמישה סיפורים ותו לא. איננו יודעים כיצד התנהלו חיי היומיום. איננו יודעים כיצד התאושש הקהל מהמכות והמגפות שפקדו אותו מפעם לפעם. איננו יודעים כיצד התנהלה שגרת המנהיגות בין אירוע לאירוע, ומדובר בעשרות שנים. אפילו איננו יודעים אם היה זה זמן של שקט או של אירועים נוספים, שהתורה בחרה לא לספר עליהם. שכן את התורה לא האירוע מעניין, אלא לקחיו. המבנה הפנימי, או הסידור הפנימי, דוקא בגלל שאינו גלוי על פני השטח כבחלק הראשון, כנראה הוא הוא העניין המרכזי. לשם השוואה ניתן להיזכר בסידורו הפנימי של ספר שופטים: אף הוא, לאחר סקירה ממוקדת ומסודרת של פתיחה, מתפזר לאפיזודות שהקשר הפנימי, הכרונולוגי או הרגיונלי ביניהן, אינו ברור כלל וספק אם קיים. את ההיגיון הפנימי יש לחפש שם בתחום האישיות, האמונה או אחדות העם, ההולכים ומתדרדרים לאורך הסיפור; אף שם מתפורר הספר מול עינינו, כמשל להתפוררותו של העם היושב על אדמתו (עוד על המבנה המתפורר – כאן). אף כאן מסתבר שיש לחפש מהלך של התקדמות, למעלה או למטה, לאורך האפיזודות. לצורך זה מוכן המקרא לוותר על הסדר הכרונולוגי הנכון, ובלבד שהמסר החינוכי יבלט לעין. ועל כן יש לומר, שקריסת האמונה היא העומדת במוקד הסיפור, לא הקריסה המנהלית, ובכך מביעה התורה את דעתה: אין קריסה בחומר ללא קריסה ברוח קודם לכן.

איננו יודעים כיצד הסתיים המסע, והתורה מעבירה אותנו, בצורה מקוטעת לחלוטין, היישר אל השנה הארבעים, ובפנינו כבר עומד דור חדש ונמרץ. אחרי פירורי המידע על הכישלון הגדול במדבר, מתחיל סיפור המסע המחודש לעבר ארץ ישראל. אבל את סיפור המסע הזה, שכן הצליח, אותו אין הספר מסיים. יש התחלה – מספר קרבות מוצלחים בעבר הירדן – והתארגנות נוספת, במפקד ובחלוקת נחלות; אבל את הסיפור המלא אין הספר טורח להשלים, ומשאיר את המלאכה לספר יהושע. עובדה פשוטה זו מצהירה על מגמת הספר – ספר במדבר ולמעשה כל ספרי התורה: זהו ספר של הפקת לקחים, ולאו דוקא ספר של העמדת ערכים וסמלים לאומיים. תוצאות המסע פחות מעניינות. מעניין יותר העם המתכונן, העם המתרגש, העם הנכשל. מעניין יותר מדוע לא הבשילו ההכנות המדוקדקות, המתוארות בתחילת הספר הזה, לכדי ביצוע. מה היה חסר בהכנה, האם כביכול שכח האלוהים משהו בהוראותיו לבני ישראל, או מה לא נלקח בחשבון. האם בכל תכנית יש גורמים שאין שום אפשרות לשלוט בהם. מה מקומו של האדם וחולשותיו בכל תכנית, גאונית מושלמת ואף אלוהית ככל שתהיה, והאם בכל זאת יש דרך לעצב אדם מאמין. לכשיסתמן ביצוע שמצליח, יעדיף הספר לנטוש את הסיפור באמצע התהוותו ולפנות לסיכומים. את הסיפור המלא כבר יספרו בספר אחר.

*

ואולי אין התורה מתכוונת כלל לספר דבר על כיצד קרה הדבר, כיצד קרסנו, כיצד התאוששנו. אולי מתכוונת התורה רק להעמיד מול עינינו שלשה מודלים לבנייתה של חברה:

 האחד, המודל המלוכד, האחיד, הקשוח, הנראה חזק ובטוח. המודל שיש בו מנהיגות ברורה שההפרדה בינה לשאר רבדי העם אין להזיזה, שכוחו במשמעת הברורה והמתורגלת. שהארגון הממוספר וממופה וממושטר במרכזו. לכשייבחן, אומרת התורה, אל תופתעו מהתוצאות. סטטיות איננה ערובה להצלחה.

המודל השני הוא המודל המבוזר, החופשי, העצמאי מדי, האנרכי. זה שכביכול מציג עמדה ערכית של אי כפיה, של קבלת כל סיפור ומתן לגיטימציה לכל נטיה, זה שכופר באפשרות של כפיית אג'נדה אחת, מטרה אחת וכיוון אחד על חברה שלמה, זה שמעלה על נס את הגשמת שאיפותיו של כל אחד ואחד כאן ועכשיו. המגמה הזו, הרוחשת מתחילת המסע, עולה אל פני השטח באופן מוצהר רק לקראת סוף החלק הזה, בפי קורח ועדתו. גם כאן, אומרת התורה, אל תופתע מהתוצאות. התפוררות ומשיכה לכיוונים מנוגדים אינם רק מתכון רע להצלחה. הם מתכון רע לחיים בכלל. אין חברה מתפקדת ללא אחריות הדדית ופעולה משותפת, ובאין חברה אין פרט.

המודל השלישי, שמוצג לעינינו רק בתחילתו, הוא מעין שילוב של השנים הקודמים. הוא איננו סטטי אבל איננו מפורד, איננו אחיד אבל איננו מפורר, ברור אבל דינמי, הירארכי אבל קשוב לקולות הבאים מלמטה. 

ומשמסתמנת הצלחה, כאמור, בוחר ספר התורה לעזוב את הסיפור, באמצע ההתרחשות, בשיא המתח, ולא לחזור אליו שוב כלל, אלא להותיר את ההמשך וסיום הכיבוש לספר אחר, שכבר איננו תורה. כי האירועים עצמם אינם תורה. הלקח הוא תורה.

קורח: על דמגוגיה והתפוררות

שלושים ושמונה שנה נדדו בני ישראל במדבר, ומתוך שלושים ושמונה שנים אלו אין לנו אלא ארבעה סיפורים. ארבעה סיפורים בלבד על כל התקופה הארוכה הזו, ומן הסתם מדובר בארבעה סיפורים מייצגים, או אבות טיפוס של בעיות, מתוך שלל אירועים שאירעו במהלך הדור הארוך הזה. כל סיפור עשוי לעמוד בפני עצמו, אולם הם נתפרו יחד למסכת אחת, כביכול אחידה, באמצעות העמדתם על ציר גיאוגרפי וגם כרונולוגי, כשלכל סיפור נתחם זמן ומקום.

אולם בחינה זהירה יותר מגלה בקיעים במסכת האחידה הזו. סיפור קברות התאוה מזוהה על פי מקומו וגם תאריכו; הרכילות של אהרון ומרים ממוקמת בחצרות, אולם אין אנו יודעים את זמנה; סיפור המרגלים, שרק באמצעו נזכר השם "קדש", איננו נושא זמן כלל (אולם ניתן לחשבו על ידי עצם גזירת הנדודים); וסיפור קורח, אין בו לא זמן ולא מקום. ולא זו בלבד, אלא שזירת ההתרחשות עצמה היא זירה מפוצלת: הנשיאים והמחתות בידיהם ליד אוהל מועד, משה ואהרון ודתן ואבירם במשכנם של האחרונים, וקורח עצמו – מי יודע היכן הוא. אף גורלו של מנהיג המרד כולו ומצית הבעירה נעלם מהסיפור. לעתים משתמע שהוא בנבלעים, לעתים בנשרפים, ואולי לא באלה ולא באלה אלא במתים במגיפה, "ובני קורח לא מתו".

וכך, אותם אמצעים עצמם המשמשים לתפירת הסיפורים יחדיו, הם הם המעידים על התפוררותו, ומסגרת הזמן והמקום הברורה של הסיפורים הולכת ונפרמת. בסיפור האחרון, סיפור קורח, הסיפור עצמו מתפורר – בתחילה הוא מתפצל לשני סיפורים שונים בשני מקומות שונים, ולבסוף נעלמת ומתפוגגת דמותו של מנהיג המרד עצמו ומי שהחל אותו, וגורלו לא נודע עד היום הזה. הדבק שאיחד את העם – האמונה, באלוהים ובמשה, בעצמם ובייעודם – נעלם ואיננו, ועל כן ברגע שהחלה התנועה, לא הצליחו הרכיבים השונים להחזיק זה את זה, והקונגלומראט השבטי הגדול הזה קרס והתפורר אל שמש המדבר וחולותיו. שם נותרו עצמותיו המתייבשות לעדות עולם, מה יעלה בגורלה של חברה שאמונה אין בה. 

*

בדרך דומה, של מבנה מתפורר, נוקט המקרא בכמה ספרים אחרים. בספר איוב, אחרי סיפור המסגרת, עולים על הבמה הרעים ואיוב, ומנהלים דיאלוגים. לא כל נאום עונה ישירות על זה שלפניו, ולעתים נדמה שאין כאן אלא מונולוגים שנתפרו יחדיו; והתפר הוא הפתיחה הקבועה – "ויען פלוני ויאמר". אולם לקראת אמצע המחזור השלישי של השיחות מתקצרים הנאומים. לאחר נאומו המלא של אליפז, בכיר הרעים, ותשובתו של איוב, מתחיל בלדד נאום בפרק כ"ה, אולם הנאום דועך לאחר חמישה פסוקים בלבד, איוב מתחיל את תשובתו שלו, ובפרק הבא שוב איוב נואם במקום צופר; ולנגד עינינו התפורר המבנה המסודר של נאום ותשובה, השיחה מתפוגגת, וממנה צומחים שלושה מונולוגים, שאינם פונים כלל זה אל זה – מונולוג ארוך של איוב, לאחריו מונולוג ארוך של אליהוא, ומונולוג התשובה של ה' מנהסערה. ההתפוררות הזו משקפת את מהלך הסיפור כולו - הדיון בין הרעים, שהחל כשיחת נפש כואבת, גלש עד מהרה לחילופי האשמות ולבסוף לנתק רגוז בין הרעים לבין איוב, וכל צד החל נואם אל הקהל הדמיוני הסובב אותם במקום זה אל זה. לבסוף התפוררה האשליה סופית, ואנו מוצאים את עצמנו מול שלושה מונולוגים מנותקים, שכל אחד מהם מציג את הצדק שלו ומתבצר מאחוריו עד הסוף.

*

דוגמה נוספת היא עריכתו של ספר שופטים. סיפורי השופטים השונים, הגדולים והקטנים, עומדים כל אחד בפני עצמו, וניתנים להילמד כל אחד בפני עצמו, אולם הם נתפרים לסיפור אחד על ידי נוסחה חוזרת, הנקראת "המבנה המחזורי": חטא – זעקה – שליחת מושיע – ישועה וחוזר חלילה. כך מקובל ללמד את הספר, אולם קריאה זהירה יותר מראה בבירור, שאט אט נושרים מהמבנה הזה רכיב אחר רכיב:

לאחר שני השופטים של תחילת הספר – אהוד ודבורה – שבהם המבנה קיים ומתפקד, אנו מזהים סדקים אצל גדעון. לאחר הזעקה נשלח אל העם איש נביא, אולם בפיו לא בשורת תשועה, אלא תוכחה - וַיִּשְׁלַח יְהוָה אִישׁ נָבִיא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים, וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם; וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם. וָאֹמְרָה לָכֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי. רק אחר כך מגיע מלאך ודוחף את גדעון לשליחותו, תוך סירובים ונסיונות חוזרים ונשנים.

בסיפור הגדול הבא, סיפורו של יפתח, באה לאחר הזעקה אל ה' תשובה שלילית ממש: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן-הָאֱמֹרִי, וּמִן-בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן-פְּלִשְׁתִּים וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם, וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי, וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם. וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי, וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. את יפתח בוחרים זקני גלעד ולא ה', ורק לאחר מינויו צולחת עליו רוח ה'.

ואילו סיפורו של אחרון שופטי הספר והגדול שבהם, שמשון, חסר לחלוטין את שלב הזעקה - וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה --- וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה... 

אף ישועתו של שמשון חסרה היא, הוא רק יחל להושיע ולא יושיע ממש, ולמעשה אין באמת בסיפורו ישועה לישראל כלל.

הנה כי כן, גם הסיפור הזה מתפורר לנגד עינינו, תפריו נפרמים, ובסופו אנו עומדים מול שברי כלים, המשקפים בעצמם חברה מפוררת, שאיננה מסוגלת לקום ולהתאחד, שאין בה אמונה, שאין בה אפילו כוח לזעוק.

אין פירושו של דבר שזה היה סדר הדברים הכרונולוגי, אולם כדרכו, המקרא מביע את מסריו גם ברמת הסיפור הגלוי וגם ברמת המבנה. הסיפורים עצמם מעידים על שקיעת העם בטשטוש זהות ובתבוסתנות, ובמקביל גם הסיפור עצמו, דרך אמצעיו הספרותיים, מתפורר ומתפוגג, ממש כמו העם שעליו הוא מספר.

*

אף בספר במדבר הדבר כן. המחנה הגדול היוצא לדרכו כביכול באחידות ובאחדות, מתגלה לקורא, סיפור אחר סיפור, כחסר כיסוי, ואחדותו של המחנה, כמו של הסיפור עצמו, מתפוגגת ומתפוררת.

ומסיפור לסיפור מתברר לנו שהטענות הנשמעות מהעם כלפי הנהגתו מאבדות אחיזה בעובדות והופכות להיות רטוריקה טהורה ותו לא, ויסוד התעמולה שבהן הולך ומתגבר. אם בסיפור קברות התאוה דובר על חסר ממשי, שאמנם מגובה בעושר רטורי ובפירוט מלקק שפתיים של העבר המדומיין בפארו, הרי שסיפור אהרון ומרים אין בו דבר מלבד דיבורים, ובחטא המרגלים המקום הניתן לרטוריקה הוא מרכזי. דרך הצגת הדברים היא היא הבעיה שם, ולא העובדות המוצגות. סיפור קורח מהווה, גם מבחינה זו, שיא בפני עצמו, וכל כולו אינו אלא הפגנות, תעמולה ותעמולת נגד, להטוטי משא ומתן ודמגוגיה.

*

והנה, על קצה המזלג, עקרונות התעמולה:

הגזם היטב, בתיאור המצב של פעם ובביזוי המצב של היום. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.

הכן את הציבור, תן להם לחכות במתח, ולווה את דבריך במיצג רב רושם, בשואו ובתפאורה - וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ,  וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרו...

(בתחילה מגיעים ברוב רושם, גפן ענקית על הגב, פוטרים את הקהל הנאסף בכמה מילים, ואז נכנסים אל אוהל ההנהגה. כולם נשארים בחוץ במתח. "מה הם אומרים לו שם? מה הם אומרים? ראיתם את הדבר הענק הזה? שניים סחבו אותו! לא, מה פתאום, אני ראיתי – ארבעה! לא, שמונה!")

השתמש בדימויים. זה תמיד עובד. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

דבר בשם העם: רַב-לָכֶם, כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה.

*

ומצד שני, יש גם הנחיה למנהיג המותקף, הנאלץ גם הוא להשיב באותה מטבע: אל תיכנס לעימות מול כל הקהל, בהפגנה בכיכר, במגרש שלו. קבע איתם פגישה לאחר כך, למקום אחר: וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ, לֵאמֹר: בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת  עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ, וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר.

פרק התנגדויות, היפגש עם מנהיג המחאה לבד, נסה לתקוע טריז בין השותפים:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-קֹרַח... וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב.

האשם את מנהיגי המחאה באינטרסים אישיים: הַמְעַט מִכֶּם, כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם, וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי אִתָּךְ, וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה.

אבל גם: חפש פשרה, אל תפגע בכבודם של יריביך: וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ, אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר:  הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף... וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

וכרוכל יכולים אנו ללכת ולמנות את הפרקים ההם בתולדות העמים, שבהם כשמופיעים הדמגוגים ומשתלטים על כיכר השוק, אות הוא כי החברה עומדת בפני התפוררות. לעתים נגמר הדבר בהתפרקות ובכיבוש, כמו ביוון העתיקה, לעתים בהשתלטות דיקטטורית כמו בגרמניה של שנות השלושים.

ואין לנו מפלט אלא בהשבת הענייניות, בהשבת הדיבור המכבד, בחזרה אל ראיית המציאות כמות שהיא, בחזרה אל נטילת האחריות ולא אל זריקתה אל הצד שכנגד, בקצרה – אל האמונה. 




(עוד על פרשת קורח: http://misgav.blogspot.co.il/2012/06/blog-post_21.html)