תהילים כ"ז: על האור ועל האופל

במבט ראשון, המזמור הזה מייצג הלך נפש של ראיה לאחור יותר משהוא מייצג סדר אירועים. חלקו הראשון הוא מזמור מלחמה: מרעים וצרים ואויבים, מחנה סוכה ואוהל, "מי אפחד" ובטחון, הם נופלים ואני מרים את ראשי, שר ומזמר. אבל בחלקו השני, כשמתפזר ההמון החוגג והמחבר מוצא את עצמו לבד, תוקפת אותו החרדה של מה היה יכול לקרות, של איך הרגשתי באמת אז, עד כמה באמת פחדתי, גם כשניסיתי להחזיק פאסון: הסתר פנים, אף, נטישה ועזיבה, ושוב עזיבה, תחינה לעזרה. החלק הראשון מתחיל ומסתיים בתרועה – "בקרוב עלי מרעים" מוביל ל"אזבחה זבחי תרועה". אבל החלק השני מתחיל בתחינה ועניה, ומסתיים במשפט לא סגור – "לולא האמנתי - - -"

שני החלקים, הנראים כשני מזמורים נפרדים (ולמעשה אילו באמת היו נפרדים לא היינו מקשרים ביניהם), קשורים ביניהם בפסוקי הפתיחה והסיום, אבל בקשר רופף. אין ביטויים של ממש המשותפים לפסוקים אלה, אלא רק תוכן ואוירה. האור והישע מתחלפים בתקוה ובאומץ. בתוך כל חלק, לעומת זאת, הקשרים ברורים, והמבנה מעגלי ("כיאסטי") בבירור, כפי שמודגם בתרשים למעלה. כך גם האוירה של כל חלק ייחודית לו. 

ועם זאת, בכל חלק יש משפט אחד שאיננו שייך אליו לגמרי, והוא מסומן למעלה בצבע שונה. בחלק הראשון זהו הפסוק "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". הוא שונה בכמה אלמנטים: הוא מבקש ואיננו מצהיר על בטחון ותרועה; הוא מדבר על בית ולא על מחנה וסוכה, כלומר משתוקק למקום של קבע ולא מחנה המלחמה הנודד; ואין בו אויבים ורעה כלל. מעל לכל, איננו יודעים האם מולאה הבקשה.

בחלק השני זהו הפסוק "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים". ראשית, זהו פסוק לא סגור: יש בו תנאי שאין לו מילוי. שנית, אין בו עזיבה ונטישה ואף לא תחינה. כקודמו, החריג הראשון, אין בו אויבים, ומצד שני הם חולקים ביטוי משותף – "נועם ה'", "טוב ה'". "נועם" ו"טוב" הן צמד מילים נרדפות במקומות רבים במקרא ומחוצה לו ("הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים"). שני הפסוקים האלה כביכול עונים זה לזה, מתקשרים זה עם זה, מעל להמולת המחנה, מבעד לתחינה ולזעקה: מעל מקל החובלים של הפרק כולו, האויבים והשוררים ועדי השקר וגם הניצחון, מתנשא מקל הנועם, אבל הוא בסימן שאלה. הישמע? האזכה? האשב? האראה?

*

כל החלק הראשון, הבוטח והמריע, אינו פונה לה', אלא מדבר עליו, בגוף שלישי: ה' מעוז חיי, יצפנני, יסתירני, אהלו. אבל החלק השני פונה ברובו כמתחטא בגוף שני: שמע, חנני, אל תסתר, הורני ונחני ואל תתנני. כך ערוך גם מזמור מפורסם אחר, פרק כ"ג, שהמזמור הזה יותר ממרמז אליו (או "מתכתב איתו", כפי שנהוג לומר היום):

א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר. 

ב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. 

ג                 נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ.

*  *  *

ד גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. 

ה תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. 

ו אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים. 

גם כאן, החלק הראשון כתוב בגוף שלישי וכולו בטחון, והחלק השני בגוף שני והוא רצוף בצורר, שבט,  צלמות ורע. גם כאן החלק הראשון בתנועה, ינהלני, ינחני, מעגלי צדק ("מעגל" הוא דרך). וגם כאן, הפסוק המרכזי (כאן הוא האחרון), שאותו מדגיש המזמור, מדבר על ישיבה בבית ה' ועל הטוב, ממש כמקבילו בפרק כ"ז "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (הוא אפילו ערוך בסדר הפוך – לעומת "כל ימי חיי ושבתי בבית ה'" של פרק כ"ג; וזוהי דרכו של המקרא במקומות רבים מאד להציג אסוציאציה).

 אבל דומה שפרק כ"ג הוא לינארי – הדובר, שהיה כבש בצאנו של ה', יוצא לדרכו כשהוא בוטח בחסד שסובב אותו עד כה. הוא מוביל אל הפסוק האחרון, הבוטח והשמח, לפי הסדר. הכל ישר. אין פחד ואין חרדת נטישה במזמור הזה, כולו אמונה ותמימות. פרק כ"ז, לעומתו, אפל יותר. למרות פתיחתו באור – "ה' אורי" - הוא נותן מקום לפחדים, הוא מרשה לעצמו את ההתפרקות שלאחר העמידה באתגר, הוא מודה בחרדותיו, הוא חופר בנפשו, הוא מעלה על דל לשונו אופציות שלא התממשו, תודה לאל. כשאינך הכבש אלא הרועה – ו"בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי" הוא יותר מרמז לאופציה הזו, שבה הכבש נתון בסכנת טרף מול עיני הרועה החרד – העניינים נראים אחרת. פסוקיו המרכזיים מבליחים בתוכו, באמצע מערבולת התחושות, ונעלמים שוב עד לסוף הפרק, שם יציצו שוב, ללא סיום. הפרק הזה הוא בדידותו של המנהיג; והמנהיג הוא כל אדם, המנהיג את עצמו בנפתולי חייו.

*

מפי הרב הדרי שמעתי, כי המזמור הזה מרמז למעמד של משה בנקרת הצור, שם בהר סיני, לאחר חטא העגל. רמז ראשון נמצא בדבריו של ר' שבתאי מרשקוב (תט"ו – תק"ה, 1655-1745, מתלמידי הבעש"ט) בסידורו:

"מזמור זה יש בו י''ג שמות הוי''ה, ולכך אומרים אותו בר''ח אלול, שמר''ח אלול נפתחים י''ג מכילין (=מדות) של רחמים, והם מגלים ומאירים למטה, וע''י אמירת המזמור יכולים לבטל מעלינו כל המקטרגים לפני בית דין של מעלה."

רמז נוסף הוא המקומות הנזכרים בפרק: אהל, נקרת הצור; וגם הביטויים האחרים – תרועה ("קול העם ברעֹה"), המחנה, הסתר הפנים.

אם אכן כך הוא, הרי שהמזמור הזה, שרקעו הוא אותו מעמד מסתורי בנקרת הצור, שבו גילה הקב"ה למשה את י"ג מידות הרחמים, הוא הוא המקום שבו גילה משה את בדידותו. המנהיג שנאלץ זה עתה לשבור לוחות, להתכחש לכל שליחותו מרגע היציאה ממצרים, ובו במקום התכחש שוב לכעסו ועמד לבקש על העם. הוא המקום שבו גילה אדם שגם כעס הוא תקשורת. הוא המקום שבו גילינו לראשונה, כעם, שאפשר לתקן טעויות; אבל גם שצריך להתאמץ בשביל זה. והוא המקום שבו עמד איש לבד מול פני ה', ולא ראה את פניו, אבל ידע שהוא שם.

*

שיהיה חודש אלול, הבא עלינו לטובה, חודש של רחמים וסליחה.