יום חמישי, 27 בפברואר 2014

פקודי-שקלים: פרשת כתובת יהואש

פרשת פקודי, המספרת על מנין אוצרות המשכן ועל הקמתו, נכרכת השנה עם פרשת שקלים, שבהפטרתה אנו קוראים על שיקום המקדש בימי המלך יואש בן אחזיה, מלך יהודה. האמת היא שהפטרה זו היתה יכולה לשמש, מצד תוכנה, גם כהפטרת פקודי, כמו שהיא: גם בזו וגם בזו מסופר על תרומות למקדש, על הפקדת התרומות בידי החרשים האומנים ועל השימוש בתרומות האלה לצורך בנין הבית. ניכרת מפרשיות אלה החשיבות שיוחסה להעמדת המשכן והמקדש, ולשיפוצם ותחזוקתם, במיוחד לאחר תקופות משבר, כמו זו של עתליה. אחר כך יחזור סיפור זה שנית בימי חזקיהו וביתר שאת בימי יאשיהו, ותיאורי שיפוץ המקדש בימיו בספר מלכים דומים מאד לתיאורי שיפוץ המקדש בימי יואש.

פעולות בניה כאלה נהגו מלכי המזרח הקדום לתעד בכתובותיהם. בכתובות אלה מתפאר המלך במפעליו, מבקש ברכה מהאלים על שבנה להם בית, ומסיים בקללה נמרצת למי שיפגע בכתובת. בניית מקדש בכלל נחשבה גם כאחד משיאי פעולותיו של שליט, וגם כהפגנת חסידות מיוחדת. לא פעם היו באים נביאי ומגידי עתידות למיניהם ותובעים מהמלך בנייה או שיפוץ של מקדש, ובתמורה הבטיחו הגנה והצלה מאויבים, שפע וכד'; ומנגד, הזנחת המקדש היתה עלולה להביא בעקבותיה אסונות מאסונות שונים. כזכור, גם ספר שמואל מסתיים באירוע מעין זה, ובו מצביע המלאך על המקום שבו יש להקים מזבח, כדי להפסיק את המגפה שבאה על העם בעקבות חטאו של המלך.

גם מרד החשמונאים, שפרץ בשל שלל סיבות – חברתיות, פוליטיות ודתיות, הסתיים בשיקום המקדש, וברוב הטקסטים הדתיים העוסקים בנושא זהו העניין המרכזי, ולא העניין הלאומי או החברתי. אף החג שנקבע לזכר האירועים נקבע במועד שיקום המקדש והדלקת הנרות מחדש, ולא במועדי נצחונות צבאיים. מרד בר כוכבא אף הוא היה אמור להגיע לשיאו בהקמת המקדש מחדש בירושלים, אלא שכידוע לא כך התגלגלו הדברים.

עד היום הזה לא נמצאו כתובות מסוג זה בירושלים ובישראל בכלל, אולם חוקרים שונים שיערו שלא מן הנמנע שגם מלכי ישראל כתבו כתובות כאלה, ואולי כתובות אלה אף עמדו לנגד עיני ירמיהו, שכתב, על פי מסורת חז"ל, את ספר מלכים, שנים רבות לאחר האירועים המתוארים בו. היו שטענו שתיאורי בניית מקדש שלמה בספר מלכים שואבים את השראתם, ואולי אף קטעים שלמים, מתוך כתובת הנצחה שניצבה אי שם על הר הבית, והסתמכו בדעתם זו על מקבילות בכתובתו של מישע מלך מואב. גם מישע מלך מואב, שתיאר במצבתו המפורסמת את מלחמתו בישראל, עבר לאחר תיאור נצחונותיו לספר על המקדשים והעיר שבנה, בלשונות שמזכירים ביטוייים מתיאור בנין המקדש במלכים. כל הקמת המצבה נועדה להסביר לקורא, מדוע נבנתה הבמה במקום שנבנתה ומה הוביל להקמתה.

חוקרים אחרים, לעומתם, העלו על נס דוקא את אי מציאתן של כתובות מעין אלה. העדר הממצא בתחום זה בולט. אמנם "לא ראינו" אינה ראייה, אבל בכל זאת, מאה וחמישים שנות מחקר ארכיאולוגי שלא העלו עד כה ולו שבר כתובת מלכותית, הלא דבר הוא. מכאן לא רחקה הדרך להסיק שתרבות כתיבת כתובות הנצחה והתפארות לא היתה מקובלת בישראל של ימי המקרא. אם אכן כך הוא, הרי שהדבר עומד בניגוד חריף לתרבות ההנצחה הנפוצה בכל ארצות המזרח הקדום, מהגדולות כאשור ובבל ועד הקטנות כצידון ומואב.

והנה, בשנת 2001, ממש בערב פרשת שקלים, רעשה הארץ סביב גילויה של כתובת חדשה. על אבן שחורה וגדולה, שצצה בשוק העתיקות, נכתב בכתב עברי קדום טקסט ארוך, בגוף ראשון, על ידי מלך ששמו לא השתמר, אבל שם אביו אחזיה כן השתמר, והוא מספר על תרומות העם ועל בדק הבית שערך, ומסיים בברכה לעם. הכתובת התאימה הן למסופר במקרא, והן להשערות בדבר קיומה של כתובת הנצחה מעין זו, ועוררה התרגשות רבה. בין השאר נכתב שם "ואעש את בדק הבית והקרת סבב ואת היצע והשבכם והלולם והגרעת והדלתת והיה הים הזה לעדת כי תצלח המלאכה יצו ה' את עמו בברכה". לכתובת, שנודעה מאז בשם "כתובת יהואש" או "כתובת בדק הבית", דאגו מפרסמיה לצרף חוות דעת של מומחים שבדקו אותה ולא מצאו בה דופי, בין השאר גיאולוגים שבדקו את האבן וחומרים שנמצאו עליה.





אולם נתונים רבים בכתובת החשידו אותה מיד עם הופעתה. ראשית, סיפור גילויה, כביכול על יד הר הבית, ושמירתה רבת השנים בידי סוחר עתיקות ערבי ששמר עליה. שנית, ביטויים אחדים בכתובת שאינם תואמים את לשון המקרא, ובראשם "ואעש את בדק הבית", שמשמעו בלשון המקרא "ואעש סדקים בבית". "בדק" הוא סדק, ורק בלשון ימינו אדם "עושה בדק בית" כשכוונתו לערוך שיפוץ. גם הביטוי עדות, והציווי בברכה, זרים מבחינה לשונית. ביטוי אחר המחשיד את הכתובת הוא איזכור "המדבר" כאחד ממקומות המגורים שמהם נגבה המס למקדש; אולם אין "מדבר" זה אלא הבנה לא נכונה של הפסוק בדברי הימים ב כד, "וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ, לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא-דָרַשְׁתָּ עַל-הַלְוִיִּם לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת-מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל לְאֹהֶל, הָעֵדוּת... וַיִּתְּנוּ-קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם, לְהָבִיא לַיהוָה מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-הָאֱלֹהִים עַל-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר". אזכורם של יהודה, ירושלים והמדבר בפסוק אחד, היווה ככל הנראה מקור השראה לכותב השורה הזו בכתובת, למרות שבדה"י המדבר מציין את המקום שבו ציווה משה על מחצית השקל, ולא מקום שבו "נתנו קול" להביא את התרומה.

מצד אחר, תכנון השורות איננו מתאים לכתובת מלכותית, וניכר בכותב שלא תכנן היטב את המקום שעמד לרשותו. הכתב הוא עירוב סגנונות של כתב צפוני דוגמת כתובת תל דן וכתב דרומי דוגמת כתובת מישע. מעל לכל עמדה בדיקה נוספת של המכון הגיאולוגי, שעל סמך בדיקה איזוטופית הגיעה למסקנה שהפטינה, אותה שכבת אבנית שנוצרת על אבנים עתיקות, בושלה במעבדה מודרנית. למרות קביעתה של ועדה מטעם רשות העתיקות כי הכתובת מזוייפת, המשיכו חוקרים אחדים לטעון לזכותה.

ברבות הימים הגיעה הפרשה לבית המשפט, במסגרת משפט נרחב יותר שניהלה המדינה, דרך רשות העתיקות, נגד האספן שהחזיק בכתובת. יחד עם כתובות רבות נוספות, נחשדה גם כתובת זו בזיוף, ובעקבותיה בניסיון להרוויח כסף רב במרמה. יש לציין, כי הכתובת שעוררה עניין רב אף יותר מבחינה בינלאומית היתה גלוסקמא שעליה נכתב כביכול שמו של יעקב אחיו של ישו, שנמצאה גם היא בין אוספיו של אותו אספן, כך שלא רק חובבי מקרא עבריים קיוו להוכחת האותנטיות של הממצא, אלא אף נוצרים מאמינים רבים מאד. בתום המשפט, שהתמשך שנים אחדות, קבע השופט כי המדינה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק כי היה זיוף וכי האספן היה מודע לו. חובבי ארכיאולוגיה ומקרא רבים בעולם חגגו את הזיכוי וראו בו ניצחון על ספקני המחקר, שבהם ראו מי שמתאמצים לסתור את המקרא בכל דרך אפשרית, אולם האמת היא שהמחלוקת היתה מקצועית לחלוטין, ובית המשפט לא חרץ בה הלכה, אלא הוציא את הדיון אל מחוץ לתחום המשפטי. מבחינה משפטית לא ניתן היה להוכיח דבר. כאמור, הדבר לא מנע ממי שרצה לחגוג על חשבון הכתובת, לקיים סביבה כנסים, ולחזור ולדון בה ובהשתמעויותיה.

בכל אופן, נכון להיום, עד שלא יוכח אחרת, כתובת זו מוחזקת כמזויפת על ידי רוב העוסקים בנושא. אף שיש חוקרים, הטוענים שניתן ליישב את לשון הכתובת עם הידוע לנו על לשון המקרא, טענתם אינה אלא מתרצת בדוחק ממצא שהוא חשוד מעיקרו. נכון הוא שפעמים רבות מוסיפות לנו כתובות עתיקות מידע לשוני חדש, מילים וצורות ביטוי חדשות. אולם גם הזייפנים יודעים זאת, והם משלבים בכוונה בזיופיהם חידושי לשון. בפעם הזאת מדובר כנראה לא בחידוש לשוני, אלא בשימוש מודרני בביטוי מקראי, המעיד על כותבו היודע עברית מודרנית. וכאמור, בחינות רבות  נוספות מעמידות את הכתובת על חזקת נחשדות.


פרשה זו צירפה בתוכה שני סוגי מניעים. האחד, מניעיהם של הזייפנים, והם מניעים כספיים פשוטים. אילו זכתה הכתובת לאישור, היתה נמכרת בהון תועפות. המניע השני יפה הרבה יותר, והוא רצונם העז של לומדי המקרא למצוא אישורים לאמיתותו מתחת לאדמה, פשוטו כמשמעו. אלא שאין הצר שווה בנזק המלך. המקרא איננו זקוק לאישור, אבל יותר מכך עלינו ללמוד מפרשה זו, שהמקרא איננו מתעד היסטוריה. המקרא משתמש בהיסטוריה כדי ללמוד ממנה, ואין הוא מביא מהאירועים אלא את מה שמתאים למטרה זו, ובצורה שתתאים למטרה זו. את ההיסטוריה עצמה יש ללמוד ממקורות אחרים, ואת הממצא הארכיאולוגי יש לבחון לאור קריטריונים פנימיים של המקצוע, ולא לאור התאמתו או אי התאמתו למסופר במקרא. 

יום רביעי, 19 בפברואר 2014

ויקהל: דברים שאי אפשר בלעדיהם



אי אפשר היה בלי המשכן. אי אפשר היה בלי המקדש. אין עם ללא מקדש, אין דת ללא מקדש, אין אל ללא מקדש. כך היו הדברים מעולם ובכל העולם. אל ללא מקדש הוא אל חסר בית, שכבודו חולל, שעובדיו מופקרים לגורלם. חורבן בית היא קינת עולם, אבדן ממלכה, סוף הקיום הלאומי במקרים רבים. ממלכת יהודה ידעה חורבנות רבים, מהם קשים יותר מזה של נבוכדנאצר, אבל עד שלא חרב הבית היתה לה תקומה. משחרב הבית, נחתם עידן.

שיקום הבית בשנית ברשיון מלך המלכים הפרסי, היו לו תקדימים. מתוך האפר קם עם ישראל והמציא את עצמו מחדש, מסביב למקדשו, גם ללא מלך ושרים. חייו הדתיים כללו באופן בולט מאד עיסוק אינטנסיבי בהלכות טומאה וטהרה, מקדש וקדשיו. מעמדו החדש של המקדש אף היה חזק מזה שלפניו, וכמעט ולא היו לו מתחרים בדמות במות או מקדשים אלטרנטיביים. אמנם קדש הקדשים שלו עמד ריק, אבל החדר הריק הזה היה מלא יותר מכל מקדשי פסילי האלים בעולם.

חורבנו השני היה הפתעה מוחלטת ואיומה. זו היתה מכה שאחריה לא היתה עוד תקומה למקדש. וכעמים רבים במאות הראשונות לספירה, הוא נידון לכליה איטית ולהיעלמות מעל במת ההיסטוריה, לטובת עמי הפרא החדשים המגיחים ממזרח, ולטובת העולם החדש ההולך וזורח על ימי הבינים.




*

אי אפשר היה בלי נביא. אי אפשר היה בלי נבואה. זו היא דרך המלך בעבודת ה'. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך, אליו תשמעון. אין דרישת ה' בימי המקרא אלא דרישה בנביא. אין משמעת לה' אלא שמיעה בקול הנביא. אין דבר ה' אלא זה שבפי נביאיו. אין קשר בין ה' לעמו אלא דרך הנביא. מאות ואולי אלפי נביאים היו לעם ישראל. חלקם שרלטנים ורמאים, ואולי רובם, אבל בכל זאת ברור היה לכל, כי יסוד ההכרה הדתית, יסוד קיום העם, ערך היסוד של הברית בין העם לאלוהיו, הוא העמדה הנבואית, התופעה הנבואית. לא היה עם בעולם הקדם שדמות הנביא תפסה במציאות חייו ובספרותו מקום כה מרכזי. עם כל הרציונליות והפרגמטיות של האמונה הישראלית המקראית, במוקדה עומד אדם שאלוהים מדבר בו, שחוויתו בלתי ניתנת לשחזור, שאמת דבריו אינה נתונה לביקורת. המוחלטות הזו, לא היה אפשר בלעדיה. ללא הנבואה, אין דבר ה', אין קיום ישראלי בעל ייחוד.

גם בימי הבית השני התקשה העם להיפרד מהתופעה הכל כך מרכזית הזו. עד סוף ימי הבית עוד דיברו אנשים בשם ה', ולעתים בפיהם תורה חדשה או חידוש התורה הישנה או פירושה המוסמך האחד והבלעדי, שכל האחרים המפרשים מדעתם אינם אלא טפשים טועים וחוטאים. רוב מחלוקות הכתות של סוף ימי הבית נסבו על העניין הזה: ביד מי דבר ה'. לבד מהפרושים – שלא כתבו את תורתם, ולכן אין לנו ידיעות רבות מדי על מערך אמונותיהם בימי הבית - הסכימו כולם על דבר אחד: דבר ה' איננו ביד החכם המבין מדעתו, אלא ביד מי שיד ה' היתה עליו ודבר ה' דיבר בו, הכוהן, מורה הצדק, השליח ממרום, בן האלוהים או נביאו.

וכשבסערת מלחמות המרד הגדולות חרבה המדינה, וזרמיה וכתותיה עלו בעשן כולם, נותר עם ישראל ללא מורה דרך וללא נביא וללא דבר ה'. כדתות רבות במאות הראשונות לספירה, הוא נדון לכליה איטית ולדעיכה, המפנה את מקומה לדת חדשה ולאל חדש, לאדם שלוח ממרום שהוא האלוהים, הזורח על העולם החדש של ימי הבינים.

*

אי אפשר היה בלי כהן. אי אפשר היה בלי כהונה. כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, ואין עבודת אלהים ללא כוהן. אין לבוא אל המלך בלבוש שק, אלא בבגדי הכוהנים בלבד, אין ליראות את פני האדון ריקם, אין קרבן ואין כפרה ואין ריצוי ואין תפילה ללא הכהונה. בידה הכוח, בידה היכולת, בידה הידע. אין דת ללא כוהנים. מערך תמיכה שלם הוקם כדי לקיים את המעמד הזה בלתי תלוי בשלטון, ועימותים לא מעטים פרצו על הרקע הזה, וידענו אף מלך מודח ומלך מצורע שהעזו ופשטו ידם בתחום הקרבנות.

בבית שני אף התבצר מעמד הכוהן עוד יותר. כל ימי הבית היה השליט הכוהן. אם ככהן גדול העומד בפני השליט, אם כאתנארך, אם כמלך ממש בימי בית חשמונאי. כל הסמכויות וכל השאיפות רוכזו בכוהן. הוא היה חכם התורה, הוא היה אף הנביא וחוזה החזיונות – שמעון הצדיק, יוחנן.

משעלה מלך שאיננו כוהן, הקיץ הקץ על ממלכת יהודה כפי שהכרנוה. השחיתות פשתה בכל, המקדש איבד את משמעותו, ואחרי פרפורי הגסיסה של מרידות המאה הראשונה והשניה, לא היתה עוד תקומה למעמד הכהונה. לא נותר עוד שלד מרכזי להחזקת העם כגוף אחד. דומה היה שהקיץ הקץ על העם ועל בשורתו, והנה הוא מפנה את מקומו לבשורה חדשה הזורחת ממזרח על העולם כולו, אוניברסאלית, עם מעמד כוהנים חדש משלה, שבידה דבר האלוהים וסמכויות הקדושה והסליחה והגאולה.

*

אי אפשר היה ללא ארץ. אין עם ללא ארץ. אל ארץ ישראל הלך אבינו הראשון, אליה עלינו מגלותינו הראשונה, היא מטרת התורה כולה. אין התורה שלמה אלא בארץ ישראל. מהבחינה הטכנית הטהורה, כמעט מחצית ממצוות ההלכה אינן ניתנות לקיום אלא בארץ ישראל. האיום בגלות, הוא שיא האיומים בכל פרשיות התוכחה. היא נחלת ה', והמגורש ממנה מגורש מחייו.

שיבת ציון החייתה את החלום הזה. אמנם חלק גדול מהעם – ואולי רובו – נותרו בחוץ, אבל עצם קיומה של המסגרת הזו סיפקה את צידוק הקיום הלאומי ונתנה לו משמעות. היא היתה עוגן ומושא חלומות, ואף מרכז פיננסי פיסי שאליו הועלו מדי שנה תרומות מחצית השקל לכל אורך ימי בית שני. היא היתה מוקד החיים גם ללא עצמאות מדינית ושלטון עצמי, שנתפסו כמשניים בלבד. כתות השוליים של עם ישראל, דוגמת השומרונים, הקצינו את הרעיון הזה עד לתכליתו ההגיונית, וסירבו לעזוב את הארץ בכל מחיר שהוא.

אבל גם האידיאל הזה בא אל שברו. ימי השלטון הרומי והביזנטי מוצאים את הקיום היהודי בארץ ישראל והנה הוא מידלדל והולך, מתמעט והולך, התנצרות וההתרוששות והירידה מהארץ אוכלים בו בכל פה, ושוב מפנה חזון ארץ ישראל את מקומו לחזון הארץ השמימית, ירושלים שלמעלה, ודומה שאין לו עוד תקומה.

*

בכל פרק כזה עמד ערך מרכזי, שברור היה שאי אפשר בלעדיו. הוא היה העולם כולו. אם יקרוס, אות הוא כי אין עוד דבר בעולם שניתן לבטוח בו. היהדות זוהתה באופן כמעט מלא ומוחלט עם אותו הערך או המוסד, והכופר בו היה ככופר בכל התורה כולה ובאלוהי עולם.

אבל הנה כולם חלפו הלכו להם: המקדש. הנבואה. הכהונה. ארץ ישראל. לכולם נמצא תחליף: המקדש בבית התפילה, הנביא בחכם, הכוהן באדם הפשוט ותפילותיו, הארץ בקהילה. במבט לאחור, כולם זכו לביקורת כבר בזמנם, אלא שאיש לא היטה אליה אוזנו. יתרה מזו: מי שניסה ליצור מהפכות יזומות, הוליך את היהדות החוצה והעמיד עולם אחר לחלוטין מזה שאליו קיווה.

ועל כרחך עומד אתה ותוהה, האם איננו שבוים שוב באותה לולאה קסומה. האם איננו רואים גם היום בדבר זה או אחר את היסוד שאין בלתו, שבלעדיו נלך כולנו לאבדון, שחורבנו יהיה חורבן היהדות. כסומים בקופסה סגורה, איננו יכולים אפילו למשש את סביבותינו ולזהות מהו אותו רכיב נפרד מעצם הווית היהדות שהעלינו למעלה ראש. האם זו המדינה שבעקבות חזון הראי"ה העלינו אותה למעלת הקניין הפנימי של האומה ויסוד כסא ה' בעולם? האם תהיה זו הקבלה, שקנתה את מקומה כתורת הפנימיות והאמת בה"א הידיעה? האם תהיה זו ההלכה המבוססת על משא ומתן בדברי האחרונים, שרבים מאיתנו רואים בה את הערובה היחידה לקיומו של העם בייחודו ובאחדותו? יהדותינו היום איננה דומה ליהדות העבר. לא רק לזו העתיקה, אלא אפילו לזו שלפני מאתים או שלוש מאות שנה. לא רק בפרטים, אלא גם בערכים שנדמה היה שהם ערכי יסוד. כיצד תיראה היהדות בדורות הבאים?


יום רביעי, 12 בפברואר 2014

כי תשא: קיצור תולדות האלים



כיצד נברא העולם, וכיצד הוא פועל? רוב המיתולוגיות הקדומות סיפרו סיפורים בעלי קוים דומים: תחילה נברא העולם, ולבריאתו אחראים בדרך כלל אל או שנים (בדרך כלל זכר ונקבה); שאר האלים נבראים מהם, אולם אחר הדברים האלה האלים מהדור השני ואף השלישי נוטלים את המושכות לידיהם. לעתים קרובות הם מדיחים את דור האלים הראשון, הבורא, ממקום שלטונו; גם האלים בני האלמוות עשויים למות, והאדם בן העת העתיקה לא ראה בזה סתירה, שכן גם המוות הוא אלוהי. לעתים, כמו בכנען, אין סיפור הדחה או מלחמה, ואל "אבי האלים וקונה הארץ" הוא פשוט זקן העדה, זה שממילא כבר איננו מנהל את העולם בפועל, אבל סמכותו נדרשת כבורר וכפוסק אחרון, למרות חולשתו הניכרת.

אולם הרוצה להסיק מכאן מסקנות לגבי טיב הדתות העתיקות, עליו להיזהר. אין המיתולוגיה אלא רובד אחד בדת, ולא תמיד הוא משקף את הרבדים המוכרים האחרים. הקשר בין המיתולוגיה לפולחן לא תמיד ישיר, וליתר דיוק ברוב המקרים איננו ישיר. ערכי היסוד של הדת לא תמיד מתבטאים רק בסיפוריה, ואין בהם כדי הסבר שלם למבנה הממסד הדתי ולתולדות המקדשים. הדת התפתחה, לפי השקפתנו כיום, לאורך דורות, ואין המיתולוגיה אלא אחד השלבים, ולאו דווקא הראשוניים שבה.

הרוצה להתחקות אחר תולדות האלילות, ואין דעתו נחה בהסברו התיאורטי של הרמב"ם על כך, מבקש לו נתונים בממצא ובסיפורים העתיקים יותר, ככל שידו מגעת. וככל שידינו מגעת, בתרבויות הפרהיסטוריות והפרוטו היסטוריות רווחו אלוהיות שייצגו בעיקר שני דברים: מוות ופריון. באתרים דוגמת מערות הכרמל כבר ניתן למצוא קבורת אדם מוקפדת, המעידה על חשיבות שייחסו לטיפול במת, ומכאן שייחסו לו תכונות גם אחרי מותו, כאלה שחייבו התייחסות של כבוד; ביריחו הנאוליתית היו גולגלות אדם מכויירות מצויות בבתים, והקבורה תחת רצפת חדר המגורים היתה נפוצה. ככל הנראה אבות המשפחה הם שזכו לכבוד הזה, ואולי ראו בהם מגינים ושומרים, ולפחות ראו צורך לכבד את זכרם באופן מוחשי לגמרי.

בצד אלו, נפוצו מאד צלמיות נשים, עירומות ושמנות, בתנוחות שונות, ובכולן מודגשים אברי הרביה והפריון. צלמיות אלה מלוות את התרבות האנושית בכל גלגוליה, כשהאופנה משתנה מפעם לפעם, אולם אין ספק בדבר מרכזיותו של האלמנט המיני בהן. חזונו העתידי של פרויד, על שני יצרי לב האדם המניעים את האנושות, יצר החיים ויצר המוות, או יצר ההרס ויצר המין, ניצבים בפתח המסע אל התרבות.



צלמית פריון, שער הגולן, האלף החמישי לפנה"ס


אלה היו פחדיו של האדם מאז ומעולם, ואלה היו תקוותיו. המוות בסוף החיים והלידה בתחילתם, או אולי ההיפך; או שמא הכוחות השולטים בעולם, ההרס והיצירה הטוטאליים, הסופיים. או אולי שני הדברים הניצבים על גבולו של בן האנוש: החריגה אל מעבר לרוח ולחיים מצד אחד, והחריגה אל מעבר לגוף עד איבוד השליטה העצמית מן הצד השני. הדברים המניעים את האדם למצות את כל כוחותיו, ההתגברות על אימת המוות מחד והתשוקה המינית מאידך. שני הסמנים הקיצוניים האדירים האלה הם העומדים ביסוד המחשבה האנושית, ביסוד היצירה, ביסוד העשייה, ביסוד החידלון. שני אלה הם כל האדם.

מה הפלא, איפוא, שבשני אלה ראה האדם את האלוהי, את העליון, את מה שמעל ומעבר, להם עבד ולהם התפלל ובהם ראה את חזות הכל, מהם ברח ואליהם נמלט בכלות כל הקיצים. לא היתה דת שאלמנטים אלה לא באו בה לידי ביטוי, ולעתים קיצוני ביותר, בדמות פולחן מוות של הקרבת אדם או מעשים מיניים חשופים בתוך הקודש פנימה. לעתים כסמל למתרחש בעולם האלים, לעתים כדבר עצמו, המשפיע ומניע את העולם.

אלוהיות החיים והמוות האלה הם העומדות ביסוד הפולחנים העתיקים, ומהם נפוצו כל האלים האחרים, אלי אהבה ומלחמה, אלי עושר ואלי שפע ואלי מחלות ואלי מסחר ואלי בית ואלי חוץ ואלי משפחה ואלי הרים וגבעות ועצים רעננים, שגם בהם נמצאה משמעות של עולם חי ומלא ונוצר ומתכלה ומתחדש תמיד.

לא תמיד בידינו לדעת מה דמות נתנו הקדמונים לאליהם אלה, או מה סיפורים סיפרו עליהם. אולם דומה שדימויי בעלי החיים היו מקור שופע להבנתו ותיאורו של עולם האלים. כך השור, הפרה והעגל, שהיו מבעלי החיים המשמעותיים ביותר בחייו של האדם בעולם העתיק, עקב עוצמתם האדירה וכושרם המיני הבלתי נדלה, היו גם סמל דתי ברוב תרבויות המזרח הקדום המוכרות לנו. העוצמה הרבה הפכה להיות סמל לכוחות אלוהיים מסוגים שונים, ואף למרכבתו של יחזקאל הגיעה; שם משמש השור כאחד מארבעת נושאי המרכבה, בצד הנשר, האריה והאדם. בצד העוצמה נודע תפקיד חשוב לכושרם המיני, וגם כוח זה, כאמור, נחשב במזרח לכוח אלוהי. במצרים נודעה חתחור, מהחשובות באלות מצרים, שהיתה בין השאר גם אלה יולדת, בדמותה כפרה, או כעומדת על גבי פרה. במסופוטמיה תואר לעתים אל הירח, ננר-סין, בדמות שור מלכותי הצועד ברוב הוד, פר צעיר ועז עב קרניים, הרחם המוליד את הכל (ערבוב הזכר והנקבה לא הפריע למשורר השומרי הקדום). בכנען היה אל, ראש הפנתיאון הכנעני-אוגריתי, מכונה "שור אל", והוא הוא אבי האלים. בכל התיאורים האלה, נודע לפריון תפקיד מרכזי, ושמו של הפר מעיד עליו, שזו תכונתו.

*

עם עלייתן של ערי הממלכה, ויותר מכך עם היווצרות המדינות הגדולות הראשונות, נוסף אלמנט חדש לעולמו של האדם: לא רק הטבע וכוחותיו, האנושי או החיצוני, אלא החברה וכוחותיה. גם הכוחות החברתיים הוכרו ככוחות גדולים מהחיים, ולעתים כוחם רב משל אלי המין והמוות, שכן כוחו של השליט לעתים כופה על נתיניו חיים ומוות ומין או היעדרו. אלים שליטים, לוחמים, מלכים בעולם האלים, החלו לעלות על הבמה. דומה שלעתים סיפורי המלחמות בעולם האלים באו לבטא את חילופי הדורות האלה – מעולם הטבע העירום, הקמאי, של היצירה והמוות, לעולם החברה ובמרכזו המלך והצבא המנצח, החברה האנושית וכוחה המכלה כל ובונה עולמות ומחריבן בהיקפים גדולים הרבה יותר משידע האדם קודם לכן. סיפורי מלחמות אלים אחרים ביטאו לעתים מלחמות של ממש, בין קבוצות עמים ובין אליהם, אבל גם באלה ניכר כוחם של האלים המנצחים, השליטים, המולכים. האל המלך עלה על הבמה. מרדוך, אוזיריס, בעל, הדד, זאוס, רובם אלי סערה במקורם, הפכו שליטי הפנתיאון.

בנקודה הזו כבר יש בידינו סיפורים על האלים ותולדותיהם. כבר לא מדובר על קיום כשלעצמו בטבע ובאדם, אלא על התרחשות שמקומה על ציר הזמן ובמרחב החברתי תרבותי. הדרמות האלוהיות סופרו והושרו וצברו עוצמה, וסופן שהשתלטו על זכר האלים העתיקים ובלעו אותם אל קרבם. אבל החוקר הזהיר יוכל פעמים רבות לגלות את עקבות העולם הקמאי והקדום, לא בסיפורים אלא בפולחן עצמו. בהקרבה בבמות, במערות, בלילות ובימים, בדרך ההקרבה ובאירועים המתלווים אליהם – החל מסעודות קודש וכלה באורגיות מין סוערות. אלה גם אלה ביטאו את כל אותם הכרות פנימיות סוערות, שנותבו עתה אל דת המדינה ואל החברה והעם שמתייחד באליו ופולחנו, ועם זאת שומר עדיין על שוני בין עיר לעיר ובין מקדש למקדש ובין אל ואל.

אכן, ברוב דתות העולם לא האל הבורא הוא הנעבד, אלא האל המולך, השליט, לרוב בן הדור השני או השלישי של האלים. האל הבורא נותר לעתים נשכח, לעתים מורם מעם ומפולחן, ולעתים רחוקות בעל תפקיד ממשי, אבל משני. הדבר תאם, ואף הזין היזון חוזר, את התהליכים הפוליטיים. תפיסת השלטון ברוב הממלכות העתיקות היתה אכן אלוהית, והמלך נתפס לרוב כנציג האלים, כממונה על ידיהם, כשלוחם או אף כהתגלמותם עלי אדמות. אפילו במקרא המונותיאיסטי לא נפקד מקומם של ביטויים המרמזים לתפיסה כזו, וגם בתהלים ב' נאמר "ה' אמר אלי בני אתה, אני היום ילדתיך", פסוק שהנצרות מצאה בו עניין רב, כידוע. התפיסה האימפריאלית רק הוליכה את החשיבה הזו צעד אחד קדימה, וראתה במלכי האימפריה את הממונים לשלוט בעולם בחסד או בפקודת האלים. השלטון מגיע למלך מתוקף היותו.

*
דומה שעלייתו של העברי הראשון על במת ההיסטוריה לוותה במחאה נגד התפיסה הזו. נטישת מרכזי הממלכות העתיקות והנדידה לכנען, שבה פולחן אל עדיין רווח, נשאה בחובה אמירה מתריסה, שאינה מוכנה לקבל את האלהת המלך, או את האלהת השלטון, וכביכול אפילו לא את שלטונו של האלוהים עצמו – ואברהם מתווכח עם אלוהים על החלטותיו ואינו מוותר. האמונה המונותיאיסטית לא יכלה לראות בשלטון ובמלוכה עלי אדמות עניין אלוהי. ואכן, מעולם לא התפתחה, בישראל או בדתו, שאיפה אימפריאלית של שלטון עולמי.
בשל כך, היו לא מעט חוקרים (ובהם מרכזיים, דוגמת פ"מ קרוס המנוח), שראו באמונת האבות מין קרוב משפחה של האמונה הכנענית הקדומה, זו שלפני עלייתו של בעל, המאמינה באל, האל הבורא אבי האלים. האל השור. בשל כך אין אנו מוצאים את האבות מתעמתים עם הדת הכנענית המוקדמת בשום מקום, ואין המקרא מתמודד עם אל, אלא רק עם בעל.

אלא שאמונת הייחוד פן נוסף היה לה. לא רק את השלטון לא יכלה להאליה, אלא גם את המין ואת המוות. הן המין והן המוות, בקיומם ובחידלונם, אינם אלא בני עולמו של האדם, עם כל כוחם. האלוהים אינו מת ואינו נולד, אינו אדם ואינו גוף ואין לו ייצוג בדמות אדם או חיה. אין פולחן מתים במקרא, והמעשה המיני מוצא מתחומו של הקודש לחלוטין. האל הבורא הוא הנעבד, אולם לא האל הבורא בן החיים והמוות. אלוהי עולם, אלוהי הזמן, אל חי וקיים לעולם, הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, ועם זאת הוא הכורת ברית לאדם. לא בשל היצירה, לא בשל הכוח, לא למען השלטון, אלא למען המוסר, כדי לאפשר יצירה שאינה הורסת, שלטון שאינו ממית, ומיצוי עצמי ללא איבוד שליטה.
*
ומשנעלם משה מעיני העם הנגאל הטרי, השתלט הפחד. איזה אל גאל אותנו? כיצד נדע? מיהו ומה דמותו? מה ירצה מאיתנו, האל שלקח אותנו מארץ התרבות והמלך העליון אל המדבר, פרוע החוק וחסר העתיד? אנה נוליך את חרדותינו, פחדינו, תקוותינו? מה נרצה אנו? מה ייעודנו? לשם מה יצאנו?

במעמקים פעם זכר עמום של פולחן ישן, של מהפכה שנשכחה. לא את השליטים נעבוד, הלא לכן יצאנו ממצרים. אבל זה משה האיש, השליט שאינו רוצה לשלוט, לא ידענו מה היה לו. מה יוכל אהרון, האח, לתת לנו תמורתו? המבוגר האחראי, שמחובר אל העם ובא ממנו ואיתו ולא ברח אל המדבר לעשרות שנים, שאולי מכיר ויודע משהו על המהפכה שאיש עוד לא גילה לנו מה היא ועל מה היא? מעמד סיני לא הספיק. מלבד ציוויים כלליים, איסורים המובנים לכל בן אנוש, לא שמענו שם דבר. המסר עדיין לא נגע בנו, לא ענה למאוויינו, לא דיבר אל עולמנו הפנימי. לא התחברנו אליו.

וממעמקי העבר – כנראה הכנעני – נשלף העגל, סמל היצירה, השמחה המתפרצת, חדוות הפולחן, השירים והמחולות המניעים נפש וגוף ומביאים את האדם אל סף ההתעלות על הגוף ומגבלותיו, גם דרך היצר ופולחנו. אלה אלוהיך ישראל, לא מצרים ארץ החוק והמחנק והשיגרה והעבודה, אלא העגל. לשיר ולרקוד, לשמוח ולזרום, זה מה שרוצה האלוהים מאיתנו, או אנחנו רוצים מהאלוהים, למי איכפת.


צלמית שור, אתר התנחלות ממערב השומרון, תקופת ההתנחלות


ומשה, האיש שבא מהמדבר ועתה חזר ומצא את מקומו, נוכח שבדרך איבד את העם. שבעלותו אל ההר לכרות את הברית עם אלוהי ההיסטוריה, המוסר והחוק, שכח את האדם וההיסטוריה האישית שלו, צרכיו ועולמו. שאהרון, אחיו ונביאו, נותר גם הוא ללא הכוונה וללא מטרה למטה, ואינו יודע מה יעשה. ושזהו הזמן לעמוד מול האלוהים, אלוהי המופשט, מול נפשו שלו המבקשת את המוחלט ואת מה שמעל האדם ועולמו, כאדם המבקש רחמים מתוך נפשו שלו, הרוצה, פשוט, חיים.



יום חמישי, 6 בפברואר 2014

תצוה: קובלאי חאן וחלקת הקוצים

כל מקום שנוגע המקרא בקודש ובכליו, נעצר מירוץ הטקסט. תהליכים קופאים, סיפורים מופסקים, אנשים ועלילותיהם נעלמים מהסיפור. פרקים שלמים ופרשות נרחבות עוסקות בפרטי פרטים בבית ובאוהל, בכיור ובמנורה, בקרשים ובאדניהם, בכמויות ובמידות ובפרטים טכניים. מגדילה לעשות פרשת תצוה, שבה יש הוראות הכנת בגדים מפורטות, חומרים ועיצוב וטכניקה. לפעמים נדמה לקורא שהוא מחזיק בידו הוראות הרכבה של רהיט מבית איקאה. שום נושא אחר בתורה לא זוכה לפירוט דומה, מלבד דרך הקרבת הקרבנות, שגם היא שייכת לאותו עולם. בכל מקום אחר נמנע המקרא באופן קיצוני מתיאורים שאינם תורמים ישירות להתקדמות העלילה, ואילו כאן התיאור הוא הדבר היחיד, לפרטי פרטיו. כך הוא במקדש שלמה, כך הוא במקדש העתיד ליבנות על פי יחזקאל, וכך בפרשיות המשכן בספר שמות.

חוקרים הצביעו על מקבילות מענינות מאד בספרות מסופוטמיה הקדומה, בסיפורי הקמת מקדשים. גם שם מופיע פירוט של הבניה, ופירוט טכני ארכיטקטוני מופיע גם בכתובות בניה של ארמונות מלוכה. הדמיון לסיפורי בניית המקדשים במזרח בולט אף יותר במקרים שבהם מופסק סיפור הבניה באמצע כדי לספר על מרידות ודיכויין, וחוזר אחר כך לבנייה; מבנה הסיפור הנוצר כתוצאה מכך דומה למבנה סיפור עשיית המשכן בתורה, המופרע באמצעו על ידי סיפור העגל וחוזר אליו לאחר דיכוי המרידה. אולם דומה כי בדרך כלל הפירוט המסופוטמי הוא שבלוני – "עשיתי את הדלתות ארז ואת הקירות אבן יקרה, לא שיניתי טפח למעלה וטפח למטה". אף במקרים הנדירים של פירוט נרחב יותר, ודווקא בבניין ארמונות מלוכה דוגמת ארמון סנחריב, אין זה דומה לפירוט של התורה. סנחריב, לדוגמה, מתמקד יותר בתיאור הגודל העצום של מפעלותיו, כמויות העפר שנחפרו, מידות הענק של הארמון, משקל האבנים ומספר העבדים ששותפו בבנייה, והכל כדי לפאר לכאורה את שם האל, ולמעשה את שמו שלו כבונה הגדול ביותר לשם האלים.

מדוע ולשם מה טורח המקרא בפירוט ההוראות והביצוע? הלא המשכן לא הפך להיות תכנית המקדש – המקדש היה גדול יותר, תכניתו היתה שונה במקצת, עיצובו היה אחר. תחת מנורה אחת היו בו עשר מנורות, ובקודש הקדשים עצמו עמדו שני כרובי ענק על הרצפה בנוסף לכרובים שעל כפורת הארון; שלא לדבר על חצר המקדש, שהיתה שונה לחלוטין. אין פה, אם כן, מצווה לדורות, שלא כמו ההוראות להקרבת הקרבנות. מדוע זכה המשכן לדקדקנות הזו, ומה תועלתה?

כיווני תשובה כבר ניתנו בעבר על ידי פרשנים אחדים. כיוון אחד רואה בפרטנות ובדקדקנות את יראת הקודש. ככל שאנו מתקרבים אל הקודש פנימה, הזהירות המתחייבת גדולה יותר. אל לנו לעשות דברים על דעתנו, אל לנו להמציא דרכים, במקומות אלה נזק הטעות רב בהרבה על התועלת שבהידור האפשרי. כיוון שני הפוך לו, והוא אופייני לשיטת הרמב"ם בנושאים נוספים, רואה בפירוט את רצון ההרחקה. כל עבודת הקודש והמקדש בעייתית ככל שמדובר באל מופשט, שאין לו גוף ואין לו בית ואיננו אוכל ושותה כאחד אלי הקדם, ועל כן די לה לעבודה שתהיה על מכונה כפי שהאנשים הורגלו, ואל להוסיף עליה. כך או כך, שני הכיוונים רואים בפירוט אמצעי למנוע הוספה שאיננה צריכה – או מטעם האדרת הקודש או מטעם הרחקת העבודה המוחשית.

אבל על רקע השוני בין פרשיות המשכן לכתובות מלכי המזרח, דומה שניתן להוסיף טעם לפרטנות הזו: בעוד מלכי המזרח ראו במקדש אמצעי להאדיר את שמם שלהם, כהמחשה לגודלם ולתפארתם ולעושרם, מבקשת התורה להפקיע את היוזמה מידי האדם לגמרי. המרחק בין האדרת האל להאדרת האדם קטן מאד. לא דת אחת ולא שיטה אידיאולוגית אחת – ולמעשה כולן – כשלו באותה הנקודה: בסופו של דבר הפך כל רעיון, טהור ונכון ככל שיהיה בראשיתו, להיות קרדום לחפור בו. אין לך רעיון שאיננו צריך ממסד לביסוסו, ואין לך ממסד שאין בו כוח ומאבקי כוח, ואין לך כוח שאיננו מבקש בסופו של דבר להאדיר את עצמו; לממסד ולמוסדותיו יש כח פוליטי וכלכלי, בעוד לרעיון כשלעצמו אין. ועל כן כל רעיון ושיטה ודרך נגזר עליהם ללכת בדרך כל שליט ומושל, להסתאב ולהתדרדר. טרם קמה עלי אדמות שיטה שלא התנוונה והשחיתה את דרכה, ואין עם ישראל ודתו יוצאים מכלל זה.

על כן באה התורה והוציאה את בניית משכן ה' מחוץ לגבול היוזמה האנושית. לא יהיה המשכן עדות לעוצם ידו של אדם. ראשית, התרומה תהיה עממית ולא תשוייך לשליט; ושנית, הכל מוכתב. לא גודל לבבו של משה או של כל אדם אחר הביאו את הפאר למקדש הזה.

אכן, בכל הזמן שהיה המשכן על מכונו – תחילה במדבר, ולאחר מכן בשילה – לא היה שלטון בשר ודם ממוסד כלל. עדת זקנים התכנסה מפעם לפעם, שופט הבליח ודעך מפעם לפעם, ועם ישראל התנהל למעשה ללא הנהגה ממוסדת ומסודרת. לא היתה שחיתות שלטונית, כי לא היה שלטון. יכול שיהיה מפעם לפעם זקן או שופט מושחת, אבל מכיון שלא היה לו המשך ממוסד בירושה, לא היתה לדבר השפעה ארוכת טווח.

*

אבל הדרך הזו לא הצליחה. אי אפשר לעם לחיות על הרעיון לבדו, אי אפשר לעם בלא ממסד לאורך זמן. לא רק בשל הבעיות הביטחוניות, אלא דוקא בשל מה שבגללו נמנע השלטון – ההתנוונות והשחיתות. בדרך הקשה הסתבר שלא רק הממסד משחית, אלא גם העדרו. וכך אנו מוצאים את עצמנו עם מלך, עשיר וגדול ובן מלך, הבונה מקדש מפואר ככל שמצאה ידו, ואף טקסט המלווה את הבנייה יש לנו, והנה הוא בדיוק במתכונת הטקסטים האשוריים; מה שם אומר המלך שכל שעשה היה כפי שהאל ציווה אותו, אף כאן כותב ספר דברי הימים בשם דוד "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". ובשני המקומות משולב סיפור הקמת המקדש בסיפור גדולתו ורוב עושרו של המלך. אלא שבמקרא הוביל סיפור גדולתו את המלך שלמה להרבות לו כסף וזהב, סוסים ונשים, ובסופו של דבר סר לבבו מעם ה'.

מספרים על קובלאי חאן, הקיסר המונגולי, שבחצר ארמונו המפואר בבירתו בייג'ינג היתה חלקה קטנה של אדמה לא מעובדת שגידלה קוצים. למבקרים ששאלו לפשר הדבר, הסביר שכך יוכל לזכור את מקומו ומקורו, את המדבר שממנו בא. אבל בסופו של דבר הוא היה הקיסר, גדול השליטים עלי אדמות בזמנו, שליט המזרח היחיד ששמעו הגיע עד לאירופה הנידחת.


קובלאי חאן


אולי צפה אלוהים מראש את ההשתלשלות, כשציוה על קביעת הבדים בטבעות הארון ולא יסורו ממנו. הארון תמיד נכון לתנועה, נכון לנדודים, נכון לברוח מהמלך שיכריז עליו כסמל לאומי או כדגל, ולמעשה יהפוך אותו לסמל לשלטונו שלו. לא דגל ולא סמל ולא מוקד הזדהות, אלא באמת ארון עץ עם לוחות שהעיקר בהם הוא מה שכתוב בהם, ולא מה שיעשו מהם אחר כך.


וכך יוצא, שבדיעבד, באותו המקום שבו ציוותה תורה על הארעיות האנטי ממסדית, באותו המקום ציוותה על הממסדיות. באותו המקום שבו שללה מהשליט את בעלותו על המקדש, באותו המקום הניחה את המודל למקדש הממלכה. אולי באמת יש סתירה בין שני היסודות האלה, אבל זוהי סתירה שהחיים אינם יכולים בלעדיה.