חוקת: סדר הדברים

סיפורי המקרא לא תמיד מסודרים כסדרם. את הכלל הזה לימד רש"י:

"וימת תרח בחרן" - לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען, והיה שם יותר מששים שנה. שהרי כתיב 'ואברם בן חמש שנים וע' שנה בצאתו מחרן', ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברם מחרן; עדיין נשארו משנותיו הרבה! ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו 'לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו'. לפיכך קראו הכתוב מת (בראשית יא לב)."

הווה אומר: למרות שהליכת אברם קדמה למיתת תרח, בכוונה תחילה סידר הכתוב את האירועים לא כסדרם הכרונולוגי, כדי ש"לא יהא הדבר מפורסם לכל"!

אפשר להבין את דברי רש"י בכמה דרכים, ולענייננו חשוב כאן שדרך המקרא לעתים לסדר סיפורים לא כסדרם, כדי להעביר מסר חשוב יותר; אבל עדיין מוטלת על הפרשן והקורא החובה להתחקות אחר הסדר הנכון, ולראות מה היה יכול להשתמע ממנו. (להרחבה נוספת – כאן)

*  *

על הדרך הזו, אנו רשאים להתבונן בסידורי פרשיות אחרות. כידוע, נחלקו ראב"ע ורמב"ן על מקומה של פרשת קורח; רמב"ן, נאמן לשיטתו שהתורה כסדרה למעט מקומות הכרחיים וספורים ומוצהרים, קורא אותה במקומה, לאחר חטא המרגלים. ראב"ע, לעומתו, נאמן לשיטתו ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא עיקרון שמתיר לנו לחפש הקשרים שלא על פי סדר הסיפור, מבין שאירועי קורח אירעו במקום שבו התעוררה הבעיה – עם הדחת הבכורים ממעמדם, מיד לאחר חטא העגל. כלומר, מבין סיפורי הנסיונות במדבר, קורח הוא הראשון, ולא האחרון. מדוע אם כן סופר במקומו הנוכחי? על כך אין ראב"ע עונה, ואפשר לענות כמה תשובות, מן הסתם בתחומי המסר האמוני והערכי, כיצד התורה בונה סולם של התנהגויות, מה היא רואה כחמור יותר ומה כפחות, מתי יש לספר סיפור כך ומתי אחרת.

אבל מכיון שניתנה רשות, אנו רשאים להרהר, מה דפוס ההתנהגות של משה על פי סדר התפתחותם של האירועים כפי שאירעו באמת, לשיטת אבן עזרא.

מעשה העגל (שמות ל"ב) הוא ראשון המעשים. במעשה זה משה מגיב ספונטנית, במעשה חריף וחריג, ושובר את הלוחות שקיבל זה עתה מלמעלה, ובכך מבטל את הברית שנכרתה בין העם לאלוהיו. אף המדרש רואה בזה מעשה שעשה משה על פי דעתו, אלא שהקב"ה הסכים על ידו. משה נוקט פה בעמדה עצמאית לחלוטין.

מעשה קורח (במדבר ט"ז) הוא השני. מכיון שיש גם פה ערעור על בחירתו של ה', רואה גם פה משה מרד; אלא שלמרד זה כבר מתגנבת נימה אישית, של ערעור על משה עצמו. התגובה עדיין עצמאית: את מבחן המחתות הוא מציע על דעת עצמו, וגם פקודת ההיבקעות שניתנת לאדמה נראית כאילו שלו היא, כביכול הוא תובע מה' שיברא בריאה. אגב, מבחן המחתות אכן לא סיים את הסיפור. אמנם כל מאתים וחמישים מחזיקי המחתות נשרפו, אבל לא היה בכך די כדי לומר מי כן נבחר, בניגוד לתכניתו של משה – אולי מפני שהנשיאים מיהרו והקדימו את המבחן, אולי מסיבה אחרת. כך או כך, אלוהים עצמו נצרך לשוב ולומר, הפעם בעצמו, שיש לערוך מבחן מסוג אחר לגמרי: מבחן המטה הפורח, שתוצאותיו חד משמעיות. והרבה פחות הרסניות.

המבחן השלישי הוא בקברות התאווה (במדבר י"א). שלא כבשתי הפעמים הקודמות, אין כאן מרד ולא אמירה עקרונית מכל סוג שהוא, אלא קיטורים. משה עדיין נפגע, עדיין רואה מרד, ועדיין מגיב עצמאית, אבל התגובה הפעם משנה כתובת וכיוון, והוא "זורק את המפתחות" לפני ה'. שלא כמו בפעם הקודמת, הנזיפה שהוא מקבל מה' ("היד ה' תקצר? עתה תראה היקרך דברי אם לא"), מעודנת ככל שתהיה, גלויה.

ובחטא המרגלים (במדבר י"ג-י"ד), כבר אין משה מגיב כלל. כל הדין והדברים מתנהלים רק בין כלב לעם, ומשה שותק. את דבריו אמר מול ה', וכל כולם בקשת רחמים.

התגובות לחטאים, גם הם עוברות תהליך. על חטא העגל יש עונש ישיר – בני לוי העוברים משער לשער, ענישה ישירה וקשה. כך גם על קורח – אש ופי האדמה, אבל רק על האשמים הישירים. אולם מכאן והלאה הענישה איננה ענישה, אלא רק הולכת המתלונן בדרך בה ביקש ללכת: בשר ביקשתם? בשר תקבלו; את הארץ דחיתם? במדבר תישארו.

המהלך, איפוא, ברור למדי. מפעולה ותגובה ישירה ומיידית של המנהיג כלפי עמו, שתכליתה אולי הרתעה והטמעת הרגלים, עובר גם העם וגם משה כביכול חינוך מחדש: לא להגיב מיד, לתת לאנשים לאכול את מה שבישלו. בסופו של דבר העם יהיה חייב לעמוד על רגליו. סיפור קורח, לפי זה, הוא שלב די התחלתי בתהליך.

*  *

על הרקע הזה, יש לקרוא עתה את סיפור מי מריבה. גם שם תובע העם, גם שם יש בדברים משמעות של מרד, ומשה אכן איננו מגיב מיד, אלא בנפילה על פניו, כפי שלמד. איננו יודעים למה הוא ציפה, אבל נראה שתגובת ה' הפתיעה אותו: לא הולכה בדרך שביקשו כדי להוכיח שסופה אבדון, אלא היענות פשוטה, כאילו כלום. אולי הבין משה שגם כאן יקרה משהו בסוף, אולי ציפה לעונש. על כן עמד לפני הסלע, והפגין את חוסר שביעות רצונו, בדיבור ובמעשה.

                               משה מכה בסלע; ציור קיר מבית הכנסת העתיק של דורא-אירופוס, המאה השלישית

אבל התהליך כבר המשיך הלאה. בפעם הבאה, בסיפור הנחשים, משה איננו נוקט שום פעולה לפני שהעם עצמו בא, מודה בחטאו ומבקש ממנו להתפלל. תגובת ה' הפעם מחייבת כל אדם ואדם לעשות משהו – להביט אל נחש הנחושת - כדי להיזכר, כדי לחלץ את עצמו ממצבו. ובסיפור בעל פעור תיעצר המגפה בזכות פעולה עצמאית של מישהו אחר, של פינחס, שלא נצטווה על כך מלמעלה; למרות שמשה הצטווה לפעול ("הוקע אותם לה' נגד השמש"; האם ציוויו שלו "ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו" הוא אכן מילוי ציווי זה?), לא זו הפעולה שהפסיקה את המגיפה.

בסופו של דבר, זה מה שמלמד מהלך העניינים הזה: תפקיד המחנך הוא ללמד את הנער לצעוד על רגליו שלו, גם אם ייכשל, גם אם זה יכאב לשני הצדדים. בסופו של דבר, המטרה היא לשחרר, להניח, לתת לדור הבא לומר את דברו. לא תמיד תהיה שם לתקן, ולא על הכל אתה אחראי.

חוקת: חזרה לנורמליה

המקרא מלא במשקעים של עמי הקדם. כבר הניצב בשערי המקרא, בסיפור הבריאה ובסיפור המבול שבעקבותיו, מתקשה שלא לזהות שם דמיון, הקבלה ולפעמים יותר מזה, בין הסיפורים האליליים הידועים לנו ממסופוטמיה העתיקה לבין עיצובם של סיפורי המקרא; לעתים בקוים כלליים, לעתים גם בפרטים, לעתים בפרטי פרטים, ותמיד מתוך מגמה מפורשת, לרמוז ולהבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. שמות האלים וסכסוכיהם הרבים, הנעדרים מן המקרא, הרמיזות המיניות שנעלמות מן הסיפור, רמזי היצורים המיתולוגיים, אנושיים ושאינם, שבאים כולם לומר מה בין אלוהים לאלילים ובין עובדי אלה לאלה.

המשקעים בולטים, יותר או פחות, בהתאם למצב הסיפור וגיבוריו. משפחת האבות הנודדת אולי אינה מעוצבת ממש כסיפורי ערי הקדם, שמהן התרחקה, אבל חוקיהם בהחלט משתקפים בסיפורים. הירידה למצרים צובעת מחדש, ובבת אחת, את הסיפור בצבעים מצריים עזים: גם בעיצוב הדמויות ושמותיהם, גם במערכת הסמלים והחלומות האופיינית והענפה, וגם במונחים רבים החודרים לתוך הסיפור ("אחו", "סוף" ו"תיבה", למשל), מהם אף כאלה שהתאזרחו מאז בספרות העברית כאילו היו שם מאז ומעולם.

ההשפעה הזרה נמצאת כל הזמן. צליליה גוברים כשהסיפור נמצא עמוק במקום הזר, אבל המנגינה החרישית מלווה אותו כל העת. אפילו בתקופת הנדודים, שבה העם מנותק כביכול מכל ציוויליזציה, ניתן פה ושם לזהות משקעים, רחוקים כבר יותר, חלקם אינם מודעים, ממש כנודד העקור, שכבר ניתק מכור מחצבתו אבל נושא את המורשת בדמו ובחלומותיו. את העגל שאבו ההמונים מזכרונות עמומים אלה, אבל דומה שלאט לאט הצלילים מתרחקים והולכים.

והנה, על סיפה של הארץ הנושבת החדשה-ישנה, ערב החזרה לחיים של ממש, מתפרצת שוב ההוויה הזרה אל פני השטח, אל מרכז הבמה. נחשי נחושת, שכמותם ניתן למצוא עד היום בחפירות בארץ אדום ובמכרות נחושת בארץ, מסתננים בזחילה אל הסיפור; עוד מעט ויעמוד קוסם מואבי, נביא לגויים, שדמותו תונצח לעתיד בידי חסידיו בכתובת מסתורית בדיר-עלא, היא סוכות המקראית, וביטוייה יצביעו על קשר ישיר לעיצוב הסיפור המקראי אודותיו. לא רק נושא הסיפור יהיה הנביא הזר – הסיפור עצמו יהיה בעל סגנון מיובא.

נחש נחושת, המאה ה13 לפנה"ס

דומה, שהמקרא מקבל את ההשפעות האלה בזרועות פתוחות ובכוונה תחילה. לא מדובר רק בציטוטים ובעיצוב על פי דגמים קיימים, או ברמזים לסמלים אליליים דוגמת האל בעל הקרניים המכה את אויביו, אלא אף בציטוטים של ממש. כך מסביר הרמב"ן את שירת המושלים:

"עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן,  כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן.  אוֹי לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹש, נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן; וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא":

והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו'. כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר, ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות, וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק לד), וכן נאמר בספר יהושע (יג י) סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון. והיו המושלים אומרים לאמורי, באו חשבון ותשבו בה, תבנה ותכונן אחרי חורבנה, עיר סיחון אשר המלך עליה... והגון הוא מאד שנאמר כדברי רבותינו (במדב"ר יט יח), כי המושלים בלעם וכיוצא בו מן הקוסמים, שהיו נושאים משל בעתידות...

הרמב"ן מסביר את שירת המושלים כציטוט שמצטטת התורה את מושלי המשלים, מקרב העמים, כדי להביא ראיה לדבריה. כאילו לא די בכך שמדובר בציטוט של קוסמי קסמים ועובדי עבודה זרה בתוך המקרא, אלא למעלה מזו – היא זקוקה לדבריהם כראיה לביסוס טענותיה!

אל בעל קרנים; קפריסין, LBIIb

*

עוד קודם לכן, הפרק הזה מצטט מספר יצירות בנות הזמן: את שירת הבאר, ואת "ספר מלחמות ה'". היסוד האנושי גובר והולך ככל שאנו מתקרבים אל הארץ. והארץ, כדבריו של ר' נחמן מברסלב, ארץ ממש, עם עצים ואבנים. ככל שמתקרבת החזרה אל הריאליה, אל ההיסטוריה, אל החיים האמיתיים, מתגברים גילויי היצירה. לכל אורך תקופת המדבר לא ידועה לנו ולו יצירה אחת שנוצרה במדבר, והנה כאן, בשנה האחרונה, על סף הארץ, למעשה בתחילת מסעות המלחמה על מזרח הירדן, שתי שירות:

האחת, שירה על אירוע של חיי נפש, שירת הבאר, שמחבריה אנונימיים ואינה מיוחסת לנביא והמנהיג. העם עצמו שר, והוא מזכיר אף את הממסד העממי. "כרוה נדיבי העם במחוקק" (במדבר כא יח), הלא הוא כמעט בדיוק "לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם" (שופטים ה ט), של שירת דבורה המאוחרת אך במעט, הארץ-ישראלית כל-כולה. שם ה' איננו נזכר בשירה הזו כלל. השירה היא שמחה פשוטה, על אירוע של חיי יום יום, כשירי קוצרים וכשירי עובדים אחרים, המוכרים היטב מן המקרא ומחוצה לו.

השנית, שירת המלחמה. גם סוג זה הוא ז'אנר נפוץ מאד במזרח, ואף שירת המושלים שפתחנו בה משתייכת לסוג הזה, אלא שפה מדובר בציטוט מתוך ספר שירה, שאסף שירי מלחמה של ישראל מתקופות שונות (מאלו תקופות? מי שר? מתי נאסף? מתי נקבע שמו של האוסף? מתי הוכנס לפרשה? האם מדובר בספר מצטבר? שאלות שעולם מחקר ואמונה שלם תלוי בהן). הספר הזה נקרא "ספר מלחמות ה'", שעליו אומר הרמב"ן

 "ודרך הפשט ב"ספר מלחמות ה'", שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספר המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות".

גם שירה זו אין בה אלא פירוט המקומות שנכבשו. ושוב, שירת דבורה כוללת חלק דומה, אלא ששם זו שירת נביאה, והיא כל כולה לשם ה'; שירת "את והב בסופה" כפי שהיא לפנינו אין בה חלק כזה. היו מן הסתם אוספי שירה נוספים כאלה, בהם "ספר הישר" (=ספר השיר? ספר המשורר? כזכור, חז"ל פירשו את הצורה העתיקה "וישרנה הפרות", שמואל א ו יב, מלשון "שירה") שהכיל את שירת יהושע "שמש בגבעון דום", ואת קינת דוד "הצבי ישראל"; שתי יצירות אלה כרוכות גם הן במלחמות, ושתיהן ארץ ישראליות במובהק.

התופעה הזו דומה במידת מה למה שהתרחש באמצע ימי הבית השני. בתולדות ישראל התקופה שעד החשמונאים היא חור שחור. אין לנו ולו שם אחד מכל התקופה הארוכה שבין תום ימי שיבת ציון, אי שם באמצע התקופה הפרסית, ועד המאה השניה לפנה"ס; אין לנו ולו מימרא אחת, משפט אחד, הלכה  אחת, זכרון אירוע אחד בכל ספרות ישראל העתיקה. והנה, על סף ימי החשמונאים, התפוצצות מידע: החל מיצירות שנגנזו במערות מדבר יהודה, עבור דרך יצירות מסוגו של ספר "בן סירא", וכלה בספרות חז"ל, שמתקופה זו והלאה שוקקת שמות, זוגות, חכמים, מחלוקות ועוד ועוד. כאילו תחושת העצמאות המתקרבת, או משהו באווירת התקופה, נתן את האות לשחרור מעיינות היצירה, שבאו, כידוע, בד בבד עם קליטת ההשפעה ההלניסטית.

*

אלה הם, איפוא, סימני החזרה לחיים, להיסטוריה, לנורמליה: יצירה אנושית, וקליטת השפעות מבחוץ. מהפנים אל החוץ ומהחוץ אל הפנים, ככל גוף חי. כל זמן שאין יצירה, אין קליטה; כל זמן שאין קליטה, אין יצירה.