יום חמישי, 25 באפריל 2013

ל"ג בעומר: מסע הנצחון של ר' שמעון בר יוחאי


מסורות שונות, משלהי העת העתיקה ועד סוף ימי הבינים, מוסרות בדרכים שונות רשימה של למעלה מעשרים צומות במשך השנה. תשובות שונות מימי הגאונים מזכירות בין עשרים וארבעה לשלושים וששה ימי צום בשנה (המספר נראה סכמטי, כפולה של שנים עשר חודשי השנה, ומכל מקום סדר הגודל חוזר על עצמו גם במקומות אחרים). פייטנים מכל תפוצות ישראל בימי הבינים – אשכנז, ספרד, בבל, ארץ ישראל ואיטליה – חזרו על רשימות כאלה שוב ושוב, החל מר' אלעזר הקלירי, וגם רשימות הלכתיות יש בידינו מדורות שונים (את כל החומר ריכזה שולמית אליצור, בספר בשם "למה צמנו" שיצא לאור בתשס"ז).

מקצת מכתבי היד מוסרים רשימת צומות ונימוקיהם, עם הנחיות כלליות ודברים בשבח התפילה; מקצת מכתבי היד הם פיוטים ותפילות שנתייסדו על סדר הצומות, בדומה לפיוטים רבים אחרים שיסודם ברשימות בנושאים שונים. הקירבה בין הרשימות רבה, כמו גם השוני הנקודתי ביניהן. בכולן מדובר ביום צום אחד או יותר לחודש, לרוב נימוקו באירוע מימי המקרא, לעתים קרובות גם באירוע מימי התלמוד. במקרים רבים מדובר ביום פטירתו של מנהיג או חכם, ויש ימי זיכרון לאירועים טראומתיים דוגמת פילגש בגבעה (שופטים יט-כא). הדעת נותנת – ועצם השינויים שבין רשימה לרעותה גם היא מראה כך – שלא רבים נהגו לצום בפועל בימים אלה. אף הכללתה של רשימה כזו (בשם "תענית בתרא") בשולחן ערוך עצמו, לוותה במילות הסתייגות והמעטה, ובפועל לא קיבלה תהודה מעשית. אולם העובדה במקומה עומדת: עצם קיומה של רשימת צומות לכל חודשי השנה בכל תפוצות ישראל.

הקדומה שברשימות נמצאה לפני קרוב לארבעים שנה כתובה על הטיח שנפל מקירות בית הכנסת העתיק של רחוב שבעמק בית שאן. מספר כתובות שוחזרו מתוך הטיח, וביניהן כתובת המציינת רשימת צומות לכל השנה (הח"מ, רשימת צומות מבית הכנסת ברחוב, לשוננו 77 ב-ד תשע"ה, עמ' 311-318). זו רשימה שהשתמרה חלקית, והמייחד אותה הוא העדר מוחלט של סיבות ואירועים – רק רשימת תאריכים עם ציון ההנחיה שיש לצום בימים אלה. רשימה זו, בניגוד לרעותיה המאוחרות ממנה, גם בשל מיקומה על קירות בית כנסת ממש וגם בשל העדר הסיבות, נראית כאילו אכן שימשה כהנחייה מעשית; תאריכה הוא במאה החמישית (!) לספירה.


חפירת בית הכנסת ברחוב. בקדמת התמונה רצפת פסיפס עם כתובת הלכתית

כמה תאריכים מעניינים נמצאים בה, וכמובן ניתן לעקוב עתה אחר השתלשלות המסורת הזו דרך הרשימות המאוחרות יותר, המביאות סיבות ואירועים ביסוד הרשימה. בין התאריכים נמצא, למשל, כ"ז בניסן, שעל פי מספר מסורות מאוחרות יותר הוא יום פטירת שמואל הנביא, או יום שריפתו של ר' חנינא בן תרדיון.

תאריך מעניין נוסף – והוא בעצם סיבתה של רשומה זו – הוא י"ח באייר. גם תאריך זה נזכר ברשימות מאוחרות, והוא מוסבר כיום מותו של יהושע בן נון, אולם יום מותו של יהושע נזכר ברשימות אחרות בתאריך אחר. מסורת אחרת מזכירה רעש אדמה שאירע ביום זה. ברור שאין בטחון במסורות אלה, ואין יודע מה מקורן (אם כי באחת ההרצאות קם אחד השומעים והעלה השערה, שהוא עתיד לפרסמה, ולפיכך לא אפרט אותה כאן, בדבר רעש אדמה, שנזכר בכמה תעודות מהתקופה הביזנטית, שאליו כנראה מתייחסות אותן מסורות קדומות). יום זה הוא, למעשה, ל"ג בעומר.

*

בין אם נהגו לצום בפועל ביום זה ובין אם לא, ברור שיום שמחה הוא לא היה. במקורות הקדומים אין גם שום קישור בין יום זה ובין מותם – או הפסקת מותם – של תלמידי ר' עקיבא, ובוודאי שלא למרד בר כוכבא, ואף לא לר' שמעון בר יוחאי. למעלה מזאת: באנלוגיה מעניינת, גם כשמתחיל לצוף זכרו של יום זה כיום של אירוע חיובי, עדיין לא מדובר ביום של מנהגי שמחה כלשהם.

ובכל זאת, זה למעלה מארבע מאות שנה מצויין יום זה ללא עוררין, בכל תפוצות ישראל, אחד המרבה ואחד הממעיט, בין אם כיום של "מקצת שמחה" ובין אם כיום של שמחה רבה; מנהגי האבלות של הספירה פוסקים בו, לפחות ליום אחד אם לא לגמרי; וכמובן, בראש המנהגים נמצא המנהג, שגם הוא התפשט בדורות האחרונים בכל תפוצות ישראל, של הדלקת מדורות.

ההקבלה – שלא לומר ההשפעה – של מנהגי ה"זיארה" הערביים העממיים, הכרוכים בעליות לקברי קדושים, ניכרת כאן היטב. ההילולא הנערכת במירון, על ההדלקה הגדולה ושריפת המטפחות על קבר רשב"י, מהווה אות וסימן לכל דומותיה, ולמעשה למדורת ל"ג בעומר כבר יש חיים משל עצמה, והיא כבר מנהג עממי שצובר מסביבו מנהגים נוספים, איש לפי טעמו וקהילתו וחברתו, דתיים וחילוניים כאחד.

מסע הנצחון של ל"ג בעומר קשור בטבורו למסע נצחון אחר, בן אותה תקופה, והוא השתלטותם של מנהגי המקובלים ותפיסותיהם על מרכז התודעה והתרבות היהודית. למרות שבימי הבינים ההגות היהודית נעה בין קטבי הרציונליות למיסטיקה, ועל אף שלמרות השפעתם הרבה של מקובלי ספרד נראה כאילו יד הרציונליסטים היא על העליונה, הרי שסביב המאה השש עשרה התהפך הגלגל. תוך דורות מועטים לא נותר כמעט הוגה דעות משפיע ומרכזי אחד שלא הודה בקבלה כתורת האמת ועומק סודותיה של היהדות. לא כולם עסקו בה בפועל, ויש לשער שחלקם גם שילמו לה מס שפתים בלבד, אבל כמעט ואיננו שומעים על התנגדות ממשית, לבד משוליים לא גדולים. הנצחון הוא שלם.

אמנם, דוקא במישור ההלכתי ניכרת הקבלה פחות ממישורים אחרים. אולי קרה הדבר בשל מרכזיותה של מסורת ההלכה ופסיקתה, אולי בשל העובדה שהפוסקים המרכזיים מצאו את הדרך להודות בעליונות הקבלה ובו בזמן להשאירה בתחום העליונים, מבלי להורידה בפועל לחיי המעשה ההלכתי. אולם האתוס היהודי השתנה מן הקצה אל הקצה. אין מדובר רק במנהגים שהחלו לאפיין את חייו של היהודי, כגון קבלת שבת בנוסח מקובלי צפת, קטעי "לשם ייחוד" שנוספו לפני כל מצווה ותפילה, או תיקון ליל שבועות ודומיו. תפיסת העולם השתנתה. תודעת החטא הקצינה; ראיית ההיסטוריה קיבלה כיוון שונה; המצוות נתפסו כמזיזות עולמות עליונים; הטרמינולוגיה הדתית עברה שינויים מרחיקי לכת; והבנת מקורות קלאסיים השתנתה גם היא רטרואקטיבית. כל העולם היהודי שינה כיוון.

בין השינויים המשמעותיים שנבעו משינוי התפיסה, הוא מעמד ההלכה. בגלל מרכזיות המעשה הדתי, והמשמעות החדשה שנודעה לו, הפך כל שינוי מתבקש לבעל פוטנציאל של סיכון קוסמי. עד היום הזה איננו מעיזים לשנות נוסחאות תפילה שפג תוקפן, מפני החשש ממשמעות שאיננו יודעים מה היא. מעל לכל, מגמות ההחמרה ההלכתית הפכו להיות דרך המלך בפרקטיקה הדתית.

בדור האחרון, עם התפשטות תורות ה"ניו אייג'", זכתה הקבלה לדחיפה נוספת, והעיסוק בה חוצה גבולות ואף יבשות. השפעתה חורגת היום מגבולות המעשה והחברה הדתיים, ומי יודע מה צופן לה העתיד.

אינני יודע אם איזושהי דת מונותיאיסטית אחרת עברה שינויים מרחיקי לכת כאלה על ידי זרמים מיסטיים. בכולן קיימים זרמים מיסטיים, אולם דומה שהשפעתם מעטה יותר, והן לא נתפסות בהכרח כעומק סודות הדת ואמת אמונתה המוחלטת. אינני יודע גם עד כמה היתה להשתלטות הזאת חלק בהקמתן של התנועות הלא-אורתודוקסיות  ביהדות, שבדרך כלל אינן דוגלות בקבלה, בלשון המעטה.

מכיון שמיסטיקה היא באמת עניין אזוטרי במהותו, ואיננו שווה לכל נפש, הרי שמה שנפוץ באמת בציבור – לבד מאותן עניינים תודעתיים שצוינו למעלה – היא הפרקטיקה הקבלית, שאינה מתבטאת בהכרח בהלכות, כאמור, אלא במנהגים אחרים, לעתים מרובים מאד, וכדרכה של מיסטיקה, הם כבר גובלים במאגיה. המאגיה והמיסטיקה אינן זהות, אולם הן חולקות שתיהן את ההכרה בעולמות אחרים, ואת ההפחתה בעליונותו של ההגיון האנושי, ולפיכך הגבול ביניהן נחצה לעתים קרובות. אותו יחס רתיעה משינויים כלשהם בתפילות, למשל, איננו נעדר גוון מאגי, של פחד לשנות את המילים שעושות את העבודה.

אינני יודע איזו עמדה עלינו לקבוע לגבי המהלך הזה, והאם יש צורך בימינו להגדיר מחדש את יסודות תודעתנו הדתית. אין מי שהמנטאליות הזו לא עומדת היום בבסיס חינוכו, ברב או במעט, בדור ראשון או בדור שלישי, כמסורת בית אבא או כמסורת רחוקה יותר, של עיירת בית סבא ואף אחורה מכאן. כמו שנוהגים לומר ברשתות החברתיות, "אני רק אניח את זה כאן", ואשמח לתגובות.




(עוד על ל"ג בעומר: http://misgav.blogspot.co.il/2012/05/blog-post_09.html)

יום רביעי, 3 באפריל 2013

שמיני: על יחסיותו של הזכרון ההיסטורי


ההתרחשות הכמעט יחידה בספר ויקרא, שכמעט כולו הלכות ומצוות, היא התרחשות שאמורה היתה להיות חגיגית מאד. שבעה ימים של הכנות וקרבנות הגיעו לשיאם ביום השמיני, שבו אהרן ובניו נחנכו בכהונתם. אבל בשיאה של החגיגה, עם ירידת האש לאכול את המנחה ואת החלבים, ועם רינתם של העם כולו, יוצאת אותה האש עצמה ושורפת את שני בני אהרן, נדב ואביהוא:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

כאן תולה הכתוב את חטאם באש הזרה, אשר לא ציוה אותם; אולם הדברים נותרים מעורפלים. בהמשך הפרשה, באמצע הסיפור, קוטעת פרשיה הלכתית אחת את רצף האירועים, ומזהירה את הכהנים לא לבוא אל המקדש שתויי יין; הקורא נותר עם הרושם שהציווי קשור כנראה למהלך האירועים. הקשר זה הוביל אחדים מהחכמים לראות את חטאם של נדב ואביהוא דווקא בשתיית היין. אולם סיפור האירועים ממשיך עוד לאורך כמה פסקאות בודדות, ואז נקטע ברצף של פרשיות הלכתיות, ובפרק ט"ז חוזר הקב"ה ומתייחס שוב לאותו אירוע במילים "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ". הפעם כבר אין כל חטא מוזכר, אלא להיפך – בני אהרון מתו מפני קרבתם אל ה', וכל הטקס המתואר שם בהמשך הפרק נועד למנוע את הקירבה, להפוך אותה לזהירה ורחוקה וטעונת הכנה ומסתתרת בענן על הכפורת, לבל ימות שוב מישהו מפני קרבתו אל הקודש.

המוות הוא פתאומי, וגם התגובה עליו מעורפלת. משה מסרב לתת לאירוע לקטוע את החגיגה, אולם אינו עומד בפני תגובתו של אהרן: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה. ועם זאת, סיפור חנוכת המשכן למעשה נקטע ואינו מגיע אל סיומו. דבריו של אהרון מהווים את סיום התיאורים, ומשם והלאה אין חוזרים אל אירועי אותו היום. והספק מנקר – האם אפשר שאין מותם של נדב ואביהוא עונש על חטאם שלהם, אלא על חטאו של מישהו אחר, שהמילים נעתקו מפיו, שאולי מרגיש אשמה, שאינו מוכן לאכול מקרבן החטאת, ובנים מתו בחטא אביהם, יוצר העגל בחרט?

דומה שהמבוכה שוררת בתיאור האירוע המסתורי הזה. התורה כביכול איננה ששה לדבר עליו, ואיננה מרחיבה בסיבותיו. נדב ואביהוא, שהיו חלק משכבת ההנהגה הצעירה העתידית במעמד הר סיני, נעלמים מהבמה, וכל סיפור המשכן וחנוכתו מקבל טעם חמצמץ של סיפור שלא סופר במלואו.

*

שנים רבות אחר כך, באחד מהמקומות הלא רבים במקרא המגלים מה בלבו של גיבור הסיפור, מספר ספר מלכים:

וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית יְהוָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה. וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (מלכים א יב)

פילוג הממלכה והקמת ממלכת ישראל בידי ירבעם לווה ברפורמה פולחנית, לכאורה מרחיקת לכת. הקורא, האמון על התורה, עודנו זוכר את העגל ההוא, זהב גם הוא, ואת סיסמת המרד "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"; והנה הוא קורא פה לחרדתו, אותו סיפור מעשה בדיוק, ואותה סיסמה ישנה מופרחת שוב לחלל האוויר; והפעם היא איננה מרד, אלא לגיטימציה. לא מורד קורא אותה נגד מלך, אלא המלך עצמו, לאחר שממלכתו כבר עומדת על תילה. כאמור, המקרא טורח להדגיש שאין מעשה זה אלא טכסיס, ופיו וליבו של ירבעם לא שווים היו, אולם כבר ראינו, כי מעטים מאד המקומות שבהם משתמש המקרא ב"פטנט" זה, וממילא לא יכול היה העם לדעת זאת. רק דבריו הגלויים של ירבעם גלויים היו, ורק אותם שמע העם. אנו מצפים פה להסתייגות, לאי נוחות, להתעוררות זכרון, אבל דבר מכל זה איננו קורה. הרושם הוא שהעגלים הופכים באופן טבעי לחלוטין להיות הפולחן הרשמי של ממלכת ישראל, ללא אי נוחות כלשהי.

למעלה מזו: הנביאים שלחמו נגד מלכי ישראל ורשעתם, גם בתחום הפולחני, לא יצאו נגד העגל בפעולות של ממש. לבד מתוכחתו של הושע, מאוחר הרבה יותר, איננו שומעים את אליהו ואלישע – שלא התביישו לפעול נגד מה שלא נראה להם – יוצאים נגד הפולחן הזר הזה, כשם שאינם יוצאים כלל נגד פילוג הממלכה, לא הם ולא שום נביא אחר. העגל כביכול החליק בטבעיות למקומו הפולחני, ואיש לא ראה בו עבודה זרה!

ברור לעין כל, שאף ירבעם לא הציג את העגלים כאל אחר. העגל ייצג בדבריו את האל המוציא ממצרים, והוא אינו מתכחש כלל למסורת ההיסטורית הישראלית המושרשת כל כך. אלא שמסורת זו כרוכה, על פי דבריו, דווקא בעגל, דווקא במה שאצלנו נקרא "חטא העגל". והחשד מתגנב, שמא מסורת אחרת פועמת בדבריו של ירבעם?

הרושם הזה מתעצם, כשאנו נוכחים שלשני בניו קורא ירבעם, לא פחות ולא יותר, נדב ואביה. גם אביה שלו מת בצעירותו, ונדב אף הוא נרצח לאחר שתי שנות מלוכה בלבד; אולם גם ללא זה, הדמיון בין שני הסיפורים הוא רב מאד. כביכול, ירבעם מייצג פה מסורת הממשיכה את אהרון דווקא, ולא עוד אלא שבתפקידו כעושה העגל, כפי שהתורה עצמה מספרת, בסיפור שהוא בפני עצמו בעייתי עד מאד; אולם אין ספק שהדגש בדבריו אחר לחלוטין. אהרון, יוצר העגל, עשה כהלכה, ואין העגל אלא סמל ישראלי עתיק יומין, ושני בניו העיקריים הם נדב ואביהוא, שראו את האלוהים, פעמיים.

איזה סיפור הכיר ירבעם? הלא לא ייתכן שסיפור חטא העגל כפי שהוא לפנינו היה הסיפור המוכר לו. גם לא ייתכן שזה הסיפור שהכיר העם בישראל, שכן אז היה דוחה את הרפורמה של ירבעם בשתי ידיים. אבל הוא קיבל אותה בשתי ידיים, וכל סמלי החטא ההוא הופכים פה לסמלי הממלכה החדשה.

נראה ברור שירבעם הציג את עצמו, וכך גם נתפס בעיני עמו, לא כרפורמאטור, אלא כמשיב עטרה ליושנה. רוח העם שמרד לא היתה נוחה מדוד וביתו, ועתה אנו רואים שגם לא מהקמת המקדש בירושלים ומזניחת מקומות הפולחן הישנים והמקודשים. דברים אלו דומים היו עליהם כסטייה ובגידה, ואת העגלים הם משיבים לבית אל ודן, שני מקומות המקדש הקדומים. יש לזכור שבספר בראשית, ולמעשה בתורה כולה, המקום היחיד שנזכר בשמו כמקומו של מקדש בעתיד, הוא בית אל. וסמלי השיבה למסורת הקדומה, לעבודת האלוהים כפי שהיתה לפני שהתקלקלה בידי בית דוד, הם העגל, נדב ואביהוא!

בעיני ירבעם, אילו היתה תורה שלמה בידו, היתה פרשת שמיני מוקעת כסילוף, כהטייה שנועדה גם היא להשמיץ את זכר העגל ההוא ועושיו, ולקדש את זכר אלעזר ואיתמר, אבות הכהונה בירושלים הסוטה. המסורת שבידו – וביד העם - אחרת היתה: הנה אלוהיך ישראל.

*

באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת נחשפה מצודה קטנה על הדרך מעזה לעקבה, כונתילת עג'רוד שמה. על פי ממצאיה משייכים אותה החוקרים לממלכת ישראל דווקא, וזמנה בימי המלוכה, במאה השמינית לפנה"ס. באחד מחדרי המצודה, ששימש אולי לפעילות דתית, התגלו שני פיטסים גדולים, ועליהם ציורים וכתובות, חלקם מציגים מצבי פולחן. על האחד מהם שורת אנשים מתפללת, ומעליהם טקסט תפילה מסתורי ומקוטע; ועל השני שתי דמויות, ראשן ראש עגל, ומעליהן כתובת: "ברכת אתכם ליהוה שמרן ולאשרתה", ברכתי אתכם לה' שומרון (או שומרנו) ולאשרתו.
 


 

והתורה, שבעינינו היום היא חזות הכל, נדחקת לה לקרן זווית, והנה היא איננה אלא אחת המסורות שרווחו בעם ישראל של ימי הבית, וחלק גדול מהעם לא הכיר אותה, ואם הכיר, לא הכיר בה.

ושוב אנחנו נוכחים לדעת, כי לא האירועים מעצבים תודעה, אלא הסיפור שמסופר עליהם. ביסוד שתי המסורות מונחים אותם אירועים, אותם שמות, אותם סמלים. אולם ההקשרים הניתנים להם, הסיפור המורכב מהם, המשמעות הניתנת להם, יוצרת את ההבדל שכבר איננו ניתן לגישור.

בימי הבית השני כבר סופר סיפור אחד, וגירסת הממלכה הצפונית נעלמה ואיננה. אולם תחת הגירסה הסיפורית השונה, באה עתה גירסת הלכה שונה, ותחת הפילוג שבסיפור בא עתה הפילוג שבמעשה. שוחרי פילוגים אנו, וגם בימינו, כבר אחרי שנות דור מועטות, הולכים ונוצרים סיפורי ראשית-המדינה אחרים, שביסודם ערכים שונים ודמות חברה אחרת. האם נגזר עלינו לנצח לחזור ולסבוב במעגלי הסיפור שאיננו נגמר? האם לא נוכל לשבת כולנו סביב מדורה אחת, ולספר לילדינו את אותו הסיפור?

 

 

 

(עוד על פרשת שמיני: http://misgav.blogspot.co.il/2012/04/blog-post_11.html)