יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

ויגש: ממה מורכבת זהות, וסיפור על עיירה וניגון



בין מלכויות ישראל ויהודה היתה מלחמת זהויות. פילוג הממלכה אמנם בא על רקע של דרישות כלכליות-חברתיות של הפחתת מיסים, אבל קו השבר נפער לאורך גבולות השבטים; מצד אחד – יהודה, בנימין ושמעון, ומצד שני אפרים, נפתלי וזבולון, יששכר ואשר וחצי המנשה (שבטי עבר הירדן המזרחי הלכו פורמלית עם ירבעם, אבל בפועל הקשר ביניהם לא היה חזק, וכלפי חוץ אולי אף לא היה מורגש כלל).

נתוני הבסיס של שתי הממלכות היו שונים למדי. בצפון ביתרו דרכי האורך המרכזיות של המזרח התיכון את הממלכה דרך עמק יזרעאל בואכה חצור, ואף גוש ההרים המרכזי שלה, הרי השומרון, נחצה בערוצי נחלים ודרכים; ממלכת הדרום, לעומתה, אין בה צמתים מרכזיים בינלאומיים, והריה הרבה פחות נגישים. מהבחינה הדמוגרפית התרכזה רוב האוכלוסיה בצפון, אבל היתה פחות הומוגנית.

בעקבות זאת, בכמה וכמה פרמטרים היו הממלכות שונות זו מזו:

האחד, העניין הפוליטי. בדרום עמד במרכז הממלכה גוש גדול ודומיננטי, הוא שבט יהודה, שמעולם לא היה ערעור על מרכזיותו ושלטונו באיזור זה. שבט שמעון אף לא היה מזוהה כשבט בעל טריטוריה, אלא כמשפחות נודדים בתחומי יהודה, ובנימין היה שבט קטן ומוחלש דמוגרפית, שחסה בצל אחיו הגדול. לעומתם, בצפון, אמנם הצליח שבט אפרים לרכז סביבו פרישה ופילוג מהממלכה, אבל השושלת המייסדת לא החזיקה מעמד אפילו עד דור שלישי. בן המייסד נרצח ותחתיו עלתה שושלת משבט יששכר, שאף לא חי במרכז הארץ, ועד אז לא מילא תפקיד משמעותי מאד בחיי העם.

בעקבות החילופים האלה בין שליטים ושבטים, אף עיר הבירה התחלפה מדי פעם. ירבעם לבדו משל בשלוש ערי בירה שונות – שכם, פנואל ותרצה; בית עמרי עבר מתרצה לשומרון, ואף יזרעאל זכתה למעמד ממלכתי. ביהודה, לעומת זאת, ירושלים היתה בירת הנצח.

השני, ריכוז הפולחן. בדרום תפסה ירושלים מקום בראש, כמרכז הממלכה הפוליטי והדתי כאחד; ואף אם כל "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", מקדש המלך המרכזי היה ללא עוררין צמוד לארמון המלך, על הר הבית. מעולם לא עורערה מרכזיותו (שאין לערבב אותה עם בלעדיותו), וככל שחלף הזמן אף התקדש המקום יותר ויותר. בצפון מעולם לא הגיע שום מקום לדרגה כזו. ההיפך הוא הנכון, מלכתחילה העדיף השלטון לפצל את מרכזי הפולחן לשניים. ניתן לראות בזה שתי גישות שונות לשאלת היחס בין השלטון לכהונה – בדרום הם צמודים זה לזה, אולי כתוצאה מרצונו של דוד לא ליצור מוקד כוח נוסף, ובעתיד אף יתפתחו ביניהם עימותים (יהוידע מול עתליה, זכריה מול יואש, עזריה מול עוזיה); ירבעם הלך בדרך הפוכה, ואולי כדי לבזר את הכוח הכוהני העדיף לפצלו. מכל מקום, מעולם לא היווה מוסד הפולחן הצפוני תחרות מכל סוג שהיא לשלטון.

השלישי, הפולחן עצמו. מקדש וארון וכרובים כאן, עגלי זהב כאן. הדברים האלה ידועים מכל, והיוו פצע פתוח בליבו של התנ"ך כל ימי קיומה של ממלכת ישראל. ביטוי מפורש ומליצי נותן לדבר נאומו של אביה בהר צמרים, טרם מלחמתו בירבעם, על פי גירסת ספר דברי הימים:

וְאַתֶּם - הָמוֹן רָב, וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים. הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת-כֹּהֲנֵי ה', אֶת-בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם, וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כָּל-הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ בְּפַר בֶּן-בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה, וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים.
 וַאֲנַחְנוּ - ה' אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ; וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַה' בְּנֵי אַהֲרֹן, וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת, וּמַקְטִרִים לַה' עֹלוֹת בַּבֹּקֶר-בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב-בָּעֶרֶב וּקְטֹרֶת-סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל-הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר, וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב, כִּי-שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֵינוּ; וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ. (דהי"ב י"ג)
הרביעי, מדיניות החוץ. שתי הממלכות כרתו בריתות ועירבו מדינות זרות בענייניהן, אולם דומה שממלכת הצפון הגדילה לעשות. בריתות עם צידון או עם ארם והתחברות לקואליציות היו קו מנחה במדיניות מלכי הצפון, בעוד שמלכי הדרום עשו כך רק לעתים רחוקות ובחוסר ברירה. גרם לכך מן הסתם מיקומן של שתי הממלכות – זו על צמתי הדרכים המרכזיות של המזרח הקדום, וזו ספונה בהרריה וסגורה מפני סוחרי העולם העתיק וצבאותיהם. אמנם, עם בוא עידן האימפריות (בעיקר מסוף המאה התשיעית לפנה"ס) היו הכל חייבים לנקוט עמדה, אולם כאן כבר לא היה להם מעמד של בוחרים שווי ערך, אלא רק בחירה בין אדונים – למי להשתעבד כווסאל.

החמישי, והוא נגזר מכל הגורמים שנמנו עד כאן, הוא העניין התרבותי. ממלכת ישראל הצפונית היתה פתוחה לעולם ולתרבויותיו. אלי פיניקיה וארם לא היו זרים לרחובותיה, נשות ארמון המלוכה היו ילידות חוץ, ולצד עדות המקרא הרושפת בזעם על היבוא האלילי מספרת גם הארכיאולוגיה על עושר רב יותר ועל ארכיטקטורה מרשימה יותר, עדות לקשרי תרבות וידע עם מדינות האיזור. מצד שני כמעט ולא התפתחה בה תופעת נביאי הכתב האופיינית לדרום; דומה שרוב נביאיה פעלו במקדש וסביבו, ואליהו ואלישע נראים כחריגים בנוף הנבואה הצפונית; אבל גם אליהו שולח את ידו בפולחן ומקריב קרבנות, כמסורת הנבואה הקדומה מימי שמואל (שגדל, כזכור, במשכן שילה שבתחום אפרים). בדרום, החל מן המאה השמינית, היו הנביאים עצמאים יותר, וברוח דבריו של עמוס "לא נביא אנוכי ולא בן נביא" הם גם לא צמחו בחבורות בני הנביאים, כתלמידיהם של אליהו ואלישע. מסורת הנבואה היתה שונה ביהודה.

*

אבל אל לנו לתת לנקודות הפילוג האלה לבלבל אותנו. מכמה וכמה פנים, ברור שהממלכות היו אחיות:
האחד, הזכרון הלאומי. למרות השוני בסיפורים ובפרטיהם, זכר היציאה ממצרים והנדודים במדבר פעמו בשתי הממלכות. קריאת הקרב של ירבעם היתה "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"; וגם אם בני הדרום ראו בסיסמה הזו את התגלמות חטא העגל בזמן שירבעם ראה בה לגיטימציה לאותו עגל עצמו, הסיפור נותר זהה. החג ש"בדא ירבעם מליבו" (מל"א י"ב) הוא הוא חג הסוכות, ורק את מועדו משנה ירבעם, כנראה על ידי עיבור חודש בחודש, כנהוג גם בדרום. ממלכת יהודה ראתה את שבטי הצפון כאחיה; הסוררים והפורשים אמנם, אבל אחיה, ומעולם לא ויתרה על השאיפה לחזור ולראות אותן תחת כתר אחד, אם כי מאז ימי אביה בן רחבעם לא נעשו כל מאמצים בכיוון הזה. ברגע שהתאפשר, עם ירידת האימפריה האשורית, שבו מלכי יהודה ושפכו את שלטונם על כל מקום שיכלו להגיע אליו גם בצפון. גם החלוקה לבני לאה ולבני רחל לא פילגה ביניהם, ובדרום ישבו זה בצד זה יהודה ובנימין עד הסוף המר, כשם שבצפון קיבלו שאר בני לאה – חוץ מיהודה – את שלטונו של יוסף, לפחות בהתחלה.

השני, עניין השפה והכתב. מן המסמכים והתעודות שהשתמרו משתי הממלכות עולה עברית זהה. היו הבדלים מזעריים בין ארחות הדיבור שלהן, מעט בתחום ההגייה, ואולי – על פי שרידים מלשון הצפון במקרא – גם משהו בתחביר ובאוצר המילים; ההבדל הזה קטן הרבה יותר מההבדל שבין העברית הצפונית לבין הפיניקית או הארמית, שכנותיה ושותפותיה-יריבותיה.  הכתב של שתי הממלכות שווה היה. בנוהג שבעולם שממלכות ומדינות אינן ממציאות לעצמן כתב חדש, אלא ממשיכות להשתמש בנהוג ובמקובל באיזור; הכתב מתפתח בדרכו שלו, גם כתוצאה משינויים פוליטיים, אולם רק לאחר זמן מהשינוי. אילו היו הממלכות מלכתחילה זרות זו לזו, פרי התאגדויות עצמאיות, זו צפונית וזו דרומית, זו בהשראת פיניקיה וארם וזו כתגובה מאוחרת, היה כתבה של הצפונית דומה לכתב הנהוג בארם ובפיניקיה (שחלקו כתב משותף במאה התשיעית), וזה של הדרום היה מתפתח בדרכו שלו. אבל עד לסוף ימיהן כממלכות נפרדות לא ניכר הבדל כלשהוא בין כתביהן. שרשיהן של שתי הממלכות בתרבות אחת ואחידה, בכתב אחד, במסורת מינהל אחת.

והרי לפנינו שאלה שנוקבת עד התהום. מה חזק יותר? מה קובע את הזהות? האם האידיאולוגיות והמעשים והמדיניות והדעות, או דברים בסיסיים כמו שפה, צליליה וצורתה, זכרונות וסיפורים? יהודי בן ימינו, העולה למשל מארצות הברית ומזדהה בכל עם מדיניותה ואורח חייה ודעותיה של קבוצה מסויימת, אבל ילדיו אינם מכירים את סיפורי ושירי גן הילדים, האם ייחשב כזר לה או כבשר מבשרה? דומה שהתשובה ברורה.


בשל הקירבה הבסיסית הזו, הפכה מלחמת הזהויות לקשה יותר. הלא כך היא המידה בכל מקום ובכל זמן: סכסוכי אחים הם המרים מכל. אפילו הנביאים לא קראו מעולם לאיחודן מחדש של שתי הממלכות, לא ביהודה ולא בישראל. הדיבורים הראשונים על איחוד תחת כתר אחד באים מפי נביאים רק כשאין כבר את מי לאחד.

*

העולם העתיק לא בחר את שליטיו לפי מדיניותם. לא היה בכך כל צורך וטעם. בן המזרח הקדום הכיר בכך שאין מדיניות יכולה להיגזר מאידיאולוגיה - ודאי לא מדיניות של מדינה קטנה על צומת דרכים נחשק ופרוץ לכל רוח - אלא משיקולים פרגמטיים; אבל הוא כן ציפה שהפרגמטיות הזו, שאפשר גם בה לבחור בין אלטרנטיבות, תשקף את זהותו שלו. מפני כך, בדרך כלל שליטים לא עלו לשלטון על כנפי אידיאולוגיה, אלא על גבי גב שבטי. שאול, המלך הראשון, נתמך בתחילת דרכו על ידי שמואל, תושב הרמה שבאפרים, ומשם בא כוחו הפוליטי; משניטלה התמיכה, לא הספיק הגב של שבט בנימין להחזיק את השלטון בידו, מפני ששבט בנימין היה שבט קטן וחלש, שנלחץ בין השבטים הגדולים שמדרומו ומצפונו. דוד עלה לשלטון בתמיכה של זקני יהודה, השבט הגדול והחזק בארץ, ואף ירבעם עלה לשלטון על כנפי הגב הפוליטי האפרתי. לא תכניותיהם המדיניות או הכלכליות הביאו להם את התמיכה, אלא היותם מייצגי זהות.

שתי מהפכות בתולדות שתי הממלכות בכל זאת פרצו על רקע אידיאולוגי. יהוא מרד בבית עמרי כנציג הנביאים. אולם דרכו המדינית ואף הדתית לא תאמה את הנחיותיהם בשום צורה (מלבד השמדת מקדשי הבעל, כחלק מהשמדת בית עמרי כולו), וקשה לדעת האם תמיכת הנביאים הביאה לו גם את תמיכת הצבא. התבטאות הקצינים, שותפיו למרד, מעידות על הערכת הלגיטימציה הנבואית, אבל גם על זלזול בה. נראה שלא התייחסו אליה כיותר מאשר צבירת פופולאריות. מנגד, מרד יהוידע נגד עתליה היה בודאי מרד זהות – עתליה, בת שושלת עמרי הצפונית, הישראלית ואף הפיניקית, היתה זרה, וכנגדה הועמד יואש, היורש הלגיטימי, ובודאי לא בשל קוי מדיניות שהציג (הוא היה בן שבע בלבד כשהומלך). ליהוידע אפשר שהיתה אידיאולוגיה; אבל העם לא תמך בו, אלא בבית דוד, מפני שיואש הילד היה מייצג הזהות האותנטי שלו.

לכל הדעות כמעט לא פרצו מרידות על רקע קוי מדיניות שונים, תפיסות כלכליות שונות או נטיות פוליטיות שונות. אם הוחלף מלך בישראל על רקע החלפת מדיניות, ההחלפה הזו באה מידי מלך מבחוץ שכבש את הארץ ושלט בממשלתה. כאמור, ברובם המוחלט של המקרים העולם העתיק בחר את שליטיו על פי זהותם.
בכך הובעה האמונה, שמדיניות היא דבר יציב הרבה פחות מזהות. איש לא ציפה ששליט יתמיד כל ימיו במדיניות פוליטית אחת, מפני שהתנאים בארץ הזו, הקטנה והמרכזית והחשובה והמשוסעת, משתנים כל העת, ומאזן הכוחות העולמי משתנה כל העת גם הוא. אבל בהחלט היתה ציפיה שהזהות תתמיד, ושהשלטון יהיה מייצגה.  

ולא אמרנו כאן מילה על אקטואליה.
*

היה היתה עיירה בערי הקרפטים, ובה קהילה יהודית...

סיפור קטן אחד מאותה העיירה, שהלכה לבחור לה רב, שמענו מאבינו, ציוני דתי מודרני בכל רמ"ח אבריו; על עיירה, שאף שהיתה רובה מורכבת מחסידי ויז'ניץ, בחרה לה בכל זאת רב מחסידי סאטמר; ואותו רב, אף שכיהן כרב חשוב ונודע בקהילה סאטמרית בבני ברק, התייחס לאבינו, תלמידו המשכיל הציוני, בכבוד רב. נער צעיר הייתי כשהלכתי עם אבא להלווייתו, כיפות סרוגות בודדות בתוך ים של בגדים שחורים ביום קיץ חם. כל הזהויות התבשלו שם יחד, תחת שמי בני ברק.

סיפור על רב, "דער ריסקעווער רב", וסיפור על בחירת הנהגה, וסיפור על ניגון, בקישור שלפניכם:



יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

וישב: מסע למצרים



רבים מאיתנו קראו עוד בילדותם את סיפורי המיתולוגיה היוונית, ואף ידעו לשנן את שמות האלים לדורותיהם ואת גיבורי מלחמת טרויה. פחות מאיתנו קראו סיפורי דתות אחרות; בכך התמצתה היכרותינו עם דתות העולם העתיק, שהיוו את מרכז הוויתו. אבל תרבות, ואף תרבות דתית בכלל, מורכבת מרכיבים רבים נוספים. כשאנחנו מתארים דת (כל דת, אבל לצורך העניין הבה נישאר בתחום העתיקות), אנו נוטים לתאר מכלול שלם, אבל למעשה יש להתייחס למספר תחומים נפרדים, שאינם בהכרח קשורים זה לזה.



הסוס הטרויאני


האחד, הסיפור: מהו הסיפור העומד מאחורי האמונה שעליה אנו מדברים. יש דתות המספרות את תולדות האלים, יש המספרות סיפורים היסטוריים, יש שאינן מבחינות בין הסוגים, ומכל מקום בדרך כלל יש סיפור. יש דתות, או עמים, ששאלו את סיפוריהם מעם אחר: רומא מיוון, בבל משומר.

השני, הפולחן: סדר הטקס של עבודת האלים. ככלל כל העולם העתיק הקריב קרבנות וחגג חגים; חלק מהם היו קשורים במישרין לסיפורי האלים. כאלה למשל היו החגיגות שסימלו במסופוטמיה את נישואי איננה ודומוזי, שלוו אף באקטים שדימו את הזיווג המקודש, בליווי קטעי קריאה ושירה. אולם רבים הפולחנים שאין קשר בינם לסיפורים שסופרו, ולעתים ראו בהם החוקרים שריד לדת קדומה, אחרת, שנטמעה בדת הנוכחית והמוכרת.

השלישי, הממסד. ממסד הכהונה והדת נותן את הצבע והפרצוף לכל התרבות. אמנם אין אנו עוסקים פה בתרבויות מודרניות, אבל קל להשוות ולראות במה דברים אמורים. מורי הלכה, אנשי דת, מנהיגי חוק, גינוניהם, לבושם וסדרי פעולתם הם הנותנים את הצביון לתרבות המסויימת, לעתים יותר מהסיפור שכולם מכירים או למנהגי החג הזה או האחר.

הרביעי, והוא החמקמק ביותר אבל אולי החשוב ביותר, האתוס. אותה מערכת התנהגותית, העונה לקודים המוכרים היטב לבני התרבות הזאת אבל קשים להסבר למי שלא בא ממנה. פעמים רבות ניתן לזהות קשר בין התפיסות החברתיות ואף הפוליטיות לבין הסיפור שעומד ביסודה של הדת; מסופוטמיה, שאליה המרכזיים קנו את מעמדם בזכות נצחונם בקרב השליטה על עולם האלים, היתה שואפת קרבות ותאבת שלטון על העולם כולו, שנתפס בעיניה כפרס על ניצחון. כנגדה מצרים שעולם האלים שלה יציב כיקום עצמו, בנתה חברה שכל מהותה היא היציבות. יציבות השלטון, יציבות החברה, יציבות המעמדות. החוק יכול להיות ביטוי של המערכת הזו, ולעתים – כפי שקורה היום – ישתמשו בו כדי לעצב את המערכת הזו עצמה ברוח אנשי הממסד, השייכים לסעיף הקודם.

*

עם פרשיות הירידה מצרימה, עושה משפחת האבות צעד מכריע: היא מתנתקת מזהותה המסופוטמית שליוותה אותה עד כה, דרך אביה הראשון ודרך מסעותיו של יעקב ומשפחתו, ועוברת עולם. מצרים, שעמדה כצל בצד כל האירועים שפקדו את אבותינו בכנען, הופכת להיות מרכז חייהם למאות השנים הבאות, כשם שמסופוטמיה עמדה במרכז חייהם במאות השנים שקדמו לירידה הזו, בעקבות מכירת יוסף.

המעבר הזה שינה את כל הוויית החיים. שום דבר במצרים לא דומה להווייה המסופוטמית שהורגלנו אליה. האלים אחרים לחלוטין; סיפור הבריאה שונה לגמרי, והיא אינה מלווה במאבקים ובמלחמות (שקיימים גם במצרים, אבל בדגשים אחרים); מבנה השלטון שונה; המוסכמות החברתיות אחרות. המאכלים אחרים, המוזיקה אחרת, הלבוש שונה, מעמד הנשים שונה, מבנה המשפחה אחר. האמנות והאופנה האלגנטית המצרית קלה למראה הרבה יותר מהאמנות כבדת הראש של שומר ואכד ובבל העתיקה, ומצד שני פולחן המוות והקבורה עלול להיראות זר ומוזר לעיני מי שלא גדל עליו.

ומשפחת המהגרים הנודדת הזו, שטיפין טיפין אולי כבר הצליחה ליצור לעצמה הווי חיים משלה, שאולי יש בו גם קצת מהכנעניוּת (וגם נשים כנעניוֹת), שוב נזרקת למים עמוקים, וכל עולמה מזדעזע. כמוהם ככל מהגרים, מאז ומעולם ועד היום. השירים שיביאו הילדים מהגן זרים לאזן ההורים; הטעמים אחרים, הנורמות שונות.

התורה עצמה משקפת בחלקים גדולים ממנה את הטלטול הזה. סיפורי הבריאה והראשית, כולם מתכתבים עם הספרות המסופוטמית, מדברים בשפתה ומשתמשים בדימוייה. אמנם, התורה בונה מכל אלה בניין אחר, שהמוסר במרכזו, אבל העולם התרבותי יהיה מוכר למבקר הבבלי. גם עולם החוק מדבר בשפתם של חוקי מסופוטמיה וחת; המושגים שאובים משם, הנושאים באים משם, ולעתים פרטים רבים דומים מאד. גם כאן בנתה מזה התורה מערכת שונה, עם דגשים אחרים (על קדושת החיים ועל קדושת המשפחה, למשל), אבל השפה היא אותה השפה.



מצבת חוקי חמורבי


מנגד, דומה שמערכת הפולחן פועלת בתוך הממשק המצרי. רבים מכלי הקודש מעוצבים על פי המוכר לנו ממקדשי מצרים:



כהני מצרים גלוחי הראש מזכירים את טקס הגילוח שבמעמד חניכת הכוהנים והלויים:




לא הכל מוכר לנו, אולם לא מעט ממזמורי הקודש המקראיים שואבים את השראתם, או לפחות מתכתבים, עם מזמורים מצריים.

תרבות מצרים היתה בעלת השפעה רבה גם בתחומים החילוניים של החיים. שירת האהבה המצרית ושיר השירים מגלים דמיון רב (אף שלשיר השירים יש פירוש אליגורי, פשטו הוא שירת אהבה). למעלה ממנה ספרות החכמה: עם כל האוניברסאליות של ספרות זו, והדמיון הרב שאנו מגלים בין יצירות חכמה מתרבויות שונות, דומה שקשרי החכמה המצרית לספרים דוגמת משלי עזים במיוחד, ולעתים מדובר בהם לא על השקה רעיונית בלבד, אלא על השפעה ספרותית ישירה:


השוואה בין הקובץ השלישי בספר משלי, "דברי חכמים" (מפרק כ"ב), לבין ספר החכמה המצרי "הוראת אמנ-אמ-פת" (מתוך "עולם התנ"ך", משלי)


איזה אתוס יבנה המקרא מתוך היסודות האלה? אין בו את המיניות הבוטה שבפולחן המסופוטמי, ואין בו עיסוק במוות ובאחריתו; אין הוא רואה בניצחון אידיאל עליון; אין הוא רואה במלוכה ככלל שום הכרח בסיסי, וודאי לא אלוהי; אין בו מעמדיות, ואין בו מקום כמעט בכלל לאמנות לסוגיה.

וכך, מתוך המזיגה החד-פעמית הזו, צומח לו יצור חדש, שעין לא ראתה. דומה שהחברה שהמקרא מתאר עממית הרבה יותר, ממסדית הרבה פחות, "דתית" הרבה פחות. מכיון שהממלכה ככלל אינה מרכז האתוס שלה, גם הפולחן הממלכתי חלש יותר. עד סוף ימי המקרא לא הצליח מקדש ירושלים לתפוס את מקומו שייעדו לו בוניו. מול שני העולמות המורכבים והעתיקים והיציבים האלה, מעמיד המקרא עולם שאולי הוא פשוט יותר, שאין בו כובד מסורת שאין בלתה, שלאדם ברחוב יש בו מקום רב יותר; עולם שאולי הוא יציב פחות וממושמע פחות, אבל לימים תהפוך ההשכלה ליסוד חייו, ליסוד חיי כל ילד בכל עיירה וכפר, בזמן שכל הסובב – עתיק וגם חדש – יפגר מאחור במאות שנים. עולם שהאל האחד והיחיד שבמרכזו, שאיננו נלחם ואיננו מתעמת ואינו גוף ואין לו דמות הגוף, נותן בו מקום לאדם.


יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

תולדות: בבואו מאדום



במחצית הראשונה של המאה השביעית לפנה"ס שלט בארץ יהודה גדול מלכיה – מהבחינה הפוליטית – הלא הוא מנשה. חמישים וחמש שנה שלט מנשה בארץ ביד ברזל, דיכא בדם את מתנגדיו הפוליטיים, ונודע בספרי הנבואה בני זמנו כרשע שבמלכים; אולם עיתונאי שהיה חי באותה התקופה היה ודאי טורח לציין שמנשה קיבל מאביו, חזקיהו, אדמה חרוכה לאחר מרד כושל נגד אשור האדירה, ארץ חרבה שאותה היטיב לתאר ישעיהו: "כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי.  מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן.  אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ, אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים." ירושלים עצמה אמנם נותרה לפליטה "כסוכה בכרם", אבל כל תשתיות הארץ חרבו, וכלכלתה ניצבה על סף חורבן גמור. הכרח היה בידו לייצב את ברית הוסאלים שכרת אביו, חזקיהו, עם אשור לאחר המרד, לחזק את מעמדו כעבד המלך האשורי, ולדכא כל נטיות מרדניות שעלולות היו להפריע למאמצי השיקום. אכן, המשימה עלתה בידו: הארץ פרחה ושגשגה על פי כל מדד ארכיאולוגי, יישובים חדשים נבנו וישנים הורחבו, המסחר פרח, ורמת החיים עלתה.

לעלייה הזו היה כמובן מחיר: אימוץ ביד רחבה של מושגי תרבות זרה ואלילית, ואפילו אלילות בוטה, בדמות עבודת האשרה, שפרצה ופשתה בארץ, וכאמור שפך דם נקי רב; על פי ספר מלכים, וכך גם אמר ירמיהו, נחתם החורבן על חטאי מנשה.

אבל התשתיות שבנה מנשה שימשו גם את נכדו הגדול, יאשיהו, בבנייתה מחדש של הממלכה לאחר נפילת אשור, והן שסייעו לו לערוך את תיקוני הדת, שהביאו לו את תמיכתו של המקרא ונביאיו; בעיני בני תקופתו היה יאשיהו התקווה הגדולה להחזרת העטרה ליושנה.

*

חלק חשוב ממערך הבנייה של מנשה היה שרשרת מצודות, שנבנתה בעיקר בדרום הארץ. החפירות העלו מצודות קטנות וגדולות, פרושות בבקעת באר שבע – ערד, ומגלות שבעיני מנשה נחשב גבול הדרום כגבול בעייתי. המצודות האלה המשיכו לתפקד גם בימי יאשיהו וגם בימי יורשיו, יהויקים וצדקיהו, עד נפילת הממלכה.

ערד היתה אחת מהמצודות האלה. מצודה זו דווקא נבנתה דורות רבים קודם לאירועים שעליהם סופר כאן, אבל בתקופה הזו היא הופכת להיות כמין מפקדה איזורית, שממנה יוצאת אספקה סדירה למצודות קטנות יותר הפרושות בסביבתה, והיא אחראית גם על פריסת כוח האדם בגיזרה ועל חלוקתו לפי הצורך, ממש כמפקדות פלוגתיות או גדודיות של ימינו. חפירות שהתנהלו באתר בשנות הששים, בראשותו של יוחנן אהרוני, העלו מן העפר עשרות חרסים כתובים בדיו, בכתב העברי העתיק של ימי הבית הראשון, בכתב סופר רהוט ומהיר ומקצועי, ובהן הוראות אספקה, תעודות משלוח, ואף מסמכים צבאיים, שבהן ניתנות הוראות להזזת כוחות מבסיס לבסיס:

מערד ... ומקינ(ה ...)ה.ושלחתם.אתם.רמת.נג[ב בי]ד.
מלכיהו בן קרבאור.והבקידם.על.יד אלישע בן ירמיהו.
ברמת נגב. פן יקרה.את העיר דבר.ודבר המלך אתכם בנבשכם.
הנה שלחתי.להעיד בכם.הים.האנשם.את.אלישע.פן.תבא.אדם.שמה.

ובהעתקה לכתיבה עברית מודרנית:

מערד (X חיילים) ומקינה (עוד מספר) ושלחתם אותם לרמת נגב, ביד מלכיהו בן קרבאור; והפקידם אצל אלישע בן ירמיהו ברמת נגב, פן יקרה את העיר דבר. ודבר המלך אתכם בנפשכם, הנה שלחתי להעיד בכם: האנשים את אלישע! פן תבוא אדום שמה.

חרס זה, בצד חרסים נוספים המזכירים את אדום ואת "הרעה אשר אדום עשתה" (שכמובן איננה ידועה לנו היום), מלמד שתפקידו של מערך המצודות הזה, הפרוש בגבולה הדרומי של הממלכה, נועד בעיקר כדי להגן מפני הסכנה האדומית. ככל הנראה זו היתה סכנה מוחשית – אדומים פשטו על ערי הנגב ומצודותיו, וככל הנראה אף הצליחו בפשיטותיהם מפעם לפעם. בשנים שבהם היה גבולה של יהודה פחות או יותר שקט, היתה אדום אויבת של ממש.

הדעת נותנת, וכך אומרות גם העדויות בשטח, שמשאבים רבים הופנו נגד הסכנה האדומית. מערך המצודות הצריך תקציבים וכוח אדם, וחליפות המכתבים שהשתמרו בערד ובלכיש מעידים על החשיבות שייחסה הממלכה בדרגיה הגבוהים לקו הגבול הזה. מערך שלם של מצודות קטנות, כגון חורבת עוזא או חורבת רדום או תל משוש, שימש כקו ההגנה הקדמי, ועליו פיקדו מצודות המחוז, וכולן מכוונות לאיום האדומי. אבל הסכנה האמיתית לממלכה היתה, כמובן, ההתעצמות הבבלית, והיא שהביאה על הממלכה את סופה. האם אכן השקיעה הממלכה את משאביה כנגד סכנה שבסופו של דבר התבררה כשולית, בעוד שכנגד מסע המלחמה הבבלי לא התכוננה כיאות? האם האמינה בכישוריה הדיפלומטיים המופלאים, או בבריתה עם מצרים, שתעמוד מול בבל, ועל כן התירה לעצמה לעסוק באינטנסיביות בעיקר באדומים?

איננו יכולים כמובן לדעת, למרות שגם בעידנים מאוחרים יותר נראה שוב השקעה באפיקים הלא נכונים, בעוד הסכנה האמיתית ברורה ומוחשית. טעויות היסטוריות נוטות לחזור על עצמן. כך או כך, דימויה של אדום כאויבת מרה עולה בתקופה זו, ובתקופה הבאה, שיבת ציון, כשמוצאים השבים את האדומים יושבים בהרי חברון, מתחזק הדימוי הזה ומתקבע. אדום היא אויבתה בנפש של ישראל ויהודה, ודבר כבר לא יהיה בכוחו להפיג את האיבה הזו.

ברבות הימים יגוירו האדומים בגיור כפוי על ידי יוחנן הורקנוס הראשון, ובסופו של דבר ישתלטו על הממלכה, כשהורדוס יתפוס את מקומו של מנשה כחוטא הגדול, מקים מקדשי העבודה הזרה, ובעיקר זה אשר מילא שוב את ירושלים דם נקי מפה לפה. מעגל הדמים האדומי נסגר באירוניה היסטורית.

אבל מכאן והלאה הופכת אדום לסמל הרע בעולם בכלל, הרע הקוסמי בכבודו ובעצמו. בהטית אותיות קלה הופכת רומא, מלכות הרשעה, גם היא לאדום; ואיבת העולם הולכת ומתגברת.

*
"בבואו מאדום חמוץ בגדים
זבח לו בבצרה וטבח לו בבוגדים
ויז נצחם מלבושיו להאדים
ובכחו הגדול יבצור רוח נגידים
הגה ברוחו הקשה ביום קדים"

קטע הפיוט הזה, בית מתוך "ברוך ה' יום יום" שהוא חלק מזמירות השבת ברוב סידורי התפילה האשכנזיים, הוא פרפראזה על נבואתו הקשה של ישעיהו: "מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה... פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש אתי". הנבואה מדמה את הקב"ה לדורך בגת, ובגדיו האדומים של דורך היין הופכים לבגדים מגואלים בדם האויב, ומשתלבים באויב הנצחי, שגם שמו הוא "אדום". זוהי אחת מנבואות הנקמה הקשות ביותר במקרא; הנקמה באדום היא ההקדמה לגאולה השלמה, שכן אדום היא המלכות הרביעית, המשעבדת האחרונה של ישראל, והקשה מכולם.

אבל האם באמת יכול ר' שמעון בר יצחק, הוא ר' שמעון הגדול מחבר הפיוט, איש סוד ולימוד תורה, חברו של רבנו גרשום מאור הגולה, להישאר בתחום נבואת הזעם הלוחמנית ומלאת הדם הזו? האם זהו אופיים של יושבי בתי המדרש במגנצא של המאה האחת עשרה?

ובאחת, הופכת נבואת הנקמה ללמדנות תלמודית, החוקרת ומבררת את זכותו של שרו של אדום, המלאך של עשו הזכור מפרשת "וישלח", להימלט ולהינצל מרוע הגזרה:

"ראותו כי כן אדומי העוצר
יחשוב לו בצרה תקלוט כבצר
ומלאך כאדם בתוכה יינצר
ומזיד כשוגג במקלט ייעצר
אהבו את ה' כל חסידיו, אמונים נוצר".

המלאך ("אדומי העוצר") מנסה לברוח לבצרה עירו, במחשבה שהיא עיר מקלט ובה ימצא מחסה מגואל דמם של ישראל, הלא הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. אבל המלאך הזה לא למד ולא שנה, ועל כן איננו יודע שעיר המקלט היא בצר ולא בצרה; ואין היא קולטת מלאכים אלא רק בני אדם; ואין היא קולטת מזידים כעשו, אלא רק שוגגים, ולפיכך אין למלאך זכות להימלט אליה...

מה עלה בסופו של המלאך איננו יודעים, והשיר ממשיך הלאה אל גאולתם של ישראל, שעניינה את ר' שמעון הגדול הרבה יותר מגורלו של אדום או של שרו. את הנקמה האדומה מהדם האדומי משאירים ישראל לאלוהים. הם, כוחם בלימודם, ובכוח תורתם ינצחו את המלאך ויביאו את הגאולה.

*
בקישור: הפיוט "בבואו מאדום", כפי שהושר בביתנו, בנוסח חסידי סיגט, בדיסק משפחתי שהופק לאחרונה. את הסרטון מלווים נופי הקרפטים, ותמונות מעיירת הולדתו של אבינו, רוסקובה, על נהר רוסקובה, ששרדו את המלחמה בעליית הגג של ביתם:





יום שני, 10 בנובמבר 2014

הויכוח בין נתן הנביא ובת שבע



תמונת הפתיחה של ספר מלכים היא תמונת דמדומים. לאור קרניה האחרונות של שקיעת החמה תוססת לעינינו חצר מלוכה, רוחשת חיים ופעילות כתפוח רקוב. המלך זקן וחולה, שאלת הירושה מרחפת באויר מעל לראשי היועצים העבדים והפקידים כאד מבשר רע. אינטרסים של אנשים רבים תלויים בדבר. מעמדם של פקידים רמים בעלי ייחוס וזכויות איננו מובטח. הכל מתמלאים תחושה של מזימות ותככים. מי יקבע? מי ימליך? מי ימלוך? מי יהיה האיש החזק, ומי תיעקר יתדו?

מתרחשים דברים בארץ. אחד מיורשי העצר מחזק את מעמדו בצורה גלויה ובוטה. והמלך זקן בא בימים, ואולי כבר אין דעתו עמו, והמשכיל בעת הזאת יחפש לו פטרון חדש, יהמר על סוס צעיר ומבטיח, וננסה לתפוס מקום בחצר המלוכה החדשה, המתגבשת תחת אפו של הזקן. עם זאת, אסור לעורר את זעמו של האריה העייף. כדאי להרדים אותו, להסיח את דעתו, להקיף אותו בחנופה, להעסיק אותו בזוטות. כל זמן שמעייניו נתונים לבריאותו ולחומו ולפילגש הצעירה שבחיקו, הרי שממנו לפחות לא נשקפת סכנה.

כה צעירה המלוכה וכה זקנים תחלואיה. אך זה נוסדה, אך זה מחצה את כל אויביה, וכבר אין יד האוחזת ברסן. במקום רוכב אביר, מתגלים לעינינו באפלולית הבמה המון בעלי עגלה המושכים כל אחד לכיוון אחר. לאן תפנה העגלה? מה יהיה גורל בית המלוכה? והמדינה? והעם?

*

בנקודה זו בוחר נתן הנביא להתערב. אבחנת המצב ברורה: הממלכה עומדת ליפול בידי מי שאינו ראוי להנהגה. אולם כאמור העניין רגיש. מלך זקן, יש להיזהר ממנו ומתגובותיו. יש לפעול בחכמה ולהוליך את העניינים לכיוון הנכון. יש לפעול להעלאת שלמה על כסא המלוכה, אולם בדרכי עקיפין. יש לשכנע את המלך להמליך את שלמה, כבר עתה, ובכך להפוך את הקערה על פיה ולייצב את הממלכה. אולם כיצד? הלא המלך אינו יודע את המתרחש, ואם יידע – מי יודע מה יעולל בזעמו. אסור שהמלך ידע שחשים בזקנתו ובחולשתו. זעם ועלבון הם מתכון רע מאד לשיקול דעת נבון, בפרט אצל אדם זקן וסנילי. יש אם כן לנהוג בחכמה.

ראשית דבר – נתן קורא לבת שבע. בת שבע איננה פקידה ואיננה שר או עבד. בת שבע היא אשת המלך, והשפעתה רבה. יש סיכוי רב שהמלך יטה אוזן לדבריה. אמנם, אין היא מצויה בהוויית החצר ואינה בקיאה בתככים. יש ללמדה מה לומר. יש לשים בפיה את המלים שתדבר אל המלך. ובדברים שתדבר, יישמרו העקרונות שעליהם יש להקפיד: עקיפין, חנופה, טיוח.

"ויאמר נתן אל בת שבע אם שלמה לאמר: הלא שמעת כי מלך אדוניה בן חגית, ואדונינו דוד לא ידע. ועתה, לכי איעצך נא עצה ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה."
קודם כל יש לשכנע את בת שבע עצמה. ושתי דרכים לכך: האחת – לעורר את קנאתה בצרתה, "הלא שמעת כי מלך אדוניהו בן חגית". והשניה – לעורר את רגשותיה האימהיים: "ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה".

שנית, יש להביא לידיעתה את המצב: "ואדונינו דוד לא ידע". כך, אגב המידע הטכני לכאורה, הפכה בת שבע להיות שותפה לקנוניה: הנה את יודעת משהו שהמלך עצמו לא יודע, הנה את בסוד, את בפנים. מששוכנעה בת שבע והבינה את העדינות של המצב, יש ללמדה מה לומר.

"לכי ובואי אל המלך דוד, ואמרת אליו: הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי, ומדוע מלך אדוניהו?"
בצורה כזו תגניבי למלך את המידע שהוא זקוק לו. תזכירי את השבועה, שודאי שכח, כי שלמה בנך ימלוך. ותודיעי לו כי אדוניהו מתמלך, בצורה כזו שלא יחשוד שיודעים שהוא לא יודע, והכל בלשון של שאלה. אמנם, ליתר בטחון, "הנה עודך מדברת עם המלך ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך". בכך נבטיח שלא יתעורר חשדו. אני, נתן, אשיח לפי תומי כדברים שאת תדברי אליו קודם, ואז יאמין המלך, זעמו ועלבונו לא יתעוררו, ויש לקוות שאכן, בסופו של דבר, תינצל המלוכה.

(והקורא הנבוך מדפדף בשלב הזה בעצבנות אחורה, ועובר על פני כל ספר שמואל בניסיון למצוא את השבועה הזו, שכנראה גם הוא עצמו, הקורא, שכח; ולרגע אנו מוצאים את עצמנו במקומו של המלך הזקן והמעורפל, היושב על כסא הגלגלים עם שמיכת הצמר המשובצת על רגליו והמטפלת השונמית מאחורי גבו, והוא זוכר שמשהו חסר, אבל איננו יודע אפילו לומר מה.)

*
"ותבא בת שבע אל המלך החדרה, והמלך זקן מאד, ואבישג השונמית משרת את המלך."
בת שבע נכנסת ללב הדמדומים. לעיניה נגלית תמונה מוחשית של מה שאמר לה נתן. המלך זקן מאד. סמל הניוון וחנופת היועצים, אבישג השונמית, נמצאת אצל המלך בחדרו, בלב הממלכה. אם כן, צדק נתן?
ייתכן שנתן צודק. צריך להעביר את המלוכה, ובחכמה. ובכן, בת שבע, שעתך הגיעה. אמרי את ששם נתן בפיך, ואל תראי למלך מה את באמת חושבת עליו. העניין עדין מאד.

"ותקד בת שבע ותשתחו למלך
כבוד למלך, למרות הכל, לפני הכל –

ותאמר לו: אדוני, אתה נשבעת בה' אלוקיך לאמתך כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי. ועתה הנה אדוניה מלך, ועתה, אדוני המלך לא ידעת!"
לנגד עינינו טורפת בת שבע את הקלפים והופכת את הקערה על פיה! במקום לבוא אל המלך בדרכי עקיפין היא מטיחה בפניו גלויות!

אמנם המילים – מלותיו של נתן הנביא. השבועה לשלמה (היתה או לא היתה?) אכן נכללה בתכנית המוקדמת. אולם כוונת הדברים ורוחם – מנוגדים לתכנית של נתן באופן קוטבי. המידע ישיר: "ועתה הנה אדוניה מלך". בכל כוחו ניסה נתן למנוע בעד המשפט הזה מלהיאמר. ובת שבע מוסיפה ומחריפה את האוירה: "ועתה, אדוני המלך לא ידעת"! וכאילו להשלים את הרס התכנית, ממשיכה בת שבע ומותחת את החבל, העדין והרקוב כל כך, עד קצה גבול היכולת:

"ואתה אדוני המלך, עיני כל ישראל עליך, להגיד להם מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו!"
והחבל איננו נקרע.

*

נתן עומד, בכל ההתרחשות הזו, מאחורי הקלעים. הבמאי איננו נוכח בשעת ההצגה עצמה. אין הוא יודע שתכניתו נגוזה, ואשר יגור בא. הוא ממשיך, בצורה נוגעת ללב, לשחק את משחקו הקודם, בלי לדעת שבעצם התפקיד כבר נגמר.

"והנה עודנה מדברת על המלך ונתן הנביא בא... ויאמר נתן, אדני המלך אתה אמרת אדוניהו ימלוך אחרי -
לבל יעלה על דעתו של המלך שאיננו שולט בעניינים –

ואם מאת אדוני המלך נהיה הדבר הזה, ולא הודעת את עבדיך (עבדך) מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו..."
מאוחר מדי, נתן הנביא. כבר אין צורך בעקיפין. אין כבר מה לטייח. המלך הזקן יודע הכל, ובצורה הבוטה ביותר. תכניתך התגשמה, נתן, אולם רק בתוכנה, לא ברוחה, ומי יודע מה יהיה עכשיו.




*

וכנגד המון הצעירים האמביציוזיים והמושחתים ותוססי השאיפות, פקידים ויורשי עצר ונערות מפתות ושליחים המתרוצצים אנה ואנה, הפותחים את הפרק הזה ומנסים בכל כוחם לשנות את מהלך ההיסטוריה, בתמונה הבאה עומדים רק שלושה אנשים זקנים על הבמה. מלך זקן, נביא זקן, ואשה שגם היא איננה צעירה עוד.

נתן איננו פקיד מפקידי החצר שמעייניו בתככים. הוא לא חשש להתקיף את המלך בשיא כוחו במלים בוטות ביותר, כפי שלא העז אף אדם לפניו ולא יעז אחריו עד בוא אליהו. לא מעמדו בחצר המלך הוא האינטרס המנחה אותו, כפי שיוכיח בהמשך וכפי שהוכיח בעבר. אולם עם זאת, דרך הפעולה שלו אכן מתאימה לאווירת הפעילות המתרחשת בחצר, והוא מתכוון וחותר להשגת מטרותיו בדרך שלא היתה מביישת אף פקיד תככן.

על רקע זה, נראה בבירור שנתן התייאש מדוד. אין לו כל עניין להחזיר את דוד למרכז הבמה, ואם זקן המלך – יחי המלך החדש.

אבל בת שבע נמצאת במקום אחר לגמרי. גם בת שבע מסכימה לניתוח המאורעות ולמסקנה המעשית המתבקשת מהם כפי שהראה לה נתן. אולם הדרך, לה אין בת שבע מוכנה להסכים. היא לא תיגרר לאווירת התככים של החצר, והיא לא תתייאש מהמלך. מלך ישראל איננו רק מנהל המפעל הגדול הזה הנקרא ממלכת ישראל. משיח ה' אינו יכול לשקוע בשולי העניינים כי אפשר בלעדיו. המלך בעיניה הוא פסגת העם, הוא התגשמות שאיפותיו הקולקטיביות.

ובתמונת הסיום ממליך דוד את שלמה במעמד נתן ובת שבע גם יחד. ועם ברכתם ומבטם ומחשבתם של שלושת הזקנים האלה, יוצא המלך הצעיר החדש אל הדרך. ספר מלכים מתחיל.



(פורסם לראשונה ב"ארצי" ה', תשנ"א)