יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

על המסגרות החברתיות



מסגרות באות והולכות. המדינה המודרנית, שאיננו מעלים על דעתנו חיים אחרים ממנה, לא עלתה על דעתו של איש לפני כמה דורות. וכי מדוע שהמדינה תהיה זו שתדאג לבריאותו של האזרח? מערכת חינוך ממלכתית גם היא יציר חדש למדי. תעסוקה לא סופקה על ידי המדינה כחלק מחובותיה ברוב ההיסטוריה. אפילו רישום הנישואין, שמהווה היום סלע מחלוקת עיקרי אצלנו, הוא ויכוח בין מצדדי רישום אצל פקיד כזה לבין מצדדי רישום אצל פקיד כזה – אבל ברוב ההיסטוריה זה לא היה כלל עניינה של המדינה ואף לא של מלכות ישראל בשיא תהילתה הדתית (שספק אם התקיימה אי פעם).

והאמת היא שאפילו מושג המדינה עצמו איננו טבע הכרחי. חברות רבות חיות גם היום ללא מסגרות מדיניות, אלא שבטיות. יותר ויותר אנו רואים סביבנו השתייכויות ארגוניות, שחזקות יותר מהמסגרת המדינית בהיבטים רבים. חברות כלכליות פורצות גבולות פוליטיים, ופעמים רבות קובעות את חוקי הכלכלה העולמיים ועשירות ממדינות של ממש. ארגונים אידיאולוגיים מהווים תחליף וקריאת תיגר על מסגרות ממלכתיות ומדיניות אחרות. סוף סוף גם מדינת העם היהודי הוקמה על ידי ארגון, והמזרח התיכון הולך וקורס ממסגרות מדיניות בסגנון אירופאי לתנועות דת כוללות.

כל מסגרת כזאת מגדירה לה את תפקידיה וחובותיה כאוות נפשה וכראיית עולמה. יש שהיא רואה את חובותיה רק בתחום ההגנה והבטחון; יש שמשאת נפשה כיבושים והתפשטות; יש ששאיפתה חינוך ושינוי התנהגות הפרט, ויש שמטרתה התעשרות; אין גבול לצורות המתחדשות תמיד, נעלמות ובאות, ותמיד בקול תרועה רמה, כאילו אי אפשר כלל אחרת.



*

על סיפה של הארץ החדשה, נותן ספר דברים מספר הוראות. ביניהן הוא מדבר על ארבעה מוסדות: השופטים, המלך, הכהנים והנביא. למעשה, שלושה מהמוסדות האלה קיימים כבר במדבר – את השופטים מינה משה כבר בפרשת יתרו, וחזר ומינה בתחילת הנדודים במדבר. הכהונה מלווה את ישראל מתחילת דרכו והיא מורשה לשבט אחד, והנביא הוא המנהיג המוכר והיחיד. אם נרצה לראות במשה גם את אב הטיפוס של המלך, הרי שלמעשה כל הארבעה כבר קיימים.

ובכל זאת, לשלושה מתוכם מתייחסת התורה בלשון עתיד: שופטים ושוטרים תתן, שום תשים מלך, נביא אקים להם. רק הכוהנים נתפסים כמשהו שכבר קיים ואין צורך לצוות עליו.

השופטים הם תמיהה לעצמה. כאמור, משה ממנה אותם בפרשת יתרו, אולם לכל אורך סיפורי המדבר אין אנו שומעים עליהם דבר. כל הבעיות המשפטיות שמסופר עליהן, מובאות לפני משה. הזקנים מתמנים לכאורה ללא קשר למערכת המשפט, שלכאורה כבר קיימת. ובכלל, תאריהם – שרי אלפים ומאות וחמישים ועשרות – הם תארי צבא מובהקים, ולא תארי מערכת משפט.

למעלה מזאת: למרות שהקורא מזהה בפרשיות המקראיות הוראה להקמת מערכת, ולא רק מינוי שופטים – האם לא זוהי משמעות השופט אשר יהיה בימים ההם שמדבריו אין לסור? – לא הוקמה מערכת כזאת במשך מאות שנים. יהושפט, על פי ספר דברי הימים, לאחר מאה שנות מלוכה, הוא הראשון שרואה כתפקידו, כתפקיד הממלכה, את מינויה של מערכת משפט, ואת הכפפתה למלך עצמו ולבית דין מרכזי בירושלים. מה שנראה לדורות קודמים כמובן מאליו, שהמשפט הוא שבטי ומבוזר, ושכך גם רוצה התורה, משתנה לפתע, ופרצופה של הממלכה כולה משתנה.

כמובן, המלוכה עצמה בעייתית. ניסוח מצוותה מותנה, בקשתה הראשונה נענית כידוע בשלילה, וסמכויותיה וארגונה עוברים שינויים מפליגים במהלך הדורות. אינה דומה מלכות שאול למלכות דוד, לא מבחינת ארגונה וסמכויותיה ולא מבחינת החובות שנטלה על עצמה, וכך לא דומה מלכות בית דוד למלכות החשמונאים או למלכות ישראל.

למעלה מזאת: כשהוקמה המלוכה, מוסד השופטים כבר היה קיים וידוע. לא רק השופטים הלוחמים, אלא שופטים של ממש, דוגמת דבורה הנביאה שישראל עלו אליה למשפט, או שמואל שסבב ביישובים ומינה את בניו לשפוט במקומו; המלך, שבא אחריהם מבחינה היסטורית, כבר קיבל את המוסד הזה כמוסד קיים, ועל כן לא ראה חובה או זכות או צורך לגעת במוסד הזה. עד יהושפט, כאמור, איש לא העלה על דעתו שמשהו לא כשורה בהתנהלות זו, והמערכות התנהלו בצורה מנותקת זו מזו. גם המלך שפט, כשם שכל ראש שבט שפט, ומלכות לא נגעה בחברתה. התערבותה של איזבל במערכת המשפט נתפסה באמת כשחיתות שאין כדוגמתה וכסמל לסיאוב ולהתנוונות. אפשר שרפורמת יהושפט באה כתשובה לאירועים אלה, ומכל מקום מערכת היחסים הזו נעה ונדה וחיפשה את שיווי משקלה שנים רבות.

התורה, אם כן, אינה מציבה מודל כלשהוא לחיים מדיניים. רצונכם במערכת שבטית? יהי כן. מלך תרצו? שום תשימו. קהילה, בתי דין שיכוונו את חייכם? ודאי טוב. את האיזונים בין המערכות, בין הקהילה למדינה, בין בית הדין למלוכה, בין השופט לנשיא, בין הכהן לנביא, תצטרכו להסדיר בעצמכם.

*

מה אם כן בכל זאת אומרת התורה בדברה על המוסדות האלה?

נראה שדרישותיה של התורה אינן אלא הצבת גבולות ודרישות של תקן. בכל מסגרת חברתית שתבחרו, יש דרישות שעליכם לקיים. אם מלך יהיה, אל ירום לבבו, וספר יישא בחיקו. אם נביא יהיה, רק זה אשר אקים. שופטים – ובלבד שישפטו משפט צדק, ובלבד שתישמעו אליהם. "אור החיים" אף מגדיל ואומר שבדור שאינו נשמע לשופטים, אין מצוות מינוי שופטים חלה!

בכל חברה, אומרת התורה, צריך שיהיו סמני מוסר. תהיה המסגרת איזו שתבחרו, אבל חוק וסדר צריך שיהיה בה, ועליכם להישמע להם. תהיה האידיאולוגיה איזו שתרצו, אבל דבר אלוהים מחייב, ואליו תדרושו, דרך הנביא שאקים לכם. תהיה החברה מאורגנת כך או כך, אבל אל לה להביא את המשטר לידי רום לבב, ובכל עת יישא ספר בחיקו. ואת עבודת האלוהים עליכם לשמר ולקיים.

ולמעשה, אומרת התורה עוד, לא רק בחברה כך, אלא גם בכל אדם. קבע את חייך ומסלולם ומסגרתם ככל שתרצה, אבל יסודות אלה חייבים להיות בהם, כך שכל אדם יהיה הכהן, השופט, הנביא והמלך לו עצמו:
         
  •       הקדושה חייבת לנכוח בחייך. אל תתן לה נחלה ובכך תגדיר לה תחום מושב נפרד מחייך – כל האדם הוא מושב הקדושה, ובכל מעשה תהיה הראשית מוקדשת לה.

  •        תן גבולות להתנהגותך, חוק וסדר ומשטר עקביים.
  •          דרישת האמת חייבת להיות גם היא עקבית – לא "כל אחד עם האמת שלו", אלא אמת, שיש לדרשה באמת, ומשנמצאה – יש לדבוק בה באמת.
  •         ומעל לכל, כשתבוא להסדיר את חייך כך שיזרמו במסלול ההלכה והמצווה – (והלא כולנו חיים כך: מערכת כשרות וחינוך ומגורים, שהופכים את מאמץ שמירת המצוות לשגרת חיים זורמת וקלה ללא חשיבה ומחשבה שניה) – אל ירום לבבך. לא טוב אתה מאחרים בכך שחברתך עיגנה את חובותיה במסגרת. אל תעשה מחיי הדת שלך "מסחרה". ובכל עת חזור אל הספר ובדוק את עצמך, האם אתה עדיין חי לפיו. 

יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

ואתחנן: אילו נכנס משה לארץ



כמה פעמים בפרשה חוזר משה על רצונו להיכנס לארץ. הדבר נובע לא רק מרצונו, אלא כמובן מתודעת השליחות, שכן כך נקבע לאחר מעמד הר סיני, שעליו הוא מספר בפרשתנו:

 וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

כניסתי לארץ, כך ניתן להבין מדברי משה, איננה רק הגשמת משאלותי ופסגת פעולותי, אלא היא לטובת העם, ולא רק טובת העם אלא רצונו המפורש, שנאמר מיד לאחר אותו מעמד:

קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ, וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ, וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.

אבל הקב"ה לא כך רצה. משה נמנע מלומר מפורשות מה קרה. הסיבה שנאמרת בדבריו היא "למענכם", או "על דבריכם". מכיון שכל נאומו של משה מטיל אחריות על העם למעשי העבר ולמעשי העתיד, בהחלט ניתן לראות גם כאן הטלת אחריות, כביכול באשמתכם הדבר, ואתם עצמכם, עם שרציתם שאכנס לארץ אתכם, אשמים באי מילוי רצונכם שלכם.

וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה' אלוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ, אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

ושוב, מאוחר יותר:

וַה' הִתְאַנַּף-בִּי עַל-דִּבְרֵיכֶם, וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת-הַיַּרְדֵּן, וּלְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

אמנם בספרים קודמים הדבר לא היה פשוט כל כך. גזירת אי הכניסה לארץ נתלתה בחטאו של משה עצמו, ובסופו של דבר פרשת החטא הזה עצמו נותרה עמומה, וכמספר הפרשנים מספר הדעות. ברור שכאן משה איננו תולה את הדבר בחטאו. כביכול, נוצר הרושם שמנוי וגמור היה עם הקב"ה שמשה לא ייכנס לארץ ויהי מה, והסיבה קשורה לעם בכללו, ולאו דוקא למשה.



ובאמת, מה היה קורה אילו נכנס משה לארץ?

פרשנים שונים טענו במשך הדורות, שאילו היה משה נכנס לארץ, היתה נמנעת ההתדרדרות, שהביאה בסופו של דבר לגלות. מדרש רבה במקום מספר על דו שיח בין הקב"ה למשה, ובו אומר הקב"ה שאילו יבנה משה את המקדש אי אפשר יהיה להחריבו, והעונש על חטאי ישראל עלול להיות הרבה יותר חמור מסתם חורבן בית עצים ואבנים. במקורות מאוחרים יותר נזכרת ההתבטאות, שמקורה קבלי, שאילו היה משה נכנס לארץ, "היה נגמר התיקון". העולם התקלקל בבריאתו, וכל עבודת האדם היא להביא לתיקונו, ובשלבים שונים בדברי ימינו עמדנו על סף התיקון, אלא שנתקלקלו הדברים. כלומר, אילו נכנס משה לארץ - אחרית הימים היתה מגיעה מיד; ובאופן פרדוקסלי, את זה ביקש הקב"ה למנוע, מכיון שהעם צריך לבנות את עצמו בעצמו. כביכול, משה היה חוסך את המאמץ; אמנם גם הכישלון היה נחסך, אבל במידה מסויימת, הכשלון הכרחי אם רוצים שערך יופנם ויהפוך לחלק מהאדם החי לפיו. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהם". בצורה דומה מסביר הרמח"ל את כל חפץ בריאת העולם: מכיון שרצה הקב"ה להעניק טוב לבריותיו, ברא עולם ונתן להם חופש בתוכו, כדי שמי שיעמוד באתגר אכן יהיה זכאי לטובה בזכות, ולא בחסד.

הטוען כך, אכן אומר שאין חטא משה אלא תירוץ פורמלי להיאחז בו. עם כל הבעייתיות, אפשר שהדברים מתיישבים, לפחות חלקית, עם דברי משה בפרשתנו: לא באמת אשמתי היא שגרמה לי לא להיכנס לארץ. זה קשור לעם, לא אלי.

ברור שהסתכלות כזו מבקשת להאדיר את דמותו של משה, ולהפוך את הקערה על פיה: לא בשל חטאו לא נכנס משה לארץ, אלא להיפך, בשל גדולתו. זו דרך חשיבה שמבקשת למנוע את הבנת האירועים כאירועים ריאליים, ולעתים אף רואה בהבנה ריאלית מעין המעטת הדמות. מאחורי הדברים עומדת תפיסה חינוכית, האומרת שכדי לחנך לדברים נעלים עליך להציג מודל נעלה, שאין בו מתום, שאין אחריו הרהור, ואליו יחונך התלמיד לשאוף.

אולם זרם אחר בהגות הפרשנית רואה את הדברים הפוך. אדרבא, אילו לא היו הדברים ריאליים, לא היינו אנחנו יכולים ללמוד מהם דבר, שכן לא היה להם כל קשר לעולמנו. אם התורה אומרת שאברהם או משה חטאו, דבריה עצמם הם הם הדרך החינוכית: עיין בחטאם של גדולי האומה האלה, כדי לדעת מה לעשות ומה לא לעשות. כך למשל קובע הרמב"ם בפרשת הסוטה, שכדי לעורר אותה לתשובה "אומרין לה: בתי, הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו. ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו". אפילו את הסוטה, שנחשדת על העריות, יש לחבר אל אישי התורה שחטאו כדי להורות לה דרך תשובה. שכן המטרה היא חינוכו של האדם, כל אדם, ואם נעלה וננשא וננתק את אישי המקרא ממציאות חיינו, לא יהיה לנו מה וממי ללמוד כיצד לחיות.

דומה, שמציאות החיים שעשויה להיות משתקפת בכניסתו של משה לארץ, מוכרת לכולנו. כולנו או רובנו משפחות מהגרים. משפחות רבות הגיעו לארץ והן רב דוריות: אבות המשפחה עם ילדיהם הגדולים והקטנים, לעתים גם דור הזקנים עמם. בארצות מוצאם היו האבות אנשים שזכו לכבוד. לא רק בשל גילם ומעמדם המשפחתי, אלא בעיקר בשל חכמת הדורות שנשאו עמהם. הם ייצגו בעיני הדור הצעיר את המסורת, אבל לא רק את המסורת. הם ייצגו את החכמה. הם ידעו כיצד להתמודד עם עולם ומלואו. כיצד להתהלך עם אנשים, כיצד להקשיב לקודים של החברה שבה הם חיים, כיצד להיענות להם ולהשתמש בהם. כיצד להתפרנס וכיצד לנהוג בזולת. ניסיון החיים שלהם לא סולא בפז, והמסתמך עליהם היתה דרכו מובטחת.

אבל עם המעבר לארץ אחרת, שברוב המקרים שררה בה אוירה אחרת לגמרי מזו שממנה באו, התחולל משבר. דרך ההתנהלות בעולם החדש אינה דומה לדרך ההתנהלות בעולם הישן. עצותיו של האב כבר לא שוות דבר, וההולך לפיהן ייתפס כמיושן במקרה הטוב וכתמהוני במקרה הפחות טוב. כל נסיון החיים הרב והמועיל שנצבר מוצג ככלי ריק. האב, שאינו יודע שחלף עולמו, ממשיך לתת את עצותיו, אבל הבן רואה פעם אחר פעם שאין בהן תועלת. תחושת המרמור של האב מתעצמת, והבן הולך ומתרחק, הולך ומתנתק. לעתים עדות שלמות עוברות את הטראומה הזו, ככל שגדול הפער בין תרבות מקום מוצאן לתרבות הארץ החדשה.

וכך מוצא עצמו הבן ללא אב כלל. אילו לא היה האב מגיע אל הארץ החדשה, אמנם ניסיון חייו לא היה מונחל לבניו, אולם זכרו היה ממשיך להנחות אותם, מורשתו היתה נשמרת, המסורת היתה ממשיכה לחיות. אבל עכשיו, לא רק עצותיו המעשיות של האב כבר אינן זוכות להערכה, אלא גם כל מטענו התרבותי, כל עולמו הערכי, כל המסורת שעמוסה על כתפיו. לעתים קרובות כל המשפחה מתפרקת בעקבות זאת, וכל מושגיה מתערערים. לאב אין את מי להיניק, והבן כלל אינו יודע שעולמו חסר שורשים. תרבות שלמה נבנית על החול, כביכול ללא עבר.

מה היה עולה בגורלו של משה אילו היה נכנס לארץ? מה היה קורה למעמדו? האם הנהגתו היתה נשארת רלוונטית במקום החדש, בארץ יושבי הקבע החקלאית, שיושביה מרוחקים זה מזה מהלך ימים של הליכה, שאתגרי סביבתם חדשים לגמרי? האם היה מתרחש גם נתק מעין זה אצלו?

אם אכן כך הוא, התוצאות היו יכולות להיות חמורות הרבה יותר. לא רק הנהגתו של משה היתה מתערערת, אלא כל התורה כולה היתה נתפסת בעיני בני הדור ההוא כלא רלוונטית. הרצון להמשיך ולהנהיג את העם בדרך שהוכיחה את עצמה עד היום היתה עלולה להתגלות כהרסנית, מפני דרכו של עולם.


ובדרך הקשה מורה לנו התורה, שכשמגיע זמנו של דור לפנות את הבמה, כך צריך להיות.