יום רביעי, 11 במרץ 2015

ויקהל-פקודי: לאן נעלמה השבת



פרשיות הסיום של ספר שמות עוסקות כולם במשכן ובהקמתו, ובראש שתי הפרשיות האלה עומדת מצוות השבת:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. 

הפרשיה הקצרה הזו, הפותחת את פרשיות הקמת המשכן בפועל, אינה אלא חזרה על פרשיה מקבילה, המסיימת את הוראות הקמת המשכן שנאמרו למשה ע"י הקב"ה בהר סיני, ממש לפני סיפור העגל, שקטע את רצף פרשיות המשכן (בפרק לא):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ,  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם... כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת".

כלומר, משה פותח כאן במה שסיים שם. הוראות הקמת המשכן למשה הסתיימו במצוות השבת, ומשה, המביא לעם את ההוראות ששמע בהר, פותח במצוות השבת. וכבר למדנו מפיו של משה זיידל (חוקר המקרא והלשון, שהיה ממקורביו של הראי"ה קוק), כי בכל מקום שהמקרא רוצה להיזכר בכתובים שקדמו, הוא מביא אותם בסדר הפוך, כיאסטי. כך למשל אומר משה "הודיעני נא את דרכיך" (שמות לג יג) ודוד עונה כהד "דרכיך ה' הודיעני" (תהלים כה ד); וכך עונה פרק תהלים "לא יהיה בך אל זר... אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים" (פא י-יא) אחרי עשרת הדברות "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ ב-ג), ועוד מאות דוגמאות כאלה. הכלל הזה הוא למעשה כלל ציטוט, שהוא גם כלל היזכרות: הנזכר בדבר כביכול נזכר קודם בזנבו, והזנב הזה חוזר וגורר אחריו את יתר הנושא. אף כאן, משה המצטט את דברי ה' שנאמרו אליו, מתחיל במה שסיים ה', במצוות השבת.

מצוות השבת היא איפוא כמין מסגרת למלאכת המשכן כולה. מה מלמדת המסגרת הזו על המשכן ועבודתו?

כאן המקום להיזכר, כי נושא נוסף בתורה גם הוא עומד בסימן השבת. בפרשיות המפרטות את מצוות המועדים, התורה פותחת במצוות השבת: בויקרא כ"ג " דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ,  שַׁבָּת הִוא לה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם"  , ובבמדבר כ"ח "בְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי-כְבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ, עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל-עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ". גם כאן וגם שם, המצוות הפולחניות העיקריות – קרבנות וחגים – פותחות בשבת. כביכול, יש צורך מתמיד להזכיר, לפני כל פעולה פולחנית, את מצוות השבת.

כתות המדבר של ימי הבית השני למדו מכאן את הדבר המתבקש: השבת חשובה מהמועדים וגם מקרבנות החגים למיניהם. לפיכך עמדו וסידרו את לוח השנה כך, שלעולם לא יבוא חג בשבת, כדי שלא תיווצר התנגשות בין מצוות השבת למצוות המועדים. לצורך זה יצרו לוח בן 364 יום, המתחלק בדיוק בשבע, כדי שכל החגים יפלו לא רק באותו תאריך אלא גם באותו יום בשבוע בכל שנה ושנה. כך חג השבועות לעולם יצא לשיטתם ביום ראשון (כהלכת הצדוקים), ועל כן גם ספירת העומר תתחיל תמיד ביום ראשון. הדבר הזה היה חשוב להם כנפשם, ומשלא התקבלה דעתם במקדש, קמו ופרשו מכלל ישראל.

מגילת "מקצת מעשי תורה" מקומראן, ובה מפורט לוח השנה המיוחד של הכת

הפרושים וחז"ל לא כך למדו. ולא זו בלבד שלא הקדימו את השבת למקדש, אלא עשו הפוך: השבת דוחה רק את מלאכת הקמת המשכן, זו שאינה נוהגת לדורות, ואילו עבודת המשכן והמקדש דוחה שבת. למעשה, המקום שבו היתה השבת מורגשת הכי פחות, היה המשכן, וביום זה הבעירו אש, שחטו, צלו, אפו ונגנו כרגיל, ומלאכות דרבנן –שבסופו של דבר קובעות את צביון היום יותר ממלאכות דאורייתא – כלל לא נהגו בו. בסופו של דבר, לא המשכן נמצא למד מהשבת, אלא השבת נמצאה למדה מהמשכן, ואת מלאכות השבת אנו מגדירים על פי מלאכות המשכן, בגלל צמידות הפרשיות בתחילת פרשתנו. עד היום הזה אנו אומרים בקידוש של שבת "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית, תחלה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים". יש בשבת שלשה דברים – מעשה בראשית ויציאת מצרים, הנזכרות שתיהן בעשרת הדברות, ותחלת המועדות, כלומר פתיחת פרשיות החגים; ואילו את היות השבת תחלה וסוף למעשה המשכן איננו מזכירים כלל.

השבת נותרה, איפוא, רק בבחינת קריאת כיוון ערכית: בבואכם לעבוד את ה' עבודה שבפולחן, בקרבנות וחגים כאחד העמים שמסביבכם, זכרו את השבת. זכרו מי ברא אלה, זכרו מי הוציאכם ממצרים ולמה, זכרו את המטרה. אל תתנו לעבודת האלוהים להשכיח מכם את האלוהים, אל תתנו לה להשכיח מכם את ייעודכם כבני אדם, כפי שקרה בפרשה הקודמת וכפי ששוב ושוב יקרה גם בעתיד.


ומחלוקת חז"ל והכתות? זו מלמדת אתנו, עד כמה עלינו להיזהר גם מהערכים היפים, ולזכור לעגן את כולם בחיי המעשה. ואם שנת החמה וחדשי הלבנה אינם תואמים לוח בן 364 יום, היה תהיה התנגשות בין שבת לחגים. אי אפשר לעקם את המציאות בשם אידיאות מופשטות, וחובה עלינו להוריד את האידיאה היפה אל קרקע המעשה, גם אם הדבר יכריח אותנו לפשרות וליצירת מדרשי הלכה. חיים שאין בהם אלא ערכים יפים, סופם שגם ערכים יפים לא יהיו בהם. 


יום חמישי, 5 במרץ 2015

כי תשא: החיים עצמם



מעשה העגל נחשב, בעיני התורה, לחטא החמור ביותר שחטאו ישראל בעלותם ממצרים. אבל מעבר לעבירה הגדולה, בולטת שבעתיים התמיהה, על רקע החוויות המרעישות של היציאה ומעמד סיני.  מי ששמע באזניו "לא תעשה לך פסל", איך עמד ועשה לו עגל מסכה? מי ששמע באזניו "אנכי ה' אלהיך", איך אמר "הנה אלוהיך ישראל"? ויותר מכך – מה בעצם חיפשו עושי העגל? מה היה חסר להם? האמנם רק ההרגל של עבודה לדבר מוחשי היא שהבדילה בינם ובין אלוהיהם? ואם כן – מה החומרה הגדולה במעשיהם?

דומה שיש לחזור אל תחילת הסיפור, כדי להבין מה עלה במחשבתם של יוצאי מצרים. לעתים מרוץ השבתות, המפרידות פרשיות וקוטעות סיפורים, משכיח מאיתנו את רצף הסיפור. וכך היה המעשה:

עם ההתגלות הראשונה למשה נאמר לו "וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". מטרת היציאה, כך נאמר מפורשות, היא לעבוד את האלוהים על ההר. ואכן, בכל פרשת המכות, חוזרת קרוב לעשרים פעם (!) אותה הדרישה: "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", שלח את עמי ויעבדוני", "כי חג ה' לנו", וכן הלאה. ברור לכולם, ממשה ועד פרעה דרך העם, כי מטרת היציאה היא עבודה כלשהי על ההר שבמדבר. החירות היא מטרה מופשטת מדי, ואינה עולה על דעת איש ברצינות.

ואכן, משבאה החירות, אין איש רואה בה את התגשמות המאבק. היעד המיידי אחרי חציית הים וההיחלצות מפרעה הוא ההר, ומקץ שבועות אחדים חונה ישראל כנגד ההר, ומצפה. אילו היינו שואלים אז, במשאל רחוב עם מיקרופונים מודבקים באיזולירבנד, "למה אתם מחכים עכשיו?", קרוב לוודאי שהיינו שומעים: "להוראות". יצאנו, הסתכנו, חצינו, ברחנו, והגענו סוף סוף אל ההר. ועכשיו מה? מה תכלול הדת החדשה?



*

בכל דת שאנו לומדים על אודותיה, אנו מזהים מספר רבדים. ראשית אנו מזהים סיפור. סיפורי המיתולוגיות ומאבקי האלים ועלילותיהם שובים עד היום גם את ליבם של אתיאיסטים מושבעים. אבל אלה הם עינינו, עיני אדם מודרני, שהאלילות מבחינתו היא סיפור עם רחוק, ואילו לאדם בימי קדם היו רבדים נוספים, משמעותיים הרבה יותר: בראשם הפולחן, שכלל חגים רשמיים במקדשי הממלכה, קרבנות, והרבה טקסים ומנהגים עממיים. הקשר בין הפולחן לסיפורים איננו ישיר, וקרבנות ומנהגים עשויים להיות שריד של שלב קדום בדת, אולי אפילו של דת קודמת שנכחדה במרוצת הדורות; אבל קדמותם אינה לוקחת מהם את הבכורה בליבות האנשים, אלא להיפך. העבודה היא העיקר בעיני העובד, והסיפור לעתים נלווה אליה, לעתים לא. נוסף לפולחן, הממסד. כהנים ומשרתים בקודש, חכמים ואשפים, מגידי עתידות ושליחי האלים למיניהם, דרגותיהם ותפקידיהם וסמכויותיהם וסגולותיהם, הם הם זהותם של עובדי האלילים.

קל לראות שהמבנה הזה איננו ייחודי לדת מסויימת, ואף ביהדות ניתן לעקוב אחר מבנה דומה – הסיפור, שאמנם אינו על אלוהים אלא על אנשים; הפולחן, שאיננו נובע מהסיפור ואיננו יודעים לעמוד על מקורו המדוייק, עד כי יכול היה הרמב"ם לומר שאכן עצם רעיון הקרבנות בא אלינו מבחוץ, מדתות אחרות; והכהונה ומשרתי המקדש, המהווים את לב המחנה.

*

והנה הם עומדים מתחת להר, והמעמד מתחיל. ההתחלה מבטיחה: האלוהים מציג את עצמו, והנה הנה יאמר מה עבודתו. האם לא לשם כך התכנסנו בלב אחד תחת ההר? אבל אז מתברר, שאין סיפור ואין הוראות. מה נדרש מאיתנו בתמורה להוצאתנו ממצרים? איזו עבודה, איזה פולחן? הקול מהשמים איננו אומר דבר. רשימת איסורים מוסריים, ציוויים מוסריים כלליים, ושמירת שבת, שגם היא איננה אלא אי עשייה.

הקהל עדיין מצפה, והנה עולים משה וחבורת ההנהגה אל ההר. הם אכן עושים שם סעודת פולחן, "ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו"; אבל אז ניתק מהם משה ועולה למעלה, מודיע לעם שאהרון וחור ידאגו לכל, ונעלם. ואי נוחות מתחילה להשתרר. זה הכל? ואיפה העבודה? לשם זה באנו עד הנה? מה עושים עכשיו?

ואיש לא היה שם בשביל לומר להם, אכן כן, זוהי העבודה. חוק ומשפט, צדק ומוסר, חברה מתוקנת, ממלכת כהנים וגוי קדוש לא במובן הפולחני. עבודת האלוהים היא קיום חוקי הפלילים, הנזיקין, הממונות, ולא רק חגים, שזמנם כלל עוד לא הגיע. אתם עובדים את האלוהים על ההר הזה, כמובטח, בעצם חייכם פה בכאן ובעכשיו על פי חוק ועל פי צדק ומשפט. קרבנות ומשכן עוד יבואו, אבל הם לא העיקר ולא בגללם יצאנו ממצרים. וגם לכשייבטלו, לא תיבטל עבודת האלוהים. כל דתות עולם הקדם בטלו עם חורבן מקדשיהם, והדת העתיקה היחידה ששרדה היא עבודת אלוהי ישראל, מפני שהמקדש ועבודתו לא היו מעולם מרכזה העיקרי, למרות מחשבתם של רוב עובדיה.

המהפכה הזו היתה גדולה מדי. כדבר הזה טרם נשמע בעולם: שמוקד עבודת האלוהים אינו עוד מקדש וקרבנות וכוהנים, אלא חיי היום-יום, איש בביתו. גם היום, אילו היו אותם כתבי הרחוב והמיקרופונים שבידיהם באים לשאול, היו התשובות זהות: דתי הוא מי שמקיים מצוות פולחניות, ואלה המאפיינים היחידים שלו. כשרות, בית כנסת, טלית ותפילין, כיסוי ראש. סממני זהות חשובים בעינינו מהחיים עצמם. עושה אלה "שומר מצוות" ייקרא, וכל השאר לא נכנס להגדרה. עד היום הזה קשה לקבל, שעיקרה של עבודת האלוהים שלנו היא הנהגת היום-יום, חיי תורה ועבודה כפשוטם בעמידה לפני האלוהים, ואין הפולחן אלא תבלין, ואין סימני הזהות אלא אמצעים.

וכבר איננו יודעים אילו היינו שם, במקום אבותינו החרדים מתחת להר, המגלים לאימתם שאין לעבודת האל הזה שום פולחן מרכזי, האם לא היינו רצים גם אנחנו אל ממלא המקום ומבקשים ממנו "קום עשה לנו אלוהים".