איוב: הכל בראש

(מהדברים המותרים ללימוד בתשעה באב)

הכל בראש.

איוב מוצג בפתח הספר כאיש שהכל טוב לו. הכל עשר. בנים בנות – עשר. שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים – יחד עשרת אלפים; חמש מאות בקר וחמש מאות אתונות – אלף; הכל עשר. הכל מצויין, הכל סבבה. ובכל זאת כל ימיו מנקר בו החשש: הכל כל כך טוב, איך זה יתקלקל? הלא ברור שזה יתקלקל!

ויום אחד נערכת ישיבה. אלוהים שמרוצה ממעשה ידיו (איוב), והשטן שמסתובב בלי לומר דבר; אבל אז אלוהים מרים לו להנחתה – "השמת לבך על עבדי איוב"? בלשון הרשתות החברתיות, היינו שמים פה את ההשטאג "#מה". למה להתחיל איתו?

קשה להשתחרר מן הרושם שאין הישיבה הזו למעלה אלא שיקוף של נפשו של איוב, שהכל מסביב טוב, ובכל זאת הוא מחפש בכל פינה את השטן, במבט דואג – נכון שהכל בסדר? נכון שאפילו אתה לא מקלקל?

ובאמת, החיזיון הזה מעלה לנגד עינינו חיזיון דומה, במלכים א כב. אחאב ויהושפט יושבים, וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם, ואז חוזה הנביא מיכיהו בן ימלה חיזיון - רָאִיתִי אֶת יְהוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, ומתוכו ברור שצדקיה בן כנענה עם קרני הברזל הוא הוא רוח השקר. האם אין החיזיון של מיכיהו אלא שיקוף של המראה הגלוי לעין הצופה?

ובכן, השטן יוצא מראשו של איוב והופך לדמות ממשית, המקטרגת ומנסה ומביאה בסופו של דבר לאובדן הכל, בדיוק כפי שחשש איוב. הלא לכן בחר הכתוב לשים בראשו של איוב את החשש המופרך מכל, ברכת אלוהים, דוקא מתוך השפע והטוב וההודיה. ובפעם הבאה כשאנו עוברים שוב למעלה, השטן כבר משתדרג, כפי שהבחין הרמב"ם, ובמקום סתם "וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם" כפי שהיה בסצנה השמימית הראשונה, כאן כתוב עליו "וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל ה'", כמו שכתוב על שאר המלאכים. וכדי להשלים את התמונה, מקבלת ברכת אלוהים עצמה גם היא דמות משלה, והאשה מופיעה על הבמה, כשהיא אומרת בצורה מפורשת – נו כבר, בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת. היא האשה, הוא השטן, הוא איוב בעצמו, שגם אלוהים שוכן בתוך ראשו ומנסה להגן עליו, אבל כדרכם של פרנואידים ופרפקציוניסטים קנאים – ויבואו מאבחנים ויתנו שם לתופעה – מרוב חשש ואובססיית שמירה על הקיים, הורס הכל.

*  *  *

מה נאבק שם בתוך נפשו של איוב?

לשם כך עלינו לחזור אל הספר, ולזכור שהוא חלק מספרות החכמה המקראית, שהיא עצמה חלק מספרות החכמה העולמית. ספרות החכמה מלאה המנונות לאלוהים, ובהם היא בדרך כלל מתארת עולם ומלואו, שמים וימים וכל אשר בהם, במטרה להאדיר את החכמה המתגלית בקיומו של העולם. הרבה מדברי הרעים לאיוב הם למעשה המנון שבח. וכך אנו מוצאים, לדוגמה גם את בלדד וגם את איוב מתארים את העולם: מרומים, ירח וכוכבים אצל בלדד – 

"הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.  הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו וְעַל מִי לֹא יָקוּם אוֹרֵהוּ.  וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה.  הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל וְכוֹכָבִים לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו" (פרק כה); 

ואיוב, בלעג מתגרה, מראה כביכול לבלדד שאפילו בזה איננו מקצועי מספיק, ומוסיף ומונה את מה שמתחת למים, ואת העננים ותפקידיהם, והצפון על תהו והארץ על בלימה, ואת חוק המים ותכלית האור ועמודי השמים, מקנח במלחמות הבריאה הקדומות של האל המנצח עם רהב ונחש בריח, ומסיים ב"רעם גבורותיו":

 "עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ וְאֵין כְּסוּת לָאֲבַדּוֹן.  נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה.  צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם.  מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ.  חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ.  עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ.  בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב.  בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ.  הֶן אֵלֶּה קְצוֹת  דְּרָכָיו וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע בּוֹ וְרַעַם  גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן" (פרק כו).

כמו כאן, גם בכל מחזורי הויכוח, במרכז הדיון עומדת דמותו של האל. בעוד הרעים מציגים את האל כאל החכמה, כפי שמוצג האל הבורא ברוב המיתוסים, מתעקש איוב להציג את האל כאל הכוח. לכן בלדד יבחר את חכמת השמים, ואיוב ילך לכיוון מלחמות הבריאה.

אלא מה, המסורת המקראית הישראלית עמעמה את מסורת מלחמות הבריאה. פרקי בראשית מביאים תמונה הרמונית לגמרי, ועל פיהם הבריאה נעשתה בחכמה, במאמר, ואפילו התנינים הגדולים במאמר נבראו ובמקומם נשארו. אין מלחמה בים, אין נחש גדול ומפלצתי.

אולם ישעיהו ("עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" – פרק נא ובעוד מקומות), וכמה פרקי תהלים, וכמובן גם איוב עצמו, שימרו בדבריהם הדי מסורות אחרות, ובהם פקד האל בחרבו הגדולה והקשה על לויתן נחש בריח, ועצר את הים בגערה ("רוגע הים" – "גוער הים" בסיכול אותיות), והרג את התנין אשר בים, ועוד ישוב יעשה כך בבוא הגאולה. הבריאה היה גם היה בה אלמנט של כוח, גם לפי מסורות שרווחו בישראל; אלא שספרות התורה לא גילתה בזה עניין. התורה מתרכזת בישראל ותולדות בריתו עם האלוהים, ולפיכך בהרמוניה העולמית. אולם כשמדברים על חזונות גאולה, הכרוכה בהכרח בשבירת הרע, דוגמת יציאת מצרים, מדברים על מנוסת הים; וכשמדברים על אחרית הימים, מדברים על הריגת המפלצות.

בעמי הקדם, שבהם אין חזון תיקון עולם ואין קו היסטורי ואין כלל עם בברית עם אל, גם אין תמונת בריאה הרמונית כלל. כל מיתולוגיות הבריאה המוכרות לנו הן סיפורי מאבקים ומלחמות אכזריות בין בעל לים ומות בכנען, בין מרדוך ואאה לבין אפסו ותיאמת בבבל הקדומה, בין אוזיריס לסת במצרים או בין כומרבי לאנו בחת. התמונות האלה מושרשות היטב בתחושותיהם של בני האדם בכל מקום, ואף בימינו אין יצירת אמנות שאין במרכזה עימות אלים בין יסודות.

*  *  *

אמנם הספר הזה, גם אם היתה בו מיתולוגיה של ממש, גוייר כהלכה. אין בו מיתולוגיה. אבל את תחושת הכוח העיוור, שלא לומר האלימות, שבניהול העולם, חש איוב היטב על בשרו, ומדגים אותה בדימויים מיתיים ממבחר ספרות העולם העתיק. והרעים המזועזעים, מהשלב הזה והלאה, אין להם עוד מה לומר. 

אבל הויכוח הזה איננו ויכוח תיאולוגי. הויכוח הזה כולו מתרחש בנפשו של איוב פנימה. איוב הוא אנחנו, הקורא; אנחנו הרוצים כל כך לחיות בהרמוניה, באמונה, עם עצמנו, עם הסביבה, עם המשפחה, עם אלוהים; אנחנו היודעים את כל הנוסחאות הנכונות, לנחם במילים את האחר, לשכנע את עצמנו בכל מה שלימדו אותנו.

אבל אנחנו חיים על סף התהום בנפשנו שלנו, פנימה, בתוכנו חבוי התנין, הרהב הממתין ורובץ לפתח. כל אחד מאיתנו הוא איוב, כל אחד מאיתנו חי על פי הכפירה, על פי התהום, שומע את הרעם העמום, ויודע שמתחת לשפיות המתקתקה והמחוייכת אולי מתחבא לו הטירוף, האימה, מפני מה שאנחנו עצמנו באמת, מפני מה שהעולם והאנושות וגם כל אחד מאיתנו יכול לחולל בהינתן התנאים המתאימים, מפני הר הגעש והאנרגיות העצומות החבויות בנפש האדם.

*  *  *

ובסופו של דבר, אומר אלוהים לאיוב, דיברת אלי נכונה. אכן יש לך כור גרעיני בנשמתך. אבל בשום אופן אל תוותר עליו.

וזאת הברכה: סודות מחדר העורך

"ב יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ. ג אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ------

  כו אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים. כז מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. כח וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. כט אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".

הפסוקים האלה, הפותחים והחותמים את ברכת משה, נכתבו פה בהמשך אחד – בדילוג מפסוק ה לפסוק כו – וקל לראות שכך, ללא ברכות השבטים, למעשה מדובר בשיר רצוף אחד. נושאו הוא הניצחון על האויבים, המושג בעזרת אלוהים. אלוהים מופיע מסיני, שעיר, פארן, קדש ואשדת; שמות אלה  הם למעשה סיכום מקוצר של המסע במדבר, עד התחנה האחרונה בערבות מואב, תחת אשדות הפסגה. בגירסתנו הפכו השנים האחרונים בהם לקודש ואש-דת, ובכך אנו עשויים להחמיץ את המשמעות המקורית; אולם שינוי זה מחבר את הקורא לנושא התורה, המופיע בהמשך. אולי גם הברית, שתוכנה "מִדַּבְּרֹתֶיךָ", והיא התורה שציוה משה, נזכרת כאן. בחלקה השני מספרת השירה על סיום המסע הזה, על סף הכניסה לארץ המערבית, על גירוש אויבים, על הישועה בה'.

השירה הזו יוצרת משחק משמעויות בין "ואתה על במותימו תדרוך" שבסוף השירה, שמשמעותו הבסת האויבים בדריכה על צואריהם, לבין "והם תכו לרגליך"  שבחלקה הראשון. אמנם "והם תכו לרגליך" כנראה מתייחס למעמד הר סיני של שבטי ישראל, אולם איזכור הרגליים מטרים כבר את אוירת המלחמה והניצחון שבחלקה השני של השירה אל חלקה הראשון, המהווה את המבוא למלחמה. אסיפת השבטים נעזרת ברוכב השמים, והוא מביא להתיישבותם של השבטים ב"ארץ דגן ותירוש".

השירה הזו, בצורתה הזו (ללא ברכות השבטים), אחידה מבחינת סגנונה, ובשני חלקיה חוזרים הביטויים "ישורון", "ישראל" ו"יעקב", וגם מוטיב הדריכה על האויב. השירה הזו היא איפה שירת ניצחון אחת, המסכמת בקיצור את נאומו של משה בכל הספר, פותחת ביציאה ממצרים ומסיימת בכיבוש הארץ, שגם נאום משה חוזר ומדבר עליו שוב ושוב.

בתוך השירה, בין "ישורון" הראשון ל"ישורון" השני, נכנסות הברכות לשבטים. מקום הברכות הוכנס בחלק המתאים – מיד אחרי המילים "שבטי ישראל". אותו פסוק פותח ב"ישורון", "ויהי בישורון מלך", ואחרי סיום ברכות השבטים חוזרת השירה שוב על המילה "ישורון" – "אין כאל ישורון", וזוהי למעשה "חזרה מקשרת", הקושרת את חלקה השני של השירה ה"מקורית" לחלקה הראשון. נראה שהשירה יודעת על הברכות, ומותירה להם כביכול מקום בליבה.

ברכת משה - לוקה סיניורלי, הקפלה הסיסטינית, 1481

* *

ברכת משה השלמה בנויה אם כך משירה אחת, שחולקה לשניים, ובתוכה שובץ אוסף אמירות או שירים קצרים או קטעים ייעודים שנושאם הוא השבטים. המסגרת השירית מעניקה הקשר לאותם קטעים, במקום ובזמן. והאמת היא שזהו מבנה הידוע גם ממקומות אחרים במקרא. הנה כמה דוגמאות:

המזמור ההיסטורי, תהלים ק"ו, מתחיל ומסיים בשירת תפילה ותקווה לגאולה:

 "ב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. ג אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת. ד זָכְרֵנִי יְהוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ. ה לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ. --- --

מז הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ. מח בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ יָהּ."

גם פה הפתיחה והסיום מצטרפים לכדי שירה אחידה, הפותחת ומסיימת באותן מטבעות לשון, ובתווך, בין פסוק ה' לפסוק מ"ז - הקשורים גם הם ביניהם בביטויים וברעיונות, כגון "גויים", וברצף ביטויי הודיה כגון "לראות בטובה, לשמוח, להודות ולהשתבח" - משובצת סקירה היסטורית רחבה.

אף ספרים שלמים עשויים להיות בנויים כך. ספר איוב כולו נאומים המשובצים בתוך סיפור, שחציו קודם להם וחציו בא אחריהם, והוא חרוז ואחיד. סגנון הסיפור המפוצל, שכאמור אחד הוא, ואפילו טעמי המקרא המצורפים אליו, אחידים, ושונים מהחלק המרכזי של הספר, ששפתו שונה וטעמיו אחרים. למען האמת, הנאומים אינם הכרחיים להבנת הסיפור. על פי סיפור המסגרת ברור מדוע הוכה איוב, ברור שעמד בניסיון, ומעמדו ורכושו ומשפחתו הושבו לו; נאומי האמצע אפילו מפריעים לרצף, ואינם זקוקים לסיפור המסגרת, כי הם מתעלמים לחלוטין מסיפור השטן וקיטרוגו.

גם את ספר שופטים אפשר לקרוא כערוך בצורה דומה – פרקים המדברים על מלחמות של כלל העם בתחילה ובסוף, ובתווך סיפורי שופטים ושבטים בודדים. אמנם שם אין סיפור רצף מפוצל, אבל מכל מקום, התופעה דומה.

בכל המקרים האלה נוטים לא מעט חוקרי מקרא לומר שמדובר בהדבקת יצירות שונות זו לזו. אכן, הקטעים המשובצים שבפנים בהחלט יכולים לבוא מרקעים שונים; סיפורי השופטים שייכים כל אחד לזמן ומקום שונה, נאומי ספר איוב עניינם עצמאי ואינם זקוקים לסיפור המסגרת כלל. אולם כאמור, זו צורת כתיבה קיימת במיוחד בספרות השירה והחכמה, ומטרתה להעניק הקשר.

*  *

אף איפיוני או ברכות השבטים עשויים לעמוד בפני עצמם, ואולי מקורם אחר וקדום ושגור על פי הבריות בהקשרים אחרים; אולם חריזתם ליצירה אחת על ידי השירה המקיפה אותם נעשתה על פי התבנית המקובלת, ומטרתה לומר: אלה שבטי ישראל. נפרדים זה מזה, שונים מאד זה מזה, אך בעומדם יחד, ורק בעומדם יחד, הרי הם עמו של אלוהים ובני בריתו, ובידם תינתן הארץ. 

וארא: התכנית הגדולה והתכנית הקטנה

כממתיק סוד, מספר אלוהים למשה בתחילת פרשת "וארא" את תכניתו הגדולה. לא כפי שחשבת, משה; לא רק הצלת העם מעוניו עומדת על הפרק. אם זה היה הכל, כי אז אכן צודקת טענתך "והצל לא הצלת את עמך". אלא שהתכנית האמיתית גדולה הרבה יותר: לא ההווה בבסיסה, אלא קישורו של העבר – האבות וההבטחה – לעתיד: ארץ ישראל.

למעשה, בכך התחיל ה' את דבריו למשה במעמד הסנה, כשהציג את עצמו כאלוהי אברהם יצחק ויעקב; אלא שאז, כזכור, כסה משה את פניו כי ירא מהביט, ואלוהים נסוג ועבר לטיעון "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים". את הטיעון הזה מטיח עתה משה כלפי פניו של הקב"ה, ואכן, לבד מגילוי התכנית הגדולה, מסכים ה' עם משה ומתחיל להאיץ את המהלכים: סוף סוף לא רק התכנית הגדולה היא הקיימת, ותכנית ההצלה היא זו שקובעת את הקצב.

וכך, בפעם הראשונה בהיסטוריה אך בהחלט לא האחרונה, יעמדו זו מול זו המטרה ההומניטארית, שלא לומר ההומניסטית, מול המטרה הלאומית; גאולת האדם מול גאולת העם; החיים למען מטרה, או החיים כמטרה.

ולא בפעם הראשונה, עומד בן אנוש מול אלוהיו ומתריס, מתווכח, מערער על הנהגתו של האלוהים, בשם האדם. זכור במיוחד אברהם, שערער על הנהגת העולם, בלי שהדברים נגעו אליו ישירות: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? עתה חוזר משה וכמעט נוזף בקב"ה: "למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני?" לא כך צריכים הדברים להתנהל!

עם אברהם, ה' ניהל משא ומתן. העקרון, שבשמו טען אברהם, נכון הוא, אלא שהמחיר שנוי במחלוקת. ולאחר שכביכול השתווה עם אברהם גם על המחיר, יצאה התכנית אל הפועל. אצל משה, כאמור, בוחר ה' לגלות טפח נוסף מתכניותיו, ולהרחיב את האופק, ובכך לבטל את הטענה מעיקרה ולשנות את מושגי הויכוח: לא באמת הורע לעם הזה, ומכל מקום ההרעה היא רק זמנית, ובתכליתה הטוב יגדל יותר, ואכן אתה צודק, הגיעה השעה ו"עתה תראה אשר אעשה לפרעה".

והיה עוד אדם, שטען גם הוא נגד האלוהים, וטענתו נענתה אחרת לגמרי. איש זה הוא גדעון, שעם בוא אליו המלאך בברכת "ה' עמך גבור החיל", התפרץ מפיו כל עוני העם בבת אחת, בסדרת האשמות, בכאב בוטה: "ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו? ועתה נטשנו ה'!" וזאת הפעם, אין ניתנת תשובה כלל. תחת זאת, פונה ה' אל גדעון ומטיל עליו לתקן את המעוות: "לך בכוחך זה והושעת". כמעט קשים הדברים לשמעם: אכן צדקת גדעון, ה' אינו עמכם, סיפורי אבותיך נשמעים כאגדה רחוקה, וכדי לתקן את המצב נזקק האלוהים לאדם שיבוא ויושיע!

בכל המקרים, טענתו של האדם נכונה. כמעט וניתן לומר, שהאלוהים מחכה שהאדם יטען את טענותיו לפני שהוא עצמו עושה מעשה. כך מצליח אבימלך מלך גרר להסיר מעל עצמו את רוע הגזרה, כך מצליח אברהם להושיע את לוט, כך מצליח משה להניע את גלגלי הגאולה קדימה, וכך מצליח גדעון להושיע את ישראל. וכמעט והיינו אומרים, אילו האדם היה פשוט מקבל עליו את הדין מתוך השקפה שאלוהים תמיד צודק – לא היה נושע. אילו לא היה האדם מאמין במוסר עצמאי, אילו היה האדם מקבל בהכנעה את עליונות החכמה האלוהית על המוסר האנושי – היה גורלו נחרץ.

אלה למעשה דברי אלוהים לרעיו של איוב: "לכו אל עבדי איוב... כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה, כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב". ודוק: סיכומי האלוהים עצמו, מן הסערה, לא רחוקים מדברי אליפז ורעיו, ותשובתו דומה למדי, ועיקרה – מה אתה מבין, איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה; ובכל זאת – גם אם אמרתם דברים נכונים, כמלומדי סיסמאות אמרתם אותם, כמי שאמונתו שגורה על פיו. לומר דברים נכונים, אין פירושו לדבר נכונה. האדם המאמין בצדקתו, ומתוך כאבו חוצב את אמונתו בעליונות המוסר הפשוט והאנושי על החשבונות האלוהיים – הוא המדבר נכונה, ולתפילותיו ישמע האל!

ועם הבשורה הזאת יוצאת הגאולה לדרכה. לא עצם ההכנעה לאלוהים במרכזה – את זה הציעו ומציעות כל דתות העולם - אלא כוחו של האדם, התובע מוסר וצדק, לשנות את העולם, ויהי אלוהים בעזרו.