מקץ: החמור והגביע

כל הקורא את הסיפור הארוך והמפותל על יוסף ואחיו תוהה על פשר תכניותיו של המשנה למלך המצרי: האם תיכנן את צעדיו? מה ביקש להשיג? האם ניסה לרמוז משהו? האם ניסה לבחון את אחיו? ומה חשב על אביו כל הזמן הזה?

האחים מעסיקים פחות את הקורא. בכל המחזה הזה הם המגיבים, כשיוסף מפתיע אותם פעם אחר פעם. השליטה במצב בידיו, מכוח תפקידו הרם, והאחים אינם מעיזים ליזום שום פעולה, עד לנאומו של יהודה, השובר את הכלים והופך את העלילה על פיה. אולם עד לשלב זה הם נגררים אחר הפרובוקציות ופועלים פעם אחר פעם, כפי הנראה, כפי שיוסף מצפה שהם יגיבו. לרוב איננו מקדישים תשומת לב רבה למניעיהם – הלא כמעט ואין להם ברירה, ותגובותיהם ברובן צפויות מראש.

לעשרת האחים היה ממה לחשוש בבואם למצרים. לא פרשת יוסף הטרידה אותם – יוסף נמכר לעבד לפני עשרים שנה ומאז נעלמו עקבותיו, וכנראה מת. בדבריהם בארמון יוסף, כשלא ידעו שהוא מבין, הם מדברים בינם לבין עצמם על יוסף כאילו כבר מזמן איננו בין החיים: "אשר ראינו צרת נפשו", "וגם דמו הנה נדרש". כשיגש יהודה אל יוסף, יספר לו לפי תומו כי אחיו מת, והאב אולי עוד נאחז בתקווה, "ולא ראיתיו עד הנה"; אולם אין פרט זה מסופר אלא כדי לעורר את רחמיו של השליט הזר על האב, שכדרכם של אבות לבנים נעדרים נאחז בכל שביב ורמז תקווה, והאסון החדש הזה עלול לשבור אותו לגמרי. הפרשה הזאת, כך נדמה להם, סגורה, ובודאי שאין איש זוכר אותה, בעולם שבו העבדות מצויה והאדם הקטן לא תמיד מעניין שלטון מרוחק וזר.

על מה חרדו האחים? נראה שחרדתם קשורה לפרשה אחרת, שגם היא פרשה לא סגורה במקרא, אלא שעד כה לא ידענו מדוע איננה סגורה, הלא היא פרשת שכם ודינה. אותו טבח שערכו שמעון ולוי בבני העיר עורר את חמתם של עמי האיזור, ואך בנס הצליחו יעקב וביתו להימלט, כפי שמספר המקרא (לה) "ויסעו ויהיה חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". משפחת יעקב נחלצת מאיזור הסכנה, שכם ובנותיה, ומדרימה לבית אל ומשם לחברון. אולם שכם נותרת אור אדום מהבהב, איזור סכנה.

והסכנה נשקפה לא רק מצד הכנענים והחוים, יושבי הארץ. שליטי הארץ בעת ההיא הם המצרים בכבודם ובעצמם. תעודות אל עמארנה, שנכתבו במאה הארבע-עשרה לפנה"ס, אולי אינן בנות התקופה הזו ממש ואולי אינן מספרות קורותיה, אבל האוירה השוררת בהן ככל הנראה לא היתה שונה בהרבה מאוירת הארץ בזמן אירועי דינה ושכם. על פי תעודות אלה, ממלכת שכם ניסתה לשרוד בפוליטיקה המקומית, מול שכנותיה הכנעניות, ירושלים, גזר, לכיש ואחרות, ובו בזמן מול שבטים נודדים ופורעי חוק, שהיו מתנפלים מפעם לפעם על הערים ובוזזים אותם, הידועים בשם "חבירו". לעתים עשתה זאת על ידי בריתות עם שכנה זו ולעתים עם אחרת, אולם תמיד ניסתה להעביר אל צידה את אהדת השלטון המצרי, ריבון הארץ. מכתבים אחדים שהשתמרו בידינו מביאים את צעקת מושלי שכם אל פרעה, שיושיע אותם מידי החבירו, לטובת שלטונו שלו בארץ, שאם לא כן תאבד הארץ לפרעה. כמובן, גם השכנות האחרות השמיעו מזמורים דומים, וקשה לדעת מי הצודק ומי השקרן.

נראה, איפוא, שטבח והרס וביזה מסוג זה שהמקרא מתאר, היה בדיוק האירוע שמפניו הזהירו שליטי הארץ את פרעה. חששו של יעקב לא היה רק מפני שכניו הקרובים, אלא גם – ואולי בעיקר – ממשלחת עונשין מצרית. וכך הולך יעקב ומדרים אל ארץ בטוחה יותר, ארץ שבה יושב שבטו של אביו וסבו, ארץ אוהדת שלא תשמור טינה על אירועי שכם ושלם, ושם אולי יוכל להיבלע בין יושבי הארץ, אחיו בדם. אין לו שהות גם להתעכב על מעשהו של ראובן, הגם שיש בו משום קריאת תיגר על מנהיגותו של יעקב. השעה דוחקת.

עם חלוף השנים והתמהמהותה של התגובה המצרית נראה היה כאילו חלפה הסכנה. את צאנו רעו בניו שוב באותו איזור צפוני, שבו היתה רשומה על שם יעקב חלקת שדה שקנה במאה קשיטה מידי בני חמור. סכסוך כבוד המשפחה כנראה חוסל, ואף את בנו כבר אין יעקב חושש לשלוח לשם.

אולם משמגיעה אליו הבשורה, מתעורר לפתע העבר בכל אפילתו, ויעקב החרד, שחושד שיוסף לא נטרף אלא נחטף, אולי אף חושד שהחטיפה הזו, במקום ההוא דווקא, באתר הפשע, לא היתה מקרית. מי ארב לאחים? מי גילה קרבן המשוטט לבדו בהרים, מחפש את אחיו, ושייך בדיוק לאותה המשפחה? האם התעוררה נקמת הדם מחדש?

ועם הירידה למצרים, עשרים שנה מאוחר יותר, מתעורר פחד חדש. אם אנשי האיזור זוכרים, מה חושב השלטון המצרי? האם נשכח המעשה? האם הגיעה הידיעה כבר אז אל שליטי הארץ? ואולי הם לא התייחסו לזה כאל סתם סכסוך משפחתי מקומי?

האחים אולי נוטים להפחית בערך הפרשה ההיא, אולם משמצאו את עצמם עומדים לפני שליט זר ומתחקר, מתגנב החשש ללב. האם התעורר השלד בארון? האם נפתח מחדש תיק החקירה ההוא? ומשנעצר שמעון, דומה שבאחת אושר החשש הנורא מכל, והתברר לאחים שבמו רגליהם נכנסו אל לוע הארי.

*

שנים רבות תהיתי על פשר המקום המכובד שזוכים לו החמורים בפרשה הזו. פעם אחר פעם זוכה החמור לאיזכור, החל מהנקודה בה נאסר שמעון – וישאו את שברם על חמוריהם, ויפתח האחד את שקו (מיהו האחד? האם כדברי חז"ל, לוי שנותר ללא אחיו?) לתת מספוא לחמורו, ובשובם למצרים שוב הם פוחדים איש אל רעהו "אנחנו מובאים להתגולל עלינו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו" (מה החשש הזה פתאום לשעבודו של החמור? האם זה בדיוק מה שהיה חסר לשלטון המצרי, חמורים?), ואחר כך "הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם". דומה שהמקום שזוכה לו החמור בפרשה הזו, ללא צורך סיפורי של ממש, אף הוא משמש כהד לסיפור הנושן ההוא, ונקמתו של חמור אבי שכם מרחפת באויר.

אולם לצד הרמז המעט פרוע הזה, ייתכן שיש בפרשה רמזים מפורשים מעט יותר. ראשון, משך מעצרם. האחים מחכים במתח שלושה ימים. שלושה ימים, כמספר הימים שהם הניחו לאנשי שכם לחכות, למותם. אז נפנה אליהם השליט ומשחרר אותם. קשה להניח שהם לא נזכרים באותו האירוע. שני, הוא דברי האחים ליעקב אביהם עם שובם הביתה. כשהם מספרים לו את הקורות אותם, נמלטת מפיהם אמירה שמעידה על מה שבליבם: 

"דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ויתן אותנו כמרגלים... ונאמר אליו כנים אנחנו... ויאמר אלינו האיש אדני הארץ, בזאת אדע כי כנים אתם, אחיכם האחד הניחו אתי... ואדעה... כי כנים אתם, את אחיכם אתן לכם ואת הארץ תסחרו". 

האם אין כאן הד להצעתם של שכם וחמור, "את בנותינו תקחו לכם והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה", "האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אותה, את בנותם ניקח לנו ואת בנותינו ניתן להם"? בן תמורת מסחר? 

ומי יודע, אם אין הסיפור הבהול שבפיהם לשליט הזר, על היותם שנים עשר אחים ולא עשרה, משמש כמין אליבי - אנחנו איננו אותה המשפחה שאתה מדבר עליה; ואולי בגלל זה מוצא יוסף תירוץ להיאחז בו ולומר, אם כך, הביאו את האח ההוא הנה, וייאמנו דבריכם ולא תמותו? 

*

יוסף, שכמובן הכיר את פרשת שכם, משתמש בה לעורר את פחדם של האחים, והדבר עולה בידו. אבל מהלך הדברים מצביע על מחשבה אישית הרבה יותר, המסתתרת כל הזמן מאחורי הפוליטיקה הישנה שהוכנסה שוב לשימוש. אולי תכנן בסוף להטיח אותה בפניהם: מה פשר הפער הזה, בין דאגתכם לכבודה של אחותכם לבין מה שעשיתם לאח האחר? והאם נכונותכם להוריד גם את אחיו מצרימה מצביעה על אפליה שגם אתם נוהגים בה, בין לאה לרחל? ככה נשכחה אמי?

כי יוסף נושא איתו עלבון ישן, שהמכירה כמובן הגבירה ואישרה, שהוא נחשב בעיני אחיו פחות, בן האשה שאיננה, הדחוי, מין סינדרלה שהעדרה של אמו הופך אותו לנחות בעיני אחיו, וכל ימיו ביקש לחזור ולקבל אישור בעיניהם לחשיבותו, לחכמתו, לכשרונו. סכסוך האחים איננו רק סכסוך ירושה, או מאבק על לב האב, או מלחמת שלטון. זהו המאבק הנצחי של הילד הקטן והכשרוני באחיו המבוגרים, שהוא זקוק נואשות לאישורם, שחלומותיו חוזרים שוב ושוב אל הנקודה הזו, ושגם בהיותו באחד התפקידים הרמים ביותר בעולם העתיק כולו, עדיין הוא בעיניו ילד קטן ודחוי, המחפש נואשות את אישור הערכתם ואולי אף אהבתם של אחיו הגדולים.

זהירות, חלומות מתגשמים

יש חלום ויש חלום. יש חלומות המתפרשים לקורא הרציונלי דרך נפשו של החולם, ויש שתוכנם זקוק לפותר ומרמזים על העתיד; יש חלומות סטטיים, ויש דינמיים. חלומו של יעקב הוא חלום סטטי. הוא משקף לו את הקורה עכשיו, את הגנת ה', את דרכו בעולם. פרשנויות רבות ניתנו למראה הסולם, אולם דומה שהכתובים עצמם מרמזים על דרך: "והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו". על כרחך שואל אתה – על מי ניצב ה'? על יעקב או על הסולם? ועל כרחך עונה אתה – הכתוב מעמעם את דרכו בכוונה תחילה. הוא החולם הוא החלום, הוא יעקב הוא הסולם. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בנפשו של יעקב עצמו, הסוער והבורח, וה' ניצב עליו במקום המלאכים באותה נפש עצמה, והנה אנוכי עמך.

האמת ניתנת להיאמר, שאת ההבטחה כלשונה, ושמרתיך, כי לא אעזבך, יכול היה יעקב לומר שאלוהים לא קיים. עבודתו שבע שנים מיותרות, ההתמודדויות הבלתי פוסקות עם לבן, הבריחה בסוף, כל אלה לא העידו על שמירה יתירה ומצד שני גם לא על הסתמכות של יעקב על ההבטחה הזו עצמה. יעקב אינו סומך על הנס או על שמירתו של ה', ומעדיף את תכנוניו שלו, שלרוב משתבשים בדרך זו או אחרת. וכך, יותר משהחלום הזה מספר על העתיד, הוא מספר על ההווה. הוא מעודד את יעקב ונותן לו כוחות להמשיך בדרך.

במובן הזה, שותפים החלומות לתופעה ספרותית אחרת במקרא, הלא הם המראות. משה, הניגש לסנה במראה המפורסם, ורואה סנה הבוער ואיננו אוכל, נמצא במצב מורכב. מזה שנים לא מעטות הוא זר במדבר, נשוי לבת הכהן המדייני, רועה את צאן חותנו, וכל נפשו הסוערת והאימפולסיבית, רודפת הצדק ותיקון העולם, שנגלתה לעינינו מסיפור המצרי המכה, דרך שני העברים הנצים, ועד לרועי מדיין, איננה עמו. שנים שהוא מתנהל בוקר וערב אחר צאן שאיננו שלו, ושם בנו מעיד על תסכולו – גרשום, "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה". האש שבנפשו כבתה זה מכבר, וחלומות הגדולה שאולי היו לילד שגדל בבית המלוכה חבויים תחת הרמץ. לא ייפלא, איפוא, שברגע ראיית הסנה נמלטת מפיו שאלה לא צפויה. הוא איננו שואל "מדוע לא יכבה הסנה" או "מדוע לא יאוכל הסנה", אלא "מדוע לא יבער הסנה". והלא הסנה אכן בוער? ומכאן ברור שלא על הסנה שואל משה, ובסנה הוא בעצם רואה את עצמו, את נפשו שלו, ואותה הוא שואל – איפה האש והבערה הפנימית שלי? למשמע השאלה הזו, פורץ אליו מלאך ה', שגם הוא במקומות רבים במקרא איננו אלא שיקוף נפשו של האדם, ומתגלה אליו שוב, בייעודו משנה ההיסטוריה.

בדרך דומה ישלח אלוהים את גדעון למחנה מדיין, לא כדי לדעת מה יהיה בעתיד, אלא כדי לעמוד על הלך הנפש של המדיינים. בכל הפרשה משדר גדעון פחד וחוסר בטחון, ולפיכך, לאחר האותות ודילול הלוחמים, שולח אותו ה' לשמוע את חלומות המדיינים. והשומר המדייני חולם:

הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל.   וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר, אֵין זֹאת, בִּלְתִּי אִם-חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל. נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת-מִדְיָן וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה.

ברור שהאוהל הוא הנווד המדייני, בעוד הלחם הוא החקלאי הישראלי. גם אם אין בחלום זה חזון עתיד, פחד מדייני מפני הלוחם הישראלי ודאי ניכר בו, וזה כל מה שגדעון היה זקוק לו.

חלומות שרי המשקים והאופים ניתנים אולי להתפרש בדרך דומה. אדם יודע מרת נפשו, ורק שני השרים אכן יודעים אם דבק בהם אשם כלפי פרעה, ניסיון מרד שלא צלח, או לא. שניהם כמובן מכחישים את המעשה, אולם רק חלומם מגלה את המתרחש בנפשם: שר המשקים חולם על השבתו אל משרתו בבית פרעה, ושיבתו אל הנאמנות; ושר האופים חוזה שחורות. הלחם נאכל מעל לראשו על ידי העוף. שניהם יודעים שבעוד שלושת ימים יהיה יום הולדת את פרעה, ושביום זה פרעה נוהג לנקות את שולחנו; האחד נושא תקווה בליבו, והשני פוחד, וחלומותיהם מגלים את שבנפשם ליוסף, נער החלומות הרגיש, שיודע מה יודע כל אחד במעמקי נפשו על עצמו.

לעומתם, חלומות פרעה, או חלומות נבוכדנאצר שבספר דניאל, מכילים סיפור או תמונה אלגוריים, כלומר כאלה שהם חסרי משמעות כשלעצמם ועיקר עניינם בחזון העתיד המוסתר בהם. באלה מדובר בהתפתחויות פוליטיות או כלכליות, אולם החלום עצמו הוא סיפור תמים, שרק הפותר מצליח לעמוד על מלוא משמעותו המטפורית. יעקב איננו נזקק לפתרון לחלומו, והוא ברור מתוך עצמו, מה שאין כן בחלומות המלכים או השרים במקרא.

*

למעשה, מפרשה זו והלאה, החלומות כולם נזקקים לפתרון. חלום יעקב הראשון וגם השני מסופר כמות שהוא, ללא פתרון בצדו, וכמוהו חלומות אבימלך או לבן. לכל היותר בחלום עצמו מופיע אלוהים ומסביר. אולם החל מחלומות יוסף, לכל חלום יש פותר, והפותר איננו החולם. דומה שמכאן ואילך מתעמעמת המציאות. אם קודם לכן שיקפו החלומות את נפשות החולמים, והחולם ידע מה אומרת לו נפשו, הרי שמכאן והלאה אין החולם יודע את נפשו.

האם ידע יוסף עצמו מה אומרים לו חלומותיו? האם ידע שחלומות כשלו הם חלומות מצריים, ולמצרים הוא נושא את נפשו? האם ידע שאביו הפך לפותר חלומות מבלי להתכוון לכך?

יעקב עצמו לא התכוון כלל לפתור חלום. הוא לא התייחס כלל לחלום יוסף כאל חלום המנבא עתיד, אלא כחלום המגלה היכן ראשו של יוסף נתון. למרות דבריו של רש"י, הרואה בחלום זה חלום נבואי לכל דבר ("והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו"), נראה על פי המשך מעשיו של יעקב, שהוא לא נתכוון אלא לתגובה חינוכית. לשם כך, עלינו לקרוא את כל הפרשה ברצף, ולא להפסיק על פי סדר הקרואים (שלא תמיד נקבע על פי חלוקה עניינית):

"ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר, וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ויאמר יעקב אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם..."

יעקב שמר את הדבר לא כדברי רש"י ("ממתין ומצפה מתי יבוא", כחלום נבואי), אלא כאב, המצפה להזדמנות לעשות מעשה חינוכי. לאחר שנזף ביוסף על גאוותו, הוא מחכה להזדמנות לצרף לזה גם עשייה חינוכית, שתעמיד במבחן את יוסף ותגלה האם הפנים את המסר. זו הסיבה שהוא שולח אותו אל אחיו: בחלומך גילית התנשאות וניתוק מאחיך, ובכן איפוא שוב אל הקרקע, בן יקיר, וחזור לתפקידך ולמקומך הטבעי במשפחה. הם העובדים והמפרנסים פה, ואתה נער; לכה ואשלחך אליהם וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן. כך, פשוט, כאב המחנך את בנו.

כידוע, המשך המעשה גילה שאכן, החלום לא היה רק הלך נפש, אלא חלום עתיד. באחת מתהפכת הפרשה, וחלום יוסף, שבתחילתו היה שייך לז'אנר חלומות הנפש, וכך התייחס אליו יעקב, עובר צד ומתגלה למפרע כחלום נבואי, ודבריו של רש"י, שעד כה היו מדרש, הופכים לפשט.

ומכאן והלאה הופכים תולדות משפחת ישראל למדרש. כמדרש עצמו, הם מתנתקים מאדמתם, מעשיהם אינם עוד מעשים התלויים בהקשרם שלהם בלבד, והעצמאות מהם והלאה. מעתה אין למעשיהם קיום אלא בהקשר המצרי, בחסדי המצרים, במסגרת המצרית.

*

חלומות יוסף מתבררים פה כצומת דרכים ספרותית. תחילה הם נקראים כהמשך הסיפורים הקודמים, והחלומות שבהם הם המשך חלומותיו של יעקב, התוהה אל נפשו פנימה. אבל עם התקדמות העלילה, עם בגידתם של האחים, עם התפרדות החבילה, אנו מוצאים את עצמנו שבים אל תחילת הסיפור, ומגלים שבעצם הוא כבר תחילתו של העולם החדש, והחלומות שבו הם פתיחה לחלומות המצריים, טעוני הפתרון.

והעולם החדש הזה, הוא עולם שפשוטו ומדרשו נפרדים, שפשוטו נסתר, וכל מעשיו מוכתבים בגזרת גורל. בעוד חלום יעקב לא הכתיב דבר, וכפי שראינו שום מעשה לא נעשה בפועל מכוחו, הרי שמכאן והלאה הנחלם מתממש. החלום הנבואי, לא כקודמו חלום הנפש, אין ממנו מנוס. חלום הנפש נותן כוחות, החלום הנבואי נוטל אותם. במובן הזה, התגשמות חלומות איננה דבר טוב ומשמח, אלא ההיפך, היא מעידה על נטילת הבחירה ועל כניסה לגלות. על מצב שבו האדם איננו במקומו שלו, וכל כולו כלי משחק בידי הגורל.

ועל כן, הרוצה להיגאל, אל לו להתייחס לחלומותיו כאל יעד, אלא כאל כלי. אל יראה בהם את המציאות העתידית, אלא את כוחות ההווה. אל יצפה להתגשמות החלום, אלא להתגשמותו שלו, של כוחותיו. אל יהפוך את עצמו לכלי ביד חלומו, אלא את חלומו לכלי בידיו.

אני, בני"ש

בתנועת כתף מהירה מכתפים בימים אלה אלפי בחורי ישיבה את תרמיליהם על הגב, נפרדים מהוריהם, ונוסעים לישיבות לפתיחת זמן חורף. פרשת נח מסמלת בדרך כלל את פתיחת שנת הלימודים הישיבתית, לאחר זמן אלול הקצר והחופשה הממושכת בעקבותיו. המעבר הזה איננו רק תחבורתי או פיזי -  מדובר במעבר מנטלי, מעבר עולם. הנער/העלם עוזב את עולמו המוכר, תחביביו, חדרו, נוף הוריו, עיסוקיו, ומשליך את עצמו בתנועה אחת לים של לימוד תורה וגמרא, מבוקר עד ערב, בליווי והנחיית דמויות אחרות ודומיננטיות, שיש להן מה לומר על עולם ומלואו, על טקסט ופשרו, ועל התלמיד ואישיותו. איש אינו חוזר לביתו לאחר תקופת לימודים כזו והוא עודנו אותו אדם.

דומה שאין עוד מוסד לימודים אינטנסיבי כל כך בהוויית חיינו. בשום מקום אין הלימודים מקיפים כך את כל אישיותו ושעותיו של התלמיד; בשום מקום אין הלימודים מציגים את עצמם כמהות החיים עצמם; בשום מקום אין הלימודים מקיפים כך את כל העולם החווייתי, הרגשי והאינטלקטואלי של הבחור הצעיר והמתגבש; בשום מקום לא מגוייסים כך כל כוחותיו למשימה האחת והיחידה ואינם מותירים – או לפחות אינם אמורים להותיר – מקום לשום דבר אחר.

וכך עומד לו הבחור הצעיר, כל עולמו ארוז על כתפו האחת או בצ'ימידן גדול – בגדים, ספרים – והוא יוצא למסע, כשאין לו עדיין מושג לאיזה עולם חדש יצא מהתיבה הזו, שהוא נכנס לתוכה.

*

ארבעה נכנסו לתיבה, הם ונשיהם. נח, איש זקן, שראה עולם בחייו. שם, הבן הרציני, הצייתן, ילד טוב, נחת להוריו ולמשפחה. יפת, הילד היצירתי, מושך העין, חביב הבנות. וחם, הילד הקטן והאנרגטי, הסקרן ובודק הגבולות, שכל רואיו מנבאים לו ש"הוא עוד יעשה להוריו בית-ספר". והנה הם כולם בתוך תיבה אחת. סגורה, רועשת, תובענית. אין בה רגע מנוחה, לא מבפנים ולא מבחוץ. הנמצא בתוכה נמצא כל הזמן במשימה, אבל היציאה החוצה אפילו לא עולה על הדעת – המבול מים על הארץ, מסוכן בחוץ, ובכלל, החוץ הוא מקום שבו השחית כל בשר את דרכו. חס מלחשוב על כך, גוער נח בבניו; שם שומע ומקבל, יפת מניד בראשו בהרהור ומציית, וחם? חם מנסה לטפס אל הצוהר הקבוע למעלה, אבל הצוהר סגור.

*

בני"ש הייתי במעלות ובהר עציון. עוד לא קראו לזה כך אז – אני הייתי פשוט "הסדרניק". באתי מבית שהחינוך והתנ"ך ואהדת העולם הגדול פיעמו בכל פעימה מחייו; תקופת הישיבה צבעה את הכל מחדש בצבע אותיות כתב רש"י, מוטבעות בזהב על כריכה דמויית עור עם פיתוחי שערים. נותרתי מאז, ואני מגדיר את עצמי כך עד היום – שלושים ומשהו שנה אחרי – בחור ישיבה. עולמי הישן לא נמחק, אלא להיפך – קיבל יסוד נוסף לעמוד עליו, זוג עינים נוסף להסתכל עליו, לבקר, להעריך, להביע.

הייתי חלק מגל, שהחל אז את דרכו והתפתח מאוחר יותר לנחשול. הגל הזה שינה את פני החברה הציונית-דתית, הפך אותה – או חלקים ממנה שהתרחקו – לקרובה יותר למקורותיה, למודעת יותר לשורשיה ולמטרותיה ולמעשיה. והגל הזה גם הפך אותה – לפחות בעיני עצמה – לברת תחרות עם העולם החרדי, זה שתמיד מאתגר את האותנטיות היהודית בהצהרותיו על שמירת המסורת כפי שהיא, בלי לזוז ממנה. הנה הנה כבשנו את מעוז הלימוד, הנה  הנה גם אנחנו יודעים לחדש ר' חיים, הנה לנו כוללים ואברכים משלנו, הנה עולם תורה אחר. המסגרת אותה המסגרת, אבל לא גדולי ישיבות ליטא הקלאסיות במרכזו, אלא גאון ליטאי אחר – הרב קוק. בוורסיה אחרת, גאון ליטאי נוסף – הרב סולובייצ'יק. ואנחנו אפילו פיתחנו לנו עולם מחשבה חדש, פורץ גבולות, מהפכת תנ"ך, אנחנו על המפה.

*

ארבעה יצאו מהתיבה. האחד, שראה עולם בנוי וחרב ובנוי, מנסה לעשות שוב את מה שידע לעשות קודם, בעולם הישן: לעבוד אדמה. והעולם החדש והצעיר מתפרץ באנרגיות שהוא לא הכיר, ומכה אותו בשכרון. השני, שכל ימיו חיפש יופי ויצירה והיענות לעולם ולמה שיש לו להציע, פקוח עיניים לרווחה, מנסה לעכל, לבדוק את האפשרויות החדשות, להבין איך לאזן. השלישי, שכל האנרגיות שלו נחסמו למשך שנה שלמה, ארוכה, קלאוסטרופובית ומשעממת של עבודה עבודה עבודה, שיכור בדרכו שלו – מתרוצץ בהתפרצות יצרים שאפילו לא היה מודע לעוצמתם המצטברת, ובדרכו פוגע ומשחית – ומעורר בעתה בקרב הרביעי, שזוכר את סיפוריו של אביו על העולם שהשחית את דרכו ועל המבול שבא בעקבות ההשחתה.

גם נח, המתעורר משכרונו, מבחין בכך. מכל אישי התנ"ך המברכים את ילדיהם בברכת-צוואה (ולעתים גם מקללים אותם), הוא היחיד העושה זאת מתוך כעסו והתפכחותו. ניתן להבין את דבריו כבקשה מבניו, משנים מהם, שישתפו פעולה נגד השלישי; שיישוב הדעת והאסתטיקה ישתפו פעולה – ובפרשנות המסורתית ניתנת הבכורה כמובן ליישוב הדעת – ובכך ישעבדו את הייצריות המתפרצת. האם התכוון למחיקתה של היצריות? האם רמז שראוי להשתמש בה? והאם בכלל יש ערך לברכתו של אב זקן, שזמנו עבר, המדבר מתוך עולם שכבר איננו קיים עוד?

הבנים לא בדיוק קיימו את ציפיות אביהם. משם נפוצו על פני כל הארץ, וכל אחד מהם בנה עולם ותרבות, הושפע והשפיע, מי יותר ומי פחות; עדיין איננו יודעים, מכיוון שאת ההיסטוריה כותבים אלה שיודעים לכתוב, וימים עוד יגידו.

היו שפנו אל הבנייה. מבני על, ערים בשמים, מסע אל כוכבים; יצירות מפעימות בנות אלמוות (בינתיים); הוד והדר ויופי ועומק ומחשבה. היו ששבו אל הטבע והשתלבו בו, נענים לכוחותיו הקמאיים. והיה מי שהביט מהצד, הניד בראשו, וחרדה מילאה את ליבו. הנה הנה שוב עולם ישן מהיסוד מוקם, וכל קלקוליו עמו. אנה נוליך את נפשנו? כיצד נישא עיניים אל אבינו שבשמיים? והוא מכתף את תרמילו, ופונה שוב אל התיבה, לחזור ולהסתגר בתוכה, להתגונן מעולם חדש, לשקם עולם ישן.

אלא שהעולם הישן הזה, הוא עולמה של תיבה אחרת. תיבת נוח עצמה נותרה זנוחה על הר האררט, ומקומה נעלם, ורק דמותה המופשטת משמשת כמודל ומקבלת אידיאליזציה. ממקום ארעי לעת זעם היא הופכת בדמיונם של אחדים למקום שרק בו ניתן לבנות עולם מתוקן. ובעיניים עוינות הוא מסתכל באחיו לשעבר, המתרוצצים ובונים ומרחיבים גבולות בלי הרף, ובחשדנות הוא בוחן את תנועותיהם ומוצא בהן דופי, ובחשש ובפחד הוא צופה לבאות ומגבש דרכי לחימה ומניעה. אם לא בהם, לפחות כלפי עצמו.

*

בני"ש הייתי גם זקנתי. בדור שחלף מאז, דומה עלי שחלה התרחקות. בדרך הטבע, אדם חי את חייו ומגבש לו עולם והשקפה עליו ומסגרות ואורח חיים ואידיאולוגיה; אבל אותו מקור מים חיים, שממנו שאבתי ועדיין שואב עד היום, דומה עלי לעתים כאותה תיבה נעלמת. אינני יודע מה מייצרות הישיבות היום, והמבט מבחוץ לא תמיד מספיק. אבל לעתים נדמה לי שעל חלקם – לא כולם – משתלט החשש והפחד. לעתים נראה לי שחלקם – לא כולם – עוינים אותי ואת שכמותי, בשר מבשרם, ממייסדי הישיבות שהם עצמם לומדים בהן היום מפי דור חבריי. לפעמים אני חושב שחלקם – לא כולם – חוזרים אל התיבה שאיננה קיימת, וכדי לשחזר את העבר שאיננו הם משחזרים את כל רעותיו החולות: פחד מהחידוש, חשש מהרחבת הדעת, צייתנות ללא ביקורת, קידוש המסגרות ללא חשיבה על מטרת כל העסק הזה. חלקם – לא כולם – עסוקים בכיבוש היצר ואגב כך עוסקים בו ובגבולותיו ללא הרף, הרבה יותר מהראוי והרצוי והנכון, עד כדי חנק של כל עולמם כולו מעומס האנרגיות המושקעות שם. והצוהר של תיבתם נאטם והולך. ויש שאני מוצא את עצמי מול חלקם – לא מול כולם – ואין הם יותר בני שיח עבורי. אין לי עם מי לדבר. אנחנו כבר מזמן לא באותו המקום, עולמם איננו עולמי, ועולמם כלל איננו בעולם.

*

לפעמים אני חושד בנוח, שאחרי שאמר מה שאמר הגיף את כנף האוהל ולא יצא ממנו עוד לעולם, ומאז הוא יושב שם וכותב את ספר קוהלת. אבל כנגד כל נוח כזה, יש נוח אחר היושב וכותב את ספר משלי; ויש גם נוח נוסף, היושב וכותב את ספר שיר השירים. והמאור שבתורה, הגיוון שבמקרא, העולם ומלואו הגלום בקודש, עוד ישוב ויציף וישטוף ויגאל וירחיב גבולות, עוד תנוד לה המטוטלת חזרה במעלה הדורות, עוד נשוב ונדבר איש עם רעהו, "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה'".

שבת בראשית: הנחש והגשם

(דברים שנאמרו בקידוש בין ההקפות, לפני קריאת פרשת הבריאה)

לחגים יש משמעויות רבות – חקלאיות, היסטוריות ואחרות; אבל לעתים קרובות משתלטת משמעות אחת על האחרות וכמעט מעלימה אותן. הנה, לדוגמה, על ארבעה ימי דין מדברת המשנה המפורסמת במסכת ראש השנה:      

"בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נדונין על המים."

דומה שלחג השבועות אין היום כל משמעות של דין, ואין לכך כל ביטוי במנהגי החג. עניין מתן תורה תופס את החג כולו, ולבד מאיזכור הביכורים במילה בודדת בתפילת מוסף ובקריאת המפטיר, אין זכר לעונת השנה, וודאי שלא לדין. גם חג הפסח נבלע בתוך סיפור יציאת מצרים, והעומר גם הוא שועבד לנושא מתן תורה. דומה שלבד מתפילת טל נעלמה לחלוטין משמעות הדין על התבואה בחג זה.

ראש השנה, לעומת אלה, זכה בכל הקופה, ועניין יום הדין בלע את כל ענייני החג האחרים. אימת הדין – שההלכה בצדדים שונים משתדלת אפילו לעמעם אותו – תלויה מעל כל נושאי החג: התרועה, ההמלכה, הזכרון. והדין הזה מקרין הלאה גם על יום הכיפורים ומעצים אותו.

סוכות עומד מהבחינה הזו במעמד ביניים. עיקר אווירתו היא של שמחה – אסיף, סוכה ירוקה, שלום, טבע. מצד שני, הדין על המים מוזכר כל יום, ואין פיוטי ההושענא כולם אלא תפילות גשם; וכמובן, שמיני עצרת ותפילת הגשם שבמרכזו היה אמור להיות מוקדש גם הוא לדין על המים, שכל העולם צריך להם. למרות כל זה, גם בסוכות נראה שאין אימת דין המים מורגשת.

האמת ניתנת להיאמר, שיש היגיון בהיעלמות הדין הזו. במיוחד האדם המודרני שלאחר המהפכה התעשייתית אינו נתון יותר לאימת דין הטבע. דומה עלינו שהתגברנו על כל קשיי העולם. אנו מייצרים לעצמנו עודפי מזון אדירים, ואף ברצף של שבע שנות בצורת – שבימי קדם היתה גורמת לרעב כבד ולהרס ממלכות ותרבויות שלמות – איננו מרגישים כל ירידה ברמת האוכל והפרנסה שלנו. מים למדנו לאחרונה לייצר בעצמנו. אנרגיה איננה חסרה לנו. מזג האויר איננו מטריד – בידינו ליצור לעצמנו בועת אקלים מבוקר בכל מקום, מחדר השינה ועד לרכבת. תוחלת חיינו הוכפלה ושולשה. ביכולתנו לתקשר עם בני אדם מקצווי הארץ ללא מגבלות זמן ומקום, כמעט. אימת הקיום פגה.

רק דבר אחד עדיין איננו בידינו, והם החיים עצמם. למוות לא מצאנו תרופה. לפיכך, מלכותו של הדין בראש השנה לא נעלמה – אם כי, חייבים להודות, כבר איננו מתפללים באותה אימה כאבותינו. מכל מקום, עדיין יודעים אנו, ברגעי רצון, לתלות לשמים עינינו ולבקש חיים.

וכך, כנחש באמרתו המפורסמת של ר' שמחה בונים מפשיסחה, איננו זקוקים עוד לתפילה. קללתו של הנחש היא שיהא מזונו מצוי לו כעפר, ולא יזדקק לבקש רחמי שמים ובכך להתקרב אליהם. ובדיוק כנחש, שכרנו יצא בהפסדנו.

אבל לאחרונה חולף רעד בעולם. חסד עשה עמנו הקב"ה, ובעשרים השנים האחרונות אנו לומדים לדעת שלכל דבר יש מחיר. במחיר ייצור המזון אנו מכלים את משאבי הכדור שאנו חיים עליו. במחיר ייצור האנרגיה אנו משנים את תנאי האקלים על פניו. במחיר הכפלת, שילוש וריבוע מספרנו עלי אדמות אנו הופכים את קיומנו כאן לתלוי על בלימה. לאיטה חודרת ההכרה, כי במו ידינו הרסנו את העולם שבו אנו חיים, וספק אם יהיה בידינו הזמן והיכולת לשקמו. עדיין אנו ממשיכים את החגיגה, אבל מועד התשלום כבר הולך וקרב, וכבר לא ניתן להתעלם ממנו. מדי שנה אנו מקבלים תזכורות מקדימות - סופות וסערות שלא ידענו כמותן, הצפות ואסונות טבע, שינויי נוף המתרחשים מול עינינו בקצב שההיסטוריה לא הכירה כמוהו.

ומי יודע אם לא לכך התכוונה התורה, ששלחה אותנו ביום הדין על המים לשבת בחוץ, במבנה מתכלה, תחת סכך קלוש, ובידינו מיני צמחים שהיו אמורים להיות בסביבתנו הקרובה. למרבה האירוניה, עולמנו ההפוך הפך גם את כל אלה למוצרים תעשייתיים – גם סוכות "לנצח", גם סכך ארוז ומוכן ומפוקח ומוכשר, גם ארבעה מינים שמקורם בשוק ובמסחר (מי היה מעלה על דעתו היום להניח את לולבו ואתרוגו, שאותם קנה במחיר מופקע ובדק בזכוכית מגדלת, באצטבאות המקדש, ואחר כך לקבל אותם מושלכים בידי הכוהנים ונתפסים באויר, קרוב לודאי לא אותם אלה שבחרנו בדוכן, כפי שנהג בפועל בזמן שבית המקדש היה קיים?). אבל מלכתחילה, היינו אמורים לצאת מהמיקרו-אקלים שיצרנו לנו אל החומרים הבסיסיים של הטבע, ולהיווכח שאפשר גם אחרת. איננו זקוקים באמת לכל השפע שיצרנו וששיווקנו ושהפצנו ושדרסנו איתו את כל שאר העולם. החיים תלויים בדי מעט: מחיצה רעועה, ענף על הראש, פרי יפה ביד לשמחה.

אכן, כך, וכנראה רק כך, יכול אדם לגשת לתפילה. הן זוהי מהותו של האדם העומד בתפילה: לעמוד, כך בעירומו, מול העולם שבליבו, ולדעת בעומק נשמתו ש"גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם", שאין הוא עצמו, האדם, אלא יצור אחד קטן וחלש, שעמדת השליט הגא איננה שלו באמת, שייעודו בעולם היא "לעבדה ולשומרה" ולא "לנצלה ולדלדלה", ושרק כך יכול הוא לבוא באמת מול ארון הקודש הפתוח ולבקש: גשם.

יום הכיפורים: חידת המדבר

מאות שנים במצרים הטמיעו את התחושה בקרב העברים: יש ארץ החיים, ויש מדבר. כאן, על יד המים, בקרבת המבנים הגדולים, מרכזי המינהל, התעלות, הפקידים יודעי הקרוא-וכתוב, ההיררכיה החברתית הקפדנית – כאן החיים. ואילו שם, בחולות הגדולים, מקום שמש ועקרב ונחש וישימון וציה וצלמוות, מקום אין מים בו ואין פקיד ואין שר ומושל ואין חברה, שם המוות. שם האין, שם האימה. אבוי ליוצא. שום אל לא יגן עליו שם, מפני אלי המדבר התובעניים והקשים. זוהי נחלתם, ואוי למסיג הגבול.

אי פה אי שם הסתננה השמועה: מעבר להרים ולמדבר יש ארץ אחרת, זבת חלב ודבש, משם באנו כשגם היא הפכה למדבר והתייבשה. אבל עכשיו אין לאן לשוב. המדבר הגדול והנורא מבדיל בינינו. אין לחצות אותו אלא עם צבאותיו של פרעה, מגן הארצות והעין הפקוחה של האלים; ואנו עבדיו.

ויום אחד נפל דבר. מן המדבר הופיע איש, חסר שם וחסר שרשים. משלנו הוא, אבל נטש; בן הארץ הוא, אבל ברח; בן ארמון המלוכה הוא, אבל במדבר גדל ושם נשא אשה ושם הוליד ילדים, ילדי מדבר כמוהו. מדייני חותנו, המרעה משלח ידו, ואש הסנה המדברי הבוער בעיניו. "אל המדבר", תובע הוא. "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר", מבקש הוא מפרעה, מלך הארץ הנושבת. "כה אמר ה' אלוהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", מצהיר הוא בפני זקני העדה הנדהמים. אומר ועושה, והעדה הנדהמת אחריו, עד קצה ארץ נושבת, "בקצה המדבר", והם זועקים: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?"

פעם אחר פעם יחזור העם ויגלה את אימתו מן המדבר, ופעם אחר פעם יתבע "נתנה ראש ונשובה מצרימה", "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר". הארץ ההיא שמעבר למדבר איננה אלא אשליה. שם, בארץ הערים הגדולות, המינהל המסודר, הפקידים המשכילים, בנייני הענק, תעשיית המזון המסודרת, שם החיים והחלב והדבש, ואילו אנחנו נמקים בדרך אל הדמיון ואל המוות ואל עצמותינו שילבינו במדבר, מקום נחש ושרף ועקרב וציה וצלמוות. לאחר ארבעים שנה, כימי דור, יזכיר להם משה האיש "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך... ויענך וירעיבך ויאכילך את המן... המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים (דברים ח)".

*

כיצד שרדו, מנין מצאו תעצומות בנפשם, נגד כל ההוויה שספגו וגדלו עליה, פליאה היא, ואמונה שמה. אבל אמונה דבר שביר היא, ויש להגן עליה, לעטוף אותה. לבנות לה משכן עצים וארון עץ וזהב יחפה אותה, זכר לימים עשירים יותר ותקווה לימים שיבואו, עשירים גם הם. יש לשנן אותה יום יום, יש לעבוד לה, לבל תישחק באבק המדבר, יש לשמור עליה מכל משמר לבל תיטמא, יש להרחיק ממנה כל דבר זר וכל מת וטמא מת, יש לעשותה בטהרה ולהציב משמרות, והזר הקרב יומת.

ופעם בשנה יש "לכפר על הקודש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם", לטהרו ולקדשו מחדש מטומאות בני ישראל שאין להימנע מהן, כי אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.  והכוהן יכפר "את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר, אחת בשנה" (ויקרא ט"ז). כל עבודות היום הזה לא באו אלא לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, כדברי חז"ל וכפשט המקראות. כי המשכן, ויורשו המקדש, לב העם הוא, וכפרתו כפרת העם היא. המשכן בלב המחנות, ומסביבו דגלים לאותות לבית אבותם, וכל הקרוב מחבירו מקודש מחבירו. הסדר וההירארכיה טומנים הבטחה בחובם ליציבות, להגנה מפני המדבר הגדול והנורא, לחוק וסדר (שיהיה למשהו מעין הסדר המופתי ההוא במצרים הרחוקה שזכרה מתעמעם והולך כארץ הארגון והסדר), לאמונה.

והנה, בלב עבודת היום הגדול והנורא הזה, שכל השנה כולה תלויה בו, שכל הטהרה תלויה בו, שכל האמונה תלויה בו, עומדים להם שני שעירים. זהים בכל – במראה, בקומה; אין להבדיל ביניהם בדבר, גם לא בתפקיד המיועד להם. אין לדעת מי ילך לאן. עומדים ומנענעים בזקנם אל הכוהן, אל אהרון, שזכר העגל שפרץ את גדריו עודו צרוב בנשמתו ומזכיר לו בכל יום גם את שני בניו המתים, שפרצו את גדרות המשכן ואש זרה בידם. סדר, סדר, משנן לו אהרון לעצמו. גבולות, חוקים, אין לזוז מהם. זהו הקודש.

והנה מבוכה. מי השעיר לה'? שנים במקום אחד, וחוסר הידיעה מרחף מעל קרניהם. גבולות היום הזה, כולו טקס ובגדי זהב וזקני בית דין וסדר עבודה קפדני, כולם רעדה אוחזת בהם. גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל. האחד ייכנס אל הקודש ויישחט לשם שמים, והשני ישולח – אל המדבר. מי יכריע? הקפריזה? חוסר הידיעה מראש? הגורל?

"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אותם על ראש השעיר, ושילח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזירה, ושילח את השעיר במדבר".

השעיר המשתלח, כפי שקראו לו חז"ל, משולח, כלומר משוחרר – ואולי מגורש – אל המדבר. זו משמעות הפועל הזה בכל מקום במקרא: שחרור, גירוש, עזיבה לנפשו. השעיר וכל עוונותינו, כולם אל ארץ גזירה. כל פחדינו, שבאמצעותם אנו גוזרים על נפשנו מסלולי סחרור שאיננו נחלצים מהם ואנו סובבים בהם שוב ושוב, במעגלי חטא שאיננו מבקיע את דרכו אל הנקודה פנימה, כולם על ראש השעיר, אל המדבר, ארץ לא גבול, ארץ אין חוק, ארץ בלי חיים. אז יכול הכוהן, משוחרר ממשא אשמותיו והגזירות שגזר על עצמו בשנת החטא השוטפת, לפסוע כשליח העם כולו אל הקודש פנימה, למוקד המעגל, אל לב האמונה, אל הארון ובו הלוחות.

מה עשה השילוח הזה אל המדבר? מדוע שוחרר השעיר? לאן הלך?

*

התמיהה היא גם חיצונית, וכבר ציין הרמב"ן "ולא מצאו בקרבנות תשובה לעכו"ם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנחנו עושים כמעשיהם". הנה לדוגמה, סופרי העת העתיקה – רומיים בדרך כלל, אבל כמובן גם יווניים – תיארו כך את הפולחן היווני:

"הם ייסדו מקדשים במות ומזבחות בעבור האלים האולימפיים, מגשים לשריפת קרבנות עבור האלים הכתוניים (=אלי האדמה) והגיבורים, ומערות בעבור האלים ההיפוכתוניים (התתקרקעיים)" (פורפיריוס, המאה השלישית). "שמה תכרה לך שוחה, הבור תחפרנו, נסך תיסוך על סביבו למתים, דבש ויין מתוק... איל שהוא כולו שחור... כבש וכבשה שחורה" (אודיסאה).

בעולם היווני נהג פולחן כפול – פולחן במקדשים ומזבחות לאלים האולימפיים, ופולחן אחר לאלים הכתוניים, שנעשה במערות ובנקיקים. לאלו קרבנות לבנים, ביום, בצוואר פשוט כלפי מעלה, ולאלו קרבנות שחורים, בלילה, בצוואר כלפי מטה. מעלה ומטה, חוץ ופנים, שחור ולבן, חיים ומוות, כל החומרים הבסיסיים של החיים. ככל הנראה לא נהגה הפרדה בין הפולחנים האלה, בניגוד לסברות שנאמרו בעבר, ומכל מקום לשניהם היתה חשיבות גדולה בפולחן האלילי.

 משטח הקרבה על פני האדמה, המקדש הפלשתי בעקרון

ובאמת כדמות דמיון יש כאן. קרבן שאינו נעשה בפנים, במקדש הרשמי, ומשולח אל פני השדה, כאילו לרשות אחרת, כביכול אל מחוץ לסדר האלוהי, לכאורה לידי "השעירים אשר הם זונים אחריהם", אלה שבגללם נאסר להקריב קרבנות מחוץ לאוהל מועד, פרק אחד אחר כך בספר ויקרא:

"למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אוהל מועד אל הכוהן... ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, חוקת עולם תהיה  זאת להם, לדורותם".

מה פשר הדמיון הזה? ומדוע בלב היום הקדוש הזה מופיע לו השעיר, מערער את הסדר וטורד את קדושת חצר המקדש וקול ברכת העם המשתחווה, עם צלילי המדבר, רוחותיו וצוקיו?

*

כדי לפתור את החידה ולהפריד בין הקודש ובין האלילות, הלכו פרשנים בדרך הנראית בעצמה חידתית ותמוהה, שלא לומר על סף פריצת הגבולות. אבן עזרא שניסה להסתיר את הסוד, והבטיח לגלותו "בהיותך בן שלושים ושלש", הרמב"ן שאמר על עצמו "ואני הרכיל מגלה סודו", וכל צבא מפרשיו של הרמב"ן, כולם באותה הדרך, כלשונו של רבנו בחיי:

"אין כוונתנו בשניהם כי אם לשם המיוחד בלבד, ולכן היה הכוהן נותן שניהם מתנה להשי"ת, והיה מטיל עליהם גורלות, לפי שהדבר הנחלק על ידי גורל הוא החלק הבא מאת ה'... הנה השי"ת נותן השעיר ההוא לעזאזל ומאתו בא אליו, והוא יבחר ולא אנחנו... כמי שמשליך פרוסה לכלב שלא ינשכנו, אז יעלה קרבנו דרך סלולה לשם המיוחד בלי קטרוג".

בכל לשון סייגו חכמים אלה את דבריהם, לבל נטעה, כי השביל צר ומתפתל על שפת התהום. איננו הולכים בו לעולם, לבל נתפתה ונמעד, לבל נפרש לא נכון כאילו יש ממש בעבודה הזרה. אבל פעם בשנה חובה עלינו להיישיר אליו מבט, לדעת שהוא שם, ולומר לעצמנו: אכן כן, יש שביל אל התהום, וגם הוא בתוכנו, וגם אותו נשתף בקרבנו אל הקודש פנימה. לא אל זר הוא. אנחנו הוא. בכל לבבך – בשני יצריך. פעם בשנה. בצום.

*

עומד לו השעיר, לשון זהורית בין קרניו, עוונותינו על כתפיו, איש עתי על ידו, וסיעות של אנשים קצרי רוח המתלשים בזקנו ודוחקים אותו בקוצר רוח אל המדבר, אל ארץ הגזירה, להסתיר את העוונות, לזרוק אותם החוצה, שלא נדע, שלא נראה. גשר היו צריכים לבנות לו שלא יינזק, כי שליחותו חשובה ביותר. ללא השעיר במדבר לא ייכנס הכהן אל הקדש. בימי בית שני, כשהמדבר כבר היה זיכרון רחוק, והעם כבר היה עירוני והירארכי בעצמו ולא חקלאי ומבוזר כבימי ההתנחלות והשופטים (שלא לומר ימי המדבר), כבר לא הסתפקה ההלכה בשליחתו של השעיר למדבר, והאיש העתי היה דוחף את השעיר אל מעבר לצוק, אל מקום שרגליו, רגלי עז מדבר מנוסה, לא יכולות לעמוד. אבל העקרון אחד הוא: שני שעירים, ללא הבחנה קודמת ביניהם, האחד החוצה והשני פנימה, ואין זה בלא זה, ואין קרבן נרצה על המזבח אם אין שעיר משתלח אל המדבר.

כי אין תשובה ללא הכרת החטא - ולא רק הכרה בחטא - ללא הכרה במה שאפשר ובמה שאי אפשר. אין גאולה עם אשליית כוח ללא גבולות או ניצחון ללא שיור. ואין פנים בלא חוץ. ואדם המשלה את עצמו שבנייניו בנייני עולם והגנתם מושלמת ובידו לאטום את עולמו הרמטית, סופו שימצא את עצמו תועה בשבילי מדבר הגזירה, ואין איש עתי שיצילנו מתעייתו, ואין שעיר המשתלח מבפנים החוצה שיאפשר לו את השעיר המוכנס מהחוץ פנימה. כי ללא הכרה בכוחות המעמקים של נפש האדם, ללא מבט אמיץ אל המדבר לא תהיה כניסה פנימה. אין אדם יוצא לחירות אם אינו מוכן לעבור את המדבר של נפשו, במו רגליו.