יום הכיפורים: חידת המדבר

מאות שנים במצרים הטמיעו את התחושה בקרב העברים: יש ארץ החיים, ויש מדבר. כאן, על יד המים, בקרבת המבנים הגדולים, מרכזי המינהל, התעלות, הפקידים יודעי הקרוא-וכתוב, ההיררכיה החברתית הקפדנית – כאן החיים. ואילו שם, בחולות הגדולים, מקום שמש ועקרב ונחש וישימון וציה וצלמוות, מקום אין מים בו ואין פקיד ואין שר ומושל ואין חברה, שם המוות. שם האין, שם האימה. אבוי ליוצא. שום אל לא יגן עליו שם, מפני אלי המדבר התובעניים והקשים. זוהי נחלתם, ואוי למסיג הגבול.

אי פה אי שם הסתננה השמועה: מעבר להרים ולמדבר יש ארץ אחרת, זבת חלב ודבש, משם באנו כשגם היא הפכה למדבר והתייבשה. אבל עכשיו אין לאן לשוב. המדבר הגדול והנורא מבדיל בינינו. אין לחצות אותו אלא עם צבאותיו של פרעה, מגן הארצות והעין הפקוחה של האלים; ואנו עבדיו.

ויום אחד נפל דבר. מן המדבר הופיע איש, חסר שם וחסר שרשים. משלנו הוא, אבל נטש; בן הארץ הוא, אבל ברח; בן ארמון המלוכה הוא, אבל במדבר גדל ושם נשא אשה ושם הוליד ילדים, ילדי מדבר כמוהו. מדייני חותנו, המרעה משלח ידו, ואש הסנה המדברי הבוער בעיניו. "אל המדבר", תובע הוא. "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר", מבקש הוא מפרעה, מלך הארץ הנושבת. "כה אמר ה' אלוהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", מצהיר הוא בפני זקני העדה הנדהמים. אומר ועושה, והעדה הנדהמת אחריו, עד קצה ארץ נושבת, "בקצה המדבר", והם זועקים: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?"

פעם אחר פעם יחזור העם ויגלה את אימתו מן המדבר, ופעם אחר פעם יתבע "נתנה ראש ונשובה מצרימה", "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר". הארץ ההיא שמעבר למדבר איננה אלא אשליה. שם, בארץ הערים הגדולות, המינהל המסודר, הפקידים המשכילים, בנייני הענק, תעשיית המזון המסודרת, שם החיים והחלב והדבש, ואילו אנחנו נמקים בדרך אל הדמיון ואל המוות ואל עצמותינו שילבינו במדבר, מקום נחש ושרף ועקרב וציה וצלמוות. לאחר ארבעים שנה, כימי דור, יזכיר להם משה האיש "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך... ויענך וירעיבך ויאכילך את המן... המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים (דברים ח)".

*

כיצד שרדו, מנין מצאו תעצומות בנפשם, נגד כל ההוויה שספגו וגדלו עליה, פליאה היא, ואמונה שמה. אבל אמונה דבר שביר היא, ויש להגן עליה, לעטוף אותה. לבנות לה משכן עצים וארון עץ וזהב יחפה אותה, זכר לימים עשירים יותר ותקווה לימים שיבואו, עשירים גם הם. יש לשנן אותה יום יום, יש לעבוד לה, לבל תישחק באבק המדבר, יש לשמור עליה מכל משמר לבל תיטמא, יש להרחיק ממנה כל דבר זר וכל מת וטמא מת, יש לעשותה בטהרה ולהציב משמרות, והזר הקרב יומת.

ופעם בשנה יש "לכפר על הקודש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם", לטהרו ולקדשו מחדש מטומאות בני ישראל שאין להימנע מהן, כי אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.  והכוהן יכפר "את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר, אחת בשנה" (ויקרא ט"ז). כל עבודות היום הזה לא באו אלא לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, כדברי חז"ל וכפשט המקראות. כי המשכן, ויורשו המקדש, לב העם הוא, וכפרתו כפרת העם היא. המשכן בלב המחנות, ומסביבו דגלים לאותות לבית אבותם, וכל הקרוב מחבירו מקודש מחבירו. הסדר וההירארכיה טומנים הבטחה בחובם ליציבות, להגנה מפני המדבר הגדול והנורא, לחוק וסדר (שיהיה למשהו מעין הסדר המופתי ההוא במצרים הרחוקה שזכרה מתעמעם והולך כארץ הארגון והסדר), לאמונה.

והנה, בלב עבודת היום הגדול והנורא הזה, שכל השנה כולה תלויה בו, שכל הטהרה תלויה בו, שכל האמונה תלויה בו, עומדים להם שני שעירים. זהים בכל – במראה, בקומה; אין להבדיל ביניהם בדבר, גם לא בתפקיד המיועד להם. אין לדעת מי ילך לאן. עומדים ומנענעים בזקנם אל הכוהן, אל אהרון, שזכר העגל שפרץ את גדריו עודו צרוב בנשמתו ומזכיר לו בכל יום גם את שני בניו המתים, שפרצו את גדרות המשכן ואש זרה בידם. סדר, סדר, משנן לו אהרון לעצמו. גבולות, חוקים, אין לזוז מהם. זהו הקודש.

והנה מבוכה. מי השעיר לה'? שנים במקום אחד, וחוסר הידיעה מרחף מעל קרניהם. גבולות היום הזה, כולו טקס ובגדי זהב וזקני בית דין וסדר עבודה קפדני, כולם רעדה אוחזת בהם. גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל. האחד ייכנס אל הקודש ויישחט לשם שמים, והשני ישולח – אל המדבר. מי יכריע? הקפריזה? חוסר הידיעה מראש? הגורל?

"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אותם על ראש השעיר, ושילח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזירה, ושילח את השעיר במדבר".

השעיר המשתלח, כפי שקראו לו חז"ל, משולח, כלומר משוחרר – ואולי מגורש – אל המדבר. זו משמעות הפועל הזה בכל מקום במקרא: שחרור, גירוש, עזיבה לנפשו. השעיר וכל עוונותינו, כולם אל ארץ גזירה. כל פחדינו, שבאמצעותם אנו גוזרים על נפשנו מסלולי סחרור שאיננו נחלצים מהם ואנו סובבים בהם שוב ושוב, במעגלי חטא שאיננו מבקיע את דרכו אל הנקודה פנימה, כולם על ראש השעיר, אל המדבר, ארץ לא גבול, ארץ אין חוק, ארץ בלי חיים. אז יכול הכוהן, משוחרר ממשא אשמותיו והגזירות שגזר על עצמו בשנת החטא השוטפת, לפסוע כשליח העם כולו אל הקודש פנימה, למוקד המעגל, אל לב האמונה, אל הארון ובו הלוחות.

מה עשה השילוח הזה אל המדבר? מדוע שוחרר השעיר? לאן הלך?

*

התמיהה היא גם חיצונית, וכבר ציין הרמב"ן "ולא מצאו בקרבנות תשובה לעכו"ם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנחנו עושים כמעשיהם". הנה לדוגמה, סופרי העת העתיקה – רומיים בדרך כלל, אבל כמובן גם יווניים – תיארו כך את הפולחן היווני:

"הם ייסדו מקדשים במות ומזבחות בעבור האלים האולימפיים, מגשים לשריפת קרבנות עבור האלים הכתוניים (=אלי האדמה) והגיבורים, ומערות בעבור האלים ההיפוכתוניים (התתקרקעיים)" (פורפיריוס, המאה השלישית). "שמה תכרה לך שוחה, הבור תחפרנו, נסך תיסוך על סביבו למתים, דבש ויין מתוק... איל שהוא כולו שחור... כבש וכבשה שחורה" (אודיסאה).

בעולם היווני נהג פולחן כפול – פולחן במקדשים ומזבחות לאלים האולימפיים, ופולחן אחר לאלים הכתוניים, שנעשה במערות ובנקיקים. לאלו קרבנות לבנים, ביום, בצוואר פשוט כלפי מעלה, ולאלו קרבנות שחורים, בלילה, בצוואר כלפי מטה. מעלה ומטה, חוץ ופנים, שחור ולבן, חיים ומוות, כל החומרים הבסיסיים של החיים. ככל הנראה לא נהגה הפרדה בין הפולחנים האלה, בניגוד לסברות שנאמרו בעבר, ומכל מקום לשניהם היתה חשיבות גדולה בפולחן האלילי.

 משטח הקרבה על פני האדמה, המקדש הפלשתי בעקרון

ובאמת כדמות דמיון יש כאן. קרבן שאינו נעשה בפנים, במקדש הרשמי, ומשולח אל פני השדה, כאילו לרשות אחרת, כביכול אל מחוץ לסדר האלוהי, לכאורה לידי "השעירים אשר הם זונים אחריהם", אלה שבגללם נאסר להקריב קרבנות מחוץ לאוהל מועד, פרק אחד אחר כך בספר ויקרא:

"למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אוהל מועד אל הכוהן... ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, חוקת עולם תהיה  זאת להם, לדורותם".

מה פשר הדמיון הזה? ומדוע בלב היום הקדוש הזה מופיע לו השעיר, מערער את הסדר וטורד את קדושת חצר המקדש וקול ברכת העם המשתחווה, עם צלילי המדבר, רוחותיו וצוקיו?

*

כדי לפתור את החידה ולהפריד בין הקודש ובין האלילות, הלכו פרשנים בדרך הנראית בעצמה חידתית ותמוהה, שלא לומר על סף פריצת הגבולות. אבן עזרא שניסה להסתיר את הסוד, והבטיח לגלותו "בהיותך בן שלושים ושלש", הרמב"ן שאמר על עצמו "ואני הרכיל מגלה סודו", וכל צבא מפרשיו של הרמב"ן, כולם באותה הדרך, כלשונו של רבנו בחיי:

"אין כוונתנו בשניהם כי אם לשם המיוחד בלבד, ולכן היה הכוהן נותן שניהם מתנה להשי"ת, והיה מטיל עליהם גורלות, לפי שהדבר הנחלק על ידי גורל הוא החלק הבא מאת ה'... הנה השי"ת נותן השעיר ההוא לעזאזל ומאתו בא אליו, והוא יבחר ולא אנחנו... כמי שמשליך פרוסה לכלב שלא ינשכנו, אז יעלה קרבנו דרך סלולה לשם המיוחד בלי קטרוג".

בכל לשון סייגו חכמים אלה את דבריהם, לבל נטעה, כי השביל צר ומתפתל על שפת התהום. איננו הולכים בו לעולם, לבל נתפתה ונמעד, לבל נפרש לא נכון כאילו יש ממש בעבודה הזרה. אבל פעם בשנה חובה עלינו להיישיר אליו מבט, לדעת שהוא שם, ולומר לעצמנו: אכן כן, יש שביל אל התהום, וגם הוא בתוכנו, וגם אותו נשתף בקרבנו אל הקודש פנימה. לא אל זר הוא. אנחנו הוא. בכל לבבך – בשני יצריך. פעם בשנה. בצום.

*

עומד לו השעיר, לשון זהורית בין קרניו, עוונותינו על כתפיו, איש עתי על ידו, וסיעות של אנשים קצרי רוח המתלשים בזקנו ודוחקים אותו בקוצר רוח אל המדבר, אל ארץ הגזירה, להסתיר את העוונות, לזרוק אותם החוצה, שלא נדע, שלא נראה. גשר היו צריכים לבנות לו שלא יינזק, כי שליחותו חשובה ביותר. ללא השעיר במדבר לא ייכנס הכהן אל הקדש. בימי בית שני, כשהמדבר כבר היה זיכרון רחוק, והעם כבר היה עירוני והירארכי בעצמו ולא חקלאי ומבוזר כבימי ההתנחלות והשופטים (שלא לומר ימי המדבר), כבר לא הסתפקה ההלכה בשליחתו של השעיר למדבר, והאיש העתי היה דוחף את השעיר אל מעבר לצוק, אל מקום שרגליו, רגלי עז מדבר מנוסה, לא יכולות לעמוד. אבל העקרון אחד הוא: שני שעירים, ללא הבחנה קודמת ביניהם, האחד החוצה והשני פנימה, ואין זה בלא זה, ואין קרבן נרצה על המזבח אם אין שעיר משתלח אל המדבר.

כי אין תשובה ללא הכרת החטא - ולא רק הכרה בחטא - ללא הכרה במה שאפשר ובמה שאי אפשר. אין גאולה עם אשליית כוח ללא גבולות או ניצחון ללא שיור. ואין פנים בלא חוץ. ואדם המשלה את עצמו שבנייניו בנייני עולם והגנתם מושלמת ובידו לאטום את עולמו הרמטית, סופו שימצא את עצמו תועה בשבילי מדבר הגזירה, ואין איש עתי שיצילנו מתעייתו, ואין שעיר המשתלח מבפנים החוצה שיאפשר לו את השעיר המוכנס מהחוץ פנימה. כי ללא הכרה בכוחות המעמקים של נפש האדם, ללא מבט אמיץ אל המדבר לא תהיה כניסה פנימה. אין אדם יוצא לחירות אם אינו מוכן לעבור את המדבר של נפשו, במו רגליו.

קורח: על דמגוגיה והתפוררות

שלושים ושמונה שנה נדדו בני ישראל במדבר, ומתוך שלושים ושמונה שנים אלו אין לנו אלא ארבעה סיפורים. ארבעה סיפורים בלבד על כל התקופה הארוכה הזו, ומן הסתם מדובר בארבעה סיפורים מייצגים, או אבות טיפוס של בעיות, מתוך שלל אירועים שאירעו במהלך הדור הארוך הזה. כל סיפור עשוי לעמוד בפני עצמו, אולם הם נתפרו יחד למסכת אחת, כביכול אחידה, באמצעות העמדתם על ציר גיאוגרפי וגם כרונולוגי, כשלכל סיפור נתחם זמן ומקום.

אולם בחינה זהירה יותר מגלה בקיעים במסכת האחידה הזו. סיפור קברות התאוה מזוהה על פי מקומו וגם תאריכו; הרכילות של אהרון ומרים ממוקמת בחצרות, אולם אין אנו יודעים את זמנה; סיפור המרגלים, שרק באמצעו נזכר השם "קדש", איננו נושא זמן כלל (אולם ניתן לחשבו על ידי עצם גזירת הנדודים); וסיפור קורח, אין בו לא זמן ולא מקום. ולא זו בלבד, אלא שזירת ההתרחשות עצמה היא זירה מפוצלת: הנשיאים והמחתות בידיהם ליד אוהל מועד, משה ואהרון ודתן ואבירם במשכנם של האחרונים, וקורח עצמו – מי יודע היכן הוא. אף גורלו של מנהיג המרד כולו ומצית הבעירה נעלם מהסיפור. לעתים משתמע שהוא בנבלעים, לעתים בנשרפים, ואולי לא באלה ולא באלה אלא במתים במגיפה, "ובני קורח לא מתו".

וכך, אותם אמצעים עצמם המשמשים לתפירת הסיפורים יחדיו, הם הם המעידים על התפוררותו, ומסגרת הזמן והמקום הברורה של הסיפורים הולכת ונפרמת. בסיפור האחרון, סיפור קורח, הסיפור עצמו מתפורר – בתחילה הוא מתפצל לשני סיפורים שונים בשני מקומות שונים, ולבסוף נעלמת ומתפוגגת דמותו של מנהיג המרד עצמו ומי שהחל אותו, וגורלו לא נודע עד היום הזה. הדבק שאיחד את העם – האמונה, באלוהים ובמשה, בעצמם ובייעודם – נעלם ואיננו, ועל כן ברגע שהחלה התנועה, לא הצליחו הרכיבים השונים להחזיק זה את זה, והקונגלומראט השבטי הגדול הזה קרס והתפורר אל שמש המדבר וחולותיו. שם נותרו עצמותיו המתייבשות לעדות עולם, מה יעלה בגורלה של חברה שאמונה אין בה. 

*

בדרך דומה, של מבנה מתפורר, נוקט המקרא בכמה ספרים אחרים. בספר איוב, אחרי סיפור המסגרת, עולים על הבמה הרעים ואיוב, ומנהלים דיאלוגים. לא כל נאום עונה ישירות על זה שלפניו, ולעתים נדמה שאין כאן אלא מונולוגים שנתפרו יחדיו; והתפר הוא הפתיחה הקבועה – "ויען פלוני ויאמר". אולם לקראת אמצע המחזור השלישי של השיחות מתקצרים הנאומים. לאחר נאומו המלא של אליפז, בכיר הרעים, ותשובתו של איוב, מתחיל בלדד נאום בפרק כ"ה, אולם הנאום דועך לאחר חמישה פסוקים בלבד, איוב מתחיל את תשובתו שלו, ובפרק הבא שוב איוב נואם במקום צופר; ולנגד עינינו התפורר המבנה המסודר של נאום ותשובה, השיחה מתפוגגת, וממנה צומחים שלושה מונולוגים, שאינם פונים כלל זה אל זה – מונולוג ארוך של איוב, לאחריו מונולוג ארוך של אליהוא, ומונולוג התשובה של ה' מנהסערה. ההתפוררות הזו משקפת את מהלך הסיפור כולו - הדיון בין הרעים, שהחל כשיחת נפש כואבת, גלש עד מהרה לחילופי האשמות ולבסוף לנתק רגוז בין הרעים לבין איוב, וכל צד החל נואם אל הקהל הדמיוני הסובב אותם במקום זה אל זה. לבסוף התפוררה האשליה סופית, ואנו מוצאים את עצמנו מול שלושה מונולוגים מנותקים, שכל אחד מהם מציג את הצדק שלו ומתבצר מאחוריו עד הסוף.

*

דוגמה נוספת היא עריכתו של ספר שופטים. סיפורי השופטים השונים, הגדולים והקטנים, עומדים כל אחד בפני עצמו, וניתנים להילמד כל אחד בפני עצמו, אולם הם נתפרים לסיפור אחד על ידי נוסחה חוזרת, הנקראת "המבנה המחזורי": חטא – זעקה – שליחת מושיע – ישועה וחוזר חלילה. כך מקובל ללמד את הספר, אולם קריאה זהירה יותר מראה בבירור, שאט אט נושרים מהמבנה הזה רכיב אחר רכיב:

לאחר שני השופטים של תחילת הספר – אהוד ודבורה – שבהם המבנה קיים ומתפקד, אנו מזהים סדקים אצל גדעון. לאחר הזעקה נשלח אל העם איש נביא, אולם בפיו לא בשורת תשועה, אלא תוכחה - וַיִּשְׁלַח יְהוָה אִישׁ נָבִיא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים, וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם; וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם. וָאֹמְרָה לָכֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי. רק אחר כך מגיע מלאך ודוחף את גדעון לשליחותו, תוך סירובים ונסיונות חוזרים ונשנים.

בסיפור הגדול הבא, סיפורו של יפתח, באה לאחר הזעקה אל ה' תשובה שלילית ממש: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן-הָאֱמֹרִי, וּמִן-בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן-פְּלִשְׁתִּים וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם, וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי, וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם. וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי, וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. את יפתח בוחרים זקני גלעד ולא ה', ורק לאחר מינויו צולחת עליו רוח ה'.

ואילו סיפורו של אחרון שופטי הספר והגדול שבהם, שמשון, חסר לחלוטין את שלב הזעקה - וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה --- וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה... 

אף ישועתו של שמשון חסרה היא, הוא רק יחל להושיע ולא יושיע ממש, ולמעשה אין באמת בסיפורו ישועה לישראל כלל.

הנה כי כן, גם הסיפור הזה מתפורר לנגד עינינו, תפריו נפרמים, ובסופו אנו עומדים מול שברי כלים, המשקפים בעצמם חברה מפוררת, שאיננה מסוגלת לקום ולהתאחד, שאין בה אמונה, שאין בה אפילו כוח לזעוק.

אין פירושו של דבר שזה היה סדר הדברים הכרונולוגי, אולם כדרכו, המקרא מביע את מסריו גם ברמת הסיפור הגלוי וגם ברמת המבנה. הסיפורים עצמם מעידים על שקיעת העם בטשטוש זהות ובתבוסתנות, ובמקביל גם הסיפור עצמו, דרך אמצעיו הספרותיים, מתפורר ומתפוגג, ממש כמו העם שעליו הוא מספר.

*

אף בספר במדבר הדבר כן. המחנה הגדול היוצא לדרכו כביכול באחידות ובאחדות, מתגלה לקורא, סיפור אחר סיפור, כחסר כיסוי, ואחדותו של המחנה, כמו של הסיפור עצמו, מתפוגגת ומתפוררת.

ומסיפור לסיפור מתברר לנו שהטענות הנשמעות מהעם כלפי הנהגתו מאבדות אחיזה בעובדות והופכות להיות רטוריקה טהורה ותו לא, ויסוד התעמולה שבהן הולך ומתגבר. אם בסיפור קברות התאוה דובר על חסר ממשי, שאמנם מגובה בעושר רטורי ובפירוט מלקק שפתיים של העבר המדומיין בפארו, הרי שסיפור אהרון ומרים אין בו דבר מלבד דיבורים, ובחטא המרגלים המקום הניתן לרטוריקה הוא מרכזי. דרך הצגת הדברים היא היא הבעיה שם, ולא העובדות המוצגות. סיפור קורח מהווה, גם מבחינה זו, שיא בפני עצמו, וכל כולו אינו אלא הפגנות, תעמולה ותעמולת נגד, להטוטי משא ומתן ודמגוגיה.

*

והנה, על קצה המזלג, עקרונות התעמולה:

הגזם היטב, בתיאור המצב של פעם ובביזוי המצב של היום. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.

הכן את הציבור, תן להם לחכות במתח, ולווה את דבריך במיצג רב רושם, בשואו ובתפאורה - וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ,  וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרו...

(בתחילה מגיעים ברוב רושם, גפן ענקית על הגב, פוטרים את הקהל הנאסף בכמה מילים, ואז נכנסים אל אוהל ההנהגה. כולם נשארים בחוץ במתח. "מה הם אומרים לו שם? מה הם אומרים? ראיתם את הדבר הענק הזה? שניים סחבו אותו! לא, מה פתאום, אני ראיתי – ארבעה! לא, שמונה!")

השתמש בדימויים. זה תמיד עובד. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

דבר בשם העם: רַב-לָכֶם, כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה.

*

ומצד שני, יש גם הנחיה למנהיג המותקף, הנאלץ גם הוא להשיב באותה מטבע: אל תיכנס לעימות מול כל הקהל, בהפגנה בכיכר, במגרש שלו. קבע איתם פגישה לאחר כך, למקום אחר: וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ, לֵאמֹר: בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת  עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ, וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר.

פרק התנגדויות, היפגש עם מנהיג המחאה לבד, נסה לתקוע טריז בין השותפים:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-קֹרַח... וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב.

האשם את מנהיגי המחאה באינטרסים אישיים: הַמְעַט מִכֶּם, כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם, וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי אִתָּךְ, וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה.

אבל גם: חפש פשרה, אל תפגע בכבודם של יריביך: וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ, אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר:  הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף... וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

וכרוכל יכולים אנו ללכת ולמנות את הפרקים ההם בתולדות העמים, שבהם כשמופיעים הדמגוגים ומשתלטים על כיכר השוק, אות הוא כי החברה עומדת בפני התפוררות. לעתים נגמר הדבר בהתפרקות ובכיבוש, כמו ביוון העתיקה, לעתים בהשתלטות דיקטטורית כמו בגרמניה של שנות השלושים.

ואין לנו מפלט אלא בהשבת הענייניות, בהשבת הדיבור המכבד, בחזרה אל ראיית המציאות כמות שהיא, בחזרה אל נטילת האחריות ולא אל זריקתה אל הצד שכנגד, בקצרה – אל האמונה. 




(עוד על פרשת קורח: http://misgav.blogspot.co.il/2012/06/blog-post_21.html)

בהעלותך: על כשלון החינוך

מכל ימי הנדודים במדבר, כארבעים שנה, אין המקרא מספר כמעט דבר. ארבעה סיפורים מסופרים בספר במדבר – קברות התאווה, סיפור אהרן ומרים והאשה הכושית, המרגלים וקורח. אף אין בטחון שזהו סדרם; נסיבותיו של מרד קורח ועדתו לא פורשו, וההשערות אודותיהם עשויות להציב את המרד או לפני תחילת המסעות או במקום שבו סופר, דהיינו אחרי המרגלים. דומה שהתורה התכוונה להביא כעין דגימות מהתקופה במדבר, אפיזודות ספורות, שיבליטו את שברצונה להבליט, ולא יתארו היסטוריה.

(כך הוא הדבר גם במקומות אחרים במקרא. ספר שופטים, לדוגמה, איננו מסופר על פי סדרו ההיסטורי, שכן סיפוריו האחרונים שייכים ככל הנראה לתחילת התקופה; והוא גם איננו מספר על כל שופטי ישראל – שמואל מזכיר לפחות עוד אחד, בשם בדן, בנאומו שלפני המלכת שאול, ומגילת רות מוסיפה אולי את בועז לרשימה. הווה אומר, שעקרון הבאת הסיפורים – שכל אחד לעצמו עצמאי וניתן להילמד לבדו – איננו היסטורי, אלא אחר, בעל מגמה רעיונית חינוכית, שיש לה מה לומר על הדרך שבה עם וחברה צריכים להתנהג.)

על פי סדר הסיפור, נראה כי התורה מבקשת ללכת מן הקל אל הקשה. חטא המרגלים קשה מקברות התאווה, ובעטיו נגזרו נדודים; וחטא קורח, המסופר אחריו, קשה ממנו, ובו נפתחה האדמה בנס שלא היה כמוהו, שכבת הנהגה שלמה ובה מאתים וחמישים ראשי משפחות ישראל נכחדה, והמשכן הפך להיות מרוחק, זר ומאיים. חטאי ההנהגה, שהם מוקד סיפורי הנסיונות במדבר, הולכים ומחריפים, מהאספסוף המתאווה בתחילת הדברים שכמעט גרם לאבדן שליטה של משה בעמו, עבור דרך התמרמרותם של אהרון ומרים, וכלה בכל ראשי השבטים המאיימים לפרק את החבילה כולה במרד קורח. אין ספק שמבחינה לאומית זה היה הנסיון המסוכן מכולם, וההתערבות האלוהית בו היא הבוטה ביותר.

 

 

העם שזה עתה קיבל את זהותו וחוקיו, מאבד את ליכודו כמעט מיד, והנהגתו איננה מסוגלת לשאת את המשא שהוטל על שכמה. אף משה עצמו כמעט מאבד את עשתונותיו וכמעט זורק את המפתחות על השולחן, עד שבאה נבואתם של אלדד ומידד ומחזירה אותו למקומו ולפרופורציות הנכונות.

פעם אחר פעם בא העם אל אלוהיו וטוען: אתה לא מקיים מה שהבטחת, אתה לא עוזר, הכנסת אותנו למצב שאי אפשר להמשיך ממנו הלאה. פעם אחר פעם שב האלוהים ודוחף את המתלוננים חזרה אל קרקע המציאות. ומה חשבתם? שהליכה בחוקי האלוהים היא כישוף, קסם, שעשייתם מבטיחה מיד את כל ההצלחה? ולכם עצמכם אין בזה חלק? ומי אמר לכם שלעולם תהיו מוגנים ולעולם לא תדעו כישלון?

וכך, שנה לאחר מעמד הר סיני, שנה שלמה שעסקה בהתארגנות, בסדרי המחנה, דגליו, מפקדיו, המשכן ועבודת האלוהים, שנה המסתיימת בקול תרועת חצוצרות רמה, מתרומם המחנה הגדול הזה, אוסף את כל דגליו, ועם הארון לפניו יוצא לדרך; והנה, המחנה הקדוש, עם השראת השכינה הגלויה שבקרבו, עם הענן הקשור לראש האוהל, עם כוהנים על מכונם ולוויים בשירם ובזמרם, עם גדול הנביאים בכבודו ובעצמו בראשם, מציג לראשונה את כף רגלו מחוץ לחממת המחנה המוגן, באדמת המדבר שנחשיו נמלטים בבהלה מפני ארון ה', ומחזיר אותה מיד ככווי אש, כעקוץ עקרב. ואז – נפילה אחת, אחריה שניה, כדינוזאור גדול המנסה להתרומם על רגליו ונכשל פעם ופעמיים ושלוש, ובסוף הנסיונות נותר שרוע על האדמה, מרוסק איברים. כל חיי הדת שתירגל במשך שנה שלמה נגוזים ונעלמים, ומתגלים כחסרי כל תועלת. אין בו בטחון, אין בו אמונה, אבל תלונות ומענות יש ויש.

ובהפתעה אנו נוכחים, שהכל למדו ישראל בשנת הרוחניות הזו במדבר, ורק דבר אחד לא למדו: כיצד נכשלים.

*

אף אנו עומדים היום ותוהים: כיצד זה אנחנו מחנכים שנים ארוכות בחינוך דתי טוב, משננים את כל האמיתות הנכונות, עושים כל מה שכתוב ומעבר לזה, דומים על עצמנו כמאמינים בני מאמינים ההולכים בדרכי אבותם, ובסופו של דבר כה רבים בנו אלו שלא עמד להם חינוכם, והמציאות דומה עליהם כנחש שרף ועקרב? הכיצד אכלה האש לא רק בקרב החלשים והאספסוף, אלא אף בין אלה שהקפידו ושמרו ולמדו ושיננו? מה ערכו של החינוך? מה ערכה של העשייה הדתית?

ואף גם זאת: הכיצד, לאחר שנות דורות של חינוך טוב, כה רבים בנו – גם באלו שנשארו בפנים - שאינם בעלי ערכים, או שערכיהם נצחניים, שלא לומר אלימים, ספוגים בשנאת אדם ושנאת האחר? הכיצד לא החזירם המאור שבה למוטב?

וחשש מתגנב ללב: האם אפשר שאותו החינוך עצמו, להקפדה על העשייה הנכונה, לא רק שאיננו יעיל, אלא אולי אף גורם לכל אלה? האם אפשר שלא הדגשנו דיינו ובמפורש את המניע, את הרעיון, את המטרה, את היעד הסופי – להיות בני אדם? האם ייתכן שבלמדנו את החניך לא להתפשר על דבר, לא לסלוח לאיש, אף לא לעצמו, אנו דוחפים אותו החוצה? שמא אנו מפתחים בנפשו דווקא את מידת הדין הקשה, שבסופו של דבר הוא עצמו לא יעמוד בה, ואם יעמוד, יהפוך בעצמו לאיש דין ומדון? שמא יאמר לנפשו, שאם נכשל פה ואם חיפף שם, אין עוד ערך למעשיו, ועל כן ינטוש הכל מאחרי גוו? האם ייתכן שאת השיעור החשוב ביותר איננו יודעים ללמד, והוא - כיצד להיכשל? ומצד שני, איך נאזן  בין זה ובין הרצון לשמור על גבולותינו?

ומפני כך, דומה עלינו תמיד, שעצם איזכור אפשרות הכשלון מסוכנת, שמא ימצא התלמיד בזה לגיטימציה לכשלון וממילא לחוסר מאמץ מלכתחילה. לכן איננו פוקחים את עיניו לספקות, איננו מזכירים דברים שבהכרח ייתקל בהם בחייו, ואף דברים שרצוי שייתקל בהם אלא שאין זה זמנם, ודי למבין, ולעתים אנו חוסמים בפניו בצורה כזו עולמות נפש שלמים. איננו מניחים לו להיווכח שגם אנו וקודמינו, מחנכיו, נכשלנו ונכשלים לא מעט, ואנו מציגים פוזות של מושלמים (ובכך נכשלים גם בשקר, שסופו להיגלות). ואם קשה הדרך ומתרבים הנסיונות – אנו מגביהים את החומות יותר ויותר. והתסכולים הולכים ומתרבים, ובסופו של דבר לא רק יציאה מחוץ לחומות תהיה, אלא הריסתם המוחלטת בקול רעש וענן אבק.

 ועל כן אין ברירה, אלא להרים ולקפל את יריעות האוהלים, ולצאת לדרך. מתוך ידיעה תחילה שוודאי ניכשל, שאולי ניענש, שאמונתנו התמימה והחמימה לא תהיה יותר, ושנמשיך ללכת ולהיכשל שנית. חטאי דור המדבר הם התורה שלנו, אומרים החסידים. אין דרך אחרת להגיע אל הארץ המובטחת.