שמות: מה מסתתר בתוך התיבה

הנטישה

סיפור משה בתיבה הצית את יכולת הקישור של חוקרים רבים. מוטיב הגיבור שבלידתו שילחו אותו הוריו לגורלו, ושחזר ומצא את דרכו לייעודו המקורי, הוא מוטיב חוזר בסיפורי עמים רבים. בני זמננו התוודעו אליו מחדש בסרט "הרקולס" של דיסני ובמידה מסויימת גם בסיפור הארי פוטר. בעולם העתיק, הידוע שבהם הוא אדיפוס, שגורש מביתו בלידתו, נמצא על ידי רועה, וחזר בסופו של דבר לגורלו. קדום בהרבה, עוד לפני סיפור משה, הוא סיפורו של סרגון מלך אכד, בן המאה העשרים וארבע לפנה"ס, שנולד  כבן לא חוקי לכוהנת גדולה, שולח על פני הנהר בסל נצרים שנחתם בזפת, ושואב מים עני גילה וגידל אותו, עד שהאלה עשתר העלתה אותו לגדולה. גם על כורש מלך פרס סופר סיפור דומה, אך לא על שילוח מכוון, אלא על החלפה בלידה. היסטורית, אפשר שסיפורים אלה סופרו כדי לחפות על מוצא מפוקפק של מלך גדול; אבל ספרותית, המוטיב הזה שב ומופיע באגדות עם רבות.

הצד השווה שבהן, שהילד נועד מראשיתו לגדולה, נפל ממעמדו, לעתים מעורבת תיבה או סל בסיפור, ולאחר תהפוכות הוא חוזר למקום שאליו נועד מלכתחילה על ידי הגורל. הצד השווה הזה שונה בצורה הפכית מסיפור משה: משה אינו בן למשפחה מיוחסת אלא בן לעם עבדים, ומי שמוצא אותו איננו רועה עני אלא בת המלך בכבודה ובעצמה; מעל לכל, הוא לא חוזר למקום שאליו הועיד אותו גורלו, אלא למקום שלשם הוליכו אותו בחירותיו (או לפחות כך הוא על פי פשט המקרא. חז"ל, כזכור, כן עירבו פה נבואה בלידתו); והוא איננו הופך למלך.

על פי זה, סיפור התורה מתכתב במודע עם סיפורי העמים, אלא שהוא מציג עולם ערכי שונה והפוך: אין מי שנולד לגדולה, ולא הגורל העיוור הוא המוליך אדם בדרך, ואלוהים שולט בכל.

הלידה מחדש

אבל הסיפור שלנו מתרחש בקצה השני של העולם. לא מסופוטמיה היא הרקע לסיפור, אלא מצרים. וכך סיפרו במצרים:

האל סת, שליט המדבר (או מצרים העליונה, תלוי בגירסה) זמם לרשת את אחיו, אסיר הוא אוסיריס, שליט הארץ הנושבת. הוא הכניס אותו לתיבה שהותאמה למידותיו, נעל אותה והשליך אותו ליאור, שם מת האל. אחותו, איסת היא איסיס, חיפשה את גופתו והחיתה את אחיה (הסיפור מסתבך כאן ומסתעף לגירסאות שונות ומשונות; על פי אחת מהן בותרה גופתו של אוזיריס, ואיזיס מצאה שלושה עשר חלקים מגופתו, ואילו את החלק הארבעה עשר בלע שפמנון, ועל כן נאסר השפמנון באכילה במצרים). איסת-איזיס הרתה לאוסיריס, ובביצת הגומא, הנקראת במצרית "סוף", ילדה את הבן האלוהי, חור הוא הורוס. הורוס הצליח להתגבר על סת ושב למלוך על פני האדמה, וכל הפרעונים מכאן והלאה מולכים בשמו. אוסיריס, אביו המת החי, מולך בשאול, והוא שופט כל בשר וגוזר גורלו.

סיפור משה, בעינים מצריות, היה ברור לכל קורא. אמו של משה לא השליכה אותו לנהר ולא הניחה לתיבתו להיסחף. להיפך, היא הסתירה אותו בסוף, על שפת היאור, כדי שלא ייסחף; בת פרעה, שובבה שכמותה, ירדה אל המים, ואז הבחינה בתיבה המוסתרת. הסוף, הוא ביצת הקנים, היא מקום הלידה מחדש, של מי שיבוא ויתבע את שליט הארץ הרשע. גם גזירת הבנים מקבלת עתה אור חדש – המלך הרשע, הגוזר על הבנים להיות מושלכים ליאור כדי להמיתם, הוא האל סת; המלך הראשון בשושלת התשע עשרה נקרא סתי, על שמו. רעמסס השני, גדול מלכי השושלת הזאת, הוא שבנה את העיר רעמסס, שהמקרא מספר כי בני ישראל הועסקו בבנייתה. מי שנולד בביצה, או לפחות שם מוצאת אותו בתו, הוא הורוס, שיום יבוא וינצח את סת (כל הזכויות שמורות לבתי, הדס, שהאירה את עיני בנושא הזה).

כל הסיפור כולו מלא במילים ובמונחים מצריים. גומא ותיבה, יאור וסוף, זפת וגם שמו של משה, "ילד" במצרית, שאינו אלא הד לדברי בת פרעה – "מילדי העברים זה". תיבת הפפירוס (הגומא) היא מוטיב המסמל פעמים רבות בציורי קבר מצריים את מסעו של המת לעבר תחייתו מחדש, ואף יצירה על האבנים היא הדימוי המצרי ללידה. המצרי הבין היטב את עולם הדימויים בסיפור הזה.

וכך יצאו ישראל ממצרים, כשמשה האיש הוא מושיעם, לא רק מהשעבוד אלא גם מהמצריות כולה. עולם הדימויים המצרי מתהפך על פניו, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. פרעה של אתמול הופך להיות סת, הוא המגורש למדבר (ולמה חוזר משה שוב ושוב שבני ישראל רוצים לצאת למדבר להקריב?), ומשה העברי, שבא מהביצה בסירת פפירוס, נולד מחדש ועימו כל עמו, שנולד מחדש גם הוא, ועתיד לרשת ארץ.

הבחירה

אבל גם בסיפור הזה, לא נולד משה כאל או כמושיע. גם בסיפור הזה, בדיוק כמו בהשוואה לסיפור המסופוטמי, נשארה הבחירה כאלמנט חדש, מקורי, שהיא היא שעשתה ממשה מה שעשתה, ולא מוצאו. בכוונה תחילה מטשטש הסיפור בפרק זה את שמות הוריו, ואת כל השמות כולם, למעשה. אפילו לבת פרעה אין שם, ורק הילד מקבל שם שאיננו אלא ציון עובדה: "הילד". ובגירסה העברית, זה שבא מן המים. איש ללא עבר. מפני שאת העתיד צריך אדם, וגם עם, לבנות במו ידיו.

הנבואה

לימים התחלף העולם. עם ישראל עבר לרשותו של העולם המסופוטמי. וכשחז"ל שבו וסיפרו את הסיפור, נוספה נבואה קדומה ואור גדול שזרח עם לידתו של משה שנולד נימול; ואף בת פרעה עצמה התגיירה ונספחה לעם ישראל של משה, ילדה המאומץ, כמעט כמעשה אמו של אדיפוס. הסיפור המצרי קיבל פנים חדשות, צפוניות. בעתיד הרחוק יבואו הנוצרים ויספרו סיפור בעל אלמנטים דומים על המושיע החדש, שגם עליו נגזרה גזירה, וגם על בואו בישרו הכוכבים, וגם הוא נולד באיבוס, בקש, ומשם ישוב למלוך על העולם, לאחר שימות גם הוא קודם לכן. הסיפור שב ומתגלגל בדרכים, וכל דור מוצא בו – ומוסיף עליו – פנים חדשות.

בחזרה לתיבה

אבל בראשית כל הדרכים שטה לה התיבה הקטנה, עשויה מסיבי הפפירוס, בביצת הקנים, על פני היאור, ובכל דור ודור נולד הסיפור מחדש, ובכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא נולד מחדש, שם בביצת הסוף, ללא גורל מוכתב מראש, ורק מעשיו ובחירותיו הם שיוליכוהו  לגאולתו.

זהירות, חלומות מתגשמים

יש חלום ויש חלום. יש חלומות המתפרשים לקורא הרציונלי דרך נפשו של החולם, ויש שתוכנם זקוק לפותר ומרמזים על העתיד; יש חלומות סטטיים, ויש דינמיים. חלומו של יעקב הוא חלום סטטי. הוא משקף לו את הקורה עכשיו, את הגנת ה', את דרכו בעולם. פרשנויות רבות ניתנו למראה הסולם, אולם דומה שהכתובים עצמם מרמזים על דרך: "והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו". על כרחך שואל אתה – על מי ניצב ה'? על יעקב או על הסולם? ועל כרחך עונה אתה – הכתוב מעמעם את דרכו בכוונה תחילה. הוא החולם הוא החלום, הוא יעקב הוא הסולם. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בנפשו של יעקב עצמו, הסוער והבורח, וה' ניצב עליו במקום המלאכים באותה נפש עצמה, והנה אנוכי עמך.

האמת ניתנת להיאמר, שאת ההבטחה כלשונה, ושמרתיך, כי לא אעזבך, יכול היה יעקב לומר שאלוהים לא קיים. עבודתו שבע שנים מיותרות, ההתמודדויות הבלתי פוסקות עם לבן, הבריחה בסוף, כל אלה לא העידו על שמירה יתירה ומצד שני גם לא על הסתמכות של יעקב על ההבטחה הזו עצמה. יעקב אינו סומך על הנס או על שמירתו של ה', ומעדיף את תכנוניו שלו, שלרוב משתבשים בדרך זו או אחרת. וכך, יותר משהחלום הזה מספר על העתיד, הוא מספר על ההווה. הוא מעודד את יעקב ונותן לו כוחות להמשיך בדרך.

במובן הזה, שותפים החלומות לתופעה ספרותית אחרת במקרא, הלא הם המראות. משה, הניגש לסנה במראה המפורסם, ורואה סנה הבוער ואיננו אוכל, נמצא במצב מורכב. מזה שנים לא מעטות הוא זר במדבר, נשוי לבת הכהן המדייני, רועה את צאן חותנו, וכל נפשו הסוערת והאימפולסיבית, רודפת הצדק ותיקון העולם, שנגלתה לעינינו מסיפור המצרי המכה, דרך שני העברים הנצים, ועד לרועי מדיין, איננה עמו. שנים שהוא מתנהל בוקר וערב אחר צאן שאיננו שלו, ושם בנו מעיד על תסכולו – גרשום, "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה". האש שבנפשו כבתה זה מכבר, וחלומות הגדולה שאולי היו לילד שגדל בבית המלוכה חבויים תחת הרמץ. לא ייפלא, איפוא, שברגע ראיית הסנה נמלטת מפיו שאלה לא צפויה. הוא איננו שואל "מדוע לא יכבה הסנה" או "מדוע לא יאוכל הסנה", אלא "מדוע לא יבער הסנה". והלא הסנה אכן בוער? ומכאן ברור שלא על הסנה שואל משה, ובסנה הוא בעצם רואה את עצמו, את נפשו שלו, ואותה הוא שואל – איפה האש והבערה הפנימית שלי? למשמע השאלה הזו, פורץ אליו מלאך ה', שגם הוא במקומות רבים במקרא איננו אלא שיקוף נפשו של האדם, ומתגלה אליו שוב, בייעודו משנה ההיסטוריה.

בדרך דומה ישלח אלוהים את גדעון למחנה מדיין, לא כדי לדעת מה יהיה בעתיד, אלא כדי לעמוד על הלך הנפש של המדיינים. בכל הפרשה משדר גדעון פחד וחוסר בטחון, ולפיכך, לאחר האותות ודילול הלוחמים, שולח אותו ה' לשמוע את חלומות המדיינים. והשומר המדייני חולם:

הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל.   וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר, אֵין זֹאת, בִּלְתִּי אִם-חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל. נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת-מִדְיָן וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה.

ברור שהאוהל הוא הנווד המדייני, בעוד הלחם הוא החקלאי הישראלי. גם אם אין בחלום זה חזון עתיד, פחד מדייני מפני הלוחם הישראלי ודאי ניכר בו, וזה כל מה שגדעון היה זקוק לו.

חלומות שרי המשקים והאופים ניתנים אולי להתפרש בדרך דומה. אדם יודע מרת נפשו, ורק שני השרים אכן יודעים אם דבק בהם אשם כלפי פרעה, ניסיון מרד שלא צלח, או לא. שניהם כמובן מכחישים את המעשה, אולם רק חלומם מגלה את המתרחש בנפשם: שר המשקים חולם על השבתו אל משרתו בבית פרעה, ושיבתו אל הנאמנות; ושר האופים חוזה שחורות. הלחם נאכל מעל לראשו על ידי העוף. שניהם יודעים שבעוד שלושת ימים יהיה יום הולדת את פרעה, ושביום זה פרעה נוהג לנקות את שולחנו; האחד נושא תקווה בליבו, והשני פוחד, וחלומותיהם מגלים את שבנפשם ליוסף, נער החלומות הרגיש, שיודע מה יודע כל אחד במעמקי נפשו על עצמו.

לעומתם, חלומות פרעה, או חלומות נבוכדנאצר שבספר דניאל, מכילים סיפור או תמונה אלגוריים, כלומר כאלה שהם חסרי משמעות כשלעצמם ועיקר עניינם בחזון העתיד המוסתר בהם. באלה מדובר בהתפתחויות פוליטיות או כלכליות, אולם החלום עצמו הוא סיפור תמים, שרק הפותר מצליח לעמוד על מלוא משמעותו המטפורית. יעקב איננו נזקק לפתרון לחלומו, והוא ברור מתוך עצמו, מה שאין כן בחלומות המלכים או השרים במקרא.

*

למעשה, מפרשה זו והלאה, החלומות כולם נזקקים לפתרון. חלום יעקב הראשון וגם השני מסופר כמות שהוא, ללא פתרון בצדו, וכמוהו חלומות אבימלך או לבן. לכל היותר בחלום עצמו מופיע אלוהים ומסביר. אולם החל מחלומות יוסף, לכל חלום יש פותר, והפותר איננו החולם. דומה שמכאן ואילך מתעמעמת המציאות. אם קודם לכן שיקפו החלומות את נפשות החולמים, והחולם ידע מה אומרת לו נפשו, הרי שמכאן והלאה אין החולם יודע את נפשו.

האם ידע יוסף עצמו מה אומרים לו חלומותיו? האם ידע שחלומות כשלו הם חלומות מצריים, ולמצרים הוא נושא את נפשו? האם ידע שאביו הפך לפותר חלומות מבלי להתכוון לכך?

יעקב עצמו לא התכוון כלל לפתור חלום. הוא לא התייחס כלל לחלום יוסף כאל חלום המנבא עתיד, אלא כחלום המגלה היכן ראשו של יוסף נתון. למרות דבריו של רש"י, הרואה בחלום זה חלום נבואי לכל דבר ("והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו"), נראה על פי המשך מעשיו של יעקב, שהוא לא נתכוון אלא לתגובה חינוכית. לשם כך, עלינו לקרוא את כל הפרשה ברצף, ולא להפסיק על פי סדר הקרואים (שלא תמיד נקבע על פי חלוקה עניינית):

"ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר, וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ויאמר יעקב אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם..."

יעקב שמר את הדבר לא כדברי רש"י ("ממתין ומצפה מתי יבוא", כחלום נבואי), אלא כאב, המצפה להזדמנות לעשות מעשה חינוכי. לאחר שנזף ביוסף על גאוותו, הוא מחכה להזדמנות לצרף לזה גם עשייה חינוכית, שתעמיד במבחן את יוסף ותגלה האם הפנים את המסר. זו הסיבה שהוא שולח אותו אל אחיו: בחלומך גילית התנשאות וניתוק מאחיך, ובכן איפוא שוב אל הקרקע, בן יקיר, וחזור לתפקידך ולמקומך הטבעי במשפחה. הם העובדים והמפרנסים פה, ואתה נער; לכה ואשלחך אליהם וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן. כך, פשוט, כאב המחנך את בנו.

כידוע, המשך המעשה גילה שאכן, החלום לא היה רק הלך נפש, אלא חלום עתיד. באחת מתהפכת הפרשה, וחלום יוסף, שבתחילתו היה שייך לז'אנר חלומות הנפש, וכך התייחס אליו יעקב, עובר צד ומתגלה למפרע כחלום נבואי, ודבריו של רש"י, שעד כה היו מדרש, הופכים לפשט.

ומכאן והלאה הופכים תולדות משפחת ישראל למדרש. כמדרש עצמו, הם מתנתקים מאדמתם, מעשיהם אינם עוד מעשים התלויים בהקשרם שלהם בלבד, והעצמאות מהם והלאה. מעתה אין למעשיהם קיום אלא בהקשר המצרי, בחסדי המצרים, במסגרת המצרית.

*

חלומות יוסף מתבררים פה כצומת דרכים ספרותית. תחילה הם נקראים כהמשך הסיפורים הקודמים, והחלומות שבהם הם המשך חלומותיו של יעקב, התוהה אל נפשו פנימה. אבל עם התקדמות העלילה, עם בגידתם של האחים, עם התפרדות החבילה, אנו מוצאים את עצמנו שבים אל תחילת הסיפור, ומגלים שבעצם הוא כבר תחילתו של העולם החדש, והחלומות שבו הם פתיחה לחלומות המצריים, טעוני הפתרון.

והעולם החדש הזה, הוא עולם שפשוטו ומדרשו נפרדים, שפשוטו נסתר, וכל מעשיו מוכתבים בגזרת גורל. בעוד חלום יעקב לא הכתיב דבר, וכפי שראינו שום מעשה לא נעשה בפועל מכוחו, הרי שמכאן והלאה הנחלם מתממש. החלום הנבואי, לא כקודמו חלום הנפש, אין ממנו מנוס. חלום הנפש נותן כוחות, החלום הנבואי נוטל אותם. במובן הזה, התגשמות חלומות איננה דבר טוב ומשמח, אלא ההיפך, היא מעידה על נטילת הבחירה ועל כניסה לגלות. על מצב שבו האדם איננו במקומו שלו, וכל כולו כלי משחק בידי הגורל.

ועל כן, הרוצה להיגאל, אל לו להתייחס לחלומותיו כאל יעד, אלא כאל כלי. אל יראה בהם את המציאות העתידית, אלא את כוחות ההווה. אל יצפה להתגשמות החלום, אלא להתגשמותו שלו, של כוחותיו. אל יהפוך את עצמו לכלי ביד חלומו, אלא את חלומו לכלי בידיו.