שבת בראשית: הנחש והגשם

(דברים שנאמרו בקידוש בין ההקפות, לפני קריאת פרשת הבריאה)

לחגים יש משמעויות רבות – חקלאיות, היסטוריות ואחרות; אבל לעתים קרובות משתלטת משמעות אחת על האחרות וכמעט מעלימה אותן. הנה, לדוגמה, על ארבעה ימי דין מדברת המשנה המפורסמת במסכת ראש השנה:      

"בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נדונין על המים."

דומה שלחג השבועות אין היום כל משמעות של דין, ואין לכך כל ביטוי במנהגי החג. עניין מתן תורה תופס את החג כולו, ולבד מאיזכור הביכורים במילה בודדת בתפילת מוסף ובקריאת המפטיר, אין זכר לעונת השנה, וודאי שלא לדין. גם חג הפסח נבלע בתוך סיפור יציאת מצרים, והעומר גם הוא שועבד לנושא מתן תורה. דומה שלבד מתפילת טל נעלמה לחלוטין משמעות הדין על התבואה בחג זה.

ראש השנה, לעומת אלה, זכה בכל הקופה, ועניין יום הדין בלע את כל ענייני החג האחרים. אימת הדין – שההלכה בצדדים שונים משתדלת אפילו לעמעם אותו – תלויה מעל כל נושאי החג: התרועה, ההמלכה, הזכרון. והדין הזה מקרין הלאה גם על יום הכיפורים ומעצים אותו.

סוכות עומד מהבחינה הזו במעמד ביניים. עיקר אווירתו היא של שמחה – אסיף, סוכה ירוקה, שלום, טבע. מצד שני, הדין על המים מוזכר כל יום, ואין פיוטי ההושענא כולם אלא תפילות גשם; וכמובן, שמיני עצרת ותפילת הגשם שבמרכזו היה אמור להיות מוקדש גם הוא לדין על המים, שכל העולם צריך להם. למרות כל זה, גם בסוכות נראה שאין אימת דין המים מורגשת.

האמת ניתנת להיאמר, שיש היגיון בהיעלמות הדין הזו. במיוחד האדם המודרני שלאחר המהפכה התעשייתית אינו נתון יותר לאימת דין הטבע. דומה עלינו שהתגברנו על כל קשיי העולם. אנו מייצרים לעצמנו עודפי מזון אדירים, ואף ברצף של שבע שנות בצורת – שבימי קדם היתה גורמת לרעב כבד ולהרס ממלכות ותרבויות שלמות – איננו מרגישים כל ירידה ברמת האוכל והפרנסה שלנו. מים למדנו לאחרונה לייצר בעצמנו. אנרגיה איננה חסרה לנו. מזג האויר איננו מטריד – בידינו ליצור לעצמנו בועת אקלים מבוקר בכל מקום, מחדר השינה ועד לרכבת. תוחלת חיינו הוכפלה ושולשה. ביכולתנו לתקשר עם בני אדם מקצווי הארץ ללא מגבלות זמן ומקום, כמעט. אימת הקיום פגה.

רק דבר אחד עדיין איננו בידינו, והם החיים עצמם. למוות לא מצאנו תרופה. לפיכך, מלכותו של הדין בראש השנה לא נעלמה – אם כי, חייבים להודות, כבר איננו מתפללים באותה אימה כאבותינו. מכל מקום, עדיין יודעים אנו, ברגעי רצון, לתלות לשמים עינינו ולבקש חיים.

וכך, כנחש באמרתו המפורסמת של ר' שמחה בונים מפשיסחה, איננו זקוקים עוד לתפילה. קללתו של הנחש היא שיהא מזונו מצוי לו כעפר, ולא יזדקק לבקש רחמי שמים ובכך להתקרב אליהם. ובדיוק כנחש, שכרנו יצא בהפסדנו.

אבל לאחרונה חולף רעד בעולם. חסד עשה עמנו הקב"ה, ובעשרים השנים האחרונות אנו לומדים לדעת שלכל דבר יש מחיר. במחיר ייצור המזון אנו מכלים את משאבי הכדור שאנו חיים עליו. במחיר ייצור האנרגיה אנו משנים את תנאי האקלים על פניו. במחיר הכפלת, שילוש וריבוע מספרנו עלי אדמות אנו הופכים את קיומנו כאן לתלוי על בלימה. לאיטה חודרת ההכרה, כי במו ידינו הרסנו את העולם שבו אנו חיים, וספק אם יהיה בידינו הזמן והיכולת לשקמו. עדיין אנו ממשיכים את החגיגה, אבל מועד התשלום כבר הולך וקרב, וכבר לא ניתן להתעלם ממנו. מדי שנה אנו מקבלים תזכורות מקדימות - סופות וסערות שלא ידענו כמותן, הצפות ואסונות טבע, שינויי נוף המתרחשים מול עינינו בקצב שההיסטוריה לא הכירה כמוהו.

ומי יודע אם לא לכך התכוונה התורה, ששלחה אותנו ביום הדין על המים לשבת בחוץ, במבנה מתכלה, תחת סכך קלוש, ובידינו מיני צמחים שהיו אמורים להיות בסביבתנו הקרובה. למרבה האירוניה, עולמנו ההפוך הפך גם את כל אלה למוצרים תעשייתיים – גם סוכות "לנצח", גם סכך ארוז ומוכן ומפוקח ומוכשר, גם ארבעה מינים שמקורם בשוק ובמסחר (מי היה מעלה על דעתו היום להניח את לולבו ואתרוגו, שאותם קנה במחיר מופקע ובדק בזכוכית מגדלת, באצטבאות המקדש, ואחר כך לקבל אותם מושלכים בידי הכוהנים ונתפסים באויר, קרוב לודאי לא אותם אלה שבחרנו בדוכן, כפי שנהג בפועל בזמן שבית המקדש היה קיים?). אבל מלכתחילה, היינו אמורים לצאת מהמיקרו-אקלים שיצרנו לנו אל החומרים הבסיסיים של הטבע, ולהיווכח שאפשר גם אחרת. איננו זקוקים באמת לכל השפע שיצרנו וששיווקנו ושהפצנו ושדרסנו איתו את כל שאר העולם. החיים תלויים בדי מעט: מחיצה רעועה, ענף על הראש, פרי יפה ביד לשמחה.

אכן, כך, וכנראה רק כך, יכול אדם לגשת לתפילה. הן זוהי מהותו של האדם העומד בתפילה: לעמוד, כך בעירומו, מול העולם שבליבו, ולדעת בעומק נשמתו ש"גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם", שאין הוא עצמו, האדם, אלא יצור אחד קטן וחלש, שעמדת השליט הגא איננה שלו באמת, שייעודו בעולם היא "לעבדה ולשומרה" ולא "לנצלה ולדלדלה", ושרק כך יכול הוא לבוא באמת מול ארון הקודש הפתוח ולבקש: גשם.

אנשי הגשם

 

"וצדיק אחד חביב-אלוהים, חוניו שמו, שהתפלל פעם לאלוהים בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע לקולו והמטיר, (חוניו זה) התחבא בראותו שהמהומה עומדת בתוקפה. והוא הובא למחנה היהודים והם דרשו ממנו, שכשם שהתפלל והפסיק את הבצורת כך יערוך תפילות נגד אריסטובלוס ובני סיעתו המורדים. וכשהתנגד וסירב, הכריחו ההמון (לכך). אז עמד בתוכם ואמר: 'אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים איתי הם עמך והנצורים כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את אלו נגד אלו ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו '. (וכשעמד) והתפלל תפילה זו הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה..." (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"ד)

 

הסיפור הכמעט-לא-ידוע הזה אירע בימי מלחמת האחים שהביאה את בית חשמונאי לסוף ימיו, בשנות הששים של המאה הראשונה לפני הספירה. סיפור מעשה הורדת הגשם, המוזכר כאן, הוא כמובן סיפורה של המשנה במסכת תענית, פרק ג':

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל, התפלל שירדו גשמים. אמר להם, צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה, עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר (לפניו), רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף. אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו, כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן. אמר להן, צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. שלח לו שמעון בן שטח, אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נדוי. אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ועליך הכתוב אומר, (משלי כג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

 

חוני המעגל: מטבע של החברה הממשלתית למדליות ומטבעות

 

על פי סיפורים נוספים, המובאים בגמרא באותו מקום, מתברר שהיו לו לחוני תלמידים, שעמדו סביבו וקראו לו רבי, והם שהביעו בכל פעם חוסר שביעות רצון מהגשם; אולם גם מסיפוריהם לא עולה דוקא דמותו של חכם הלכה מרביץ תורה ברבים, אלא של איש מופת, צדיק וענו, שמידותיו והתנהגותו הם אלה שמזכים את תפילותיו בהיענות מלמעלה. אין אנו יודעים האם היה לדברים אלה חלק בהתנגדותו של שמעון בן שטח, גדול חכמי הדור, למעשה חוני; אולם גם הוא, בן משפחת המלוכה, כופף את ראשו בפני עצמת הקירבה לאלוהים שמגלה חוני בסיפור מופלא זה.

סופו של חוני בא עליו גם הוא מתוך גילוי דומה של אהבת אדם, שחוני היה מוכן לדבוק בה עד הסוף ממש, במחיר חייו שלו. ואף גם אז, באופן אירוני, נענתה תפילתו, ואכן איש מבין בני חשמונאי הנאבקים ביניהם לא זכה למלכות ואף הביא על הממלכה, כאמור למעלה, את סופה. בכך ממחיש גם סיפור זה, מהו הדבר שזיכה את חוני באהבת אלוהים: אהבת האדם.
 

 

*

"איתחמי לרבי אבהו פנטקקה, יצלי ואתי מיטרא. שלח ר' אבהו ואייתיה. א"ל, חמש עבדין ההוא גוברא עביד בכל יום: מוגר זנייתה, משפר תייטרון, מעיל מניהון לבני, מטפח ומרקד קדמיהון, ומקיש בכבויא קדמיהון. א"ל, ומה טיבו עבדת? א"ל: חד זמן הוה ההוא גברא משפר תייטרון. אתא חדא איתא וקמת לה חורי עמודא בכיי'. ואמרית ליה: מה ליך? ואמרה לי: בעלה דההיא איתתא חביש ואנא בעיא מיחמי מה מעביד. ומפנינה, וזבנת ערסי ופרוס ערסיי, ויהבית לה טימיתיה, ואמרת לה: הא ליך פניי בעליך ולא תיחטיי. א"ל: כדיי את מצלייא ומתעניא." (ירושלמי תענית פרק א)

תרגום:
נראה לו לר' אבהו רשע גמור אחד, שכשהוא מתפלל – יורד גשם. שלח ר' אבהו והביאו. לאחר שיחת היכרות קצרה סיפר האיש: חמש עבירות (או: מעשים) אני עובר (עושה) בכל יום: שוכר זונות, ומקשט תיאטרון, מוליך אחריהן את בגדיהן למרחץ, מטפח ומרקד לפניהן ומקיש לפניהן בכלי הקשה. אמר לו ר' אבהו: ומה המעשה הטוב שעשית? אמר לו: פעם אחת הגיעה אשה אחת ועמדה בין עמודי התיאטרון כשהיא בוכה. שאלתי אותה: מה לך? אמרה לי, בעלי חבוש בבית האסורים, ואני מחפשת עבודה כדי לפדות אותו משם בכסף. התפניתי מעיסוקי, מכרתי את מיטתי וכלי מיטתי, נתתי לה את דמיהן, ואמרתי לה – הא לך דמי שחרור בעלך, ואל תחטאי. אמר ר' אבהו: כדאי אתה שתתפלל ותיענה.

סיפור זה, ודומים לו המובאים באותו המקום, מעלים לפנינו כבר דמויות מסוג אחר לגמרי. לא עוד רב ותלמידיו, לא עוד איש אלוהים בעל מופת, אלא אדם מהרחוב, ואף לא מן המעולים שבהם. סיפור זה הוא אולי הקיצוני מבין המובאים באותו המקור, אבל האחרים שם הם אנשי יום יום שגרתיים יותר: חמר המשכיר חמורים, חקלאי עובד אדמתו, כולם אנשי חול. אותו "פנטקקה" אף מעורה היטב בתרבות מקומו ההלניסטית-רומית, והוא בעל מועדון מפוקפק. אלא שיהודי זה מחובר להוויתו היהודית אף בתוך חיי החול שבהם הוא שקוע עד צוואר, וכשבאה צרת בצורת לעולם אף הוא עומד בתפילה לפני אלוהיו, שאותו אין הוא מכיר מבית המדרש או בית הכנסת, אלא מחייו שלו, מתוך עבודתו ומתוך האנשים שאותם הוא פוגש. ואותו סיפור, שבו הציל אשה אחת מלרדת לזנות בשל מצוקתה הכלכלית – שכן זו היתה מטרת בואה לתיאטרונו לבקש עבודה – מזכה את העולם כולו בגשם.

אין מדובר בסיפורים אלה בצדיקים נסתרים, אלא באנשים, שעניינם באנשים אחרים. עיניהם פקוחות, ידם פשוטה, וצרות היום יום אינם משכיחות מהם את העובדה שכולנו בני אדם, ואל לנו לשפוט את מי שעומד לפנינו ומעשיו נראים לנו לא מתאימים לתקן המקובל במגזרנו או בקהילתנו. אין לדעת מי שהגיע לאן שהגיע מדוע הגיע לשם, אלא זאת בלבד: הוא זקוק לעזרה, והוא יקבל אותה אף במחיר מיטתנו וכליה. אז יפקוד האלוהים את עמו ואת ארצו לתת להם גשם.

(מתוך דברים שנאמרו אתמול, בערב אזכרה לחותני, יהושע קסנר ז"ל, במלאת שש עשרה שנה לפטירתו. הוא היה יהודי שפניו מאירות תמיד, ושידו – עם המספר הכחול שעליה - פתוחה לכל, בלי שאלות ובלי שיפוט ובלי חשבון של נזקים עתידיים לו עצמו ולפרנסתו, כפי שאירע לא אחת. הוא לא היה יהודי של בית המדרש, אבל בזכות אנשים כמוהו יורד גשם.)