על היסטוריה, הוכחות וסיפורים

מכיון ששאלת העדר העדויות החיצוניות ליציאת מצרים עולה מדי שנה לפחות פעמיים - בקריאת סיפורי ספר שמות ולקראת פסח - אתרום כאן את תרומתי לנושא . 

בעולם העתיק לא כתבו היסטוריה. למעשה, הראשונים שסיפרו על עצמם סיפור ראשית, השתלשלות קורותיהם ואיך הפכו לעם ומה קרה להם כעם, הם אנחנו. לפנינו עמים סיפרו הרבה סיפורים; אבל אלה היו בעיקר סיפורי אלים וגיבורים. 

ברור שגם המקרא איננו ספר היסטוריה במובן המודרני. אין לו עניין לתעד הכל ולנתח את כל הגורמים הריאליים שהביאו מצב זה או אחר. המקרא מבקש להעביר מסר, של אלוהים ואדם ויחסיהם בעולם, ולצורך זה הוא משתמש בחומרים היסטוריים וטווה מהם סיפור רציף. מחקר מדוייק יכול שימצא שאנחנו היינו מדגישים אלמנטים אחרים או מסדרים את הסיפור אחרת, אבל כאמור המסר הוא העיקר והכל משועבד לו.

אבל בעמים כל זה איננו. מלכים תיעדו את קורותיהם, לעתים שנה אחר שנה, כדי לפאר את שמם. חכמים כתבו סיפורי מעשה. פקידים ולבלרים כתבו פרוטוקולים. אפשר מכל זה לשחזר סיפור היסטורי רציף ולהציא מידע רב ערך, אבל אין כאן כוונה ללמד קורות תקופה או עם או רעיון. 

וכך, לעתים, ההיסטוריה איננה מספרת או מפני שאין לה מה לספר, אבל גם מפני שלא נתנו לה לספר.

**

אתן דוגמה, שאולי מוכרת.

היה במצרים מלך בשם אחנאתון. הוא היה פרעה מצרי שמשל באמצע המאה ה14 לפנה"ס, במשך כעשרים שנה. פרעה זה ביצע מהפכה רבתי בסדרי הממשל והדת של האימפריה הותיקה ביותר בעולם בזמנו, המסודרת ביותר והקשיחה ביותר;  הוא הדיח את האל הקודם והמליך אל חדש, סוג של אל יחיד (טוב, לא בדיוק, אבל לא זה העניין כאן), והסתכסך כמובן עם כל הממסד הישן של ממלכתו. המהפכה היתה עמוקה ויסודית; פולחנים קדומים נאסרו; טכסים חדשים חוברו; אוירה חדשה הופצה ברחבי הממלכה. האמנות השתנתה, החברה השתנתה. מקדשים חדשים נבנו. פולחן חדש נוסד.

והוא לא פעל בחלל הריק. נותרו לנו ממנו מאות התכתבויות עם מלכי האיזור. כולם הכירו אותו, כולם כתבו לו, כולם שיחרו לפתחו, ואין ספק שכולם ידעו גם ידעו מה הוא חולל בארצו. משל למה הדבר דומה, לטראמפ. אין מי שלא יודע על האיש שעלה משולי הפוליטיקה והפך אותה על ראשה - והוא מושל רק שנה!

אבל ראו זה פלא. איש לא ידע על האיש ופעלו עד לפני כמאה שנה כלל, גם אחרי שכל תולדות מצרים כבר נחשפו ופוענחו והובררו כשמלה. מתברר שכהני מצרים עברו לאחר מותו, ובאופן שיטתי פשוט מחקו את שמו ממצבות, עמודים, היכלות ובניינים, ולא נותר זכר. כלום. נאדה. גורנישט. אילולא חשף פיטרי במקרה בסוף המאה התשע עשרה את מה שהסתתר מתחת לכפר פלאחים נידח ועני בשם אל עמארנה, איש מאתנו לא היה יודע על כל הפרשה הזו דבר. 

איך זה ייתכן? מלך מאדירי הארץ, עשרים שנה, הפיכה רבתי במצרים - מצרים! - ואיש אינו כותב עליו, איש אינו מתעד, איש אינו רומז לקיומו בממלכות האחרות, שאנו יודעים בבירור שעמדו איתו בקשרים?

ייתכן. 

**

כמובן, יש עוד גורמים שעשויים למנוע תיעוד, מעבר לחוסר עניין או התנגדות: העדר תנאים להשתמרות (הדלתא של הנילוס היא מקום לח), אולי אי זיהוי רמזים מתחת לאפינו, ובכלל, ארכיאולוגיה ללא טקסטים - ואלה נמצאים תמיד רק באקראי - אינה יודעת לספר סיפור או לתעד אירוע, אלא רק עקבות בחומר. לעתים אין באפשרותינו להוכיח דבר מעבר לזיקה לריאליה, ובמקרה של טקסטים - לעולם ספרותי. 

אז מה קרה ביציאת מצרים?

אין לנו אלא הסיפור המקראי. אין לנו הוכחות חיצוניות לקיומו. יתר על כן: אין לנו בטחון שאנו יודעים איך לקרוא את הסיפור, מה מביטוייו לפרש כדווקא ומה כביטוי ספרותי, האם באמת "לא נותר עד אחד" מחיל פרעה, ואיך היו הדברים בדיוק.
אבל לדבר אחד אי אפשר להתכחש: הסיפור הזה הוא הסיפור המכונן, החזק ביותר, המסופר ביותר, בכל המקרא ולמעשה בכל ההיסטוריה היהודית. זו חוויית יסוד עמוקה ובסיסית. אין לה תיעוד, ולפיכך כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח - כלומר, מותר לפאר ולדרוש ולמצוא רמזים ולשער השערות. בעיקר, מלמדים אותנו חז"ל, מצווים אנו למצוא הקשרים רחבים לסיפור: מעבודה זרה לעבודת ה', מעבדות לחירות, מגלות לגאולה. את הפרטים המדוייקים כנראה לא נדע, אבל את זאת כן נדע: היינו שם, חווינו את זה, ויצאנו משם.

מקץ: החמור והגביע

כל הקורא את הסיפור הארוך והמפותל על יוסף ואחיו תוהה על פשר תכניותיו של המשנה למלך המצרי: האם תיכנן את צעדיו? מה ביקש להשיג? האם ניסה לרמוז משהו? האם ניסה לבחון את אחיו? ומה חשב על אביו כל הזמן הזה?

האחים מעסיקים פחות את הקורא. בכל המחזה הזה הם המגיבים, כשיוסף מפתיע אותם פעם אחר פעם. השליטה במצב בידיו, מכוח תפקידו הרם, והאחים אינם מעיזים ליזום שום פעולה, עד לנאומו של יהודה, השובר את הכלים והופך את העלילה על פיה. אולם עד לשלב זה הם נגררים אחר הפרובוקציות ופועלים פעם אחר פעם, כפי הנראה, כפי שיוסף מצפה שהם יגיבו. לרוב איננו מקדישים תשומת לב רבה למניעיהם – הלא כמעט ואין להם ברירה, ותגובותיהם ברובן צפויות מראש.

לעשרת האחים היה ממה לחשוש בבואם למצרים. לא פרשת יוסף הטרידה אותם – יוסף נמכר לעבד לפני עשרים שנה ומאז נעלמו עקבותיו, וכנראה מת. בדבריהם בארמון יוסף, כשלא ידעו שהוא מבין, הם מדברים בינם לבין עצמם על יוסף כאילו כבר מזמן איננו בין החיים: "אשר ראינו צרת נפשו", "וגם דמו הנה נדרש". כשיגש יהודה אל יוסף, יספר לו לפי תומו כי אחיו מת, והאב אולי עוד נאחז בתקווה, "ולא ראיתיו עד הנה"; אולם אין פרט זה מסופר אלא כדי לעורר את רחמיו של השליט הזר על האב, שכדרכם של אבות לבנים נעדרים נאחז בכל שביב ורמז תקווה, והאסון החדש הזה עלול לשבור אותו לגמרי. הפרשה הזאת, כך נדמה להם, סגורה, ובודאי שאין איש זוכר אותה, בעולם שבו העבדות מצויה והאדם הקטן לא תמיד מעניין שלטון מרוחק וזר.

על מה חרדו האחים? נראה שחרדתם קשורה לפרשה אחרת, שגם היא פרשה לא סגורה במקרא, אלא שעד כה לא ידענו מדוע איננה סגורה, הלא היא פרשת שכם ודינה. אותו טבח שערכו שמעון ולוי בבני העיר עורר את חמתם של עמי האיזור, ואך בנס הצליחו יעקב וביתו להימלט, כפי שמספר המקרא (לה) "ויסעו ויהיה חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". משפחת יעקב נחלצת מאיזור הסכנה, שכם ובנותיה, ומדרימה לבית אל ומשם לחברון. אולם שכם נותרת אור אדום מהבהב, איזור סכנה.

והסכנה נשקפה לא רק מצד הכנענים והחוים, יושבי הארץ. שליטי הארץ בעת ההיא הם המצרים בכבודם ובעצמם. תעודות אל עמארנה, שנכתבו במאה הארבע-עשרה לפנה"ס, אולי אינן בנות התקופה הזו ממש ואולי אינן מספרות קורותיה, אבל האוירה השוררת בהן ככל הנראה לא היתה שונה בהרבה מאוירת הארץ בזמן אירועי דינה ושכם. על פי תעודות אלה, ממלכת שכם ניסתה לשרוד בפוליטיקה המקומית, מול שכנותיה הכנעניות, ירושלים, גזר, לכיש ואחרות, ובו בזמן מול שבטים נודדים ופורעי חוק, שהיו מתנפלים מפעם לפעם על הערים ובוזזים אותם, הידועים בשם "חבירו". לעתים עשתה זאת על ידי בריתות עם שכנה זו ולעתים עם אחרת, אולם תמיד ניסתה להעביר אל צידה את אהדת השלטון המצרי, ריבון הארץ. מכתבים אחדים שהשתמרו בידינו מביאים את צעקת מושלי שכם אל פרעה, שיושיע אותם מידי החבירו, לטובת שלטונו שלו בארץ, שאם לא כן תאבד הארץ לפרעה. כמובן, גם השכנות האחרות השמיעו מזמורים דומים, וקשה לדעת מי הצודק ומי השקרן.

נראה, איפוא, שטבח והרס וביזה מסוג זה שהמקרא מתאר, היה בדיוק האירוע שמפניו הזהירו שליטי הארץ את פרעה. חששו של יעקב לא היה רק מפני שכניו הקרובים, אלא גם – ואולי בעיקר – ממשלחת עונשין מצרית. וכך הולך יעקב ומדרים אל ארץ בטוחה יותר, ארץ שבה יושב שבטו של אביו וסבו, ארץ אוהדת שלא תשמור טינה על אירועי שכם ושלם, ושם אולי יוכל להיבלע בין יושבי הארץ, אחיו בדם. אין לו שהות גם להתעכב על מעשהו של ראובן, הגם שיש בו משום קריאת תיגר על מנהיגותו של יעקב. השעה דוחקת.

עם חלוף השנים והתמהמהותה של התגובה המצרית נראה היה כאילו חלפה הסכנה. את צאנו רעו בניו שוב באותו איזור צפוני, שבו היתה רשומה על שם יעקב חלקת שדה שקנה במאה קשיטה מידי בני חמור. סכסוך כבוד המשפחה כנראה חוסל, ואף את בנו כבר אין יעקב חושש לשלוח לשם.

אולם משמגיעה אליו הבשורה, מתעורר לפתע העבר בכל אפילתו, ויעקב החרד, שחושד שיוסף לא נטרף אלא נחטף, אולי אף חושד שהחטיפה הזו, במקום ההוא דווקא, באתר הפשע, לא היתה מקרית. מי ארב לאחים? מי גילה קרבן המשוטט לבדו בהרים, מחפש את אחיו, ושייך בדיוק לאותה המשפחה? האם התעוררה נקמת הדם מחדש?

ועם הירידה למצרים, עשרים שנה מאוחר יותר, מתעורר פחד חדש. אם אנשי האיזור זוכרים, מה חושב השלטון המצרי? האם נשכח המעשה? האם הגיעה הידיעה כבר אז אל שליטי הארץ? ואולי הם לא התייחסו לזה כאל סתם סכסוך משפחתי מקומי?

האחים אולי נוטים להפחית בערך הפרשה ההיא, אולם משמצאו את עצמם עומדים לפני שליט זר ומתחקר, מתגנב החשש ללב. האם התעורר השלד בארון? האם נפתח מחדש תיק החקירה ההוא? ומשנעצר שמעון, דומה שבאחת אושר החשש הנורא מכל, והתברר לאחים שבמו רגליהם נכנסו אל לוע הארי.

*

שנים רבות תהיתי על פשר המקום המכובד שזוכים לו החמורים בפרשה הזו. פעם אחר פעם זוכה החמור לאיזכור, החל מהנקודה בה נאסר שמעון – וישאו את שברם על חמוריהם, ויפתח האחד את שקו (מיהו האחד? האם כדברי חז"ל, לוי שנותר ללא אחיו?) לתת מספוא לחמורו, ובשובם למצרים שוב הם פוחדים איש אל רעהו "אנחנו מובאים להתגולל עלינו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו" (מה החשש הזה פתאום לשעבודו של החמור? האם זה בדיוק מה שהיה חסר לשלטון המצרי, חמורים?), ואחר כך "הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם". דומה שהמקום שזוכה לו החמור בפרשה הזו, ללא צורך סיפורי של ממש, אף הוא משמש כהד לסיפור הנושן ההוא, ונקמתו של חמור אבי שכם מרחפת באויר.

אולם לצד הרמז המעט פרוע הזה, ייתכן שיש בפרשה רמזים מפורשים מעט יותר. ראשון, משך מעצרם. האחים מחכים במתח שלושה ימים. שלושה ימים, כמספר הימים שהם הניחו לאנשי שכם לחכות, למותם. אז נפנה אליהם השליט ומשחרר אותם. קשה להניח שהם לא נזכרים באותו האירוע. שני, הוא דברי האחים ליעקב אביהם עם שובם הביתה. כשהם מספרים לו את הקורות אותם, נמלטת מפיהם אמירה שמעידה על מה שבליבם: 

"דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ויתן אותנו כמרגלים... ונאמר אליו כנים אנחנו... ויאמר אלינו האיש אדני הארץ, בזאת אדע כי כנים אתם, אחיכם האחד הניחו אתי... ואדעה... כי כנים אתם, את אחיכם אתן לכם ואת הארץ תסחרו". 

האם אין כאן הד להצעתם של שכם וחמור, "את בנותינו תקחו לכם והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה", "האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אותה, את בנותם ניקח לנו ואת בנותינו ניתן להם"? בן תמורת מסחר? 

ומי יודע, אם אין הסיפור הבהול שבפיהם לשליט הזר, על היותם שנים עשר אחים ולא עשרה, משמש כמין אליבי - אנחנו איננו אותה המשפחה שאתה מדבר עליה; ואולי בגלל זה מוצא יוסף תירוץ להיאחז בו ולומר, אם כך, הביאו את האח ההוא הנה, וייאמנו דבריכם ולא תמותו? 

*

יוסף, שכמובן הכיר את פרשת שכם, משתמש בה לעורר את פחדם של האחים, והדבר עולה בידו. אבל מהלך הדברים מצביע על מחשבה אישית הרבה יותר, המסתתרת כל הזמן מאחורי הפוליטיקה הישנה שהוכנסה שוב לשימוש. אולי תכנן בסוף להטיח אותה בפניהם: מה פשר הפער הזה, בין דאגתכם לכבודה של אחותכם לבין מה שעשיתם לאח האחר? והאם נכונותכם להוריד גם את אחיו מצרימה מצביעה על אפליה שגם אתם נוהגים בה, בין לאה לרחל? ככה נשכחה אמי?

כי יוסף נושא איתו עלבון ישן, שהמכירה כמובן הגבירה ואישרה, שהוא נחשב בעיני אחיו פחות, בן האשה שאיננה, הדחוי, מין סינדרלה שהעדרה של אמו הופך אותו לנחות בעיני אחיו, וכל ימיו ביקש לחזור ולקבל אישור בעיניהם לחשיבותו, לחכמתו, לכשרונו. סכסוך האחים איננו רק סכסוך ירושה, או מאבק על לב האב, או מלחמת שלטון. זהו המאבק הנצחי של הילד הקטן והכשרוני באחיו המבוגרים, שהוא זקוק נואשות לאישורם, שחלומותיו חוזרים שוב ושוב אל הנקודה הזו, ושגם בהיותו באחד התפקידים הרמים ביותר בעולם העתיק כולו, עדיין הוא בעיניו ילד קטן ודחוי, המחפש נואשות את אישור הערכתם ואולי אף אהבתם של אחיו הגדולים.