וישב: מסע למצרים

רבים מאיתנו קראו עוד בילדותם את סיפורי המיתולוגיה היוונית, ואף ידעו לשנן את שמות האלים לדורותיהם ואת גיבורי מלחמת טרויה. פחות מאיתנו קראו סיפורי דתות אחרות; בכך התמצתה היכרותינו עם דתות העולם העתיק, שהיוו את מרכז הוויתו. אבל תרבות, ואף תרבות דתית בכלל, מורכבת מרכיבים רבים נוספים. כשאנחנו מתארים דת (כל דת, אבל לצורך העניין הבה נישאר בתחום העתיקות), אנו נוטים לתאר מכלול שלם, אבל למעשה יש להתייחס למספר תחומים נפרדים, שאינם בהכרח קשורים זה לזה.

הסוס הטרויאני

האחד, הסיפור: מהו הסיפור העומד מאחורי האמונה שעליה אנו מדברים. יש דתות המספרות את תולדות האלים, יש המספרות סיפורים היסטוריים, יש שאינן מבחינות בין הסוגים, ומכל מקום בדרך כלל יש סיפור. יש דתות, או עמים, ששאלו את סיפוריהם מעם אחר: רומא מיוון, בבל משומר.

השני, הפולחן: סדר הטקס של עבודת האלים. ככלל כל העולם העתיק הקריב קרבנות וחגג חגים; חלק מהם היו קשורים במישרין לסיפורי האלים. כאלה למשל היו החגיגות שסימלו במסופוטמיה את נישואי איננה ודומוזי, שלוו אף באקטים שדימו את הזיווג המקודש, בליווי קטעי קריאה ושירה. אולם רבים הפולחנים שאין קשר בינם לסיפורים שסופרו, ולעתים ראו בהם החוקרים שריד לדת קדומה, אחרת, שנטמעה בדת הנוכחית והמוכרת.

השלישי, הממסד. ממסד הכהונה והדת נותן את הצבע והפרצוף לכל התרבות. אמנם אין אנו עוסקים פה בתרבויות מודרניות, אבל קל להשוות ולראות במה דברים אמורים. מורי הלכה, אנשי דת, מנהיגי חוק, גינוניהם, לבושם וסדרי פעולתם הם הנותנים את הצביון לתרבות המסויימת, לעתים יותר מהסיפור שכולם מכירים או למנהגי החג הזה או האחר.

הרביעי, והוא החמקמק ביותר אבל אולי החשוב ביותר, האתוס. אותה מערכת התנהגותית, העונה לקודים המוכרים היטב לבני התרבות הזאת אבל קשים להסבר למי שלא בא ממנה. פעמים רבות ניתן לזהות קשר בין התפיסות החברתיות ואף הפוליטיות לבין הסיפור שעומד ביסודה של הדת; מסופוטמיה, שאליה המרכזיים קנו את מעמדם בזכות נצחונם בקרב השליטה על עולם האלים, היתה שואפת קרבות ותאבת שלטון על העולם כולו, שנתפס בעיניה כפרס על ניצחון. כנגדה מצרים שעולם האלים שלה יציב כיקום עצמו, בנתה חברה שכל מהותה היא היציבות. יציבות השלטון, יציבות החברה, יציבות המעמדות. החוק יכול להיות ביטוי של המערכת הזו, ולעתים – כפי שקורה היום – ישתמשו בו כדי לעצב את המערכת הזו עצמה ברוח אנשי הממסד, השייכים לסעיף הקודם.

*

עם פרשיות הירידה מצרימה, עושה משפחת האבות צעד מכריע: היא מתנתקת מזהותה המסופוטמית שליוותה אותה עד כה, דרך אביה הראשון ודרך מסעותיו של יעקב ומשפחתו, ועוברת עולם. מצרים, שעמדה כצל בצד כל האירועים שפקדו את אבותינו בכנען, הופכת להיות מרכז חייהם למאות השנים הבאות, כשם שמסופוטמיה עמדה במרכז חייהם במאות השנים שקדמו לירידה הזו, בעקבות מכירת יוסף.

המעבר הזה שינה את כל הוויית החיים. שום דבר במצרים לא דומה להווייה המסופוטמית שהורגלנו אליה. האלים אחרים לחלוטין; סיפור הבריאה שונה לגמרי, והיא אינה מלווה במאבקים ובמלחמות (שקיימים גם במצרים, אבל בדגשים אחרים); מבנה השלטון שונה; המוסכמות החברתיות אחרות. המאכלים אחרים, המוזיקה אחרת, הלבוש שונה, מעמד הנשים שונה, מבנה המשפחה אחר. האמנות והאופנה האלגנטית המצרית קלה למראה הרבה יותר מהאמנות כבדת הראש של שומר ואכד ובבל העתיקה, ומצד שני פולחן המוות והקבורה עלול להיראות זר ומוזר לעיני מי שלא גדל עליו.

ומשפחת המהגרים הנודדת הזו, שטיפין טיפין אולי כבר הצליחה ליצור לעצמה הווי חיים משלה, שאולי יש בו גם קצת מהכנעניוּת (וגם נשים כנעניוֹת), שוב נזרקת למים עמוקים, וכל עולמה מזדעזע. כמוהם ככל מהגרים, מאז ומעולם ועד היום. השירים שיביאו הילדים מהגן זרים לאזן ההורים; הטעמים אחרים, הנורמות שונות.

התורה עצמה משקפת בחלקים גדולים ממנה את הטלטול הזה. סיפורי הבריאה והראשית, כולם מתכתבים עם הספרות המסופוטמית, מדברים בשפתה ומשתמשים בדימוייה. אמנם, התורה בונה מכל אלה בניין אחר, שהמוסר במרכזו, אבל העולם התרבותי יהיה מוכר למבקר הבבלי. גם עולם החוק מדבר בשפתם של חוקי מסופוטמיה וחת; המושגים שאובים משם, הנושאים באים משם, ולעתים פרטים רבים דומים מאד. גם כאן בנתה מזה התורה מערכת שונה, עם דגשים אחרים (על קדושת החיים ועל קדושת המשפחה, למשל), אבל השפה היא אותה השפה.

מצבת חוקי חמורבי

מנגד, דומה שמערכת הפולחן פועלת בתוך הממשק המצרי. רבים מכלי הקודש מעוצבים על פי המוכר לנו ממקדשי מצרים:

כהני מצרים גלוחי הראש מזכירים את טקס הגילוח שבמעמד חניכת הכוהנים והלויים:

לא הכל מוכר לנו, אולם לא מעט ממזמורי הקודש המקראיים שואבים את השראתם, או לפחות מתכתבים, עם מזמורים מצריים.

תרבות מצרים היתה בעלת השפעה רבה גם בתחומים החילוניים של החיים. שירת האהבה המצרית ושיר השירים מגלים דמיון רב (אף שלשיר השירים יש פירוש אליגורי, פשטו הוא שירת אהבה). למעלה ממנה ספרות החכמה: עם כל האוניברסאליות של ספרות זו, והדמיון הרב שאנו מגלים בין יצירות חכמה מתרבויות שונות, דומה שקשרי החכמה המצרית לספרים דוגמת משלי עזים במיוחד, ולעתים מדובר בהם לא על השקה רעיונית בלבד, אלא על השפעה ספרותית ישירה:

השוואה בין הקובץ השלישי בספר משלי, "דברי חכמים" (מפרק כ"ב), לבין ספר החכמה המצרי "הוראת אמנ-אמ-פת" (מתוך "עולם התנ"ך", משלי)

איזה אתוס יבנה המקרא מתוך היסודות האלה? אין בו את המיניות הבוטה שבפולחן המסופוטמי, ואין בו עיסוק במוות ובאחריתו; אין הוא רואה בניצחון אידיאל עליון; אין הוא רואה במלוכה ככלל שום הכרח בסיסי, וודאי לא אלוהי; אין בו מעמדיות, ואין בו מקום כמעט בכלל לאמנות לסוגיה.

וכך, מתוך המזיגה החד-פעמית הזו, צומח לו יצור חדש, שעין לא ראתה. דומה שהחברה שהמקרא מתאר עממית הרבה יותר, ממסדית הרבה פחות, "דתית" הרבה פחות. מכיון שהממלכה ככלל אינה מרכז האתוס שלה, גם הפולחן הממלכתי חלש יותר. עד סוף ימי המקרא לא הצליח מקדש ירושלים לתפוס את מקומו שייעדו לו בוניו. מול שני העולמות המורכבים והעתיקים והיציבים האלה, מעמיד המקרא עולם שאולי הוא פשוט יותר, שאין בו כובד מסורת שאין בלתה, שלאדם ברחוב יש בו מקום רב יותר; עולם שאולי הוא יציב פחות וממושמע פחות, אבל לימים תהפוך ההשכלה ליסוד חייו, ליסוד חיי כל ילד בכל עיירה וכפר, בזמן שכל הסובב – עתיק וגם חדש – יפגר מאחור במאות שנים. עולם שהאל האחד והיחיד שבמרכזו, שאיננו נלחם ואיננו מתעמת ואינו גוף ואין לו דמות הגוף, נותן בו מקום לאדם.

זהירות, חלומות מתגשמים

יש חלום ויש חלום. יש חלומות המתפרשים לקורא הרציונלי דרך נפשו של החולם, ויש שתוכנם זקוק לפותר ומרמזים על העתיד; יש חלומות סטטיים, ויש דינמיים. חלומו של יעקב הוא חלום סטטי. הוא משקף לו את הקורה עכשיו, את הגנת ה', את דרכו בעולם. פרשנויות רבות ניתנו למראה הסולם, אולם דומה שהכתובים עצמם מרמזים על דרך: "והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו". על כרחך שואל אתה – על מי ניצב ה'? על יעקב או על הסולם? ועל כרחך עונה אתה – הכתוב מעמעם את דרכו בכוונה תחילה. הוא החולם הוא החלום, הוא יעקב הוא הסולם. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בנפשו של יעקב עצמו, הסוער והבורח, וה' ניצב עליו במקום המלאכים באותה נפש עצמה, והנה אנוכי עמך.

האמת ניתנת להיאמר, שאת ההבטחה כלשונה, ושמרתיך, כי לא אעזבך, יכול היה יעקב לומר שאלוהים לא קיים. עבודתו שבע שנים מיותרות, ההתמודדויות הבלתי פוסקות עם לבן, הבריחה בסוף, כל אלה לא העידו על שמירה יתירה ומצד שני גם לא על הסתמכות של יעקב על ההבטחה הזו עצמה. יעקב אינו סומך על הנס או על שמירתו של ה', ומעדיף את תכנוניו שלו, שלרוב משתבשים בדרך זו או אחרת. וכך, יותר משהחלום הזה מספר על העתיד, הוא מספר על ההווה. הוא מעודד את יעקב ונותן לו כוחות להמשיך בדרך.

במובן הזה, שותפים החלומות לתופעה ספרותית אחרת במקרא, הלא הם המראות. משה, הניגש לסנה במראה המפורסם, ורואה סנה הבוער ואיננו אוכל, נמצא במצב מורכב. מזה שנים לא מעטות הוא זר במדבר, נשוי לבת הכהן המדייני, רועה את צאן חותנו, וכל נפשו הסוערת והאימפולסיבית, רודפת הצדק ותיקון העולם, שנגלתה לעינינו מסיפור המצרי המכה, דרך שני העברים הנצים, ועד לרועי מדיין, איננה עמו. שנים שהוא מתנהל בוקר וערב אחר צאן שאיננו שלו, ושם בנו מעיד על תסכולו – גרשום, "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה". האש שבנפשו כבתה זה מכבר, וחלומות הגדולה שאולי היו לילד שגדל בבית המלוכה חבויים תחת הרמץ. לא ייפלא, איפוא, שברגע ראיית הסנה נמלטת מפיו שאלה לא צפויה. הוא איננו שואל "מדוע לא יכבה הסנה" או "מדוע לא יאוכל הסנה", אלא "מדוע לא יבער הסנה". והלא הסנה אכן בוער? ומכאן ברור שלא על הסנה שואל משה, ובסנה הוא בעצם רואה את עצמו, את נפשו שלו, ואותה הוא שואל – איפה האש והבערה הפנימית שלי? למשמע השאלה הזו, פורץ אליו מלאך ה', שגם הוא במקומות רבים במקרא איננו אלא שיקוף נפשו של האדם, ומתגלה אליו שוב, בייעודו משנה ההיסטוריה.

בדרך דומה ישלח אלוהים את גדעון למחנה מדיין, לא כדי לדעת מה יהיה בעתיד, אלא כדי לעמוד על הלך הנפש של המדיינים. בכל הפרשה משדר גדעון פחד וחוסר בטחון, ולפיכך, לאחר האותות ודילול הלוחמים, שולח אותו ה' לשמוע את חלומות המדיינים. והשומר המדייני חולם:

הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל.   וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר, אֵין זֹאת, בִּלְתִּי אִם-חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל. נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת-מִדְיָן וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה.

ברור שהאוהל הוא הנווד המדייני, בעוד הלחם הוא החקלאי הישראלי. גם אם אין בחלום זה חזון עתיד, פחד מדייני מפני הלוחם הישראלי ודאי ניכר בו, וזה כל מה שגדעון היה זקוק לו.

חלומות שרי המשקים והאופים ניתנים אולי להתפרש בדרך דומה. אדם יודע מרת נפשו, ורק שני השרים אכן יודעים אם דבק בהם אשם כלפי פרעה, ניסיון מרד שלא צלח, או לא. שניהם כמובן מכחישים את המעשה, אולם רק חלומם מגלה את המתרחש בנפשם: שר המשקים חולם על השבתו אל משרתו בבית פרעה, ושיבתו אל הנאמנות; ושר האופים חוזה שחורות. הלחם נאכל מעל לראשו על ידי העוף. שניהם יודעים שבעוד שלושת ימים יהיה יום הולדת את פרעה, ושביום זה פרעה נוהג לנקות את שולחנו; האחד נושא תקווה בליבו, והשני פוחד, וחלומותיהם מגלים את שבנפשם ליוסף, נער החלומות הרגיש, שיודע מה יודע כל אחד במעמקי נפשו על עצמו.

לעומתם, חלומות פרעה, או חלומות נבוכדנאצר שבספר דניאל, מכילים סיפור או תמונה אלגוריים, כלומר כאלה שהם חסרי משמעות כשלעצמם ועיקר עניינם בחזון העתיד המוסתר בהם. באלה מדובר בהתפתחויות פוליטיות או כלכליות, אולם החלום עצמו הוא סיפור תמים, שרק הפותר מצליח לעמוד על מלוא משמעותו המטפורית. יעקב איננו נזקק לפתרון לחלומו, והוא ברור מתוך עצמו, מה שאין כן בחלומות המלכים או השרים במקרא.

*

למעשה, מפרשה זו והלאה, החלומות כולם נזקקים לפתרון. חלום יעקב הראשון וגם השני מסופר כמות שהוא, ללא פתרון בצדו, וכמוהו חלומות אבימלך או לבן. לכל היותר בחלום עצמו מופיע אלוהים ומסביר. אולם החל מחלומות יוסף, לכל חלום יש פותר, והפותר איננו החולם. דומה שמכאן ואילך מתעמעמת המציאות. אם קודם לכן שיקפו החלומות את נפשות החולמים, והחולם ידע מה אומרת לו נפשו, הרי שמכאן והלאה אין החולם יודע את נפשו.

האם ידע יוסף עצמו מה אומרים לו חלומותיו? האם ידע שחלומות כשלו הם חלומות מצריים, ולמצרים הוא נושא את נפשו? האם ידע שאביו הפך לפותר חלומות מבלי להתכוון לכך?

יעקב עצמו לא התכוון כלל לפתור חלום. הוא לא התייחס כלל לחלום יוסף כאל חלום המנבא עתיד, אלא כחלום המגלה היכן ראשו של יוסף נתון. למרות דבריו של רש"י, הרואה בחלום זה חלום נבואי לכל דבר ("והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו"), נראה על פי המשך מעשיו של יעקב, שהוא לא נתכוון אלא לתגובה חינוכית. לשם כך, עלינו לקרוא את כל הפרשה ברצף, ולא להפסיק על פי סדר הקרואים (שלא תמיד נקבע על פי חלוקה עניינית):

"ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר, וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ויאמר יעקב אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם..."

יעקב שמר את הדבר לא כדברי רש"י ("ממתין ומצפה מתי יבוא", כחלום נבואי), אלא כאב, המצפה להזדמנות לעשות מעשה חינוכי. לאחר שנזף ביוסף על גאוותו, הוא מחכה להזדמנות לצרף לזה גם עשייה חינוכית, שתעמיד במבחן את יוסף ותגלה האם הפנים את המסר. זו הסיבה שהוא שולח אותו אל אחיו: בחלומך גילית התנשאות וניתוק מאחיך, ובכן איפוא שוב אל הקרקע, בן יקיר, וחזור לתפקידך ולמקומך הטבעי במשפחה. הם העובדים והמפרנסים פה, ואתה נער; לכה ואשלחך אליהם וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן. כך, פשוט, כאב המחנך את בנו.

כידוע, המשך המעשה גילה שאכן, החלום לא היה רק הלך נפש, אלא חלום עתיד. באחת מתהפכת הפרשה, וחלום יוסף, שבתחילתו היה שייך לז'אנר חלומות הנפש, וכך התייחס אליו יעקב, עובר צד ומתגלה למפרע כחלום נבואי, ודבריו של רש"י, שעד כה היו מדרש, הופכים לפשט.

ומכאן והלאה הופכים תולדות משפחת ישראל למדרש. כמדרש עצמו, הם מתנתקים מאדמתם, מעשיהם אינם עוד מעשים התלויים בהקשרם שלהם בלבד, והעצמאות מהם והלאה. מעתה אין למעשיהם קיום אלא בהקשר המצרי, בחסדי המצרים, במסגרת המצרית.

*

חלומות יוסף מתבררים פה כצומת דרכים ספרותית. תחילה הם נקראים כהמשך הסיפורים הקודמים, והחלומות שבהם הם המשך חלומותיו של יעקב, התוהה אל נפשו פנימה. אבל עם התקדמות העלילה, עם בגידתם של האחים, עם התפרדות החבילה, אנו מוצאים את עצמנו שבים אל תחילת הסיפור, ומגלים שבעצם הוא כבר תחילתו של העולם החדש, והחלומות שבו הם פתיחה לחלומות המצריים, טעוני הפתרון.

והעולם החדש הזה, הוא עולם שפשוטו ומדרשו נפרדים, שפשוטו נסתר, וכל מעשיו מוכתבים בגזרת גורל. בעוד חלום יעקב לא הכתיב דבר, וכפי שראינו שום מעשה לא נעשה בפועל מכוחו, הרי שמכאן והלאה הנחלם מתממש. החלום הנבואי, לא כקודמו חלום הנפש, אין ממנו מנוס. חלום הנפש נותן כוחות, החלום הנבואי נוטל אותם. במובן הזה, התגשמות חלומות איננה דבר טוב ומשמח, אלא ההיפך, היא מעידה על נטילת הבחירה ועל כניסה לגלות. על מצב שבו האדם איננו במקומו שלו, וכל כולו כלי משחק בידי הגורל.

ועל כן, הרוצה להיגאל, אל לו להתייחס לחלומותיו כאל יעד, אלא כאל כלי. אל יראה בהם את המציאות העתידית, אלא את כוחות ההווה. אל יצפה להתגשמות החלום, אלא להתגשמותו שלו, של כוחותיו. אל יהפוך את עצמו לכלי ביד חלומו, אלא את חלומו לכלי בידיו.

הפרוטוקולים של משפט יוסף

בית הדין לענייני המעמד העליון

מטעם המלך, מלך מצרים העליונה והתחתונה, האל המתגלה, השמש בגבורתה - חיים, שפע, בריאות! - אשר בחסדו צדק מלאה כל הארץ.

תיק מס' 1004.45

ממלכת מצרים נגד יוסף העברי, עבד בבית פוטיפר

תיאור המקרה

ביום חג הנילוס, בשעות לפני הצהרים, נכנס הנאשם לבית אדונו. הבית היה ריק מרוב יושביו, שהלכו לחגיגות על הנילוס. לאחר מספר דקות נראה הנאשם נס מהבית, ללא בגדו העליון.

הבגד נמצא לאחר מכן בחדרה של גברת הבית, אשת פוטיפר הנעלה.

עדי התביעה

אחד העבדים סיפר כי בעת שכל בני הבית הלכו לחגיגות הסתגרה גברת הבית בביתה, בגלל כאב ראש נורא. דקות מספר לאחר מכן ראה העבד את יוסף חוזר אל הבית ונכנס פנימה. העבד ציין כי לא זיהה דבר חשוד בהתנהגותו של יוסף, אולם לשאלותיו החוזרות של אב בית הדין נזכר ואמר שאולי ניכרה בו עצבנות מסויימת. הוא לא ידע למה לייחס עצבנות זו, אולם לא הוציא מכלל אפשרות שיוסף אולי נראה זומם משהו.

גברת הבית הנעלה טענה בפני עבדי הבית, ואחר כך בפני בעלה וחזרה על העדות בפני בית הדין, כי הנאשם נכנס לחדרה והחל לשדל אותה ולהטריד אותה מינית. משלא נעתרה להפצרותיו קרב אליה ואף פשט את חולצתו. למשמע זעקותיה הפך פניו ונס החוצה, ללא בגדו.

הכהן הנעלה פוטיפר סיפר לבית הדין כי בלילה שלאחר חגיגות הנילוס פגשה אותו אשתו, שהיתה נסערת מאד. היא הראתה לו בגד וטענה כי הנאשם בא אליה לצחק בה, ולמשמע צעקותיה נס החוצה ללא בגדו. האדון זיהה את הבגד כבגדו של עבדו יוסף. האדון טען כי הוא זועזע קשות מהתנהגות זו, שכן יוסף היה עד כה עבד נאמן ויעיל מאד. האדון אף ציין כי הוא מתקשה להאמין שאכן עבדו עשה כדבר הנורא הזה, שהוא חטא גם לאלים וגם כלפי אדונו, אולם למראה העדויות לא נותרה לו ברירה והוא מקבל את גירסת אשתו במלואה.

האחראי על משק הבית סיפר כי בשעות אחר הצהרים המאוחרות, כשחזרו בני הבית מהחגיגות, קיבל הוראה לאסוף מיד את כל עבדי המשק בחדרה של הגברת. הדבר עורר התרגשות גדולה בין העבדים. הגברת קיבלה את פני הבאים כשבידה בגד גבר מקומט. היא דיברה בסערת נפש גדולה, נראתה פרועה מעט, וסיפרה את הסיפור שכבר סופר לעיל, על אודות ההטרדה המינית וההצעות המגונות.

לשאלת אב בית הדין הסמיקה הגברת וסירבה לענות, אולם לאחר מכן נתרצתה ואמרה שהנאשם דיבר במפורש על "משכב", ולא היה ספק בדבר כוונותיו הטמאות.

עדי ההגנה

לא נמצאו עדי הגנה. העדות היחידה שהציגה ההגנה היתה גירסת הנאשם.

הנאשם טען כי אכן באותו בוקר חזר הביתה, שכן נזכר כי במסגרת תפקידו כמנהל חשבונות הבית שכח פעולה מסויימת שהיה עליו לעשות. לטענתו הופתע לראות את הגברת בבית, באולם הכניסה, שכן למיטב ידיעתו לא היה אמור איש להיות בבית.

העבד הנקלה טען ברוב חוצפתו כי היתה זו גברת הבית שקרבה אליו וניסתה לפתות אותו, ואף תפסה בבגדו תוך שהיא משדלת אותו למעשה מיני במילים מפורשות, שהנאשם, בצניעות מזוייפת, סירב לחזור עליהן. לטענתו, משסירב, חשש שלא יוכל למשול ביצרו ונס החוצה, כשהוא משאיר את הבגד בידי אדוניתו הנעלה. מאז הסתגר בחדרו, ואף לא שמע את קריאת מנהל משק הבית לעלות לחדרה של הגברת אחר הצהרים.

ההגנה טענה כי יש סתירה בעדויות התביעה. סערת נפשה של האשה שניכרה לדברי עדי התביעה בשעות הערב אינה תואמת, לטענת ההגנה, את האירוע שהתרחש שעות רבות לפני כן. הנאשם אף הזכיר להגנתו את עדות האופי, שהאדון בחסדו הנעלה הזכיר, בדבר היותו אחראי ויעיל. לפיכך, טען, לא יעלה על הדעת שייכנס לחדר משכבה של גבירתו וודאי שלא ינסה לקרב אליה, שכן הדבר יהווה חטא בל יכופר הן כלפי אדונו האהוב והן כלפי האלים.

הכרעת הדין

לפנינו מקרה קלאסי של תלונה על הטרדה מינית, אלא שלא כרגיל, טענת התביעה נתמכת בשלל עדויות, נסיבתיות וישירות, ולעומת זאת, טענת ההגנה מלאה סתירות וחורים, ונראית על פניה כבלתי אמינה בעליל.

העובדות, שאין עליהן חולק, הן כדלהלן: הנאשם שב הביתה זמן קצר לאחר שיצא. הנאשם והגברת אכן דיברו זו עם זה לפני הצהרים, ביחידות, במעמד שהיה, על פי העדויות שאין עליהן חולק, ביזמתו של הנאשם, שכן הגברת לא יכלה לדעת שיוסף ישוב הביתה. בסוף המפגש נס הנאשם החוצה, לשתי הגרסאות, כשבגדו נותר מאחור. לאחר האירועים, שאותם נברר להלן, הסתגר הנאשם בחדרו עד הערב, ואילו הגברת היתה נסערת מאד, והראתה את הבגד לכל מי שרק היה ניתן, כולל בעלה הנעלה ועבדי הבית כולם.

הסתירות שנתגלו בעדויות התביעה אינן מהותיות. סערת נפשה של הקרבן ודאי מובנת אף לאחר שעות רבות. גירסתה היתה עקבית לאורך כל האירועים ולאחריהם. אמנם עדות הצעקה בבוקר לא אוששה כדבעי, אולם לאור העדויות האחרות, אין בכך חשיבות מרובה. ברור שלא הגברת יזמה את המפגש, ואף הנאשם הודה שהיה במצב של ריגוש מיני.

עדויות ההגנה, ליתר דיוק עדות הנאשם, שהיא עדות ההגנה היחידה, מלאה לעומת זאת בסתירות לרוב. לא עלה בידי הנאשם להסביר כראוי את פשר חזרתו הביתה. דוקא טענת היעילות, שנשמעה בעדות האופי של אדונו, עומדת לו לרועץ בסיפור כיסוי זה, שכן אין זה אופייני לנאשם לשכוח פעולות חשבון. נראה שכל בני הבית ידעו כי הגברת נותרה לבדה בבית, כולל הנאשם, ועל כן זו נראית העילה לשובו הביתה.

לא ברור כיצד נוצר המפגש ביניהם. הנאשם טען כי הם נפגשו באולם הכניסה, אולם לפי כל העדויות הגברת חשה בראשה ולא יכלה לצאת את חדרה כלל, לפיכך נראה כי הנאשם אכן פרץ לחדרה ללא רשות, דבר שכמובן מוסיף על החשדות.

טענת הנאשם, כי הגברת ניסתה לפתותו, לבד מעצם החוצפה שבה, מופרכת בעליל. הנאשם עצמו הודה כי חשש שלא יוכל למשול ביצרו, ולפיכך מסתבר הרבה יותר שהוא החל בתהליך.

הריגוש שבו היה נתון מוכח גם מתוך הבגד שהשאיר אחריו, עדות ללהיטותו לבצע את המעשה. מאליו מובן, שאין כל ראיה לכך שהגברת תפסה את בגדו, כפי שטען. עצם מציאת הבגד בידה כמובן שאינו מעיד על דבר.  

טענת הנאשם, כי נאמנותו לאדון, ויותר מכך – לאלים, מונעת ממנו מעשים מעין אלה, אף היא מופרכת. מעדויות שונות, שלא פורטו למעלה, אולם הנאשם עצמו לא התכחש להן, עולה כי הנאשם מאמין באלים אחרים, שאין יודע את זהותם, ואף הוא עצמו לא הצליח להסביר או לצייר את דמותם או לציין חיה מקודשת להם. כל סיפור אודות אליו, הולדתם, משפחתם וקורותיהם אינו ידוע לו, ונראה כי הוא אינו מאמין באמת באל כלשהו. בהזדמנויות אחדות אף נשמע מדבר על כך שהוא מאמין באל אחד בלבד. אמונה זו ודאי שאינה אמונה אלא כפירה עזת מצח, לבד מהיותה שטות מוחלטת הנוגדת כל הגיון. ודאי שלא ברור מהי רמתם המוסרית של אלים מסתוריים אלה, וודאי שאין להסתמך על האמונה בהם כמגן בפני תועבות מסוג זה.

הנאשם הוא כידוע עברי במוצאו, ובני העברים ידועים כשבטים פורעי חוק, שאינם חוששים אף לרצוח את העומד בדרכם. כידוע, רבות מבעיות הבטחון בארץ כנען, וההפרעות לשלטונו של מלכנו – חיים, שפע, בריאות! - נובעות מאותם שבטי עברים נודדים ובוזזים, שאינם יודעים כל חוק מהו. מעדויות שהגיעו לידי בית הדין עולה כי הנאשם עצמו אף התפאר בדבר טבח שערכה משפחתו במשפחה אחרת, שלא ריצתה אותם לגבי תנאי חתונת אחותו.

יש לציין פה כי מוצאו של העבד מפוקפק גם באופן פרטי. בחקירתו הראשונה טען הנאשם כי שם אביו יעקב. מומחי הלשון של בית הדין מצאו כי בשפה שבפי העברים פירוש השם הוא "הרמאי". אולם בחקירתו השניה טען הנאשם כי שם אביו "ישראל", שם יומרני בהרבה. אף בנקודה מהותית זו ניכרת חוסר אמינותו של הנאשם. 

נראה כי במקרה זה, חכמתו הרבה, שעליה מעידים כל באי הבית ובראשם האדון עצמו, נוצלה על ידו לתכנן את מעשהו הנלוז, אלא שעמידתה האיתנה והמוסרית של גברת הבית הפתיעה אותו והוא איבד את עשתונותיו כליל וגרם במו ידיו להרשעתו.

לפיכך אנו קובעים כי הנאשם נמצא אשם בדין, ללא נסיבות מקלות, ודינו הקצוב בחוק הוא סירוס, כריתת האזנים והאף, והגליתו למכרות סיני. עם זאת, ניתנת, על פי החוק, האפשרות לאדון להמיר את עונשו כטוב בעיניו, בהיות העבד רכושו החוקי.