שבת בראשית: הנחש והגשם

(דברים שנאמרו בקידוש בין ההקפות, לפני קריאת פרשת הבריאה)

לחגים יש משמעויות רבות – חקלאיות, היסטוריות ואחרות; אבל לעתים קרובות משתלטת משמעות אחת על האחרות וכמעט מעלימה אותן. הנה, לדוגמה, על ארבעה ימי דין מדברת המשנה המפורסמת במסכת ראש השנה:      

"בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נדונין על המים."

דומה שלחג השבועות אין היום כל משמעות של דין, ואין לכך כל ביטוי במנהגי החג. עניין מתן תורה תופס את החג כולו, ולבד מאיזכור הביכורים במילה בודדת בתפילת מוסף ובקריאת המפטיר, אין זכר לעונת השנה, וודאי שלא לדין. גם חג הפסח נבלע בתוך סיפור יציאת מצרים, והעומר גם הוא שועבד לנושא מתן תורה. דומה שלבד מתפילת טל נעלמה לחלוטין משמעות הדין על התבואה בחג זה.

ראש השנה, לעומת אלה, זכה בכל הקופה, ועניין יום הדין בלע את כל ענייני החג האחרים. אימת הדין – שההלכה בצדדים שונים משתדלת אפילו לעמעם אותו – תלויה מעל כל נושאי החג: התרועה, ההמלכה, הזכרון. והדין הזה מקרין הלאה גם על יום הכיפורים ומעצים אותו.

סוכות עומד מהבחינה הזו במעמד ביניים. עיקר אווירתו היא של שמחה – אסיף, סוכה ירוקה, שלום, טבע. מצד שני, הדין על המים מוזכר כל יום, ואין פיוטי ההושענא כולם אלא תפילות גשם; וכמובן, שמיני עצרת ותפילת הגשם שבמרכזו היה אמור להיות מוקדש גם הוא לדין על המים, שכל העולם צריך להם. למרות כל זה, גם בסוכות נראה שאין אימת דין המים מורגשת.

האמת ניתנת להיאמר, שיש היגיון בהיעלמות הדין הזו. במיוחד האדם המודרני שלאחר המהפכה התעשייתית אינו נתון יותר לאימת דין הטבע. דומה עלינו שהתגברנו על כל קשיי העולם. אנו מייצרים לעצמנו עודפי מזון אדירים, ואף ברצף של שבע שנות בצורת – שבימי קדם היתה גורמת לרעב כבד ולהרס ממלכות ותרבויות שלמות – איננו מרגישים כל ירידה ברמת האוכל והפרנסה שלנו. מים למדנו לאחרונה לייצר בעצמנו. אנרגיה איננה חסרה לנו. מזג האויר איננו מטריד – בידינו ליצור לעצמנו בועת אקלים מבוקר בכל מקום, מחדר השינה ועד לרכבת. תוחלת חיינו הוכפלה ושולשה. ביכולתנו לתקשר עם בני אדם מקצווי הארץ ללא מגבלות זמן ומקום, כמעט. אימת הקיום פגה.

רק דבר אחד עדיין איננו בידינו, והם החיים עצמם. למוות לא מצאנו תרופה. לפיכך, מלכותו של הדין בראש השנה לא נעלמה – אם כי, חייבים להודות, כבר איננו מתפללים באותה אימה כאבותינו. מכל מקום, עדיין יודעים אנו, ברגעי רצון, לתלות לשמים עינינו ולבקש חיים.

וכך, כנחש באמרתו המפורסמת של ר' שמחה בונים מפשיסחה, איננו זקוקים עוד לתפילה. קללתו של הנחש היא שיהא מזונו מצוי לו כעפר, ולא יזדקק לבקש רחמי שמים ובכך להתקרב אליהם. ובדיוק כנחש, שכרנו יצא בהפסדנו.

אבל לאחרונה חולף רעד בעולם. חסד עשה עמנו הקב"ה, ובעשרים השנים האחרונות אנו לומדים לדעת שלכל דבר יש מחיר. במחיר ייצור המזון אנו מכלים את משאבי הכדור שאנו חיים עליו. במחיר ייצור האנרגיה אנו משנים את תנאי האקלים על פניו. במחיר הכפלת, שילוש וריבוע מספרנו עלי אדמות אנו הופכים את קיומנו כאן לתלוי על בלימה. לאיטה חודרת ההכרה, כי במו ידינו הרסנו את העולם שבו אנו חיים, וספק אם יהיה בידינו הזמן והיכולת לשקמו. עדיין אנו ממשיכים את החגיגה, אבל מועד התשלום כבר הולך וקרב, וכבר לא ניתן להתעלם ממנו. מדי שנה אנו מקבלים תזכורות מקדימות - סופות וסערות שלא ידענו כמותן, הצפות ואסונות טבע, שינויי נוף המתרחשים מול עינינו בקצב שההיסטוריה לא הכירה כמוהו.

ומי יודע אם לא לכך התכוונה התורה, ששלחה אותנו ביום הדין על המים לשבת בחוץ, במבנה מתכלה, תחת סכך קלוש, ובידינו מיני צמחים שהיו אמורים להיות בסביבתנו הקרובה. למרבה האירוניה, עולמנו ההפוך הפך גם את כל אלה למוצרים תעשייתיים – גם סוכות "לנצח", גם סכך ארוז ומוכן ומפוקח ומוכשר, גם ארבעה מינים שמקורם בשוק ובמסחר (מי היה מעלה על דעתו היום להניח את לולבו ואתרוגו, שאותם קנה במחיר מופקע ובדק בזכוכית מגדלת, באצטבאות המקדש, ואחר כך לקבל אותם מושלכים בידי הכוהנים ונתפסים באויר, קרוב לודאי לא אותם אלה שבחרנו בדוכן, כפי שנהג בפועל בזמן שבית המקדש היה קיים?). אבל מלכתחילה, היינו אמורים לצאת מהמיקרו-אקלים שיצרנו לנו אל החומרים הבסיסיים של הטבע, ולהיווכח שאפשר גם אחרת. איננו זקוקים באמת לכל השפע שיצרנו וששיווקנו ושהפצנו ושדרסנו איתו את כל שאר העולם. החיים תלויים בדי מעט: מחיצה רעועה, ענף על הראש, פרי יפה ביד לשמחה.

אכן, כך, וכנראה רק כך, יכול אדם לגשת לתפילה. הן זוהי מהותו של האדם העומד בתפילה: לעמוד, כך בעירומו, מול העולם שבליבו, ולדעת בעומק נשמתו ש"גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם", שאין הוא עצמו, האדם, אלא יצור אחד קטן וחלש, שעמדת השליט הגא איננה שלו באמת, שייעודו בעולם היא "לעבדה ולשומרה" ולא "לנצלה ולדלדלה", ושרק כך יכול הוא לבוא באמת מול ארון הקודש הפתוח ולבקש: גשם.

בראשית: מקין עד למך

"..וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו, עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי:  כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.  כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן; וְלֶמֶךְ - שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. .." (בראשית ד כ"ג-כ"ד)

 "וַיְחִי-לֶמֶךְ, שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בֵּן.   וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר:  זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה." (בראשית ה כ"ח-כ"ט)

סיפור קין והבל הוא מהסיפורים הידועים והמוכרים ביותר במקרא, ומהסתומים שבהם. קריאת הסיפור מעוררת כידוע בעיות רבות, שכולן נגרמות בשל קיצורו המופלג. אין אנו יודעים בשל מה בחר כל בן בדרך שבחר; אין אנו יודעים מדוע העדיף הקב"ה את מנחת האחד על פני אחיו; אזהרת הקב"ה לקין אף היא סתומה מבחינת לשונה; ומעל לכל, בולט במוזרותו הפסוק המקוטע, "ויאמר קין אל הבל אחיו", שחסר בו העיקר, דבריו של קין.

בידינו תשובות רבות לבעיות אלה, ותחילתן כבר בפרשנות הקדומה ובפרשנות חז"ל, ועד לפרשני דורותינו שלנו. אולם עדיין במקומה תעמוד השאלה, מדוע בחרה התורה לסתום את סיפורה כך ולהשאיר קצוות חסרי פשר מרובים כל כך.

דומה שעלינו לנסות ולראות את הסיפור במצבו הנוכחי, על בעיותיו, ללא ניסיון לפתור אותן מיד, ולזהות את מהלכו הפנימי; וראשית כל עלינו לקבוע את גבולותיו. בניגוד להרגלינו, סיפור הרצח איננו הסיפור כולו. הוא קטע מפרק שלם, המקיף את כל פרק ד', המתחיל בהולדת שני הבנים ומסתיים בשירתו של למך, והוא סיום שושלתו של קין – בצירוף המידע על היווסדה של שושלת שת, הבן השלישי, השושלת שגם בה יש למך בסופה ושתשרוד בסופו של דבר את המבול.

 

רצח הבל, גוסטב דורה

קל לראות שהתורה משקיעה את מירב המאמץ הסיפורי לא בפרטי המעשים, אלא בדברים הנאמרים. פרטי המעשים מועברים לנגד עינינו במהירות, ללא כל התעכבות, וכאמור אף במחיר חוסר הבנת מהלך האירועים; כביכול כדי שנמהר ונגיע בכל קטע אל העיקר – המשפטים הנאמרים מפי הדוברים השונים. שלש שיחות כאלה בולטות לעין: הראשונה – מפי הקב"ה אל קין, "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (ג' ז'). שניה – הדו שיח בין ה' לקין לאחר הרצח, ובו חילופי דברים של חקירה, האשמה, הצטדקות והטלת העונש (ג' ט'-ט"ו). שלישית, שירתו של למך באזני נשיו (ג' כ"ג-כ"ד).

אלו שלושת מוקדי הסיפור: ראשית, משפטו הראשון של ה' אל קין, ובו הוא מטיל עליו את האחריות למעשיו. איך שלא נפרש את הפסוק הסתום והשירי הזה, זוהי כוונתו, ועל כן התורה מתעלמת מהמעשים הקודמים, ובכלל זה הסיבות להעדפת הבל על פני קין, כביכול כדי לומר – כל זה איננו חשוב. האדם אחראי למעשיו בכל מצב, בין אם הצליח ובין אם קופח, בין אם הסכים ובין אם סורב.

המוקד השני הוא השיחה שלאחר הרצח. גם כאן, עיקרה הוא נושא האחריות. ה' תובע את דמי הבל מיד קין, וקין ממהר לזרוק מעליו את האחריות למעשיו ולהיתמם. עונש הגלות שהוטל עליו מטרתו היא להזכיר לו את האחריות המוטלת עליו בכל מקום ובכל זמן, זו שאותה הפר למרות דבריו של הקב"ה בתחילת הסיפור.

התחנה האחרונה היא שירתו של למך. אנו רגילים, בעקבות רש"י, לקרוא בה את התנצלותו על הריגת קין ואף לזהות בה אסון משפחתי, אולם פשט הכתובים איננו מראה את כל זה, אלא מציג בפנינו שירת רהב ויוהרה, שבה מתריס למך בשחצנות "איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי", כלומר כל מי שיעז לגעת בי ישלם בחייו; ואף מוסיף ומעלה את מחירו – "כי שבעתים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה", כלומר מה שהובטח לקין הוא אפס לעומת מה שאני אעשה למי שייגע בי.

וכך, מראה בפנינו התורה כיצד מגיעה חברה להיות חברה אלימה ורצחנית, זו שבה הכבוד חשוב יותר מכל דבר אחר, זו שבה אנשים מוכנים אפילו לרצוח אם נדמה להם שמישהו העז לפגוע בכבודם. זו חברה שבה אדם אינו בטוח בחייו, שיחסיו עם שכניו מבוססים על כוחנות, שמושג הכבוד בה עוות לבלי הכר, עד מוות. הדרך לחברה כזו, אומרת התורה, מתחילה בזניחת האחריות. אדם שאינו מוכן לקחת אחריות על מעשיו, המחפש דרכים להתחמק מאשמה, המתרץ לעצמו תירוצים ומשקר לעצמו ובלבד לא לצאת אשם, מוביל בסופו של דבר לחברה אלימה, שחיי אדם בה זולים מכבודו של האדם, ושהכוח הוא השולט בה ביחסי איש ורעהו. מכאן הדרך אל המבול פתוחה.

והנה עומדים להם בפרשתנו למך מול למך, האחד מתריס ברהב "איש הרגתי לפצעי", והשני מכיר בעוונו, ומחפש נחמה – "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה ה'". הראשון, המתריס, המתגאה, המעז פנים וחורץ לשון, סופו שיביא לידי חורבן חברתו שלו בידיה עצמה, במבול שיכלה הכל. השני הוא זה שיביא נחמה, "ונוח מצא חן בעיני ה'".

ועד היום מסתובבים להם בקרבנו שני הלמך האלה. יש בינינו רבים שהם בחינת למך הראשון. שעודם מחפשים את הכבוד, שכבודם במרכז עולמם, שהחשוב ביותר מבחינתם הוא "להראות להם", שידעו שאני עושה מה שבא לי. אבל אם לא נעמיד במוקד החברה שלנו את למך השני, האיש העניו, העובד את אדמתו ומכיר באחריותו, יגרור למך הראשון את כולנו למבול.

 

(עוד על פרשת בראשית: מונולוג הנחש - http://misgav.blogspot.co.il/2011/10/blog-post_20.html)

בראשית: מונולוג הנחש

אני הנחש.

אני הכפור. אני הספק. אני המוח הקר. אני המחקר.

אני ההליכה על סף התהום. אני ההצצה, הוורטיגו, פיק הברכים ומשענת הקנה הרצוץ.

אני הקו הישר. להב ההבנה, אור הדעת המסנוור. ועיני כעין הקרח הנורא, על ראש החיים, מלמעלה.  

לא צדק המסַפר: לא את הטוב והרע ידעת אחרי, אלא את הידיעה. ומפני נחבאת, ולא מפניו. כי עמו הסליחה, ועמי הזכרון לעולם.

התוותר עלי?

התוותר על הברק הנוצץ, על ההפתעה?

על הסבך, על החושך, על אבחת החרב המתהפכת וקלישת הנתיב המסתמן?

התוותר על תהומות האימה ועל הלב המזנק משמחה? על ההתרגשות, על הטירוף, על כלות הנשימה?

כי אני הוא הפירוד, ובלעדי אין אחדות;

כי אני ההבדלה, ובלעדי אין דעת;

אני הוא עמקי התהומות, ובלעדי אין מרומי פסגה;

אני השאלה, ואין מענה;

אני הספק – ובלעדי אין אמונה.