מקץ: החמור והגביע

כל הקורא את הסיפור הארוך והמפותל על יוסף ואחיו תוהה על פשר תכניותיו של המשנה למלך המצרי: האם תיכנן את צעדיו? מה ביקש להשיג? האם ניסה לרמוז משהו? האם ניסה לבחון את אחיו? ומה חשב על אביו כל הזמן הזה?

האחים מעסיקים פחות את הקורא. בכל המחזה הזה הם המגיבים, כשיוסף מפתיע אותם פעם אחר פעם. השליטה במצב בידיו, מכוח תפקידו הרם, והאחים אינם מעיזים ליזום שום פעולה, עד לנאומו של יהודה, השובר את הכלים והופך את העלילה על פיה. אולם עד לשלב זה הם נגררים אחר הפרובוקציות ופועלים פעם אחר פעם, כפי הנראה, כפי שיוסף מצפה שהם יגיבו. לרוב איננו מקדישים תשומת לב רבה למניעיהם – הלא כמעט ואין להם ברירה, ותגובותיהם ברובן צפויות מראש.

לעשרת האחים היה ממה לחשוש בבואם למצרים. לא פרשת יוסף הטרידה אותם – יוסף נמכר לעבד לפני עשרים שנה ומאז נעלמו עקבותיו, וכנראה מת. בדבריהם בארמון יוסף, כשלא ידעו שהוא מבין, הם מדברים בינם לבין עצמם על יוסף כאילו כבר מזמן איננו בין החיים: "אשר ראינו צרת נפשו", "וגם דמו הנה נדרש". כשיגש יהודה אל יוסף, יספר לו לפי תומו כי אחיו מת, והאב אולי עוד נאחז בתקווה, "ולא ראיתיו עד הנה"; אולם אין פרט זה מסופר אלא כדי לעורר את רחמיו של השליט הזר על האב, שכדרכם של אבות לבנים נעדרים נאחז בכל שביב ורמז תקווה, והאסון החדש הזה עלול לשבור אותו לגמרי. הפרשה הזאת, כך נדמה להם, סגורה, ובודאי שאין איש זוכר אותה, בעולם שבו העבדות מצויה והאדם הקטן לא תמיד מעניין שלטון מרוחק וזר.

על מה חרדו האחים? נראה שחרדתם קשורה לפרשה אחרת, שגם היא פרשה לא סגורה במקרא, אלא שעד כה לא ידענו מדוע איננה סגורה, הלא היא פרשת שכם ודינה. אותו טבח שערכו שמעון ולוי בבני העיר עורר את חמתם של עמי האיזור, ואך בנס הצליחו יעקב וביתו להימלט, כפי שמספר המקרא (לה) "ויסעו ויהיה חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". משפחת יעקב נחלצת מאיזור הסכנה, שכם ובנותיה, ומדרימה לבית אל ומשם לחברון. אולם שכם נותרת אור אדום מהבהב, איזור סכנה.

והסכנה נשקפה לא רק מצד הכנענים והחוים, יושבי הארץ. שליטי הארץ בעת ההיא הם המצרים בכבודם ובעצמם. תעודות אל עמארנה, שנכתבו במאה הארבע-עשרה לפנה"ס, אולי אינן בנות התקופה הזו ממש ואולי אינן מספרות קורותיה, אבל האוירה השוררת בהן ככל הנראה לא היתה שונה בהרבה מאוירת הארץ בזמן אירועי דינה ושכם. על פי תעודות אלה, ממלכת שכם ניסתה לשרוד בפוליטיקה המקומית, מול שכנותיה הכנעניות, ירושלים, גזר, לכיש ואחרות, ובו בזמן מול שבטים נודדים ופורעי חוק, שהיו מתנפלים מפעם לפעם על הערים ובוזזים אותם, הידועים בשם "חבירו". לעתים עשתה זאת על ידי בריתות עם שכנה זו ולעתים עם אחרת, אולם תמיד ניסתה להעביר אל צידה את אהדת השלטון המצרי, ריבון הארץ. מכתבים אחדים שהשתמרו בידינו מביאים את צעקת מושלי שכם אל פרעה, שיושיע אותם מידי החבירו, לטובת שלטונו שלו בארץ, שאם לא כן תאבד הארץ לפרעה. כמובן, גם השכנות האחרות השמיעו מזמורים דומים, וקשה לדעת מי הצודק ומי השקרן.

נראה, איפוא, שטבח והרס וביזה מסוג זה שהמקרא מתאר, היה בדיוק האירוע שמפניו הזהירו שליטי הארץ את פרעה. חששו של יעקב לא היה רק מפני שכניו הקרובים, אלא גם – ואולי בעיקר – ממשלחת עונשין מצרית. וכך הולך יעקב ומדרים אל ארץ בטוחה יותר, ארץ שבה יושב שבטו של אביו וסבו, ארץ אוהדת שלא תשמור טינה על אירועי שכם ושלם, ושם אולי יוכל להיבלע בין יושבי הארץ, אחיו בדם. אין לו שהות גם להתעכב על מעשהו של ראובן, הגם שיש בו משום קריאת תיגר על מנהיגותו של יעקב. השעה דוחקת.

עם חלוף השנים והתמהמהותה של התגובה המצרית נראה היה כאילו חלפה הסכנה. את צאנו רעו בניו שוב באותו איזור צפוני, שבו היתה רשומה על שם יעקב חלקת שדה שקנה במאה קשיטה מידי בני חמור. סכסוך כבוד המשפחה כנראה חוסל, ואף את בנו כבר אין יעקב חושש לשלוח לשם.

אולם משמגיעה אליו הבשורה, מתעורר לפתע העבר בכל אפילתו, ויעקב החרד, שחושד שיוסף לא נטרף אלא נחטף, אולי אף חושד שהחטיפה הזו, במקום ההוא דווקא, באתר הפשע, לא היתה מקרית. מי ארב לאחים? מי גילה קרבן המשוטט לבדו בהרים, מחפש את אחיו, ושייך בדיוק לאותה המשפחה? האם התעוררה נקמת הדם מחדש?

ועם הירידה למצרים, עשרים שנה מאוחר יותר, מתעורר פחד חדש. אם אנשי האיזור זוכרים, מה חושב השלטון המצרי? האם נשכח המעשה? האם הגיעה הידיעה כבר אז אל שליטי הארץ? ואולי הם לא התייחסו לזה כאל סתם סכסוך משפחתי מקומי?

האחים אולי נוטים להפחית בערך הפרשה ההיא, אולם משמצאו את עצמם עומדים לפני שליט זר ומתחקר, מתגנב החשש ללב. האם התעורר השלד בארון? האם נפתח מחדש תיק החקירה ההוא? ומשנעצר שמעון, דומה שבאחת אושר החשש הנורא מכל, והתברר לאחים שבמו רגליהם נכנסו אל לוע הארי.

*

שנים רבות תהיתי על פשר המקום המכובד שזוכים לו החמורים בפרשה הזו. פעם אחר פעם זוכה החמור לאיזכור, החל מהנקודה בה נאסר שמעון – וישאו את שברם על חמוריהם, ויפתח האחד את שקו (מיהו האחד? האם כדברי חז"ל, לוי שנותר ללא אחיו?) לתת מספוא לחמורו, ובשובם למצרים שוב הם פוחדים איש אל רעהו "אנחנו מובאים להתגולל עלינו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו" (מה החשש הזה פתאום לשעבודו של החמור? האם זה בדיוק מה שהיה חסר לשלטון המצרי, חמורים?), ואחר כך "הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם". דומה שהמקום שזוכה לו החמור בפרשה הזו, ללא צורך סיפורי של ממש, אף הוא משמש כהד לסיפור הנושן ההוא, ונקמתו של חמור אבי שכם מרחפת באויר.

אולם לצד הרמז המעט פרוע הזה, ייתכן שיש בפרשה רמזים מפורשים מעט יותר. ראשון, משך מעצרם. האחים מחכים במתח שלושה ימים. שלושה ימים, כמספר הימים שהם הניחו לאנשי שכם לחכות, למותם. אז נפנה אליהם השליט ומשחרר אותם. קשה להניח שהם לא נזכרים באותו האירוע. שני, הוא דברי האחים ליעקב אביהם עם שובם הביתה. כשהם מספרים לו את הקורות אותם, נמלטת מפיהם אמירה שמעידה על מה שבליבם: 

"דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ויתן אותנו כמרגלים... ונאמר אליו כנים אנחנו... ויאמר אלינו האיש אדני הארץ, בזאת אדע כי כנים אתם, אחיכם האחד הניחו אתי... ואדעה... כי כנים אתם, את אחיכם אתן לכם ואת הארץ תסחרו". 

האם אין כאן הד להצעתם של שכם וחמור, "את בנותינו תקחו לכם והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה", "האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אותה, את בנותם ניקח לנו ואת בנותינו ניתן להם"? בן תמורת מסחר? 

ומי יודע, אם אין הסיפור הבהול שבפיהם לשליט הזר, על היותם שנים עשר אחים ולא עשרה, משמש כמין אליבי - אנחנו איננו אותה המשפחה שאתה מדבר עליה; ואולי בגלל זה מוצא יוסף תירוץ להיאחז בו ולומר, אם כך, הביאו את האח ההוא הנה, וייאמנו דבריכם ולא תמותו? 

*

יוסף, שכמובן הכיר את פרשת שכם, משתמש בה לעורר את פחדם של האחים, והדבר עולה בידו. אבל מהלך הדברים מצביע על מחשבה אישית הרבה יותר, המסתתרת כל הזמן מאחורי הפוליטיקה הישנה שהוכנסה שוב לשימוש. אולי תכנן בסוף להטיח אותה בפניהם: מה פשר הפער הזה, בין דאגתכם לכבודה של אחותכם לבין מה שעשיתם לאח האחר? והאם נכונותכם להוריד גם את אחיו מצרימה מצביעה על אפליה שגם אתם נוהגים בה, בין לאה לרחל? ככה נשכחה אמי?

כי יוסף נושא איתו עלבון ישן, שהמכירה כמובן הגבירה ואישרה, שהוא נחשב בעיני אחיו פחות, בן האשה שאיננה, הדחוי, מין סינדרלה שהעדרה של אמו הופך אותו לנחות בעיני אחיו, וכל ימיו ביקש לחזור ולקבל אישור בעיניהם לחשיבותו, לחכמתו, לכשרונו. סכסוך האחים איננו רק סכסוך ירושה, או מאבק על לב האב, או מלחמת שלטון. זהו המאבק הנצחי של הילד הקטן והכשרוני באחיו המבוגרים, שהוא זקוק נואשות לאישורם, שחלומותיו חוזרים שוב ושוב אל הנקודה הזו, ושגם בהיותו באחד התפקידים הרמים ביותר בעולם העתיק כולו, עדיין הוא בעיניו ילד קטן ודחוי, המחפש נואשות את אישור הערכתם ואולי אף אהבתם של אחיו הגדולים.

מקץ: סיפורי סביבונים

שנים אחרי שנאלץ לעזוב את ביתו מפני מאבקי ההעדפות בין הוריו, יחזור יעקב על טעות דומה, יעדיף בן אחד בגלוי, ויגרום להרס המשפחה. יש לו צידוק: הבן הזה הוא יתום, ובאין אם על אביו לתפקד גם כאם אוהבת. אבל לאחר מכירת יוסף מתפרקת המסגרת, יוסף איננו, יהודה נפרד מאחיו (אם כי שומר על קשר), יעקב שוקע באבלו, ודומה שהבית מפסיק לתפקד. ויכוח ראובן ואחיו במצרים מביע היטב את הדבר:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. אִם- כֵּנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ; וַיַּעֲשׂוּ כֵן. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ -

למרות השנים הרבות שחלפו מאז, המשפחה עודה תקועה בטראומה ההיא. לכאורה אין סיבה לקשר את הסיפור ההוא לאירועים שבפניהם הם ניצבים עכשיו. גם ראובן לא ראה במכירת יוסף סיבה של ממש, אולם הדבר מנקר בו, ואירוע עכשווי מצית בו מחדש את העלבון ההוא, שבו לא שמעו בקולו ורימו אותו, שבו למעשה ניטלה ממנו השליטה, המקום שבו התפרקה למעשה המשפחה. במצרים שוב מנסה המשפחה לפעול כגוף אחד, אולי בפעם הראשונה מאז אותו אסון; אבל הדבר אינו עולה בידם, אלא להיפך - מוביל לפירוק נוסף, בלקיחת שמעון ובנימין. לכן הזכרונות הרלוונטיים הם עדיין אותו אירוע ישן, אותו צל לא פתור הרובץ בין האחים, עשרים שנה מאוחר יותר. דומה ששום דבר לא התקדם ביניהם כל הזמן הזה. כשמנסים האחים לפייס את יוסף, ולעורר את רחמיו על אביהם הזקן, ובעצם עליהם, אין להם סיפור אחר לספר, אלא אותו המעשה הישן מלפני דור, כאילו לא קרה אחריו דבר בעולמם.

וכך ישובו האחים ויספרו את הסיפור שוב ושוב, ליוסף, לעצמם, ואחר כך ליעקב בשובם לביתם, ויסתובבו במעגלים שוב ושוב, ללא יכולת לצאת.

ראשון יפרוץ את המעגל יעקב. הוא זה שיטיח בפני האחים "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה". גם אני פה, הסיפור הוא עלי, לא רק ליוסף עשיתם מה שעשיתם, אלא לי, אני, זה שהתחיל את הסיפור. אחר כך יאמר לראשונה " לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, כִּי אָחִיו מֵת". דומה שניתן לזהות פה השלמה עם מה שכבר נסגר, עם הדאגה לפרוייקט הבא, בנימין.

ורק עם עמדם שוב לפני יוסף, בפרשה הבאה, כשיחזור שוב יהודה ויספר את הסיפור, אבל הפעם במיקוד אחר, כשבמרכזו האב הזקן ולא הם עצמם, יתעורר הסיפור הישן שוב לחיים ויתבע לעצמו סוף. זאת הפעם, יספר יוסף את הסיפור, עד סופו, כשהוא מחזיר את האחים למרכזו, אבל עם משמעות אחרת (פרק מ"ה):

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי –

וסַפְּרוּ לו את סוף הסיפור, ובעצם את כל הסיפור מחדש. יש לסיפור סוף, יש לו משמעות.

*

אלף וחמש מאות שנה אחר כך, יבואו חכמים, מול חורבותיה העשנות של ממלכת החשמונאים, וישאלו את עצמם, לאן הלך הסיפור הזה? סיפור המרד, המלחמה, השיקום, מה עלה בסופו? האם נגזר גם על הסיפור הזה, כמו על כל כך הרבה סיפורים אחרים, להסתובב בעולם ללא סוף, ללא משמעות?

על כן, כשבאו חז"ל לספר שוב את סיפור החג, לא חזרו שוב על אותו סיפור ישן, אלא עמדו וסיפרו את סיפור פך השמן. וכך אמרו חכמים לחשמונאים: אתם, בעלי הנס, לא הבנתם את נסכם. לא ירדתם לסוף משמעותם של המעשים שעשיתם, ולסוף משמעותו של החג שתיקנתם. לא שחזור יש כאן, לא שיקום של מקדש שניזוק ונעזב, לא השלמה של חג סוכות שהוחסר. יש כאן גילוי של משהו חדש. יש כאן דבר שהיה גלום בהיוליותו במעשי דורות קודמים; יש כאן פך אחד, חתום וסתום, שסודו בתוכו, ואף חותמו הכוהן הגדול לא היה יכול לדעת לאן יגיע; יש כאן מציאת משמעות חדשה למקדש, הוצאתו מרשותו אל כל איש וביתו, אל רשות הרבים, אל הפרסום. יש כאן למעשה חילופי משמרות, מן הכוהן הנכנס אל הקודש אל החכם הבא מן העם ויוצא מביתו לרשות הרבים. יש כאן בריאה חדשה לגמרי.

ומני אז, חוזרים אנו וקוראים מדי שנה בשבת חנוכה את סיפור יוסף ואחיו, שכל עיקרו סיפור החוזר וסובב ומסופר שוב ושוב, כאותו סביבון שאנו מסובבים לאור הנרות, עד שמוצאים בו סוף סוף פנים חדשות וגואלים אותו מסיבובו.

ובכך, קבעו חכמים הלכה לדורות: לעולם לא ניתן להחזיר עטרה ליושנה, אלא רק להתקדם. לשון אחר: אין שבים אל תהילת העבר אלא אם מחדשים בו דבר. אין אדם נחלץ מתסבוכות חייו ומסיפורו הישן החוזר וסובב ולוכד אותו שוב ושוב, אלא אם יספר סיפור חדש לעצמו ועל עצמו. והוא הדין בעם שלם.

 

 

פיטר ברויגל האב: משחקי ילדים. ילדים משחקים בסביבון

 

 

 

 

(עוד לפרשת מקץ: http://misgav.blogspot.co.il/2011/12/blog-post_22.html)

 

מקץ: המשתלבים והמתנצחים

סיפורו של יוסף בחצר המלכות המצרית מהווה אבטיפוס לסיפורים רבים שבאו בעקבותיו, של יהודים שעלו לגדולה במדינה נכרית, והיו עקב כך לעזר לאחיהם. כך הוא סיפורו של מרדכי בחצר הפרסית, וגם סיפוריהם של נחמיה ודניאל, בני אותה התקופה; וסיפורים דומים לאלה חוזרים ונשנים גם בדורות מאוחרים יותר.

לעומת זאת, סדר קריאת התורה בשבתות השנה מזמן לנו את פרשיות יוסף תמיד לימי החנוכה. וחג החנוכה לכאורה מציג מודל שונה בתכלית של התמודדות עם איומי התרבות הזרה, בכח הזרוע ובחרב. ואכן כך הם הדברים באשר לקרבות יהודה המכבי, אולם אחיו וממשיכי דרכו של יהודה השתמשו גם בפוליטיקה, ויונתן החשמונאי עצמו, יורשו של יהודה, פילס את דרכו לכהונה הגדולה בירושלים דרך תככי שלטון בסולם השלטון הסלווקי, עד שהפך להיות רע המלך וכהן גדול מטעמו. כך לפחות על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, בעצמו יהודי שניסה להשתלב בחברה הגבוהה הרומית ולהיות בכך לפה לבני עמו, לפי הבנתו.

תולדות עם ישראל כולן הן התרוצצות בין שתי המגמות האלה, וכמוהן תולדות החג הזה עצמו. אמנם חכמי הפרושים שבאותו הדור שבו התרחשו מלחמות החשמונאים לא השאירו אחריהם כתבים, אולם בני דורם האחרים, בני הכתות השונות, דוקא הרבו לכתוב; והמגילות שהתגלו בקומראן פורשות לפנינו תמונה עשירה של קבוצה יהודית שלמה שהיתה לה הלכה אחרת, צדוקית באופיה, שנהגה לכתוב ספרים בסגנון מקראי, בצד ספרי תקנות, תפילות וחזונות ברוח הכת. בחלק מכתבים אלה נושבת רוח מלחמתית מובהקת, והציפיה לאחרית הימים שתבוא במשפט עם כל החוטאים מהווה את ציר החיים שלהם.

כאמור, חכמי הדור הפרושים לא כתבו. היצירה הכתובה היחידה שמשוייכת לחוגי הפרושים מזמן זה כוללת רק רשימת ימים, שבהם אין לספוד ואין להתענות, הלא היא מגילת תענית. המגילה כתובה בארמית, בסגנון קצר ותכליתי, ללא הסברים רבים: תאריך, דינו וכותרת קצרה המרמזת על האירוע, וגם זה לא תמיד. בתלמוד מופיעים קטעי הסבר לאחדים מתאריכי המגילה, ובידינו היום פירוש רצוף לכל המגילה, המכונה "סכוליון"; פירושים אלה נכתבו בדרך כלל עברית, ובהם סיפור מעשה המרחיב את רמזי המגילה. הפירושים מאוחרים לזמן כתיבת המגילה עצמה, שעל פי תכנה לא עבר בהרבה את ימי הבית השני. המפורסם שבפירושים הוא סיפורו של נס החנוכה, המופיע כברייתא תנאית במסכת שבת בפרק שני: סיפור על שמן וטהרה, על נס ושמחה, על אור ועל מקדש, והמלחמה בשוליים.

אולם, כידוע, זהו לא כל הסיפור; עיקר פעלם של החשמונאים היה בתחום הצבאי, ובמגילת תענית עוד כמה וכמה מועדים לזכר שלבים שונים בניצחונותיהם. מסורת חז"ל עצמה שימרה במקומות אחרים זכר לנצחונות אלה, ובימינו אנו עיקר ביטויים בהלכה הוא בנוסח תפילת "על הניסים", שכולה שבח על הנצחון הצבאי ונס פך השמן לא נזכר בה כלל. ובכלל, חלק מימי המועד האחרים שבמגילה נקבעו לזכר נצחונות בעימותים פנים ישראליים, ומכל מקום לאו דוקא נגד היונים, כגון נגד הצדוקים ונגד השומרונים.

והנה לאחרונה התגלתה ופורסמה חלקית כתובת אחרת, מאוחרת למגילת תענית, בעלת אותו האופי – רשימה קצרה ותמציתית של ימי מועד, אלא שהפעם לא לזכר נצחונות אלא לזכר אסונות וטראומות, ועניינה לא בימי חג אלא בימי צום. הכתובת התגלתה בחפירות בית הכנסת העתיק של רחוב, על טיח אחד הקירות. כמו במגילת תענית, גם כאן נוצר מאוחר יותר פירוש מרחיב, המספר מה אירע בכל תאריך, ופירוש זה נודע בשמו "תענית בתרא". גם לפירוש זה גרסאות שונות, חלקן פיוטיות, ואחת מהן זכתה להיקבע בשולחן ערוך אורח חיים סימן תק"פ. בין השאר, מתייחסים מקורות אלה למקצת מהרוגי המלכות, וכן לגזירות אחרות מן התקופה הרומית. שוב התהפך הגלגל, ודוקא הכשלונות שבנסיונות ההתקוממות הפכו למעצבי התודעה הלאומית, ולא הנצחונות שבהם; השלמה תחת ממשלה, קבלת הדין תחת תביעה לדין.

מגילת תענית בטלה עם הדורות. הדרך החשמונאית, המתמרדת ומנצחת, פינתה את מקומה ללוח של ימי זכרון, שבדרכם שלהם, בסופו של דבר, מתמודדים עם אותו האיום. מכל המגילה נשארו לנו היום שני מועדים – מועד הפורים, המייצג כאמור את הדרך המשלימה והמשתלבת, וימי החנוכה, שבהם אנו עומדים עתה, החוזרים ומזכירים את הדרך המרימה ראש, מעיזה, לוחמת ומנצחת. ואלו ואלו דברי אלוהים חיים.