נח: באיזה גיל אפשר להתחיל?

"וימת תרח בחרן, ויאמר ה' אל אברם לך לך". רצף הפסוקים הזה מציע רצף אירועים: מות תרח ולאחריו הליכת אברם. אלא שרש"י מעמיד דברים על דיוקם:

"וימת תרח בחרן" - לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען, והיה שם יותר מששים שנה; שהרי כתיב "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי מאה ארבעים וחמש לתרח כשיצא אברם מחרן. עדיין נשארו משנותיו הרבה (תרח מת בן מאתים וחמש שנה)! ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו 'לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו'.

 כלומר, תרח מת ששים שנה לאחר יציאתו של אברם. למה שינה הכתוב את סדר האירועים? כדי שלא יהא הדבר מפורסם לכל ולא יאשימו את אברם באי-כיבוד הורים זקנים.

אמנם היה אפשר לתרץ תירוצים פשוטים יותר: למשל, הלא לא ידברו עוד על תרח, ולפיכך העדיף הכתוב לסגור את קורותיו כבר בנקודה הזו. אבל רש"י בחר דרך אחרת. והאמת היא שתירוצו קשה יותר מהקושיה. הלא אברם באמת עזב את תרח, אביו הזקן, והלך לו! ועוד קושיה אחת, והיא על רש"י עצמו: אם כך, שהתורה מבקשת לכסות על הטעון כיסוי, מדוע אתה בא ומגלה, ופותח פתח להשמצות?

כמה דברים אפשר ללמוד מדברי רש"י.

א.      עיקרון ספרותי: המקרא משנה לעתים סדרם של אירועים, כדי להעביר מסר רצוי, גם אם הסדר המסופר אינו תואם את המציאות.

ב.      עקרון חברתי: לא לכל אחד מתאים כל מידע. שלא יהא הדבר מפורסם לכל. מיהם "הכל" האלה? מן הסתם הציניקנים, "ליצנים" בלשון רש"י במקום אחר, שמחפשים את אישי הציבור בסיבוב. אין שום צורך לספק להם חומר בידיים. שיתאמצו.

ג.       עקרון חינוכי: אז למי כן מתאים המידע? למי שלומד לעומק. מי שכבר מחפש ומחשב ומעמיק, מותר לו לדעת. הוא כבר ידע להבין. העיקרון שלפיו אתה מחליט להנגיש מידע זה ולהצפין אחר, איננו לפי גיל הלומד, אלא כישוריו, ויותר מכישוריו – מידת רצינותו ונכונותו להשקיע. מי שלא מוכן להשקיע, גם בגיל מבוגר לא ראוי לכל המידע. מי שישקיע, כבר יגלה בעצמו מה שהוא צריך.

ד.      עקרון חינוכי שני: מי שכבר הגיע לדרגה שהוא יכול לחשוב לבד, גם אם לא ראה ועודנו בשלב התמימות, חובתו של המחנך – רש"י במקרה הזה – לפקוח את עיניו, להנגיש לו את המידע החתרני, לשאול את השאלה שהוא לא שאל, ולעודד אותו להבין לבד. אין אידיאל בלהישאר תמים אם עברת את השלב הזה בחייך, ואתה כבר פותח רש"י.

ה.      עקרון דידקטי: לא להסתיר את המידע, לא להעלים את המִסְפּרים מהסיפור – זה היה הופך את העסק לקל יותר, אבל על חשבון האמת; לא כך עושים. המידע חייב להיות נגיש לכל, ומה שיסתיר אותו מעיני הלומד לא יהיה המלמד, אלא הלומד עצמו וכישוריו. הוא לא יוכל לומר לעולם שרימו אותו, אלא רק להאשים את עצמו על מה שלא ראה. כלומר, לא צנזורה על מידע, אלא עריכת החומר בצורה מתוחכמת, רב רבדית, שתשאיר הכל ניתן לגילוי בידי מי שיתאמץ. כי עצם המאמץ מצדיק את זכותו של הלומד לדעת גם דברים קשים.

ו.        עקרון מוסרי-הלכתי: החיים מסובכים, ולא כל דבר אסור אסור בצורה גורפת, ולא כל דבר מותר מותר בצורה גורפת. יש דברים שנראים כאיסור, אבל בנסיבות מסויימות אין ברירה, ולהיפך. וגם את זה יש להשאיר למי שמוכן להעמיק.

ז.       והעיקר, והעיקר, לא לשקר כלל.

בתמונה: אברהם שובר את הצלמים, שי צ'רקה

נח: אלכוהול ותהילה

סיפור בריאתו מחדש של העולם, המסופר בפרשת נח, רווח כידוע בעמים רבים, וכבר דשו רבים בדמיון ובהבדלים שבין סיפורים אלה ובמגמותיהם. הבדלי התפיסה המוסרית והדתית כבר הודגשו כל צרכם במחקר ובפרשנות, ועיקרם בסיבות שהובילו למבול ובהתנהלות עולם האלוהות מול עולם האדם. המקרא כדרכו מציג תפיסת עולם שהמוסר בבסיסה, הופך את האדם לאחראי על עולמו שלו, ולא על עולמם של האלים, ומציב את אלוהים מול האדם על מישורים שונים לחלוטין, שאינם ניתנים לגישור מוחשי או חומרי.

ברוח זו, מוסר המקרא על מספר התחלות, או אבות, לתחומים שונים של התרבות האנושית. בפרשת בראשית צוינו כמה כאלה: קין עצמו בנה עיר, ולפיכך הוא עומד בראש הבונים בתרבות האנושית. צאצאיו, בני למך, נחשבים לאבות יושבי אוהל ומקנה וגם לאבות תופשי כנור ועוגב, ובצדם אחיהם הוא לוטש כל חורש נחושת וברזל. לא תמיד ברורה משמעות אותה ראשוניות, שהלא כבר הבל רעה צאן, ומסתבר שמדובר בשלב מתקדם יותר של ענף המרעה וביות הבהמות. מכל מקום, ראשית התרבות האנושית כאן עניינה במקנה, במוזיקה ובעיבוד מתכות.

בפרשת נח אנו פוגשים עוד שני מתחילים, ואתם עוד שני אלמנטים שבלעדיהם אין התרבות תרבות: נח איש האדמה מחל ונוטע כרם ואף משתכר מפריו, ונמרוד מֵחֵל להיות גיבור בארץ. שתי פרשיות אלה באות בלווית סיפור קצר, שלא כקודמיהם בבראשית, שם הובאה רק עובדת היותם. נח אינו אבי הנוטעים או מֵחֵל עבודת האדמה, שכן זו ימיה כימי עולם. עוד האדם בגן עדן צוּוָה ולאחר מכן קולל בעבודת האדמה, וקללה זו מלווה את שושלות קין ושת עד נחמתו של נח. אולם בכל זאת מוזכר "ויחל נח איש האדמה", ומסתבר שאיזכור זה מתייחס לעבודת הכרם. בכך מוצב הגפן והיין כאחד מיסודות התרבות האנושית.

אכן, המחקר הארכיאולוגי כיום מצביע על מקורו של ביות הגפן באנטוליה או בארמניה, בשלבים קדומים של התרבות האנושית. קשה כמובן לדעת מתי התחיל ייצור היין, אך שרידי חומצות מסויימות בכלי חרס מצביעים על קיומו בהרי הזאגרוס בכפר ניאוליתי, שזמנו על פי המקובל במחקר כבר באלף החמישי או הששי לפנה"ס. עדויות ספרותיות המתייחסות לגידול וצריכת יין קיימות מזמן שקיים תיעוד כתוב של תרבות אנושית, דהיינו מן האלף השלישי לפנה"ס. תרבויות אליליות שונות, דוגמת היוונים והמצרים, ייחסו את המצאת היין לאלים, ובכך העידו על החשיבות היתרה שייחסו למוצר זה. בכל התרבויות העתיקות יש ליין מקום מרכזי בפולחן האלים.

אולם המקרא מוסיף ליין פן פחות סימפטי, ונח, היינן הראשון, הוא גם השיכור הראשון. שכרותו מביאה בעקבותיה חטא הגורר את קללתו של חם, וכבר חז"ל העלו אפשרויות שונות לחטאו של אבי כנען, בעיקר מהתחום המיני. פירושם מסתמך על החזרה על המילים "גילוי" ו"ערוה" בפרשה זו מספר פעמים. מכל מקום, היין עומד בפתחה של התקופה החדשה בתולדות העולם, וקללה בעקביו.

המֵחֵל הבא בתולדות האדם הוא נמרוד, והוא החל להיות גבור בארץ. כבר היו גיבורים לפניו, בפרק ו', הלא הם ילדי בני האלוהים מבנות האדם, אולם נמרוד הוא ראשון הגיבורים בארץ לפני ה', וכנראה הכוונה לראשון הכובשים, ראשון מייסדי הממלכות הנשענות על חַרבן. המקרא אף מצטט פתגם ידוע שהתהלך מן הסתם במזרח הקדום, "על כן יאמר כנמרוד גיבור ציד לפני ה'". פרשנים שונים תולים בו גם את חטא העבודה הזרה, אולם גם בלי זה ברור שהוא אחד משופכי הדם הסיטונאיים הידועים בהיסטוריה העתיקה. כמו היין, גם הממלכה והשלטון נחשבו מאז ומעולם כסימן התרבות המובהק, ואף אלה יוחסו בכל רחבי העולם האלילי לאלים עצמם. ראוי לציין, כי בניגוד לסיפורי מלכים מן העולם העתיק, שבהם האלים עצמם הם המלכים הראשונים או מייסדי הממלכות הראשונות, עם ישראל סיפר סיפור אחר לחלוטין, ובו סירב הנביא שמואל לרעיון המלוכה, הסכים לו רק בלית ברירה, והמלך הראשון חטא והודח. בדיוק כמו היין, המלוכה והשלטון האנושי אינם אלוהיים בשום אופן, על פי המקרא.

הנה כי כן, פורשת התורה לפנינו, בצד הבריאה והתקווה, גם את הכשלים והתהומות אליהם יכול האדם להתדרדר. רצח הבל נבע מקנאת איש באחיו; חטא חם נבע מן האלכוהול, ובו כרוך גילוי העריות והעבדות; וכיבושיו של נמרוד, גבור הציד, באו מרדיפת התהילה. בלשונם של חז"ל, הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

אני, בני"ש

בתנועת כתף מהירה מכתפים בימים אלה אלפי בחורי ישיבה את תרמיליהם על הגב, נפרדים מהוריהם, ונוסעים לישיבות לפתיחת זמן חורף. פרשת נח מסמלת בדרך כלל את פתיחת שנת הלימודים הישיבתית, לאחר זמן אלול הקצר והחופשה הממושכת בעקבותיו. המעבר הזה איננו רק תחבורתי או פיזי -  מדובר במעבר מנטלי, מעבר עולם. הנער/העלם עוזב את עולמו המוכר, תחביביו, חדרו, נוף הוריו, עיסוקיו, ומשליך את עצמו בתנועה אחת לים של לימוד תורה וגמרא, מבוקר עד ערב, בליווי והנחיית דמויות אחרות ודומיננטיות, שיש להן מה לומר על עולם ומלואו, על טקסט ופשרו, ועל התלמיד ואישיותו. איש אינו חוזר לביתו לאחר תקופת לימודים כזו והוא עודנו אותו אדם.

דומה שאין עוד מוסד לימודים אינטנסיבי כל כך בהוויית חיינו. בשום מקום אין הלימודים מקיפים כך את כל אישיותו ושעותיו של התלמיד; בשום מקום אין הלימודים מציגים את עצמם כמהות החיים עצמם; בשום מקום אין הלימודים מקיפים כך את כל העולם החווייתי, הרגשי והאינטלקטואלי של הבחור הצעיר והמתגבש; בשום מקום לא מגוייסים כך כל כוחותיו למשימה האחת והיחידה ואינם מותירים – או לפחות אינם אמורים להותיר – מקום לשום דבר אחר.

וכך עומד לו הבחור הצעיר, כל עולמו ארוז על כתפו האחת או בצ'ימידן גדול – בגדים, ספרים – והוא יוצא למסע, כשאין לו עדיין מושג לאיזה עולם חדש יצא מהתיבה הזו, שהוא נכנס לתוכה.

*

ארבעה נכנסו לתיבה, הם ונשיהם. נח, איש זקן, שראה עולם בחייו. שם, הבן הרציני, הצייתן, ילד טוב, נחת להוריו ולמשפחה. יפת, הילד היצירתי, מושך העין, חביב הבנות. וחם, הילד הקטן והאנרגטי, הסקרן ובודק הגבולות, שכל רואיו מנבאים לו ש"הוא עוד יעשה להוריו בית-ספר". והנה הם כולם בתוך תיבה אחת. סגורה, רועשת, תובענית. אין בה רגע מנוחה, לא מבפנים ולא מבחוץ. הנמצא בתוכה נמצא כל הזמן במשימה, אבל היציאה החוצה אפילו לא עולה על הדעת – המבול מים על הארץ, מסוכן בחוץ, ובכלל, החוץ הוא מקום שבו השחית כל בשר את דרכו. חס מלחשוב על כך, גוער נח בבניו; שם שומע ומקבל, יפת מניד בראשו בהרהור ומציית, וחם? חם מנסה לטפס אל הצוהר הקבוע למעלה, אבל הצוהר סגור.

*

בני"ש הייתי במעלות ובהר עציון. עוד לא קראו לזה כך אז – אני הייתי פשוט "הסדרניק". באתי מבית שהחינוך והתנ"ך ואהדת העולם הגדול פיעמו בכל פעימה מחייו; תקופת הישיבה צבעה את הכל מחדש בצבע אותיות כתב רש"י, מוטבעות בזהב על כריכה דמויית עור עם פיתוחי שערים. נותרתי מאז, ואני מגדיר את עצמי כך עד היום – שלושים ומשהו שנה אחרי – בחור ישיבה. עולמי הישן לא נמחק, אלא להיפך – קיבל יסוד נוסף לעמוד עליו, זוג עינים נוסף להסתכל עליו, לבקר, להעריך, להביע.

הייתי חלק מגל, שהחל אז את דרכו והתפתח מאוחר יותר לנחשול. הגל הזה שינה את פני החברה הציונית-דתית, הפך אותה – או חלקים ממנה שהתרחקו – לקרובה יותר למקורותיה, למודעת יותר לשורשיה ולמטרותיה ולמעשיה. והגל הזה גם הפך אותה – לפחות בעיני עצמה – לברת תחרות עם העולם החרדי, זה שתמיד מאתגר את האותנטיות היהודית בהצהרותיו על שמירת המסורת כפי שהיא, בלי לזוז ממנה. הנה הנה כבשנו את מעוז הלימוד, הנה  הנה גם אנחנו יודעים לחדש ר' חיים, הנה לנו כוללים ואברכים משלנו, הנה עולם תורה אחר. המסגרת אותה המסגרת, אבל לא גדולי ישיבות ליטא הקלאסיות במרכזו, אלא גאון ליטאי אחר – הרב קוק. בוורסיה אחרת, גאון ליטאי נוסף – הרב סולובייצ'יק. ואנחנו אפילו פיתחנו לנו עולם מחשבה חדש, פורץ גבולות, מהפכת תנ"ך, אנחנו על המפה.

*

ארבעה יצאו מהתיבה. האחד, שראה עולם בנוי וחרב ובנוי, מנסה לעשות שוב את מה שידע לעשות קודם, בעולם הישן: לעבוד אדמה. והעולם החדש והצעיר מתפרץ באנרגיות שהוא לא הכיר, ומכה אותו בשכרון. השני, שכל ימיו חיפש יופי ויצירה והיענות לעולם ולמה שיש לו להציע, פקוח עיניים לרווחה, מנסה לעכל, לבדוק את האפשרויות החדשות, להבין איך לאזן. השלישי, שכל האנרגיות שלו נחסמו למשך שנה שלמה, ארוכה, קלאוסטרופובית ומשעממת של עבודה עבודה עבודה, שיכור בדרכו שלו – מתרוצץ בהתפרצות יצרים שאפילו לא היה מודע לעוצמתם המצטברת, ובדרכו פוגע ומשחית – ומעורר בעתה בקרב הרביעי, שזוכר את סיפוריו של אביו על העולם שהשחית את דרכו ועל המבול שבא בעקבות ההשחתה.

גם נח, המתעורר משכרונו, מבחין בכך. מכל אישי התנ"ך המברכים את ילדיהם בברכת-צוואה (ולעתים גם מקללים אותם), הוא היחיד העושה זאת מתוך כעסו והתפכחותו. ניתן להבין את דבריו כבקשה מבניו, משנים מהם, שישתפו פעולה נגד השלישי; שיישוב הדעת והאסתטיקה ישתפו פעולה – ובפרשנות המסורתית ניתנת הבכורה כמובן ליישוב הדעת – ובכך ישעבדו את הייצריות המתפרצת. האם התכוון למחיקתה של היצריות? האם רמז שראוי להשתמש בה? והאם בכלל יש ערך לברכתו של אב זקן, שזמנו עבר, המדבר מתוך עולם שכבר איננו קיים עוד?

הבנים לא בדיוק קיימו את ציפיות אביהם. משם נפוצו על פני כל הארץ, וכל אחד מהם בנה עולם ותרבות, הושפע והשפיע, מי יותר ומי פחות; עדיין איננו יודעים, מכיוון שאת ההיסטוריה כותבים אלה שיודעים לכתוב, וימים עוד יגידו.

היו שפנו אל הבנייה. מבני על, ערים בשמים, מסע אל כוכבים; יצירות מפעימות בנות אלמוות (בינתיים); הוד והדר ויופי ועומק ומחשבה. היו ששבו אל הטבע והשתלבו בו, נענים לכוחותיו הקמאיים. והיה מי שהביט מהצד, הניד בראשו, וחרדה מילאה את ליבו. הנה הנה שוב עולם ישן מהיסוד מוקם, וכל קלקוליו עמו. אנה נוליך את נפשנו? כיצד נישא עיניים אל אבינו שבשמיים? והוא מכתף את תרמילו, ופונה שוב אל התיבה, לחזור ולהסתגר בתוכה, להתגונן מעולם חדש, לשקם עולם ישן.

אלא שהעולם הישן הזה, הוא עולמה של תיבה אחרת. תיבת נוח עצמה נותרה זנוחה על הר האררט, ומקומה נעלם, ורק דמותה המופשטת משמשת כמודל ומקבלת אידיאליזציה. ממקום ארעי לעת זעם היא הופכת בדמיונם של אחדים למקום שרק בו ניתן לבנות עולם מתוקן. ובעיניים עוינות הוא מסתכל באחיו לשעבר, המתרוצצים ובונים ומרחיבים גבולות בלי הרף, ובחשדנות הוא בוחן את תנועותיהם ומוצא בהן דופי, ובחשש ובפחד הוא צופה לבאות ומגבש דרכי לחימה ומניעה. אם לא בהם, לפחות כלפי עצמו.

*

בני"ש הייתי גם זקנתי. בדור שחלף מאז, דומה עלי שחלה התרחקות. בדרך הטבע, אדם חי את חייו ומגבש לו עולם והשקפה עליו ומסגרות ואורח חיים ואידיאולוגיה; אבל אותו מקור מים חיים, שממנו שאבתי ועדיין שואב עד היום, דומה עלי לעתים כאותה תיבה נעלמת. אינני יודע מה מייצרות הישיבות היום, והמבט מבחוץ לא תמיד מספיק. אבל לעתים נדמה לי שעל חלקם – לא כולם – משתלט החשש והפחד. לעתים נראה לי שחלקם – לא כולם – עוינים אותי ואת שכמותי, בשר מבשרם, ממייסדי הישיבות שהם עצמם לומדים בהן היום מפי דור חבריי. לפעמים אני חושב שחלקם – לא כולם – חוזרים אל התיבה שאיננה קיימת, וכדי לשחזר את העבר שאיננו הם משחזרים את כל רעותיו החולות: פחד מהחידוש, חשש מהרחבת הדעת, צייתנות ללא ביקורת, קידוש המסגרות ללא חשיבה על מטרת כל העסק הזה. חלקם – לא כולם – עסוקים בכיבוש היצר ואגב כך עוסקים בו ובגבולותיו ללא הרף, הרבה יותר מהראוי והרצוי והנכון, עד כדי חנק של כל עולמם כולו מעומס האנרגיות המושקעות שם. והצוהר של תיבתם נאטם והולך. ויש שאני מוצא את עצמי מול חלקם – לא מול כולם – ואין הם יותר בני שיח עבורי. אין לי עם מי לדבר. אנחנו כבר מזמן לא באותו המקום, עולמם איננו עולמי, ועולמם כלל איננו בעולם.

*

לפעמים אני חושד בנוח, שאחרי שאמר מה שאמר הגיף את כנף האוהל ולא יצא ממנו עוד לעולם, ומאז הוא יושב שם וכותב את ספר קוהלת. אבל כנגד כל נוח כזה, יש נוח אחר היושב וכותב את ספר משלי; ויש גם נוח נוסף, היושב וכותב את ספר שיר השירים. והמאור שבתורה, הגיוון שבמקרא, העולם ומלואו הגלום בקודש, עוד ישוב ויציף וישטוף ויגאל וירחיב גבולות, עוד תנוד לה המטוטלת חזרה במעלה הדורות, עוד נשוב ונדבר איש עם רעהו, "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה'".

נח: סיפורי ברווזים

ששים שנה לאחר צאת הסרט "פנטסיה" לאקרנים, שבו אולפני דיסני והוציאו סרט חדש, "פנטסיה 2000". על פי מתכונת הסרט הראשון, שהפך מזמן לקלאסיקה, הוצמדו אנימציות ליצירות ידועות. אחת מהן היא סיפור המבול, שבו מככב דונאלד דאק, לצלילי היצירה "הוד והדר" של אלגר. דונאלד בונה תיבה, אוסף את כל החיות תוך שהוא מסמן על לוח מי נכנס כבר ומי עוד לא, עובר את כל תלאות המבול, ואף מאבד שם את דייזי, ושב ומוצא אותה בסצינת סיום מרגשת; והאנושות (?) כולה צועדת עמו לקראת שחר של יום חדש.

 

*

פרשת בראשית, פקרו בה המינים. כבר חז"ל הבחינו במוקשים הפזורים בפרשיות הבריאה, כמו למשל בלשון הרבים שבה משתמש הבורא בעת עשיית האדם, "נעשה אדם". בדורותינו הפכה הפרשה להיות המוקד לכל קושיות הרוח האנושית; החל מהעימות הבלתי נמנע בין תיאורי הבריאה לידע הפיזיקלי המודרני, דרך הניתוחים הספרותיים המתחדשים, המזהים סתירות ומהדורות ומגמות, ועד לזיהויים של סיפורים קדומים המונחים בתשתית הסיפור, אשר לא ממקור ישראל המה. כל ההדגמות, כל התיאוריות, כל הטענות, כולן תומכות את יתדותיהן קודם כל בפרשיות הבריאה והראשית.

לכאורה, אין הבדל מבחינה זו בין פרשת בראשית האומללה לפרשת נח, הבאה אחריה. הבעיות זהות: הידע הפיזיקלי-גיאולוגי-ארכיאולוגי; הניתוח והסתירות; ואף ההקבלות הידועות לסיפורי שומר הקדומה מן המפורסמות הן. ובכל זאת, נח ותיבתו הפכו במשך השנים להיות מושא חיפושים ותיאוריות, המנסים דוקא לבקש אחר גרעינו ההיסטורי של הסיפור, אחר ממצאים של ממש. כבר מתקופות קדומות אנו שומעים על "עדויות" בדבר שרידי הספינה, או התיבה, הנמצאים כאן או שם. מאמצים וממצאים אלה מתועדים כבר בתקופה ההלניסטית, ומספר עליהם יוספוס ב"קדמוניות" (א ג ו), והם נמשכים עד ימינו אלה (למשל כאן). גם מי שאיננו מחפש את שרידי התיבה עצמה, מחפש את האירוע ועקבותיו, ושמועות וממצאים משמשים בערבוביה בכל נסיונות הזיהוי האלה. סיפורים מקבילים, הידועים מתרבויות רבות (היה מי שהגדיל ומנה מאתים ושבעה עשר סיפורים מקבילים, מכל רחבי העולם), אף הוסיפו והעצימו את מאמצי החיפוש האלה. אחרון הנסיונות בשלב זה הוא אולי הנסיון לראות בנסיבות היווצרותו של הים השחור, בתום עידן הקרח האחרון, את האירוע שהותיר את רישומו בדמות סיפור המבול (קישור לסקירה – כאן). וכמובן, שלא לדבר על נסיונות מתחום המדע הבדיוני, ואף דונלד דאק תרם לכך את חלקו, כמובא למעלה. רובם של נסיונות אלה הם בגדר "ברווזים עיתונאיים", וחלקם, כאמור, ברווזים ממש.

מדוע זכה המבול למה שלא זכתה פרשת הבריאה? מה יש בו, בסיפור עתיק ונפוץ זה, המושך אליו אנשים מכל התקופות ומכל התרבויות, המביא אותם לחפש ולגלות ולשחזר ולפרש את האירוע הטראומתי הזה? האם סיפור האסון האולטימטיבי, האב-טיפוס לכל סיפורי האסונות מאז ועד עולם (האדם תמיד נמשך בחבלי קסם לסיפורי קטסטרופות, כעש אל אש)? או אולי דוקא סיפורו של האיש העומד במרכז המעשה, שנגזר עליו להציל עולם ומלואו? ושמא דוקא האל או האלים, הגוזרים ועושים, ואף שאין מנוס מגזירתם, יש מנוס? האם דימוי העולם כולו, על כל החיים אשר בו, נדחסים לתוך מיקרו קוסמוס קטן, הוא המושך אליו את השומע והקורא?

דומה שכל התשובות נכונות. להבדיל מסיפור הראשית, זהו סיפור בריאת עולם שאדם במרכזו, ואדם שכל אחד יכול להזדהות עמו. הוא איננו מושלם, הוא עשוי להשתכר ולהתבזות, ויש שדורשים אותו לגנאי – ומי איננו כזה? – אבל הוא האדם שיציל את העולם; ומצד שני, לא רק תהילה מתפעמת יש כאן, אלא כובד שליחות ואחריות לעולם ומלואו, תוחלת ארוכה וחוששת, ועורבים ויונים חולפים להם למעלה, מביאים במעופם תקוה ויאוש חליפות.

אבל מעל לכל, סיפור לא ארוך זה מקפל בתוכו את כל תולדות אדם באשר הוא אדם. אדם הנולד אל עולם חדש ומבטיח, אבל אז עולם זה משתנה אל מול עיניו, והאדם מאבד את תום ילדותו ומגלה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ; והוא יוצא למסע עם כל עולמו המוכר ארוז בתיבה, לעבר עתיד לא ידוע שיתגלה לעיניו אחרי שיתפזרו העננים. "בוא אתה וכל ביתך אל התיבה" – התיבה היא מילה, אומר הבעש"ט; בוא אתה כולך אל המילה, אל התפילה. את כל מה שאתה - הכנס אל משאלותיך, בכל כוחך בקש את מה שנפשך באמת רוצה. ומילות-תיבות בקשותיך הפנימיות, מלאות בכולך, יישאו אותך אל מעבר למבול, אל הקשת.

ושם תמצא, ממש כמו דונאלד דאק, את מה שאולי לא אבד לך באמת מעולם.

 

 (עוד על פרשת נח, מן השנה שעברה: http://misgav.blogspot.co.il/2011/10/blog-post_25.html)