חוקת: סיפורים, תבניות וחיים

סיפור אחד אפשר לספר בכמה דרכים. אנחנו מבינים את זה כשמדובר על בחירת מילים ועיצוב אסוציאציות; או קביעת קצב הסיפור בכל מיני אמצעים; או על ידי הבלטה וטשטוש של אלמנטים, לפי החשיבות שמייחסים להם בהתפתחות המעשה. בימי המקרא ואף אחריו הקונספט הספרותי היה שאפשר גם לשנות את סדר האירועים בתוך הסיפור, ועדיין זה יהיה אותו הסיפור. "אין מוקדם ומאוחר" לא רק בתורה, אלא בסיפורי דברים.

הנה למשל חטא העגל. משה מספר את הדברים, בדברים ט, בסדר הגיוני:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה.  וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.  הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם ...  וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי.  וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם.  וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם.  וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ.

הסדר ברור: תחילה החטא, אחר כך התגובה כשמשה רואה את החטא בעיניו (שבירת הלוחות), ורק אחריה התפילה. אבל בסיפור הידוע בספר שמות, הסדר אחר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. .. וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה... שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ...

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.

הסדר אחר: תחילה החטא, אחריו תפילה, ואחריה שבירת הלוחות; והאמת חייבת להיאמר, זה הרבה פחות הגיוני. הלא משה כבר התפלל, ומה הטעם לכעס? ובאמת, הקושי בסדר הדברים הביא את המדרש להסיק שמשה עלה למעלה שלש פעמים של ארבעים ארבעים יום, והדברים ידועים.

אולם מי שממשיך לקרוא את סיפורי חטאי דור המדבר בספר במדבר, מבחין שהתבנית הזו – של ספר שמות דוקא – היא תבנית קבועה: חטא, דו-שיח בין משה לה' שכולל בקשת מחילה, ואחר כך העונש והתגובה. התבנית הזו חוזרת על עצמה בסיפור קברות התאווה ובסיפור המרגלים ובסיפור קורח (ובאמת רק בספר דברים אנו מתוודעים לאלמנטים חדשים בסיפור המרגלים – לחלקו של משה במעשה, להעדרה של התפילה על העם, ולעומת זאת נאום שמשה נושא באזני העם בניסיון לשכנע אותם –איננו בפרשת בשלח).

אפשר לומר שסיפורי החטאים  במדבר בנויים כולם בתבנית קבועה, שסדר האיברים בה מקביל, גם אם לצורך זה מוקרבים פרטים שאירעו בפועל, מפני שמטרת הסיפור היא להראות דינמיקה של חטא ועונש, דינמיקה של עם במדבר במשבר זהות ואמונה. כשהצורך הוא אחר, דרך הסיפור תשתנה.

*  *  *

עם התובנה הזו ניגש הקורא לסיפור מי מריבה.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.  וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'.  וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.  וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ.  וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.  וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.  הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.

לנוחות המעיין צבעתי את חלקי הסיפור בצבעים: בכחול – החטא; בצהוב – תגובת משה ואהרון מול ה' (כבר היו תגובות כאלה, של נפילה על פניהם, גם בחטא המרגלים, באותו החלק המייצג את המו"מ בין ה' למשה); ובירוק – תגובת ה'. התמונה, איפוא, ברורה: העם שוב חוזר על חטאיו הישנים (וכבר היה חטא כזה בדיוק בספר שמות שהסתיים בדרך דומה של מים מן הסלע), משה ואהרון פונים אל ה', והקב"ה מגיב.

אבל אז, בהפתעה, נוסף לסיפור חלק נוסף, שלא אמור להופיע כאן, ואין לו כל מקבילה מבנית בסיפורים המקבילים הקודמים: דיבור נוסף של ה' , הפעם אל משה (שלא סומן בצבע), ובו מופיע עונש של ממש.

ואנחנו, המחפשים את התבנית, מתבלבלים. אז איפה היה אם כך חלק החטא?

ורק אז אנו שמים לב שאין שום ביטוי של חרון אף ה', שבאמת לא מתפתח שום מו"מ בין משה לה', ושבאמת אין תבנית. לא היתה תבנית אלא בדמיוננו, שהתרגל למצוא אותה בסיפורים הקודמים.

והאמת היא שהבלבול הזה לא בא אלא לשקף את המבוכה שאוחזת במשה עצמו. הרגל הקריאה בתבנית משקף את הרגל המחשבה של משה, שרואה גם כאן עוד סיפור של חטא; ועל כן רואה בתגובתו שלו תגובה רגילה, ובציווי ה' סוף פסוק וביטוי לכעסו. לכן הוא אומר "שמעו נא המורים" – לא את כעסו שלו הוא מבטא, אלא את כעס ה' שאותו דימה לקרוא באירועים, שאותו אנו מדמים לקרוא בתבנית הסיפור. רק כשאנו מגיעים לסוף הפרשיה, אני מבינים שעלינו לשוב לתחילתה כדי לראות שטעינו, שהתבנית שיטתה בנו, ושזה בדיוק מה שקרה גם למשה ולאהרן, שלא זיהו את התחלפות הדורות.

וכך, מבנה הסיפור, בתוך הקשר שאר סיפורי הספר, משקף את הלך הנפש של משתתפיו המרכזיים, וגם את הלך הנפש שלנו, הקוראים, שעד היום עומדים נבוכים ומנסים להבין מה לא היה בסדר, איפה טעינו בהבנת העסק, למה העונש הזה פתאום. (דוגמה כזו, של סטיה ממבנה הסיפור שמרמזת על אירוע אחר ועל תקלה גדולה, כאן). רק שם אנו מבינים שבאמת בכל זאת התבנית נשמרה, אבל לא כמו שחשבנו; שהחלק הצהוב איננו אלא חלק מההקדמה; ושהחטא בעצם נמצא בחלק הירוק, והתגובה האמיתית באה רק אחר כך. ואז גם מתברר לנו, שמה שאמר ה' "יען לא האמנתם בי" – לא ידעתם לקרוא נכון את הסיפור. ולכן לא תמשיכו לספר אותו הלאה.

*  *  *

אפשר לספר סיפור בכמה צורות. אפשר להבין את חיינו בכמה דרכים. אפשר לספר את סיפורינו שלנו בכמה תבניות. ובכל פעם עלינו לבחור את התבנית המתאימה, לזכור לא להיות שבוי בתבנית הישנה, ולזכור שבסופו של דבר מה שיישאר מאיתנו הוא סיפור, ועלינו לדאוג שיהיה זה סיפור שראוי שיסופר.

(משה מכה בסלע. ציור מבית הכנסת העתיק בדורא אירופוס)

על היסטוריה, הוכחות וסיפורים

מכיון ששאלת העדר העדויות החיצוניות ליציאת מצרים עולה מדי שנה לפחות פעמיים - בקריאת סיפורי ספר שמות ולקראת פסח - אתרום כאן את תרומתי לנושא . 

בעולם העתיק לא כתבו היסטוריה. למעשה, הראשונים שסיפרו על עצמם סיפור ראשית, השתלשלות קורותיהם ואיך הפכו לעם ומה קרה להם כעם, הם אנחנו. לפנינו עמים סיפרו הרבה סיפורים; אבל אלה היו בעיקר סיפורי אלים וגיבורים. 

ברור שגם המקרא איננו ספר היסטוריה במובן המודרני. אין לו עניין לתעד הכל ולנתח את כל הגורמים הריאליים שהביאו מצב זה או אחר. המקרא מבקש להעביר מסר, של אלוהים ואדם ויחסיהם בעולם, ולצורך זה הוא משתמש בחומרים היסטוריים וטווה מהם סיפור רציף. מחקר מדוייק יכול שימצא שאנחנו היינו מדגישים אלמנטים אחרים או מסדרים את הסיפור אחרת, אבל כאמור המסר הוא העיקר והכל משועבד לו.

אבל בעמים כל זה איננו. מלכים תיעדו את קורותיהם, לעתים שנה אחר שנה, כדי לפאר את שמם. חכמים כתבו סיפורי מעשה. פקידים ולבלרים כתבו פרוטוקולים. אפשר מכל זה לשחזר סיפור היסטורי רציף ולהציא מידע רב ערך, אבל אין כאן כוונה ללמד קורות תקופה או עם או רעיון. 

וכך, לעתים, ההיסטוריה איננה מספרת או מפני שאין לה מה לספר, אבל גם מפני שלא נתנו לה לספר.

**

אתן דוגמה, שאולי מוכרת.

היה במצרים מלך בשם אחנאתון. הוא היה פרעה מצרי שמשל באמצע המאה ה14 לפנה"ס, במשך כעשרים שנה. פרעה זה ביצע מהפכה רבתי בסדרי הממשל והדת של האימפריה הותיקה ביותר בעולם בזמנו, המסודרת ביותר והקשיחה ביותר;  הוא הדיח את האל הקודם והמליך אל חדש, סוג של אל יחיד (טוב, לא בדיוק, אבל לא זה העניין כאן), והסתכסך כמובן עם כל הממסד הישן של ממלכתו. המהפכה היתה עמוקה ויסודית; פולחנים קדומים נאסרו; טכסים חדשים חוברו; אוירה חדשה הופצה ברחבי הממלכה. האמנות השתנתה, החברה השתנתה. מקדשים חדשים נבנו. פולחן חדש נוסד.

והוא לא פעל בחלל הריק. נותרו לנו ממנו מאות התכתבויות עם מלכי האיזור. כולם הכירו אותו, כולם כתבו לו, כולם שיחרו לפתחו, ואין ספק שכולם ידעו גם ידעו מה הוא חולל בארצו. משל למה הדבר דומה, לטראמפ. אין מי שלא יודע על האיש שעלה משולי הפוליטיקה והפך אותה על ראשה - והוא מושל רק שנה!

אבל ראו זה פלא. איש לא ידע על האיש ופעלו עד לפני כמאה שנה כלל, גם אחרי שכל תולדות מצרים כבר נחשפו ופוענחו והובררו כשמלה. מתברר שכהני מצרים עברו לאחר מותו, ובאופן שיטתי פשוט מחקו את שמו ממצבות, עמודים, היכלות ובניינים, ולא נותר זכר. כלום. נאדה. גורנישט. אילולא חשף פיטרי במקרה בסוף המאה התשע עשרה את מה שהסתתר מתחת לכפר פלאחים נידח ועני בשם אל עמארנה, איש מאתנו לא היה יודע על כל הפרשה הזו דבר. 

איך זה ייתכן? מלך מאדירי הארץ, עשרים שנה, הפיכה רבתי במצרים - מצרים! - ואיש אינו כותב עליו, איש אינו מתעד, איש אינו רומז לקיומו בממלכות האחרות, שאנו יודעים בבירור שעמדו איתו בקשרים?

ייתכן. 

**

כמובן, יש עוד גורמים שעשויים למנוע תיעוד, מעבר לחוסר עניין או התנגדות: העדר תנאים להשתמרות (הדלתא של הנילוס היא מקום לח), אולי אי זיהוי רמזים מתחת לאפינו, ובכלל, ארכיאולוגיה ללא טקסטים - ואלה נמצאים תמיד רק באקראי - אינה יודעת לספר סיפור או לתעד אירוע, אלא רק עקבות בחומר. לעתים אין באפשרותינו להוכיח דבר מעבר לזיקה לריאליה, ובמקרה של טקסטים - לעולם ספרותי. 

אז מה קרה ביציאת מצרים?

אין לנו אלא הסיפור המקראי. אין לנו הוכחות חיצוניות לקיומו. יתר על כן: אין לנו בטחון שאנו יודעים איך לקרוא את הסיפור, מה מביטוייו לפרש כדווקא ומה כביטוי ספרותי, האם באמת "לא נותר עד אחד" מחיל פרעה, ואיך היו הדברים בדיוק.
אבל לדבר אחד אי אפשר להתכחש: הסיפור הזה הוא הסיפור המכונן, החזק ביותר, המסופר ביותר, בכל המקרא ולמעשה בכל ההיסטוריה היהודית. זו חוויית יסוד עמוקה ובסיסית. אין לה תיעוד, ולפיכך כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח - כלומר, מותר לפאר ולדרוש ולמצוא רמזים ולשער השערות. בעיקר, מלמדים אותנו חז"ל, מצווים אנו למצוא הקשרים רחבים לסיפור: מעבודה זרה לעבודת ה', מעבדות לחירות, מגלות לגאולה. את הפרטים המדוייקים כנראה לא נדע, אבל את זאת כן נדע: היינו שם, חווינו את זה, ויצאנו משם.

ההגדה האבודה

הגדה של פסח היא יצירה מהקדומות ביותר שיש בידינו ומהמאוחרות ביותר; יש בה דברים מימי המקרא, התלמוד, הגאונים ועד סוף ימי הבינים ואף אחריהם. רבדים רבדים בהגדה, סיפורים סיפורים, ולמעשה הגדות הגדות. חלקה סיפורי דברים, חלקה הנחיות כיצד לספר, חלקה הנחיות מעשיות, חלקה דיבורים מסביב. מי שרואה בה מונולוג אחד ארוך, שכולו מעור אחד, מחטיא את מורכבותה ואף את כוונותיה.

עצם ה"הגדה" של פסח, כלומר הדברים שיש "להגיד" לבנים, כמצוות התורה "והגדת לבנך", מתחילה מיד לאחר שאלות הבן. ארבע קושיות שמה המשנה בפיו, ומיד אחר כך מופיעה התשובה הראשונה בהגדה – עבדים היינו. תשובה זו, תשובתו של שמואל היא (פסחים קטז.), והיא סיפור הדברים בקצרה: עבדים היינו, עתה בני חורין. זוהי, בעצם, ה"הגדה" של האב לבנו.

אבל כאן בוחרת ההגדה להפסיק את מהלך הסיפור והדרישה, ולאחר סיפור המסובין בבני ברק, היא פונה כביכול אל האב המגיד לבנו, ומונה בפניו ארבעה סוגי בנים. הפסק רגע לספר, אומרת ההגדה. דע לך, אתה אבי הבנים, שלא לכולם אפשר לספר אותו סיפור. אמנם אמרנו פה מה שפסק שמואל, אולם יש בנים שזקוקים ליותר ויש בנים שזקוקים לפחות, ויש בנים שזקוקים לדברים אחרים לגמרי.

בהמשך יבואו עוד סוגי סיפורים – דרשת מקרא ביכורים ("ארמי אובד אבי"), וסיפורו של יהושע בשכם ("בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם"), כלומר דגמי סיפורים המופיעים במקרא, העוסקים גם הם ביציאת מצרים. למעשה, סיפורו של שמואל, "עבדים היינו", הוא היחיד שאין לו מודל מקראי לפניו, למרות שהמקרא מלא באמירות מסוג זה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" הוא ביטוי המשמש כסיבה לכמה וכמה מצוות, והוא מודל מרכזי במקרא, אבל שמואל אינו רואה צורך, או שמא ההגדה אינה רואה צורך, לתלות את הסיפור הזה בפסוק מסויים. גם לדעתו של רבן גמליאל, ש"הגדה" איננה סיפור היציאה אלא אמירה בפה של מעשי הסדר (פסח, מצה ומרור) נמצא מקום בהגדה שלנו. לכל אחד מהסיפורים שנספר מוקד משלו וכוונה משלו, לכל אחד מהם מייצג אחר בדעות חז"ל, וכולם ארוגים בסופו של דבר למכלול אחד.

אבל ישנם עוד מודלים לסיפור היציאה. בהגדה שלנו, בגלוי, לא מופיעים סיפורים נוספים, אבל בין השורות נוכל לראות כמה מהם. מהם שהיו ואינם, מהם שהיו ועודם נסתרים, מהם אולי שיהיו.

הגדת הכוס החמישית

ההגדה האלטרנטיבית הראשונה נרמזת בברייתא (פסחים קיח.): "תנו רבנן, (כוס) חמישי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול, דברי ר' טרפון". , לא, אין צורך לרוץ לחפש בגמרא; הגירסא אצלנו היא כגירסת רש"י, "רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול", אולם ראשונים רבים אחרים, ובראשם הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש גורסים "חמישי", מכיון שבמשנה נאמר "רביעי גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר", ור' טרפון מוסיף על המשנה. כדבריו אף נרמז בראשית הפרק, "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ", לא יפחתו – אבל ניתן להוסיף.

מה הוסיף ר' טרפון על המשנה, מלבד כוס חמישית? נראה כי אמירת "הלל הגדול" היא התוספת הייחודית שלו. לדברי המשנה אומרים "הלל" סתם, והלל זה הוא הקרוי בדברי חז"ל "הלל המצרי": מזמור קי"ג-קי"ד ושאחריהם (ומחלוקת בית שמאי ובית הלל עד היכן אומר היא רק לגבי חציו הראשון, אבל לדעת כולם אומר את כולו), שעיקרו "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז". בהגדות קדומות, שאינן גורסות כוס חמישית, מסתיימת ההגדה בסוף ההלל הזה.

אבל ה"הלל הגדול", מזמור קל"ו, מציב גבולות אחרים לגמרי לסיפור. אמנם במרכזו עומד גם כן "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,  וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,  בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,  לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,  וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,  וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"; אבל תחילתו בבריאת העולם – "לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה , לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם", וסופו בכניסה לארץ – "וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". הסיפור, על פי ר' טרפון, או לפחות ההודאה, מקיפה הרבה יותר. אין סיפור יציאת מצרים אלא חוליה אחת, שנועדה להביא את הבריאה כולה לתיקונה, עם שבת ישראל על אדמתו.

והאמת היא שאולי המשנה עצמה כבר רמזה להגדה הזו: "ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה". הפרשה "כולה", פרשת מקרא ביכורים, מסתיימת בפסוק "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", אבל את הפסוק הזה איננו דורשים היום. מסדרי ההגדה התעלמו ממנו, וארץ ישראל כיעד הגאולה כמעט ואיננה נזכרת בה.

מכל מקום, ראוי הלל הגדול לכוס בפני עצמו, ולהוות חלק בפני עצמו בסדר ההגדה, כדי לתת הקשר ארוך טווח למסופר בה. וכך, בדלת האחורית, שלא כהלכה הקדומה, הותירה הגדתו של ר' טרפון את חותמה עד היום.

הגדת הנקמה

מנהג הכוס החמישית לא נתקבל. ראשונים מסויימים מזכירים אותו כרשות, ואת ההלל הגדול אומרים בסופו של דבר כולנו, אבל עם הזמן נשתקע מנהג הכוס החמישית, עד שנתעורר מחדש בסוף ימי הבינים, וכוסו של אליהו, העומדת מלאה ואיש לא שותה ממנה, מרמזת גם היא על הגדה אלטרנטיבית משלה.

סברות רבות נאמרו על כוס זו, וכולן מאוחרות מאד, וידועה שבכולן זו שנוהגים להביא בשם "דעת זקנים מבעלי התוספות" (שמות יב ח): ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות גאולה, וכוס חמישית כנגד "והבאתי": "אם לא הביא הקב"ה אותן לארץ ישראל, מה היה מועיל להם היציאה של מצרים".

אבל דברי בעלי התוספות לא נאמרו על מנהג כוס של אליהו, שעדיין לא היה קיים בזמנם כלל, אלא על דברי ר' טרפון. הכוס החמישית עדיין מלחשת את הגדתו של ר' טרפון, אבל כוסו של אליהו כוס אחרת היא. היו שקשרו אותה לאירועים שחלו באירופה באותם ימים, וראו בה תגובה למתרחש בעולמה של הנצרות, ומכל מקום בהגדות ימינו, בעקבות הגדות אשכנז, לפחות מן המאה הי"ג, מלוּוה הכוס הזו (שנתחדשה הרבה אחרי הגדות אשכנז הקדומות האלה) בפסוקי נקמה, מהקשים שבמקרא, מתהלים וממגילת איכה: "שְׁפךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּויִם אֲשֶׁר לא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכות אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לא קָרָאוּ.  כִּי אָכַל אֶת יַעֲקב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ.  שְׁפךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרון אַפְּךָ יַשִׂיגֵם.  תִּרְדף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה' ".

כך ראו יהודי אשכנז, בני ימי מסעי הצלב, את מהלך ההיסטוריה. אי אפשר שכל המסכת הזו תיגמר סתם כך, שאנחנו נקום ונלך. הרשע חייב לבוא על ענשו, וכמידת האכזריות גודל הנקמה, והחמה השפוכה חייבת לבוא אחרי היד החזקה והזרוע הנטויה. וכי לא כך אמר הנביא יחזקאל (כ לג)? " חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוהים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם"? על היד החזקה והזרוע הנטויה קראנו עד כאן בכל ההגדה, והגיע גם זמנה של החימה השפוכה. ובכן עמדו יהודי אשכנז, השחוטים והשרופים והאנוסים, ואחריהם כל עדות ישראל, ואמרו: "שפוך חמתך על הגויים". ועם זה אמרו: את הכוס הזו, לא נשתה. זו איננה כוס של ברכה, אלא של קללה, והיא תישאר על השולחן, מיותמת. איש לא ייגע בה.

אנו, בוגרי וצאצאי בוגרי זוועות הגדולות בהרבה ממסעי הצלב, אולי כבר מאסנו בנקמות. לחיכנו המערבי הליברלי לא מתאימה הבקשה הזו, שאיננה מובילה אלא לעוד סבל ולעוד רעה, ולמדנו להסתפק, אולי, ביציאה ובקוממיות. הנקמה כבר איננה חלק אינטגרלי מהוויתנו. אבל סיפור יציאת מצרים הוא סיפור הדורות, וכולם אבותינו. גם את סיפורם עלינו לספר. ולא לשתות את הכוס.

הגדת יחזקאל

אבל הנה בא גם יחזקאל, שזה עתה עלה זכרו, וגם לו יש הגדה משלו. באותו פרק הוא מספר סיפור יציאת מצרים משלו: " כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם ה' אלוהים.  וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית.  וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". כל הפרק כולו חוזר יחזקאל ומטיח, לא בצדקתכם יצאתם משם. אם זה היה תלוי בכם, הייתם ממשיכים לעבוד את אלי מצרים במצרים עד אחרית הימים. אבל " וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.  חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוהים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". אותו ביטוי עצמו שמשמש בסיפור המוכר לנס היציאה, חוזר ומתהפך פה על פניהם של ישראל, למזכרת עוון, בחמה שפוכה. ופעם אחר פעם חוזר יחזקאל על החזון הזה בספרו (פרק לו): "וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב.  וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם.  וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם.  לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל. " הגאולה איננה פרחים ופרפרים, ואם לא למדנו את הלקח, אנו נידונים לחזור שוב ושוב על התהליך, כולו, על כאביו, עד שנלמד.

לא, לא סיפרנו את הסיפור הזה בהגדה. אבל כן רמזנו עליו:

"רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל."

האמנם? בתורה עצמה, על שאלה זו עצמה, באה תשובה מלאה ומפורטת: "זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". אבל חכמי ההגדה, בני המאות שאחרי החורבן, החווים בנים המחפשים להם דרך אחרת, אולי ללא מצוות, אולי של אמונה ב"בן האדם" שיושיע אותם באמונה בלבד, ש"העבודה הזאת לכם" בעיניהם חסרת ערך היא, עולה באפם ריחה של נבואת הזעם של יחזקאל. וגורלו של הבן המתנתק, שמחזור השעבוד והגאולה והברית נמאס בעיניו והוא מחפש לו מוצא אחר, ללא מחוייבות, נגזר עליו להתנתק לגמרי.

ואף על פי כן, כנגד כל ארבעת הבנים אנו שבים וחוזרים אל ההגדה כפי שהיא, הקונבנציונלית. הבן הרשע שמע את האיום, אבל בכל זאת אנו מספרים באזניו את הסיפור. אף על פי שחטא, אחינו הוא.

הגדת ארבע ההגדות

וכך אנו מסובין, ובידינו הגדה אחת, ובה מסתתרות עוד שלש. זו מעל זו, זו מאחורי זו. עומקים של עוצמה, של אימה, של תקווה. הלילה הזה, כולו סיפורים.

ליום העצמאות: על עובדות וסיפורים

עבר

בעת האחרונה ניתן לחזור ולשמוע תביעות המועלות ללמד, או ללמוד, גם את ה"נאכבה", בנוסף ל"נראטיב" הציוני. אודה ולא אבוש, אני מתקשה לא להסכים לתביעה הזו. לדעתי, אכן יש ללמד אירועים נוספים שאירעו במהלך שנות התקומה, שאותם אין ילדי ישראל מכירים. אבל לפני שיקפצו הקופצים על האמירה הזו, יש להבהיר כמה מונחים ומושגים.

עובדות הן עובדות. משהוסכם עליהן, אחרי בירור ועדויות, רק מתחילה העבודה. מהו ההקשר שבתוכו הן מתרחשות? מתי קובעים את נקודת ההתחלה של האירועים, מתי את סופם? מהו גבולם, במרחב ובזמן? מהו הסיפור הגדול שבתוכו קורות העובדות האלה?

כששני עמים ניצים ביניהם, יש והמחלוקת היא על העובדות עצמן: היה או לא היה? אירע או לא אירע? כך הוא הדבר פעמים רבות בויכוחים בין דתיים. אבל דומה שבמקרה שלפנינו לא על העובדות ניטשת המחלוקת, אלא על משמעותן, וזהו ה"נראטיב". "נראטיב", דהיינו סיפור, הוא שזירת עובדות לכלל מהלך רציף בתוך הקשר, כדי לתת להן משמעות. מהם גבולות הזמן של הסיפור הגדול? האם שנות הארבעים בלבד, המלחמה בתש"ח? או אולי מתחילת שנות הציונות? או אולי מימי הביניים, העליות לארץ ישראל? ואולי מן התקופה הרומית-ביזנטית, עם אובדן הרוב היהודי בארץ ישראל? האם הסיפור הזה הוא בן שבעים שנה, או אלף וחמש מאות שנה, ואולי אלפיים וחמש מאות? ובאיזה מרחב מתרחשים האירועים? האם במרחב המצומצם שבין הים לנהר, או גם בארצות אירופה של המלחמה? או אולי מזרחה ומערבה, גם אל יהודי ארצות ערב? ואולי החשוב מכל: מה היו כוונות העושים? האם ניתן, דרך האירועים, לזהות מה חשבו? חלק מאיזה סיפור מסופר פה?

ומנגד, הסיפור הערבי: האם גבולות הזמן שלו הם ימי המרד הערבי של שנות השלושים, או ימי העותמנים? האם הוא סיפורם של ערביי ארץ ישראל – שאז טרם קראו לעצמם "עם פלסטיני" -  או אולי המסגרת היא של מלחמת כל צבאות ערב הממוסדים נגד המדינה היהודית? ומה היו תכניות הלוחמים אם ינצחו? וכן הלאה וכן הלאה.

כך או כך, בימי המלחמה ההיא אכן נעקרו מבתיהם שבארץ ישראל מאות אלפי בני אדם, ולא מרצונם. גם מי שברח מביתו מפחד האויב, ואף אם הפחד הזה היה פחד כוזב, וודאי וודאי אם בני עמו שלו רימו אותו, נעקר מביתו שלא מרצונו, ודינו דין פליט. וחלקם של אלה שלא ברחו אלא גורשו ממש, בידיים, לא קטן היה. וגם אם מהצד השני גורשו מאות אלפי בני אדם כך ממש, אין אסון אחד מכסה את האסון השני. אלה עובדות. המעלים את העובדות האלה, כל סיפור שיספר מסתכן בשקר. ואנחנו הלא לא מתווכחים פה על עובדות, אלא על הקשרן.

השאלה היחידה שיש לשאול, היא האם העובדות האלה משנות את הסיפור, ומעניקות לו משמעות אחרת מבחינה היסטורית או מבחינה מוסרית. האם בעקבות שזירת האירועים האלה לסיפור ולהקשרים שהם ה"נראטיב" שלנו, אנו עושים לו עוול, או מתקנים אותו, או מרחיבים שוב את גבולותיו ומעניקים לו הקשר חדש.

*

עתיד

אי אז, בתחילת המאה השמינית לפני הספירה, בממלכת ישראל הצפונית של ימי ירבעם השני, עומד הושע וקורא (א ד):

 "כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל".

"דמי יזרעאל" דמיו של בית אחאב הם. כמאה שנה קודם לכן השמיד יהוא, אבי סבו של ירבעם, את בית אחאב, כנבואתו של אליהו הנביא, תוך שהוא חוזר ומזכיר את הנבואות ההן, וחוזר ומדגיש שהוא מבער הרע מישראל. ומקרא מלא אמר שם בספר מלכים (ב י ל),

 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יֵהוּא, יַעַן אֲשֶׁר-הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב,  בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל".

הכיצד הפכו דמי בית אחאב מ"הישר בעיני ה'" ל"דמי יזרעאל", שעליהם תחרב ממלכת ישראל?

מסתבר, אומר רש"י, שאפשר לשנות את העבר:

 "דמי יזרעאל – דמי בית אחאב שהרג יהוא ביזרעאל על שעבדו את הבעל; והלכו הוא ובניו אחרי כן ועבדו עבודה זרה, לכך אני חושב עליהם דמי בית אחאב כדם נקי".

האירועים נותרו כשהיו: יהוא השמיד את בית אחאב, ועל פי התיאור המקראי, באכזריות רבה (אמנם כפי המקובל בימים ההם). השאלה איננה מה אירע, השאלה היא באיזה סיפור זה משתלב. בעת ההתרחשות נראה הסיפור ברור: היתה נבואה של אליהו, ויהוא הוציא אותה אל הפועל. אמנם כבר שם חשדנו שההוצאה לפועל היתה מודעת מדי, נלהבת מדי, יצרית מדי, אכזרית מדי. לא היה הכרח להעמיד שתי ערימות של שבעים ראשים על יד שער יזרעאל, או לשחוט ארבעים ושנים איש אל בור בית עקד. אבל בתוך ההקשר ההוא, במסגרת מלחמת החורמה בעבודת הבעל ובשחיתות של בית אחאב, המחיר נראה כדאי, ובית יהוא זוכה לשכרו.

אבל עם חלוף הזמן, ועם התרחבות גבולות הסיפור הלאה, אל העתיד, אל העבודה הזרה המתחדשת, אל ההכרה בכך שבסופו של יום דבר לא השתנה, מתברר למספר הסיפור שלא יראת אלוהים היתה פה, אלא ציניות. לא דרישת דבר הנביא, אלא תאוות שלטון פשוטה. ואז - כך מלמד אותנו רש"י - הופכים, רטרואקטיבית, הדמים של בית אחאב להיות גזר דין המוות של ממלכת יהוא, הופכים להיות "דם נקי". כי זהו הביטוי הנכון: לנוכח רשעת בית יהוא, חוזר אחאב והופך להיות הנקי בסיפור הזה, ושפיכת דמו היא שפיכת דם נקי, והחרב מתהפכת.

משרידי ארמון בית עמרי בשומרון - אולי קברי עמרי ואחאב?

*

הווה

מהסיבה הזו, ומסיבה זו בלבד, ראוי לנו ללמד את אירועי ה"נאכבה". אם השם הערבי איננו מוצא חן בעיניכם, קראו להם בשם אחר. אבל החרב הזו תלויה מעל ראשינו. אם המדינה שנבנתה על חורבות הבתים ההם לא באה לתקן עולם, לא באה להחזיר את העם היהודי למסלול ההיסטוריה ולשליחותו ההיסטורית, לא באה להחזיר את היהדות למקומה כאור לעמים אלא רק להפוך עם אחר לשליט על אותו חבל ארץ דווי, כי אז יתברר למפרע שלא את חזון הנביאים באנו להגשים, אלא את תאוותינו שלנו. ואז יהיה הדם ההוא לדם נקי. ואין הדבר תלוי אלא בנו.

הדברים כפי שהם

ביום ב', ג' מרחשון, יום פטירתה של אמי, חנה מושקוביץ ע"ה. רשות הסיפור להדס:

הדברים כפי שהם

הדס משגב

אני לא זוכרת את המילים.

בהתחלה יש בהלה גדולה, כמו לגלות פתאום שהדלת היחידה בחדר נעולה. אחר כך הדופק מואץ, הנשימה מתרדדת, ומופיעה איזו לחלוחית לא קרואה בעיניים; אני ממקדת מבט על הרצפה או על החלון ומתיישבת לאט. כל הפינות נראות כמו תמיד, ולמרות זאת יש בי מין תחושה מציקה כזאת, כאילו שאני רואה אותן זו הפעם הראשונה. לאט אני קוראת שמות לדברים: שולחן, כיסא, ווילון דק ולבן. עפרונות שבורי קצה על מדף הספרייה המאובק.

רוח עירונית, כבדה מלחות, מניעה את הווילון. חבל עליו עם כל המים האלה באוויר. אני קמה לסגור את החלון, ובזגוגיתו מתבוננת בי אישה זקנה. זו לא אני.

זו אף פעם לא הייתה אני.

***

היה חורף בעולם, וקרח הצטבר על מחטי העצים. בכפר קטן שנמנם בקרחת היער, בתוך בית מלא ילדות שקטות, חיוורות פנים, גססה אישה ממחלה קשה. הילדות נדדו בבית מפינה לפינה, מנגבות אבק בלתי נראה, מכבסות סדינים חמוצים מכאב, מעמלנות את מפות השולחן שיכסו עוד מעט את כל המראות בבית.

הן היו חמש, אני יודעת; אבל לנצח אזכור את פניה של הקטנה ביותר. כל השאר כבר מזמן התקמטו ודהו להן הלאה.

דממה כבדה נחה על החדרים והמלמולים השקטים, הריקים, של חיים נכלמים שקעו לתוכה כמו צעדים בבוץ. שלג מלוכלך פרץ אל הבית כשנפתחה הדלת, והבנים נכנסו. לא היו הרבה מילים באוויר; לא באמת היה מה לומר. אחר כך ישבו כולם על הספות הנמוכות – אלו שעוד מעט יסירו מהן את הכרים המקושטים – וחיכו. השעון על הקיר תקתק בעליצות ואחת הבנות איבקה אותו שוב, כמעט בזעם. האישה החולה נאנחה, הנשימות יוצאות ממנה בקושי. זאת שאת פניה אני זוכרת רכנה אליה.

"היא שואלת איפה אבא."

"בבית הקהילה," ענה אחד הבנים – זה שיאבד אחר כך ואיש לא יזכור מתי והיכן. הנערה הביטה בו רגע ארוך ואחר כך, בשתיקה, קמה ויצאה החוצה. "לא לקחת מעיל!..." צעקה אחריה אחותה הגדולה, אבל קולה נבלע בטריקת הדלת הבהולה. ואז, ודאי, ישבו שם כולם דוממים מאד.

היה חורף בעולם, וילדה אחת – שכבר לא הייתה ילדה – רצה לחפש את אביה בשלג. על מדרגות בית הקהילה היא ראתה אותו חובש את כובעו; הוא מעולם לא יצא החוצה בלי כובע. "אמא מחפשת אותך," אמרה, קצרת נשימה, והוא ידע שהתכוונה לומר "בוא להיפרד. עכשיו."

"תקראי לרופא," אמר והתחיל לרוץ. היא הביטה אחריו; מעולם לא ראתה אותו רץ, ומשהו בתנועותיו נראה לא מתאים, תקוע. הוא יצלע במשך שבוע אחרי כל זה, חשבה, ונזכרה שבשבוע הקרוב הוא ממילא לא ילך לשום מקום.

אצל הרופא אמרו לה שהוא נקרא בפתאומיות למיטתו של חולה אחר; וכששאלה לאן הלך, משכה הנערה המשרתת בכתפיה והצביעה מזרחה, אל היער ואל הכפר השכן שמעבר לו, ואולי בכלל על לול התרנגולות, מי יודע. אבל היער נראה מקום מתאים לרוץ אליו. היא מעולם לא בכתה במקום שאפשר לראות אותה.

לא היה לה קר; אף שאחיותיה הגדולות הקניטו אותה תמיד, היא לא הייתה מפונקת. מחשבה מרוחקת בתוכה ציינה בעניין שבחורף הדמעות קופאות על פנייך, ושציפורי הלילה כבר התחילו לזעוק מהצמרות, ואולי כדאי, באמת, לחזור כבר הביתה, והרי לא כדאי לאלץ את המשפחה לערוך שתי לוויות ביום אחד.

"ובכלל," אמרה האישה, "זה לא גיל טוב למות בו, אירן." היא ישבה על ענף עבה, נשענת קלות אל הגזע הסדוק מקור. שמלתה הייתה ירוקה כמו עיניה הנוצצות, נוצצות כעיני ציפור.

"אף גיל לא טוב בשביל למות," אמרה הנערה והביטה למעלה. האישה הירוקה חייכה.

"מי חכם וידע? אבל נערות צעירות צריכות לשבת בבית, ללדת ילדים..." היא ליקקה את שפתיה.

"הרופאים שלהם אומרים שאת לא קיימת," אמרה אירן, והאישה נעצה בה את עיניה הירוקות ולא אמרה דבר.

"אבל אצלכם זוכרים עדיין, נכון?" לחשה לבסוף, ולחישתה הייתה רכה וחמה כמו ארץ רחוקה מאוד. הנערה התבוננה בה; שלג נמס בשערותיה אדומות, וזרועותיה נדמו שקופות כמעט; פניה לא היו יותר מצל.

"אני יודעת מי את," אמרה לבסוף באי-רצון, והאישה צחקה.

"גם זו נחמה," אמרה כעבור רגע ועיניה הירוקות נצצו מעט יותר. "לכי הביתה, ילדה קטנה. אמא שלך תמות בקרוב."

"אני לא קטנה כל כך," אמרה אירן, והוסיפה עוד מילה אחת. האישה התכווצה בכאב, ההברות נושכות בה כנחשים; לפתע נראתה מוצקה קצת יותר, והרבה יותר זקנה.

"תני לי ללכת," היא נאנחה, נשימותיה נקרעות ממנה כמו האוויר מריאותיה של אישה גוססת ששכבה רחוק משם.

"אני רוצה את אמא שלי בחזרה."

האישה צחקקה והתייפחה בכאב. "אני שייכת לילדים כבר אלפיים שנה; מה לי ולאמהות?" הנערה שתקה, והקור נהיה מוחשי יותר ויותר. "את עקשנית," אמרה האישה לבסוף. "היו רבות כמוך, עקשניות. מעטות ניצחו אותי." מבטה נעשה מרוחק. "ימים קשים באים על עולמך, ילדה קטנה. אני נותנת לך מתנה, כי לכדת אותי ואני רוצה ללכת... זכרי אותה לפני הסוף, וזכרי אותי שהייתי, שהנני. ועוד עצה אחת אוסיף לך," אמרה ונעצה באירן מבט קשה, "היזהרי מרופאים שאומרים לך שאני לא קיימת, שמבטלים את סיפורייך במחי יד." היא חייכה קלות. "ואולי מוטב שתיתני לאמך ללכת..."

"המתנה," אמרה הנערה וקולה יציב.

"מתנה שקללה בצדה," השיבה האישה בירוק. "בואי ואלמד אותך לזכור את הדברים לא כפי שהם. ולפני הסוף, כשכל המילים האמתיות ייעלמו – זכרי שהזהרתי אותך. רוצי מהר הביתה, ילדה קטנה. גם בלילה הארוך ביותר, גם בממלכת השדים – לפעמים פשוט מאוחר מדי."

והאישה לימדה את אירן לזכור את הדברים לא כפי שהם, ואירן נתנה לה ללכת; ואחר כך רצה בשלג, רגליה בוערות, מהר מספיק כדי למצוא את אביה ממתין לה על מפתן הדלת, חולצתו קרועה, ולהבין שלפעמים פשוט מאוחר מדי.

***

משהו הלך לאיבוד ואני מחפשת אותו. הוצאתי את כל הבגדים מהארונות אבל זה לא שם. לפעמים דברים נמצאים על השולחן בספרייה, אבל זה גם לא שם והכול מלא אבק. אני מנגבת את האבק באצבעותַי והן מאפירות כמו הערב שמחוץ לחלון הסגור. אני מסתכלת החוצה, אבל אין שם כלום ואני יודעת שזה היה חשוב. אני לא זוכרת מה זה היה, אבל גם במטבח זה לא וזה לא המטבח שלי בכלל. המטבח שלי הוא אחר, יש בו מקרר ירוק. גם במטבח הזה יש מקרר ירוק, אבל זה לא זה ומשהו הלך לאיבוד ואני לא יודעת איפה הוא. אני קובעת את מבטי בקיר, הולכת לאט לאורך המסדרון שנראה מוכר. החדר הזה נראה בדיוק כמו שלי אבל אני יודעת שהוא לא, ומישהו הוציא כאן את כל הבגדים מהארון.

***

אחר כך בא האביב; לא משנה היכן ומתי, כיוון שהיה רק אביב אחד שראוי לזכרו. כל השאר כבר דהו להם הלאה.

היה אביב, ורקיעות מגפיים הלמו בשבילי הכפר. אין צורך לנקות את הבתים, אמרו החיילים, כי ממילא אתם כולכם נוסעים עכשיו לעיר אחרת. וכולם ידעו שיש מלחמה אבל עוד מעט היא תיגמר ואז נוכל לחזור הביתה.

יש שמועות על אנשים שהצליחו לברוח, ועל חיילים ששוחדו כדי לא לשים לב; והמשפחות מתכנסות בחדרי הבתים החדשים, הקטנים מדי, מקשיבות לרדיו ושותקות. לפעמים נוצרות כאן משפחות חדשות: ילדים בלי אבא מצטרפים לאיש צעיר שהסתתר כשלקחו את כל הגברים לעבוד, אחות גדולה הופכת לבת להורים שלא פגשה מעולם, זקנים מצטופפים בחדר עם נכדים שלא שייכים להם, ובעצם שום דבר לא שייך יותר לאף אחד.

העיר הזרה מאפירה והולכת. ואולי האנשים שבה הם אלה שמאפירים והולכים. כל יום מגיעים אנשים חדשים, נדחסים בבתים שפעם היו שייכים למישהו אחר והופכים דקים מאד, כדי שלכולם יהיה מקום.

לפעמים שומעים על מישהו שהגיע; ויום אחד אירן פוגשת זקן אחד משם, מהכפר, והוא מספר לה שראו את אחותה הגדולה בעיר. היא מתעכבת רק כדי לברר, בדיוק, מתי והיכן; ואז הליכה נחפזת ברחובות, כזו שנראית עסוקה אבל לא מהירה מספיק בשביל לעורר חשד. היא לא ראתה את אחותה והילדים מאז הלוויה – הראשונה מבין רבות כל כך – ובאמת שזה היה מזמן. הרחובות מלאים אשפה: שאריות של בניינים מופצצים, עצים רקובים, אנשים. כולם רגילים כבר, מדלגים מעל ההריסות מבלי לראות אותן באמת, אבל תנועה לא זהירה של אירן באחת הפניות מסבכת את חצאיתה במשהו, והיא נופלת.

זו חתיכת מתכת חלודה, וכשאירן משחררת אותה, קורעת את הבד בצליל רקוב, היא מגלה שידה מדממת. היא מקללת, בשקט, בשפה שלהם; אבא תמיד אמר שאם יש משהו טוב אצלם, הרי אלה הקללות. יד פצועה ומתכות חלודות הספיקו להרוג כבר לא מעט אנשים, וכמה אירוני, היא חושבת, למות מדבר כזה – שני פסים רחבים מונחים זה על גבי זה, סמלם של הרופאים שלהם. אם יראו את זה אצלך יהרגו אותך, מציינת בתוכה מחשבה רצינית. היא מסתכלת מסביב בזהירות – כאן אסור להיראות נפחדים או אשמים, מיד החיילים שלהם מריחים אותך – ומשליכה את הצלב רחוק ככל שהיא יכולה אל תוך הנהר.

היא מגיעה לבסוף לכתובת שנתנו לה, אבל אין שם איש. אישה אחת שמוכרת תפוחים רכים בקרן הרחוב מספרת לאירן שבאמת היו כאן ילדים, אבל לפני כמה לילות כולם הסתלקו. אולי היו צעקות, רעש, היא לא באמת זוכרת, ומה כבר יש לזכור? אז אירן חוזרת הביתה – אל החדר הצפוף שפעם, במקום אחר ובזמן אחר, כונה על ידי מישהו בית – חובשת את היד הפצועה, ומחכה לחדשות.

ואלה הדברים כפי שהם באמת:

בוקר אחד תגיע ההוראה להתכנס בכיכרות. האנשים הדקים – חלקם ילכו, חלקם לא. את אלה שנשארים בבתים יאספו החיילים בצעקות ובמכות זירוז. לאט-לאט תתקבץ שיירה אטית של אנשים אפורים – שחשבו שהם יכולים לברוח, שיש לאן לברוח – ותצעד אל הגשר.

ותהיה אירן שתצא שוב לחפש את אחותה, ותחזור הביתה כדי לגלות שכולם נעלמו. כשתעמוד משתוממת מול הדלת השבורה יתפוס אותה חייל אחד – חלק פנים, ילד כמעט – בכתפיה, ויהדוף אותה בגסות לשיירה הצועדת לגשר.

אישה שבגדיה קרועים נהדפת הלאה על ידי החיילים, לופתת ילד בכל יד. הילדים, פעורי עיניים, מוכרים לאירן באופן מוזר, וברגע של זעזוע היא תזהה אותם. עיניה הירוקות, הנוצצות של האישה ננעצות באירן, ותחינה איומה מופיעה בהן, שהופכת לדוק של מוות כשהחייל מנחית עליה מכת אלה. היא תיפול וההמון יעבור הלאה, מעליה, הלאה אל הגשר, אלפי אנשים עומדים על הגשר, והיריות יקרעו את הצהרים והקצף שעל הדנובה יאדים.

***

אני זוכרת...

את הדברים כפי שהיו, כפי שאינם, את המתים ואת החיים ואת יערות ארץ-שם, ואת מילותַי שלי, בוראות מחדש את האנשים השבורים - שומרות אותם בתוכי עד שיסתיים כל מה שאפשר לזכור.

יש יער, וארמון של זכוכית שקופה. ושקט גדול נושב במסדרונות, וכפור מצייר פרחי חורף על הקיר, ואנשים יושבים על הרצפה הקרה, מחכים. כולם נמצאים שם: האב הזקן, שחולצתו קרועה-עדיין; הילדים שמתקבצים בפינה חשוכה סביב הגדול שבהם, שלוחש להם סיפורים על עולם של שמש; אישה זקנה, שערה האדום דהוי משנים, עיניה נוצצות.

אני זוכרת.

הרוח צורחת כששער הזכוכית נפער בקיר, והחושך מתאבך על הסף, מתענן אל החדר בגלים סמיכים. הגברים מזנקים אל הפתח, מכים בשְחור במקלות, מגרשים אותו בחזרה החוצה עד הפעם הבאה.

אירן נכנסת, והאפלה נושכת בעקביה. איש זר נכנס אתה, גבוה ובהיר עיניים; פעם ידעתי מה שמו. פעם הוא היה יקר לי יותר מכל דבר אחר בעולם. הגברים האחרים מזהים אותו גם כן. חלקם מנידים בראשיהם בברכה עייפה, חלקם נעים על מקומם בהפתעה. אירן מחייכת, וחיוכה כתהום שמתחת לגשר.

"במקרה מצאתי אותו," היא אומרת, ולבי מהדהד אִתה – במקרה, והלילה היה לילה, והאורות היו אש אוכלת. החיילים הצעידו את פלוגות הגברים בדרך לעבודה, ואני חיפשתי אחרי מישהו אחר, מישהו שאבד ואיש לא זכר מתי והיכן. ידעתי שלא אוכל לצאת שוב אל החושך ואל הקור, שאין מקום יותר להסתיר את כולם בתוכי עד יעבור זעם; שהדברים נפרמים בי, אתמול לאתמול, שהמילים הופכות דקות ואטומות יותר, כמו לגעת בדברים ולהבין שהם עשויים מנייר.

ידעתי שאחי מת, הרגשתי את מותו חמים ביערות. אבל אבא היה זקן כל כך בקולו הרועד, רועד כמו כתפיו באותו היום בשלג המלוכלך, ואני יצאתי ולא ידעתי לאן.

ואז הוא היה שם, בשורות האנשים הכפופים, הגוררים רגליים; גם כעת היו עיניו בהירות מאד, כמו השמים בבוקר חתונתנו, כמו עשן קרוביו שהתמר מעל לגגות העיר הנמוכים.

"חשבתי שאינך", לחשתי לו בלי קול, והוא עצר והביט מעבר לאנשים ולסיפורים האמִתיים, וראה אותי בצללים.

ראיתי את החייל מרים את הרובה – יכולתי להריח את אבק השרפה, לראות את החיים הניגרים על השלג, את חיי שלי בשנים הארוכות הארוכות שיבואו. ולפתע ידעתי – יום אחד תסתיים המלחמה; וברגע בו התפצחה הירייה באוויר, אמרתי מילה אחת וזכרתי את הדברים לא כפי שהם.

"במקרה..." היא חוזרת, וכתפיה נשמטות. והיא יודעת – עיניו של האב הזקן, שתלויות בה בתקווה נוראה, ייעצמו עוד מעט בהשלמה אדישה. ואני זוכרת שבעבור האיש שהצילה, באהבתה, אבד אחד הבנים, ואיש לא יזכור מתי והיכן.

***

כולם שרדו את המלחמה, מלבד אח אחד ואחות אחת. אירן והאיש שלה לא נפרדו עוד, ובחשכת ארמון הזכוכית ישבו האנשים וחיכו ליום חדש שיעלה. והוא עלה, לבסוף, כי זה מה שימים עושים; ואורו הזדהר על הנהר באדום, והמים היו שקטים-שקטים.

מזגוגית החלון מביטה בי אישה זקנה. כל המראות בבית כוסו – היום הלווייתה של אמי. יכולתי להציל אותה, לו הייתי מגיעה בזמן. אבל לא הגעתי, ואנשים נפלו בשלג, ולפתע היה שם איש אחד, בהיר עיניים, והדברים חזרו למקומם. עכשיו הוא איננו; אני לא זוכרת לאן הוא הלך. אני מחייגת ביד רועדת, ומניחה את הטלפון. הבית שקט מאד ואני מתהלכת בו. הטלפון מצלצל ואני עונה. "מיקי?" הוא תמיד מתקשר כדי להודיע איפה הוא.

"אמא, זה אני. התקשרת?" הם כבר לא מנסים לשכנע אותי שהוא מת. לפעמים אני עדיין יודעת.

בהתחלה נעלמות המילים. סוכר וצבע עיניהם ילדיי, והידיעה שהאיש שלי איננו. לפעמים אני מתעוררת לתוך ארמון הזכוכית, ואני יודעת שכולם צריכים להישמר בי עד שיסתיים הכול, כל מה שאפשר לזכור. אני קוראת שמות לדברים אבל הם נשמטים ממני, וילדה קטנה נועצת בי מבט ושואלת "סבתא, להכין לך תה?" אני לא שואלת אותה מי היא; אני יודעת שזה יכאב.

אני רוצה לספר לה – פעם הייתה ילדה קטנה ביערות, שלא הייתה קטנה כל כך. ומלכת השדים הזקנה, הנשכחת, לימדה אותה לזכור את הדברים לא כפי שהם. ואולי הילדה הזאת לצדי, שקוראת לי סבתא, היא אותה ילדה קטנה ביער, ואני מלכת השדים... הסיפורים נשמטים ממני אחד אחד, צלב המתכת ששמר על הבית והילדים הצועדים על הגשר ואבא שלי הזקן, ומיקי שחזר אלי כמעט מן המתים – ועכשיו הוא הלך, אני לא יודעת לאן.

"הוא תכף יחזור," משקרת לי הילדה קטנה, עיניה ירוקות, נוצצות. ואני יודעת שככה לימדו אותה להרגיע אותי, ואני רוצה לומר לה, אני יודעת שאת משקרת; אבל אני לא זוכרת את המילים, ולפעמים זה פשוט מאוחר מדי.

(פורסם ב"היה יהיה", 2014, http://annual.sf-f.org.il/?cat=10)