הדברים כפי שהם

ביום ב', ג' מרחשון, יום פטירתה של אמי, חנה מושקוביץ ע"ה. רשות הסיפור להדס:

הדברים כפי שהם

הדס משגב

אני לא זוכרת את המילים.

בהתחלה יש בהלה גדולה, כמו לגלות פתאום שהדלת היחידה בחדר נעולה. אחר כך הדופק מואץ, הנשימה מתרדדת, ומופיעה איזו לחלוחית לא קרואה בעיניים; אני ממקדת מבט על הרצפה או על החלון ומתיישבת לאט. כל הפינות נראות כמו תמיד, ולמרות זאת יש בי מין תחושה מציקה כזאת, כאילו שאני רואה אותן זו הפעם הראשונה. לאט אני קוראת שמות לדברים: שולחן, כיסא, ווילון דק ולבן. עפרונות שבורי קצה על מדף הספרייה המאובק.

רוח עירונית, כבדה מלחות, מניעה את הווילון. חבל עליו עם כל המים האלה באוויר. אני קמה לסגור את החלון, ובזגוגיתו מתבוננת בי אישה זקנה. זו לא אני.

זו אף פעם לא הייתה אני.

***

היה חורף בעולם, וקרח הצטבר על מחטי העצים. בכפר קטן שנמנם בקרחת היער, בתוך בית מלא ילדות שקטות, חיוורות פנים, גססה אישה ממחלה קשה. הילדות נדדו בבית מפינה לפינה, מנגבות אבק בלתי נראה, מכבסות סדינים חמוצים מכאב, מעמלנות את מפות השולחן שיכסו עוד מעט את כל המראות בבית.

הן היו חמש, אני יודעת; אבל לנצח אזכור את פניה של הקטנה ביותר. כל השאר כבר מזמן התקמטו ודהו להן הלאה.

דממה כבדה נחה על החדרים והמלמולים השקטים, הריקים, של חיים נכלמים שקעו לתוכה כמו צעדים בבוץ. שלג מלוכלך פרץ אל הבית כשנפתחה הדלת, והבנים נכנסו. לא היו הרבה מילים באוויר; לא באמת היה מה לומר. אחר כך ישבו כולם על הספות הנמוכות – אלו שעוד מעט יסירו מהן את הכרים המקושטים – וחיכו. השעון על הקיר תקתק בעליצות ואחת הבנות איבקה אותו שוב, כמעט בזעם. האישה החולה נאנחה, הנשימות יוצאות ממנה בקושי. זאת שאת פניה אני זוכרת רכנה אליה.

"היא שואלת איפה אבא."

"בבית הקהילה," ענה אחד הבנים – זה שיאבד אחר כך ואיש לא יזכור מתי והיכן. הנערה הביטה בו רגע ארוך ואחר כך, בשתיקה, קמה ויצאה החוצה. "לא לקחת מעיל!..." צעקה אחריה אחותה הגדולה, אבל קולה נבלע בטריקת הדלת הבהולה. ואז, ודאי, ישבו שם כולם דוממים מאד.

היה חורף בעולם, וילדה אחת – שכבר לא הייתה ילדה – רצה לחפש את אביה בשלג. על מדרגות בית הקהילה היא ראתה אותו חובש את כובעו; הוא מעולם לא יצא החוצה בלי כובע. "אמא מחפשת אותך," אמרה, קצרת נשימה, והוא ידע שהתכוונה לומר "בוא להיפרד. עכשיו."

"תקראי לרופא," אמר והתחיל לרוץ. היא הביטה אחריו; מעולם לא ראתה אותו רץ, ומשהו בתנועותיו נראה לא מתאים, תקוע. הוא יצלע במשך שבוע אחרי כל זה, חשבה, ונזכרה שבשבוע הקרוב הוא ממילא לא ילך לשום מקום.

אצל הרופא אמרו לה שהוא נקרא בפתאומיות למיטתו של חולה אחר; וכששאלה לאן הלך, משכה הנערה המשרתת בכתפיה והצביעה מזרחה, אל היער ואל הכפר השכן שמעבר לו, ואולי בכלל על לול התרנגולות, מי יודע. אבל היער נראה מקום מתאים לרוץ אליו. היא מעולם לא בכתה במקום שאפשר לראות אותה.

לא היה לה קר; אף שאחיותיה הגדולות הקניטו אותה תמיד, היא לא הייתה מפונקת. מחשבה מרוחקת בתוכה ציינה בעניין שבחורף הדמעות קופאות על פנייך, ושציפורי הלילה כבר התחילו לזעוק מהצמרות, ואולי כדאי, באמת, לחזור כבר הביתה, והרי לא כדאי לאלץ את המשפחה לערוך שתי לוויות ביום אחד.

"ובכלל," אמרה האישה, "זה לא גיל טוב למות בו, אירן." היא ישבה על ענף עבה, נשענת קלות אל הגזע הסדוק מקור. שמלתה הייתה ירוקה כמו עיניה הנוצצות, נוצצות כעיני ציפור.

"אף גיל לא טוב בשביל למות," אמרה הנערה והביטה למעלה. האישה הירוקה חייכה.

"מי חכם וידע? אבל נערות צעירות צריכות לשבת בבית, ללדת ילדים..." היא ליקקה את שפתיה.

"הרופאים שלהם אומרים שאת לא קיימת," אמרה אירן, והאישה נעצה בה את עיניה הירוקות ולא אמרה דבר.

"אבל אצלכם זוכרים עדיין, נכון?" לחשה לבסוף, ולחישתה הייתה רכה וחמה כמו ארץ רחוקה מאוד. הנערה התבוננה בה; שלג נמס בשערותיה אדומות, וזרועותיה נדמו שקופות כמעט; פניה לא היו יותר מצל.

"אני יודעת מי את," אמרה לבסוף באי-רצון, והאישה צחקה.

"גם זו נחמה," אמרה כעבור רגע ועיניה הירוקות נצצו מעט יותר. "לכי הביתה, ילדה קטנה. אמא שלך תמות בקרוב."

"אני לא קטנה כל כך," אמרה אירן, והוסיפה עוד מילה אחת. האישה התכווצה בכאב, ההברות נושכות בה כנחשים; לפתע נראתה מוצקה קצת יותר, והרבה יותר זקנה.

"תני לי ללכת," היא נאנחה, נשימותיה נקרעות ממנה כמו האוויר מריאותיה של אישה גוססת ששכבה רחוק משם.

"אני רוצה את אמא שלי בחזרה."

האישה צחקקה והתייפחה בכאב. "אני שייכת לילדים כבר אלפיים שנה; מה לי ולאמהות?" הנערה שתקה, והקור נהיה מוחשי יותר ויותר. "את עקשנית," אמרה האישה לבסוף. "היו רבות כמוך, עקשניות. מעטות ניצחו אותי." מבטה נעשה מרוחק. "ימים קשים באים על עולמך, ילדה קטנה. אני נותנת לך מתנה, כי לכדת אותי ואני רוצה ללכת... זכרי אותה לפני הסוף, וזכרי אותי שהייתי, שהנני. ועוד עצה אחת אוסיף לך," אמרה ונעצה באירן מבט קשה, "היזהרי מרופאים שאומרים לך שאני לא קיימת, שמבטלים את סיפורייך במחי יד." היא חייכה קלות. "ואולי מוטב שתיתני לאמך ללכת..."

"המתנה," אמרה הנערה וקולה יציב.

"מתנה שקללה בצדה," השיבה האישה בירוק. "בואי ואלמד אותך לזכור את הדברים לא כפי שהם. ולפני הסוף, כשכל המילים האמתיות ייעלמו – זכרי שהזהרתי אותך. רוצי מהר הביתה, ילדה קטנה. גם בלילה הארוך ביותר, גם בממלכת השדים – לפעמים פשוט מאוחר מדי."

והאישה לימדה את אירן לזכור את הדברים לא כפי שהם, ואירן נתנה לה ללכת; ואחר כך רצה בשלג, רגליה בוערות, מהר מספיק כדי למצוא את אביה ממתין לה על מפתן הדלת, חולצתו קרועה, ולהבין שלפעמים פשוט מאוחר מדי.

***

משהו הלך לאיבוד ואני מחפשת אותו. הוצאתי את כל הבגדים מהארונות אבל זה לא שם. לפעמים דברים נמצאים על השולחן בספרייה, אבל זה גם לא שם והכול מלא אבק. אני מנגבת את האבק באצבעותַי והן מאפירות כמו הערב שמחוץ לחלון הסגור. אני מסתכלת החוצה, אבל אין שם כלום ואני יודעת שזה היה חשוב. אני לא זוכרת מה זה היה, אבל גם במטבח זה לא וזה לא המטבח שלי בכלל. המטבח שלי הוא אחר, יש בו מקרר ירוק. גם במטבח הזה יש מקרר ירוק, אבל זה לא זה ומשהו הלך לאיבוד ואני לא יודעת איפה הוא. אני קובעת את מבטי בקיר, הולכת לאט לאורך המסדרון שנראה מוכר. החדר הזה נראה בדיוק כמו שלי אבל אני יודעת שהוא לא, ומישהו הוציא כאן את כל הבגדים מהארון.

***

אחר כך בא האביב; לא משנה היכן ומתי, כיוון שהיה רק אביב אחד שראוי לזכרו. כל השאר כבר דהו להם הלאה.

היה אביב, ורקיעות מגפיים הלמו בשבילי הכפר. אין צורך לנקות את הבתים, אמרו החיילים, כי ממילא אתם כולכם נוסעים עכשיו לעיר אחרת. וכולם ידעו שיש מלחמה אבל עוד מעט היא תיגמר ואז נוכל לחזור הביתה.

יש שמועות על אנשים שהצליחו לברוח, ועל חיילים ששוחדו כדי לא לשים לב; והמשפחות מתכנסות בחדרי הבתים החדשים, הקטנים מדי, מקשיבות לרדיו ושותקות. לפעמים נוצרות כאן משפחות חדשות: ילדים בלי אבא מצטרפים לאיש צעיר שהסתתר כשלקחו את כל הגברים לעבוד, אחות גדולה הופכת לבת להורים שלא פגשה מעולם, זקנים מצטופפים בחדר עם נכדים שלא שייכים להם, ובעצם שום דבר לא שייך יותר לאף אחד.

העיר הזרה מאפירה והולכת. ואולי האנשים שבה הם אלה שמאפירים והולכים. כל יום מגיעים אנשים חדשים, נדחסים בבתים שפעם היו שייכים למישהו אחר והופכים דקים מאד, כדי שלכולם יהיה מקום.

לפעמים שומעים על מישהו שהגיע; ויום אחד אירן פוגשת זקן אחד משם, מהכפר, והוא מספר לה שראו את אחותה הגדולה בעיר. היא מתעכבת רק כדי לברר, בדיוק, מתי והיכן; ואז הליכה נחפזת ברחובות, כזו שנראית עסוקה אבל לא מהירה מספיק בשביל לעורר חשד. היא לא ראתה את אחותה והילדים מאז הלוויה – הראשונה מבין רבות כל כך – ובאמת שזה היה מזמן. הרחובות מלאים אשפה: שאריות של בניינים מופצצים, עצים רקובים, אנשים. כולם רגילים כבר, מדלגים מעל ההריסות מבלי לראות אותן באמת, אבל תנועה לא זהירה של אירן באחת הפניות מסבכת את חצאיתה במשהו, והיא נופלת.

זו חתיכת מתכת חלודה, וכשאירן משחררת אותה, קורעת את הבד בצליל רקוב, היא מגלה שידה מדממת. היא מקללת, בשקט, בשפה שלהם; אבא תמיד אמר שאם יש משהו טוב אצלם, הרי אלה הקללות. יד פצועה ומתכות חלודות הספיקו להרוג כבר לא מעט אנשים, וכמה אירוני, היא חושבת, למות מדבר כזה – שני פסים רחבים מונחים זה על גבי זה, סמלם של הרופאים שלהם. אם יראו את זה אצלך יהרגו אותך, מציינת בתוכה מחשבה רצינית. היא מסתכלת מסביב בזהירות – כאן אסור להיראות נפחדים או אשמים, מיד החיילים שלהם מריחים אותך – ומשליכה את הצלב רחוק ככל שהיא יכולה אל תוך הנהר.

היא מגיעה לבסוף לכתובת שנתנו לה, אבל אין שם איש. אישה אחת שמוכרת תפוחים רכים בקרן הרחוב מספרת לאירן שבאמת היו כאן ילדים, אבל לפני כמה לילות כולם הסתלקו. אולי היו צעקות, רעש, היא לא באמת זוכרת, ומה כבר יש לזכור? אז אירן חוזרת הביתה – אל החדר הצפוף שפעם, במקום אחר ובזמן אחר, כונה על ידי מישהו בית – חובשת את היד הפצועה, ומחכה לחדשות.

ואלה הדברים כפי שהם באמת:

בוקר אחד תגיע ההוראה להתכנס בכיכרות. האנשים הדקים – חלקם ילכו, חלקם לא. את אלה שנשארים בבתים יאספו החיילים בצעקות ובמכות זירוז. לאט-לאט תתקבץ שיירה אטית של אנשים אפורים – שחשבו שהם יכולים לברוח, שיש לאן לברוח – ותצעד אל הגשר.

ותהיה אירן שתצא שוב לחפש את אחותה, ותחזור הביתה כדי לגלות שכולם נעלמו. כשתעמוד משתוממת מול הדלת השבורה יתפוס אותה חייל אחד – חלק פנים, ילד כמעט – בכתפיה, ויהדוף אותה בגסות לשיירה הצועדת לגשר.

אישה שבגדיה קרועים נהדפת הלאה על ידי החיילים, לופתת ילד בכל יד. הילדים, פעורי עיניים, מוכרים לאירן באופן מוזר, וברגע של זעזוע היא תזהה אותם. עיניה הירוקות, הנוצצות של האישה ננעצות באירן, ותחינה איומה מופיעה בהן, שהופכת לדוק של מוות כשהחייל מנחית עליה מכת אלה. היא תיפול וההמון יעבור הלאה, מעליה, הלאה אל הגשר, אלפי אנשים עומדים על הגשר, והיריות יקרעו את הצהרים והקצף שעל הדנובה יאדים.

***

אני זוכרת...

את הדברים כפי שהיו, כפי שאינם, את המתים ואת החיים ואת יערות ארץ-שם, ואת מילותַי שלי, בוראות מחדש את האנשים השבורים - שומרות אותם בתוכי עד שיסתיים כל מה שאפשר לזכור.

יש יער, וארמון של זכוכית שקופה. ושקט גדול נושב במסדרונות, וכפור מצייר פרחי חורף על הקיר, ואנשים יושבים על הרצפה הקרה, מחכים. כולם נמצאים שם: האב הזקן, שחולצתו קרועה-עדיין; הילדים שמתקבצים בפינה חשוכה סביב הגדול שבהם, שלוחש להם סיפורים על עולם של שמש; אישה זקנה, שערה האדום דהוי משנים, עיניה נוצצות.

אני זוכרת.

הרוח צורחת כששער הזכוכית נפער בקיר, והחושך מתאבך על הסף, מתענן אל החדר בגלים סמיכים. הגברים מזנקים אל הפתח, מכים בשְחור במקלות, מגרשים אותו בחזרה החוצה עד הפעם הבאה.

אירן נכנסת, והאפלה נושכת בעקביה. איש זר נכנס אתה, גבוה ובהיר עיניים; פעם ידעתי מה שמו. פעם הוא היה יקר לי יותר מכל דבר אחר בעולם. הגברים האחרים מזהים אותו גם כן. חלקם מנידים בראשיהם בברכה עייפה, חלקם נעים על מקומם בהפתעה. אירן מחייכת, וחיוכה כתהום שמתחת לגשר.

"במקרה מצאתי אותו," היא אומרת, ולבי מהדהד אִתה – במקרה, והלילה היה לילה, והאורות היו אש אוכלת. החיילים הצעידו את פלוגות הגברים בדרך לעבודה, ואני חיפשתי אחרי מישהו אחר, מישהו שאבד ואיש לא זכר מתי והיכן. ידעתי שלא אוכל לצאת שוב אל החושך ואל הקור, שאין מקום יותר להסתיר את כולם בתוכי עד יעבור זעם; שהדברים נפרמים בי, אתמול לאתמול, שהמילים הופכות דקות ואטומות יותר, כמו לגעת בדברים ולהבין שהם עשויים מנייר.

ידעתי שאחי מת, הרגשתי את מותו חמים ביערות. אבל אבא היה זקן כל כך בקולו הרועד, רועד כמו כתפיו באותו היום בשלג המלוכלך, ואני יצאתי ולא ידעתי לאן.

ואז הוא היה שם, בשורות האנשים הכפופים, הגוררים רגליים; גם כעת היו עיניו בהירות מאד, כמו השמים בבוקר חתונתנו, כמו עשן קרוביו שהתמר מעל לגגות העיר הנמוכים.

"חשבתי שאינך", לחשתי לו בלי קול, והוא עצר והביט מעבר לאנשים ולסיפורים האמִתיים, וראה אותי בצללים.

ראיתי את החייל מרים את הרובה – יכולתי להריח את אבק השרפה, לראות את החיים הניגרים על השלג, את חיי שלי בשנים הארוכות הארוכות שיבואו. ולפתע ידעתי – יום אחד תסתיים המלחמה; וברגע בו התפצחה הירייה באוויר, אמרתי מילה אחת וזכרתי את הדברים לא כפי שהם.

"במקרה..." היא חוזרת, וכתפיה נשמטות. והיא יודעת – עיניו של האב הזקן, שתלויות בה בתקווה נוראה, ייעצמו עוד מעט בהשלמה אדישה. ואני זוכרת שבעבור האיש שהצילה, באהבתה, אבד אחד הבנים, ואיש לא יזכור מתי והיכן.

***

כולם שרדו את המלחמה, מלבד אח אחד ואחות אחת. אירן והאיש שלה לא נפרדו עוד, ובחשכת ארמון הזכוכית ישבו האנשים וחיכו ליום חדש שיעלה. והוא עלה, לבסוף, כי זה מה שימים עושים; ואורו הזדהר על הנהר באדום, והמים היו שקטים-שקטים.

מזגוגית החלון מביטה בי אישה זקנה. כל המראות בבית כוסו – היום הלווייתה של אמי. יכולתי להציל אותה, לו הייתי מגיעה בזמן. אבל לא הגעתי, ואנשים נפלו בשלג, ולפתע היה שם איש אחד, בהיר עיניים, והדברים חזרו למקומם. עכשיו הוא איננו; אני לא זוכרת לאן הוא הלך. אני מחייגת ביד רועדת, ומניחה את הטלפון. הבית שקט מאד ואני מתהלכת בו. הטלפון מצלצל ואני עונה. "מיקי?" הוא תמיד מתקשר כדי להודיע איפה הוא.

"אמא, זה אני. התקשרת?" הם כבר לא מנסים לשכנע אותי שהוא מת. לפעמים אני עדיין יודעת.

בהתחלה נעלמות המילים. סוכר וצבע עיניהם ילדיי, והידיעה שהאיש שלי איננו. לפעמים אני מתעוררת לתוך ארמון הזכוכית, ואני יודעת שכולם צריכים להישמר בי עד שיסתיים הכול, כל מה שאפשר לזכור. אני קוראת שמות לדברים אבל הם נשמטים ממני, וילדה קטנה נועצת בי מבט ושואלת "סבתא, להכין לך תה?" אני לא שואלת אותה מי היא; אני יודעת שזה יכאב.

אני רוצה לספר לה – פעם הייתה ילדה קטנה ביערות, שלא הייתה קטנה כל כך. ומלכת השדים הזקנה, הנשכחת, לימדה אותה לזכור את הדברים לא כפי שהם. ואולי הילדה הזאת לצדי, שקוראת לי סבתא, היא אותה ילדה קטנה ביער, ואני מלכת השדים... הסיפורים נשמטים ממני אחד אחד, צלב המתכת ששמר על הבית והילדים הצועדים על הגשר ואבא שלי הזקן, ומיקי שחזר אלי כמעט מן המתים – ועכשיו הוא הלך, אני לא יודעת לאן.

"הוא תכף יחזור," משקרת לי הילדה קטנה, עיניה ירוקות, נוצצות. ואני יודעת שככה לימדו אותה להרגיע אותי, ואני רוצה לומר לה, אני יודעת שאת משקרת; אבל אני לא זוכרת את המילים, ולפעמים זה פשוט מאוחר מדי.

(פורסם ב"היה יהיה", 2014, http://annual.sf-f.org.il/?cat=10)

י' בטבת: בגנו של אלוהים (מאת ענבר משגב)

(את הסיפור הבא כתבה ענבר, בתי, בעקבות ביקור ביער הילדים, במסע לפולין, כיתה י"א בביה"ס בקבוצת יבנה, קיץ תש"ע)

טיילתי בגנו של אלוהים והוא פורח ויפה ושקט.

כל מלאכיו ישנים שם במיטות עטויות ירוק. ישנים, ועפר מכסה את פניהם.

גם עצי החיים והדעת גדלים שם, עצי החיים הגדועים ועצי הדעת שלא נרכשה.

פגשתי את אלוהים מנכש עשבים מהשביל. לדשא בצדדים הוא נתן לצמוח פרא, אבל את האבנים השחורות הוא ניקה בקפידה. כששאלתי אותו מדוע הוא טורח כל כך הוא חייך אלי: "כדי שתדעו לאן אתם הולכים".

טיילנו יחד, אלוהים ואני. ידיי בכיסיי ואלוהים שורק לו נעימה רכה.

מידי פעם הוא נעצר והוריד בזהירות קורי עכביש מעל גדר כחולה או לבנה.

מלאכי אלוהים ישנים וציפורים אין שם. רק אני והוא מהלכים בתוך הגן ורק קולותינו נשמעים.

"לאחי הקטן יש יומולדת" אמרתי. אלוהים המשיך לשרוק.

"הוא בן שתיים-עשרה", קטפתי עלה ומוללתי אותו בין אצבעותיי.  "אני לא רוצה שהוא יגדל! " התפרצתי. "אני לא רוצה שאף אחד יגדל- ובכלל, מה רע בלהישאר קטנים לנצח? "

אלוהים הפסיק את שריקתו.  "אני מכיר כמה ילדים בני שתים עשרה", אמר.  "כבר יותר משישים שנה שהם בני שתיים עשרה, למה שלא תשאל אותם?"

הוא תפס את ידי והוליך אותי לאחת החלקות המגודרות כחול, לזו הקיצונית ביותר. הוא כרע על ברכיו וביד רועדת ניקה פיסת אדמה קטנה. הוא הרים מעט עפר וקירב אותו אל אפי.

"תנשום אותם" לחש לי, "תריח. אלה בניי; בני שתיים עשרה ושש ושמונה ושנה וחודש. לנצח."

הפניתי אליו את גבי, בוהה באדמה הכהה.

"אתה רוצה לדעת מה רע בלהישאר בן שתים עשרה לנצח?" עתה הוא כמעט צעק.  "בוא לפה ותשאל אותם, את בניי שיישארו צעירים לנצח. בניי שעזבו עוד לפני שהספיקו לראות את עולמם".  קולו נשבר,  "בניי שלא הצלתי. שלא ראיתי. שצעקותיהם הם הקולות היחידים שנשמעים כאן".

 הסתובבתי אליו, הוא כרע על ברכיו בדשא, בידו בובה קטנה שהשאיר שם אחד המבקרים.

"אתה יודע?" הוא הרים אליי חיוך שבור, "אני חושב שזה המקום היחיד בו האנשים משאירים מזכרת לילדים במקום לקחת אחת".

 הוא קלע זר קטן מפרחים לבנים והניח אותו על ראש הבובה.

 "הם אוהבים אותם, ילדיי. הם שמחים על המתנות." הוא לחש.

עזבתי אותו שם, כורע על ברכיו בין מיטות מלאכיו המתים, מחבק בובה לחיקו ומזמזם שיר ערש, הרוח ליוותה את המנגינה בלחישות חרישיות.

יצאתי מגנו של אלוהים, יצאתי ולא הבטתי לאחור.

"ליל הבדולח": לרקוד עם השטן

"בליל ט"ז במרחשון תרצ"ט חרבו בתי הכנסת בגרמניה והחלה רדיפת היהודים באכזריות חמה, שהמשיכה בהשמדתם בשנות הזעם הנוראות ת"ש-תש"ה. הקפידו הרבנים שלא לכנות את ליל שריפת קדשי ישראל בשם "ליל הבדולח", שהוא השם שניתן על ידי הפושעים הנאצים מתוך לעג, אלא בשם "ט"ז במרחשוון" (כמו ט' באב, י' בטבת, י"ז בתמוז וכיו"ב). לזכר ליל פורענות זה הנהיגו רבני גרמניה הניצולים כמה ענינים, זה בכה וזה בכה, והבוחר יבחר".

(מתוך "מנהגי בית הכנסת", יו"ל ע"י "מכון מורשת אשכנז")

למה קרתה השואה? כל תשובה שננסה לתת על שאלה זו תלקה במידה של חוסר טעם. בכלל, ניסוחה של השאלה כך יכול להעשות רק בידי מי שהשואה אינה באמת חלק מחייו, אלא ידיעה היסטורית רחוקה ומופשטת. עבור שרידיה ובניהם, "השואה" אינה "השואה" אלא "המלחמה"; דהיינו לא ביטוי שהוא מחוץ לכל מהלך היסטורי, כזה שהחד-פעמיות וההפתעה היא סימנו, אלא היסטוריה אנושית, חיה ונושמת, שעשו אותה אנשים בשר ודם לאנשים בשר ודם אחרים. לנו. היא לא "קרתה"; לא המקרה ביסודה. היינו שם, היינו יהודים באירופה, ואירופה עוללה את זה לנו, כשיא של מעללים שחזרה ועוללה בכל ההיסטוריה. וה"למה" היא שאלה  מתחום התיאולוגיה, הפילוסופיה, שאותה לא ישאל מי שהריח את העשן והאפר וחי את המוות.

אבל השאלה נשאלת, ובכל זאת מוטל עלינו להבין, ללמוד, אולי להיבנות מהשאלה. מכיון ש"לא מחשבותי מחשבותיכם", לא נענה במקומו של אלוהים, אבל במקום רבותינו וחכמינו יכולים אנו לענות. אלו שבדורות קודמים כן שאלו, וכן ניסו להבין אירועים וטראומות, וכן הפיקו מהם לקחים. כיצד הם ניגשו לשאלות אלה? מאיזה כיוון מסתכלים על שאלה כזו?

מה ראו לנגד עיניהם חכמי המשנה, אלה שראו בעיניהם את חורבן הבית ואת נחלי הדם שזרמו מביתר ואת מוחות התינוקות על האבן ואת בנות העשירים מלקטות שעורים מגללי החמור ואת הר ציון ששמם ושועלים הלכו בו?

מה חשבו אותם חכמים על המוני הכתות שמלאו את ירושלים, ובעיקר צדוקים, שטמאו את הטהור וטהרו את הטמא, וכפרו בכל הקדוש, וגילו פנים בתורה שלא כהלכה?

כיצד ראו חכמים את אחריותם של מתיוונים, שלא פסו מן העולם במדינה החשמונאית אלא להיפך, השתלטו אף עליה?

כיצד פירשו לעצמם את מאמיני "אותו האיש", שראו בהלכה סרח עודף ואולי אף מטרד, ופרשו מן הציבור ועשו אדם לאלוה?

ואיך התייחסו לכתות שקבעו שנה לעצמם, ושינו את הלוח, וחיללו את יום הכיפורים ואכלו חמץ בפסח?

ומה אמרו על מלכי יהודה, חשמונאים ואדומים, ינאי והורדוס, ששפכו דמים רבים ומלאו את ירושלים בטרור מפה לפה?

אין אנו יודעים מה אמרו. כלומר, יודעים אנו, אבל בשום מקום לא מצאנו שהלכו חכמינו בדרך שכביכול הורה להם המקרא: מעולם לא תלו את החורבן בחטאי ינאי והורדוס, למרות תקדים מנשה; ולא הסבירו את הגלות וההשמדה בזיוף התורה, שלא כבימי יאשיהו; ולא טענו שההתיוונות החריבה את הבית, על אף התוכחות הנבואיות על העבודה הזרה וגילוי העריות של ימי הבית הראשון.

ההיפך הוא הנכון. חכמים התעלמו מכל אלה, במכוון, ואף טענו ש"אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם; ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות - ע"ז, גלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט ע"ב), שלא כבימי בית ראשון, שהיתה שם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועינינו הרואות שהדיוק ההיסטורי מהקביעה הזאת והלאה.

חכמים, שחכמים היו, ואת השאלה שאלו עשרות רבות של שנים אחרי האירועים, ידעו היטב שכל התשובות האלה כבר ניתנו. הלא עוד בימי הבית אלה האשימו את אלה, מי בהקלת יתר ומי בהחמרת יתר, מי בפרישה ומי בדרישה, מי בביצור ומי בפיזור. ובמודע דחו את כולן.

ידעו חכמים, שבדור שאחרי, החכם צריך לעלות קומה. לראות את כל הדור הקודם כאבותיו. ומי שלא היה במקומם לא ישפטם. אבל את עצמו יכול החכם לשפוט, ולענות: מפני שנאת חינם חרבה העיר. מפני שלא יכלו לקבל אלה את אלה. מפני שראו בכל דבר את סיבת החורבן, ורק לא בעצמם. מפני שחישבו את חשבונו של עולם, ולא את חשבון עצמם. וכשענו "מפני שנאת חינם", לא להיסטוריה נתכוונו, אלא לאפשרות החיה וקיימת עוד בזמנם, "ועדיין מרקד בינינו".

ואוי לו לדור, שחכמיו מעדיפים לרקד עם השטן, במקום לשבת שבת אחים, מול השקיעה, והזריחה שתבוא בעקבותיה.

בגלל המלחמה ההיא

לפני ששים ושש שנה, ביום ז' באדר ב' תש"ו, פחות משנה לאחר תום מלחמת העולם השניה, עמדו בוגרי בית המדרש לרבנים של בודפשט בטקס חלוקת התארים וההסמכה לרבנות של המוסד. ה"סמינר", כפי שנקרא, כינס את פליטי בוגריו, כבהתרסה, וביקש בכל מחיר להרים ראש ולהמשיך הלאה. רוב הבוגרים עמדו בתוך או עם סיום שנת האבל על קרובי משפחתם, ולעתים על כולה. ביניהם היה גם אבי, ד"ר יחיאל צבי מושקוביץ ז"ל, אז כבן עשרים ותשע, שהיום ימלאו שתים עשרה שנה לפטירתו.
ליום זה אני מבקש להביא כאן, לזכרו, את הדברים שאמר, כנציג הבוגרים, באותו טקס, ובהם נשא את בשורת הדור הצעיר, המבקש לנחם את הדור הבוגר, המוכה, ולשאת את הלפיד הלאה:

"מורנו ורבנו המנהל, מורינו ורבותינו היקרים, אורחים נכבדים, קהל נכבד.

היום הגדול הזה, שבו אתם ממלאים את ידינו לכהן ולשרת בבית ד' במקדש עמנו, ממלא את נפשותינו רגשות יראה ורתת, רגשת כובד לב וכובד ראש מצד אחד, ומצד שני ואולי מאותו המקור עצמו נובעות בלבנו רגשות תקוה והדי קולות של התעודדות פנימית ושל בטחון בכח עצמנו. ערבוביא של קולות פנימיים אלה מתהווה בקרבנו ברגע החגיגי הזה, שבו אנחנו דורכים על מפתן בית חיינו העיקריים והאמיתיים, ואנחנו עומדים משתוממים ונבהלים למראה הקרב הפנימי הזה. ואם התופעה הזאת מחוייבת והכרחית ביום הזה ובתקופה הזאת של ימינו אנו, אם גם בימי המאזן והשלום החברתי עמד הרב המוסמך ביום סמיכתו בתהיה ותבוסה על עתידו ועל גורלו, ק"ו בימי המהפכה והאי בטחון שלנו. ולא על פי מקרה בלבד חל היום הגדול הזה שלנו בז' באדר; הפגישה הזאת של שני הימים האלה יש בה כדי להעיר תשומת לבנו על אותן המסקנות ההכרחיות היוצאות מן העובדא, אשר דוקא בז' באדר מקבל סמיכה בפעם הראשונה לאחר השחרור, דור חדש של רבנים ומנהיגי העם.

ז' אדר של שנה זאת יש לו חשיבות הרבה יותר גדולה מן משמעותו הרגיל של היום בשנים אחרות. שבכל השנים מקדישים את היום הזה לזכר כל אותם האישים החשובים שבמשך השנה גמרו את תפקידם בעוה"ז והחזירו את נשמתם ליוצרם, כמו החיל המשוחרר השב לביתו מן שדה המערכה. ואילו ז' אדר של שנה זאת, שהוא ז' אדר הראשון שלאחר גמר המלחמה והטרגדיה הנוראה של עמנו, הוא או צריך שיהיה כעין נר נשמה ענקי נפלא, המאחד בקרבו כל אותן הנרות והניצוצות הקדושות של כל אותן הנשמות שכבה אותן רוח הסערה, שנהרגו ושנשרפו בכל מיני מיתות משונות נוראות בידי החיה הטורפת. נהרי נחלי דם של קדושינו שנשפכו ממש כמים ואשר השקו והרוו את האדמה הארורה הזאת, גויות חללי עמנו שלא זכו אף שיובאו לקבר ישראל, כל הדברים האלה יחד עם זכר כל אותן הצרות והיסורים שעברו על ראשנו, שראינו, שסבלנו וששמענו, כל זה צריך שיצית בקרבנו בז' אדר זה שלהבת אש נוראה כגודל השבר הנורא, נר נשמה ענקי, שיאיר באורו מן סוף העולם ועד סופו ויתבע מידי כל את עלבון עמנו את דמי קרבנותינו את זקנינו ואת נערינו את עברנו ואת עתידנו.

ואנחנו, העומדים כעת לצאת בדרכנו הגדולה, להציל את שארית הפלטה מן הכליון המוחלט, לחנך את הדור החדש, הנשאר עוד זעיר שם זעיר שם ולבנות ממנו את עתידו של עמנו, בשום פנים לא יכולנו לבחור לנו יום אחר לסמיכתנו, אשר יסמל באופן יותר בולט את תפקידנו הגדול המוטל על שכמנו מהיום ולהבא. סמיכתנו ביום ז' אדר של שנה זאת מסמל לנו שתים. א) דבקות עזה וגמורה במלחמת הקיום של עמנו. ב) אדיקות נלהבה כלפי אותן הקדושים אשר זכרונם קדוש הוא לנו לדור ודור.

דבקות עזה ומוחלטת במלחמת הקיום של עמנו. האגדה מספרת אשר נביאנו הראשון, משה רבנו נולד ומת בז' אדר; יש כמו כן מקום בתלמוד אשר מפרש את מאמר הפסוק "וזרח השמש ובא השמש" לאמר: לא בא שמשו של זה עד שזרח שמשו של זה. זהו לנו הסמל הראשון של היום הזה. בו ביום שאנחנו מספידים ומדליקים נר נשמה סמלי לזכר מיליוני קדושים של עמנו; בו ביום שבעקבות הזכרונות המעציבות והמדאיבות האלה רוחנו נשבר בקרבנו; ובו ביום שאנחנו מתאבלים על ביאת שמשם הטרגית של אלה הקדושים, דוקא בו ביום אנחנו חוגגים את זריחת שמשם של הדור החדש, של הדור הצעיר שלנו, אשר למרות כל אותן האסונות האיומות שערו עד היסוד את קיומנו, למרות כל המכשולים אנחנו מתקדמים ואנחנו מרימים את דגלנו דגל העבודה והמלחמה, מלחמה לד' בעמלק מדור דור, עד הנצחון המוחלט. נפשות כולנו מלאות פצעים וחבורות אנושות, אשר אולי לעולם לא תתרפאנה לגמרי, ובכל זאת הננו כולנו פה היום לבנין לעבודה ולמלחמה. נשרש עד התכלית את המורך מלבות אחינו בני ישראל, נחזק את החלשים, נאזר חיל את הפוסחים על שתי הסעיפים ונורה להם את הדרך ילכו בה למען יחיו ולא ימותו. ידענו גם ידענו את כל הקשיים והמכשולים שאנחנו עתידים להנגף בהם בדרכנו זאת, ובכל זאת לא התיאשנו. צעירים אנחנו; יש לנו כח, יש לנו אמונה חזקה בעתידנו ואנחנו מאמינים ורוצים בקיום חלומנו העתיק, ויתקיים בעזרת השם. האבדון הנורא שהיינו לו לעדי ראייה ושמיעה אין בו כלל כדי לאסור את ידינו בכבלי שב ואל תעשה. אדרבה בו נמצא המעיין שממנו אנחנו שואבים זריזות יתירה ומרץ עד אין סוף להוציא מחשבתנו מכח אל הפועל. וזרח השמש של הדור הצעיר הבונה, אע"פ שבא שמשם של הקדושים שלזכרם אנו מקדישים את היום הזה.

והסמל השני שמסמל לנו היום הזה הוא: אדיקות נלהבה כלפי אותן הקדושים אשר זכרונם קדוש הוא לנו לדור ודור. אנו מתחילים בעבודה ביום המוקדש לקדושים. זה מסמל לנו שאנחנו מוכנים לעמוס על שכמנו גם את חלק העבודה של אותם שנפלו במלחמה משורת החזית, והעובדא הזאת ממילא מחייבת אותנו שלא נזלזל בחלקם ח"ו. זכרונם קדוש הוא לנו והוא חקוק בעט ברזל על לוח לבנו וחס לזלזל בכבוד זכרונם. כל פעולה ופעולה שאנחנו עושים, כל צעד וצעד שאנחנו פוסעים צריך שיהיה מבוחן היטב לא רק מנקודת מבט עתידנו, אלא גם מבחינה אחרת, כלומר אם נאים המה לנו ולאותם הקדושים שאנחנו פועלים תחתיהם ובשבילם. ובהזדמנות הזאת מן הנמנע שלא נכף את דגלנו מול זכר רבותינו הגדולים שטפלו בנו לחנכנו לתורה וליהדות, מול זכר הורינו זכרונם לברכה, אשר לדאבוננו הגדול לא זכו לראות אותנו כהיום הזה ולא ניתנה להם השמחה הכי גדולה של הורים יהודים: לראות נחת בבניהם; ומול זכר חברינו היקרים, שנטרפו בחצי ימיהם. וברגע החגיגי הזה אנחנו נשבעים שזכרם הקדוש לעולם לא ימוש מקרבנו."

דור אבותינו חי כל ימיו כשליח. האם גם אנו ראויים לו?