ההגדה האבודה

הגדה של פסח היא יצירה מהקדומות ביותר שיש בידינו ומהמאוחרות ביותר; יש בה דברים מימי המקרא, התלמוד, הגאונים ועד סוף ימי הבינים ואף אחריהם. רבדים רבדים בהגדה, סיפורים סיפורים, ולמעשה הגדות הגדות. חלקה סיפורי דברים, חלקה הנחיות כיצד לספר, חלקה הנחיות מעשיות, חלקה דיבורים מסביב. מי שרואה בה מונולוג אחד ארוך, שכולו מעור אחד, מחטיא את מורכבותה ואף את כוונותיה.

עצם ה"הגדה" של פסח, כלומר הדברים שיש "להגיד" לבנים, כמצוות התורה "והגדת לבנך", מתחילה מיד לאחר שאלות הבן. ארבע קושיות שמה המשנה בפיו, ומיד אחר כך מופיעה התשובה הראשונה בהגדה – עבדים היינו. תשובה זו, תשובתו של שמואל היא (פסחים קטז.), והיא סיפור הדברים בקצרה: עבדים היינו, עתה בני חורין. זוהי, בעצם, ה"הגדה" של האב לבנו.

אבל כאן בוחרת ההגדה להפסיק את מהלך הסיפור והדרישה, ולאחר סיפור המסובין בבני ברק, היא פונה כביכול אל האב המגיד לבנו, ומונה בפניו ארבעה סוגי בנים. הפסק רגע לספר, אומרת ההגדה. דע לך, אתה אבי הבנים, שלא לכולם אפשר לספר אותו סיפור. אמנם אמרנו פה מה שפסק שמואל, אולם יש בנים שזקוקים ליותר ויש בנים שזקוקים לפחות, ויש בנים שזקוקים לדברים אחרים לגמרי.

בהמשך יבואו עוד סוגי סיפורים – דרשת מקרא ביכורים ("ארמי אובד אבי"), וסיפורו של יהושע בשכם ("בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם"), כלומר דגמי סיפורים המופיעים במקרא, העוסקים גם הם ביציאת מצרים. למעשה, סיפורו של שמואל, "עבדים היינו", הוא היחיד שאין לו מודל מקראי לפניו, למרות שהמקרא מלא באמירות מסוג זה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" הוא ביטוי המשמש כסיבה לכמה וכמה מצוות, והוא מודל מרכזי במקרא, אבל שמואל אינו רואה צורך, או שמא ההגדה אינה רואה צורך, לתלות את הסיפור הזה בפסוק מסויים. גם לדעתו של רבן גמליאל, ש"הגדה" איננה סיפור היציאה אלא אמירה בפה של מעשי הסדר (פסח, מצה ומרור) נמצא מקום בהגדה שלנו. לכל אחד מהסיפורים שנספר מוקד משלו וכוונה משלו, לכל אחד מהם מייצג אחר בדעות חז"ל, וכולם ארוגים בסופו של דבר למכלול אחד.

אבל ישנם עוד מודלים לסיפור היציאה. בהגדה שלנו, בגלוי, לא מופיעים סיפורים נוספים, אבל בין השורות נוכל לראות כמה מהם. מהם שהיו ואינם, מהם שהיו ועודם נסתרים, מהם אולי שיהיו.

הגדת הכוס החמישית

ההגדה האלטרנטיבית הראשונה נרמזת בברייתא (פסחים קיח.): "תנו רבנן, (כוס) חמישי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול, דברי ר' טרפון". , לא, אין צורך לרוץ לחפש בגמרא; הגירסא אצלנו היא כגירסת רש"י, "רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול", אולם ראשונים רבים אחרים, ובראשם הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש גורסים "חמישי", מכיון שבמשנה נאמר "רביעי גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר", ור' טרפון מוסיף על המשנה. כדבריו אף נרמז בראשית הפרק, "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ", לא יפחתו – אבל ניתן להוסיף.

מה הוסיף ר' טרפון על המשנה, מלבד כוס חמישית? נראה כי אמירת "הלל הגדול" היא התוספת הייחודית שלו. לדברי המשנה אומרים "הלל" סתם, והלל זה הוא הקרוי בדברי חז"ל "הלל המצרי": מזמור קי"ג-קי"ד ושאחריהם (ומחלוקת בית שמאי ובית הלל עד היכן אומר היא רק לגבי חציו הראשון, אבל לדעת כולם אומר את כולו), שעיקרו "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז". בהגדות קדומות, שאינן גורסות כוס חמישית, מסתיימת ההגדה בסוף ההלל הזה.

אבל ה"הלל הגדול", מזמור קל"ו, מציב גבולות אחרים לגמרי לסיפור. אמנם במרכזו עומד גם כן "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,  וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,  בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,  לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,  וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,  וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"; אבל תחילתו בבריאת העולם – "לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה , לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם", וסופו בכניסה לארץ – "וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". הסיפור, על פי ר' טרפון, או לפחות ההודאה, מקיפה הרבה יותר. אין סיפור יציאת מצרים אלא חוליה אחת, שנועדה להביא את הבריאה כולה לתיקונה, עם שבת ישראל על אדמתו.

והאמת היא שאולי המשנה עצמה כבר רמזה להגדה הזו: "ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה". הפרשה "כולה", פרשת מקרא ביכורים, מסתיימת בפסוק "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", אבל את הפסוק הזה איננו דורשים היום. מסדרי ההגדה התעלמו ממנו, וארץ ישראל כיעד הגאולה כמעט ואיננה נזכרת בה.

מכל מקום, ראוי הלל הגדול לכוס בפני עצמו, ולהוות חלק בפני עצמו בסדר ההגדה, כדי לתת הקשר ארוך טווח למסופר בה. וכך, בדלת האחורית, שלא כהלכה הקדומה, הותירה הגדתו של ר' טרפון את חותמה עד היום.

הגדת הנקמה

מנהג הכוס החמישית לא נתקבל. ראשונים מסויימים מזכירים אותו כרשות, ואת ההלל הגדול אומרים בסופו של דבר כולנו, אבל עם הזמן נשתקע מנהג הכוס החמישית, עד שנתעורר מחדש בסוף ימי הבינים, וכוסו של אליהו, העומדת מלאה ואיש לא שותה ממנה, מרמזת גם היא על הגדה אלטרנטיבית משלה.

סברות רבות נאמרו על כוס זו, וכולן מאוחרות מאד, וידועה שבכולן זו שנוהגים להביא בשם "דעת זקנים מבעלי התוספות" (שמות יב ח): ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות גאולה, וכוס חמישית כנגד "והבאתי": "אם לא הביא הקב"ה אותן לארץ ישראל, מה היה מועיל להם היציאה של מצרים".

אבל דברי בעלי התוספות לא נאמרו על מנהג כוס של אליהו, שעדיין לא היה קיים בזמנם כלל, אלא על דברי ר' טרפון. הכוס החמישית עדיין מלחשת את הגדתו של ר' טרפון, אבל כוסו של אליהו כוס אחרת היא. היו שקשרו אותה לאירועים שחלו באירופה באותם ימים, וראו בה תגובה למתרחש בעולמה של הנצרות, ומכל מקום בהגדות ימינו, בעקבות הגדות אשכנז, לפחות מן המאה הי"ג, מלוּוה הכוס הזו (שנתחדשה הרבה אחרי הגדות אשכנז הקדומות האלה) בפסוקי נקמה, מהקשים שבמקרא, מתהלים וממגילת איכה: "שְׁפךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּויִם אֲשֶׁר לא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכות אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לא קָרָאוּ.  כִּי אָכַל אֶת יַעֲקב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ.  שְׁפךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרון אַפְּךָ יַשִׂיגֵם.  תִּרְדף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה' ".

כך ראו יהודי אשכנז, בני ימי מסעי הצלב, את מהלך ההיסטוריה. אי אפשר שכל המסכת הזו תיגמר סתם כך, שאנחנו נקום ונלך. הרשע חייב לבוא על ענשו, וכמידת האכזריות גודל הנקמה, והחמה השפוכה חייבת לבוא אחרי היד החזקה והזרוע הנטויה. וכי לא כך אמר הנביא יחזקאל (כ לג)? " חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוהים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם"? על היד החזקה והזרוע הנטויה קראנו עד כאן בכל ההגדה, והגיע גם זמנה של החימה השפוכה. ובכן עמדו יהודי אשכנז, השחוטים והשרופים והאנוסים, ואחריהם כל עדות ישראל, ואמרו: "שפוך חמתך על הגויים". ועם זה אמרו: את הכוס הזו, לא נשתה. זו איננה כוס של ברכה, אלא של קללה, והיא תישאר על השולחן, מיותמת. איש לא ייגע בה.

אנו, בוגרי וצאצאי בוגרי זוועות הגדולות בהרבה ממסעי הצלב, אולי כבר מאסנו בנקמות. לחיכנו המערבי הליברלי לא מתאימה הבקשה הזו, שאיננה מובילה אלא לעוד סבל ולעוד רעה, ולמדנו להסתפק, אולי, ביציאה ובקוממיות. הנקמה כבר איננה חלק אינטגרלי מהוויתנו. אבל סיפור יציאת מצרים הוא סיפור הדורות, וכולם אבותינו. גם את סיפורם עלינו לספר. ולא לשתות את הכוס.

הגדת יחזקאל

אבל הנה בא גם יחזקאל, שזה עתה עלה זכרו, וגם לו יש הגדה משלו. באותו פרק הוא מספר סיפור יציאת מצרים משלו: " כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם ה' אלוהים.  וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית.  וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". כל הפרק כולו חוזר יחזקאל ומטיח, לא בצדקתכם יצאתם משם. אם זה היה תלוי בכם, הייתם ממשיכים לעבוד את אלי מצרים במצרים עד אחרית הימים. אבל " וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.  חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוהים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". אותו ביטוי עצמו שמשמש בסיפור המוכר לנס היציאה, חוזר ומתהפך פה על פניהם של ישראל, למזכרת עוון, בחמה שפוכה. ופעם אחר פעם חוזר יחזקאל על החזון הזה בספרו (פרק לו): "וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב.  וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם.  וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם.  לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל. " הגאולה איננה פרחים ופרפרים, ואם לא למדנו את הלקח, אנו נידונים לחזור שוב ושוב על התהליך, כולו, על כאביו, עד שנלמד.

לא, לא סיפרנו את הסיפור הזה בהגדה. אבל כן רמזנו עליו:

"רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל."

האמנם? בתורה עצמה, על שאלה זו עצמה, באה תשובה מלאה ומפורטת: "זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". אבל חכמי ההגדה, בני המאות שאחרי החורבן, החווים בנים המחפשים להם דרך אחרת, אולי ללא מצוות, אולי של אמונה ב"בן האדם" שיושיע אותם באמונה בלבד, ש"העבודה הזאת לכם" בעיניהם חסרת ערך היא, עולה באפם ריחה של נבואת הזעם של יחזקאל. וגורלו של הבן המתנתק, שמחזור השעבוד והגאולה והברית נמאס בעיניו והוא מחפש לו מוצא אחר, ללא מחוייבות, נגזר עליו להתנתק לגמרי.

ואף על פי כן, כנגד כל ארבעת הבנים אנו שבים וחוזרים אל ההגדה כפי שהיא, הקונבנציונלית. הבן הרשע שמע את האיום, אבל בכל זאת אנו מספרים באזניו את הסיפור. אף על פי שחטא, אחינו הוא.

הגדת ארבע ההגדות

וכך אנו מסובין, ובידינו הגדה אחת, ובה מסתתרות עוד שלש. זו מעל זו, זו מאחורי זו. עומקים של עוצמה, של אימה, של תקווה. הלילה הזה, כולו סיפורים.