הדברים כפי שהם

ביום ב', ג' מרחשון, יום פטירתה של אמי, חנה מושקוביץ ע"ה. רשות הסיפור להדס:

הדברים כפי שהם

הדס משגב

אני לא זוכרת את המילים.

בהתחלה יש בהלה גדולה, כמו לגלות פתאום שהדלת היחידה בחדר נעולה. אחר כך הדופק מואץ, הנשימה מתרדדת, ומופיעה איזו לחלוחית לא קרואה בעיניים; אני ממקדת מבט על הרצפה או על החלון ומתיישבת לאט. כל הפינות נראות כמו תמיד, ולמרות זאת יש בי מין תחושה מציקה כזאת, כאילו שאני רואה אותן זו הפעם הראשונה. לאט אני קוראת שמות לדברים: שולחן, כיסא, ווילון דק ולבן. עפרונות שבורי קצה על מדף הספרייה המאובק.

רוח עירונית, כבדה מלחות, מניעה את הווילון. חבל עליו עם כל המים האלה באוויר. אני קמה לסגור את החלון, ובזגוגיתו מתבוננת בי אישה זקנה. זו לא אני.

זו אף פעם לא הייתה אני.

***

היה חורף בעולם, וקרח הצטבר על מחטי העצים. בכפר קטן שנמנם בקרחת היער, בתוך בית מלא ילדות שקטות, חיוורות פנים, גססה אישה ממחלה קשה. הילדות נדדו בבית מפינה לפינה, מנגבות אבק בלתי נראה, מכבסות סדינים חמוצים מכאב, מעמלנות את מפות השולחן שיכסו עוד מעט את כל המראות בבית.

הן היו חמש, אני יודעת; אבל לנצח אזכור את פניה של הקטנה ביותר. כל השאר כבר מזמן התקמטו ודהו להן הלאה.

דממה כבדה נחה על החדרים והמלמולים השקטים, הריקים, של חיים נכלמים שקעו לתוכה כמו צעדים בבוץ. שלג מלוכלך פרץ אל הבית כשנפתחה הדלת, והבנים נכנסו. לא היו הרבה מילים באוויר; לא באמת היה מה לומר. אחר כך ישבו כולם על הספות הנמוכות – אלו שעוד מעט יסירו מהן את הכרים המקושטים – וחיכו. השעון על הקיר תקתק בעליצות ואחת הבנות איבקה אותו שוב, כמעט בזעם. האישה החולה נאנחה, הנשימות יוצאות ממנה בקושי. זאת שאת פניה אני זוכרת רכנה אליה.

"היא שואלת איפה אבא."

"בבית הקהילה," ענה אחד הבנים – זה שיאבד אחר כך ואיש לא יזכור מתי והיכן. הנערה הביטה בו רגע ארוך ואחר כך, בשתיקה, קמה ויצאה החוצה. "לא לקחת מעיל!..." צעקה אחריה אחותה הגדולה, אבל קולה נבלע בטריקת הדלת הבהולה. ואז, ודאי, ישבו שם כולם דוממים מאד.

היה חורף בעולם, וילדה אחת – שכבר לא הייתה ילדה – רצה לחפש את אביה בשלג. על מדרגות בית הקהילה היא ראתה אותו חובש את כובעו; הוא מעולם לא יצא החוצה בלי כובע. "אמא מחפשת אותך," אמרה, קצרת נשימה, והוא ידע שהתכוונה לומר "בוא להיפרד. עכשיו."

"תקראי לרופא," אמר והתחיל לרוץ. היא הביטה אחריו; מעולם לא ראתה אותו רץ, ומשהו בתנועותיו נראה לא מתאים, תקוע. הוא יצלע במשך שבוע אחרי כל זה, חשבה, ונזכרה שבשבוע הקרוב הוא ממילא לא ילך לשום מקום.

אצל הרופא אמרו לה שהוא נקרא בפתאומיות למיטתו של חולה אחר; וכששאלה לאן הלך, משכה הנערה המשרתת בכתפיה והצביעה מזרחה, אל היער ואל הכפר השכן שמעבר לו, ואולי בכלל על לול התרנגולות, מי יודע. אבל היער נראה מקום מתאים לרוץ אליו. היא מעולם לא בכתה במקום שאפשר לראות אותה.

לא היה לה קר; אף שאחיותיה הגדולות הקניטו אותה תמיד, היא לא הייתה מפונקת. מחשבה מרוחקת בתוכה ציינה בעניין שבחורף הדמעות קופאות על פנייך, ושציפורי הלילה כבר התחילו לזעוק מהצמרות, ואולי כדאי, באמת, לחזור כבר הביתה, והרי לא כדאי לאלץ את המשפחה לערוך שתי לוויות ביום אחד.

"ובכלל," אמרה האישה, "זה לא גיל טוב למות בו, אירן." היא ישבה על ענף עבה, נשענת קלות אל הגזע הסדוק מקור. שמלתה הייתה ירוקה כמו עיניה הנוצצות, נוצצות כעיני ציפור.

"אף גיל לא טוב בשביל למות," אמרה הנערה והביטה למעלה. האישה הירוקה חייכה.

"מי חכם וידע? אבל נערות צעירות צריכות לשבת בבית, ללדת ילדים..." היא ליקקה את שפתיה.

"הרופאים שלהם אומרים שאת לא קיימת," אמרה אירן, והאישה נעצה בה את עיניה הירוקות ולא אמרה דבר.

"אבל אצלכם זוכרים עדיין, נכון?" לחשה לבסוף, ולחישתה הייתה רכה וחמה כמו ארץ רחוקה מאוד. הנערה התבוננה בה; שלג נמס בשערותיה אדומות, וזרועותיה נדמו שקופות כמעט; פניה לא היו יותר מצל.

"אני יודעת מי את," אמרה לבסוף באי-רצון, והאישה צחקה.

"גם זו נחמה," אמרה כעבור רגע ועיניה הירוקות נצצו מעט יותר. "לכי הביתה, ילדה קטנה. אמא שלך תמות בקרוב."

"אני לא קטנה כל כך," אמרה אירן, והוסיפה עוד מילה אחת. האישה התכווצה בכאב, ההברות נושכות בה כנחשים; לפתע נראתה מוצקה קצת יותר, והרבה יותר זקנה.

"תני לי ללכת," היא נאנחה, נשימותיה נקרעות ממנה כמו האוויר מריאותיה של אישה גוססת ששכבה רחוק משם.

"אני רוצה את אמא שלי בחזרה."

האישה צחקקה והתייפחה בכאב. "אני שייכת לילדים כבר אלפיים שנה; מה לי ולאמהות?" הנערה שתקה, והקור נהיה מוחשי יותר ויותר. "את עקשנית," אמרה האישה לבסוף. "היו רבות כמוך, עקשניות. מעטות ניצחו אותי." מבטה נעשה מרוחק. "ימים קשים באים על עולמך, ילדה קטנה. אני נותנת לך מתנה, כי לכדת אותי ואני רוצה ללכת... זכרי אותה לפני הסוף, וזכרי אותי שהייתי, שהנני. ועוד עצה אחת אוסיף לך," אמרה ונעצה באירן מבט קשה, "היזהרי מרופאים שאומרים לך שאני לא קיימת, שמבטלים את סיפורייך במחי יד." היא חייכה קלות. "ואולי מוטב שתיתני לאמך ללכת..."

"המתנה," אמרה הנערה וקולה יציב.

"מתנה שקללה בצדה," השיבה האישה בירוק. "בואי ואלמד אותך לזכור את הדברים לא כפי שהם. ולפני הסוף, כשכל המילים האמתיות ייעלמו – זכרי שהזהרתי אותך. רוצי מהר הביתה, ילדה קטנה. גם בלילה הארוך ביותר, גם בממלכת השדים – לפעמים פשוט מאוחר מדי."

והאישה לימדה את אירן לזכור את הדברים לא כפי שהם, ואירן נתנה לה ללכת; ואחר כך רצה בשלג, רגליה בוערות, מהר מספיק כדי למצוא את אביה ממתין לה על מפתן הדלת, חולצתו קרועה, ולהבין שלפעמים פשוט מאוחר מדי.

***

משהו הלך לאיבוד ואני מחפשת אותו. הוצאתי את כל הבגדים מהארונות אבל זה לא שם. לפעמים דברים נמצאים על השולחן בספרייה, אבל זה גם לא שם והכול מלא אבק. אני מנגבת את האבק באצבעותַי והן מאפירות כמו הערב שמחוץ לחלון הסגור. אני מסתכלת החוצה, אבל אין שם כלום ואני יודעת שזה היה חשוב. אני לא זוכרת מה זה היה, אבל גם במטבח זה לא וזה לא המטבח שלי בכלל. המטבח שלי הוא אחר, יש בו מקרר ירוק. גם במטבח הזה יש מקרר ירוק, אבל זה לא זה ומשהו הלך לאיבוד ואני לא יודעת איפה הוא. אני קובעת את מבטי בקיר, הולכת לאט לאורך המסדרון שנראה מוכר. החדר הזה נראה בדיוק כמו שלי אבל אני יודעת שהוא לא, ומישהו הוציא כאן את כל הבגדים מהארון.

***

אחר כך בא האביב; לא משנה היכן ומתי, כיוון שהיה רק אביב אחד שראוי לזכרו. כל השאר כבר דהו להם הלאה.

היה אביב, ורקיעות מגפיים הלמו בשבילי הכפר. אין צורך לנקות את הבתים, אמרו החיילים, כי ממילא אתם כולכם נוסעים עכשיו לעיר אחרת. וכולם ידעו שיש מלחמה אבל עוד מעט היא תיגמר ואז נוכל לחזור הביתה.

יש שמועות על אנשים שהצליחו לברוח, ועל חיילים ששוחדו כדי לא לשים לב; והמשפחות מתכנסות בחדרי הבתים החדשים, הקטנים מדי, מקשיבות לרדיו ושותקות. לפעמים נוצרות כאן משפחות חדשות: ילדים בלי אבא מצטרפים לאיש צעיר שהסתתר כשלקחו את כל הגברים לעבוד, אחות גדולה הופכת לבת להורים שלא פגשה מעולם, זקנים מצטופפים בחדר עם נכדים שלא שייכים להם, ובעצם שום דבר לא שייך יותר לאף אחד.

העיר הזרה מאפירה והולכת. ואולי האנשים שבה הם אלה שמאפירים והולכים. כל יום מגיעים אנשים חדשים, נדחסים בבתים שפעם היו שייכים למישהו אחר והופכים דקים מאד, כדי שלכולם יהיה מקום.

לפעמים שומעים על מישהו שהגיע; ויום אחד אירן פוגשת זקן אחד משם, מהכפר, והוא מספר לה שראו את אחותה הגדולה בעיר. היא מתעכבת רק כדי לברר, בדיוק, מתי והיכן; ואז הליכה נחפזת ברחובות, כזו שנראית עסוקה אבל לא מהירה מספיק בשביל לעורר חשד. היא לא ראתה את אחותה והילדים מאז הלוויה – הראשונה מבין רבות כל כך – ובאמת שזה היה מזמן. הרחובות מלאים אשפה: שאריות של בניינים מופצצים, עצים רקובים, אנשים. כולם רגילים כבר, מדלגים מעל ההריסות מבלי לראות אותן באמת, אבל תנועה לא זהירה של אירן באחת הפניות מסבכת את חצאיתה במשהו, והיא נופלת.

זו חתיכת מתכת חלודה, וכשאירן משחררת אותה, קורעת את הבד בצליל רקוב, היא מגלה שידה מדממת. היא מקללת, בשקט, בשפה שלהם; אבא תמיד אמר שאם יש משהו טוב אצלם, הרי אלה הקללות. יד פצועה ומתכות חלודות הספיקו להרוג כבר לא מעט אנשים, וכמה אירוני, היא חושבת, למות מדבר כזה – שני פסים רחבים מונחים זה על גבי זה, סמלם של הרופאים שלהם. אם יראו את זה אצלך יהרגו אותך, מציינת בתוכה מחשבה רצינית. היא מסתכלת מסביב בזהירות – כאן אסור להיראות נפחדים או אשמים, מיד החיילים שלהם מריחים אותך – ומשליכה את הצלב רחוק ככל שהיא יכולה אל תוך הנהר.

היא מגיעה לבסוף לכתובת שנתנו לה, אבל אין שם איש. אישה אחת שמוכרת תפוחים רכים בקרן הרחוב מספרת לאירן שבאמת היו כאן ילדים, אבל לפני כמה לילות כולם הסתלקו. אולי היו צעקות, רעש, היא לא באמת זוכרת, ומה כבר יש לזכור? אז אירן חוזרת הביתה – אל החדר הצפוף שפעם, במקום אחר ובזמן אחר, כונה על ידי מישהו בית – חובשת את היד הפצועה, ומחכה לחדשות.

ואלה הדברים כפי שהם באמת:

בוקר אחד תגיע ההוראה להתכנס בכיכרות. האנשים הדקים – חלקם ילכו, חלקם לא. את אלה שנשארים בבתים יאספו החיילים בצעקות ובמכות זירוז. לאט-לאט תתקבץ שיירה אטית של אנשים אפורים – שחשבו שהם יכולים לברוח, שיש לאן לברוח – ותצעד אל הגשר.

ותהיה אירן שתצא שוב לחפש את אחותה, ותחזור הביתה כדי לגלות שכולם נעלמו. כשתעמוד משתוממת מול הדלת השבורה יתפוס אותה חייל אחד – חלק פנים, ילד כמעט – בכתפיה, ויהדוף אותה בגסות לשיירה הצועדת לגשר.

אישה שבגדיה קרועים נהדפת הלאה על ידי החיילים, לופתת ילד בכל יד. הילדים, פעורי עיניים, מוכרים לאירן באופן מוזר, וברגע של זעזוע היא תזהה אותם. עיניה הירוקות, הנוצצות של האישה ננעצות באירן, ותחינה איומה מופיעה בהן, שהופכת לדוק של מוות כשהחייל מנחית עליה מכת אלה. היא תיפול וההמון יעבור הלאה, מעליה, הלאה אל הגשר, אלפי אנשים עומדים על הגשר, והיריות יקרעו את הצהרים והקצף שעל הדנובה יאדים.

***

אני זוכרת...

את הדברים כפי שהיו, כפי שאינם, את המתים ואת החיים ואת יערות ארץ-שם, ואת מילותַי שלי, בוראות מחדש את האנשים השבורים - שומרות אותם בתוכי עד שיסתיים כל מה שאפשר לזכור.

יש יער, וארמון של זכוכית שקופה. ושקט גדול נושב במסדרונות, וכפור מצייר פרחי חורף על הקיר, ואנשים יושבים על הרצפה הקרה, מחכים. כולם נמצאים שם: האב הזקן, שחולצתו קרועה-עדיין; הילדים שמתקבצים בפינה חשוכה סביב הגדול שבהם, שלוחש להם סיפורים על עולם של שמש; אישה זקנה, שערה האדום דהוי משנים, עיניה נוצצות.

אני זוכרת.

הרוח צורחת כששער הזכוכית נפער בקיר, והחושך מתאבך על הסף, מתענן אל החדר בגלים סמיכים. הגברים מזנקים אל הפתח, מכים בשְחור במקלות, מגרשים אותו בחזרה החוצה עד הפעם הבאה.

אירן נכנסת, והאפלה נושכת בעקביה. איש זר נכנס אתה, גבוה ובהיר עיניים; פעם ידעתי מה שמו. פעם הוא היה יקר לי יותר מכל דבר אחר בעולם. הגברים האחרים מזהים אותו גם כן. חלקם מנידים בראשיהם בברכה עייפה, חלקם נעים על מקומם בהפתעה. אירן מחייכת, וחיוכה כתהום שמתחת לגשר.

"במקרה מצאתי אותו," היא אומרת, ולבי מהדהד אִתה – במקרה, והלילה היה לילה, והאורות היו אש אוכלת. החיילים הצעידו את פלוגות הגברים בדרך לעבודה, ואני חיפשתי אחרי מישהו אחר, מישהו שאבד ואיש לא זכר מתי והיכן. ידעתי שלא אוכל לצאת שוב אל החושך ואל הקור, שאין מקום יותר להסתיר את כולם בתוכי עד יעבור זעם; שהדברים נפרמים בי, אתמול לאתמול, שהמילים הופכות דקות ואטומות יותר, כמו לגעת בדברים ולהבין שהם עשויים מנייר.

ידעתי שאחי מת, הרגשתי את מותו חמים ביערות. אבל אבא היה זקן כל כך בקולו הרועד, רועד כמו כתפיו באותו היום בשלג המלוכלך, ואני יצאתי ולא ידעתי לאן.

ואז הוא היה שם, בשורות האנשים הכפופים, הגוררים רגליים; גם כעת היו עיניו בהירות מאד, כמו השמים בבוקר חתונתנו, כמו עשן קרוביו שהתמר מעל לגגות העיר הנמוכים.

"חשבתי שאינך", לחשתי לו בלי קול, והוא עצר והביט מעבר לאנשים ולסיפורים האמִתיים, וראה אותי בצללים.

ראיתי את החייל מרים את הרובה – יכולתי להריח את אבק השרפה, לראות את החיים הניגרים על השלג, את חיי שלי בשנים הארוכות הארוכות שיבואו. ולפתע ידעתי – יום אחד תסתיים המלחמה; וברגע בו התפצחה הירייה באוויר, אמרתי מילה אחת וזכרתי את הדברים לא כפי שהם.

"במקרה..." היא חוזרת, וכתפיה נשמטות. והיא יודעת – עיניו של האב הזקן, שתלויות בה בתקווה נוראה, ייעצמו עוד מעט בהשלמה אדישה. ואני זוכרת שבעבור האיש שהצילה, באהבתה, אבד אחד הבנים, ואיש לא יזכור מתי והיכן.

***

כולם שרדו את המלחמה, מלבד אח אחד ואחות אחת. אירן והאיש שלה לא נפרדו עוד, ובחשכת ארמון הזכוכית ישבו האנשים וחיכו ליום חדש שיעלה. והוא עלה, לבסוף, כי זה מה שימים עושים; ואורו הזדהר על הנהר באדום, והמים היו שקטים-שקטים.

מזגוגית החלון מביטה בי אישה זקנה. כל המראות בבית כוסו – היום הלווייתה של אמי. יכולתי להציל אותה, לו הייתי מגיעה בזמן. אבל לא הגעתי, ואנשים נפלו בשלג, ולפתע היה שם איש אחד, בהיר עיניים, והדברים חזרו למקומם. עכשיו הוא איננו; אני לא זוכרת לאן הוא הלך. אני מחייגת ביד רועדת, ומניחה את הטלפון. הבית שקט מאד ואני מתהלכת בו. הטלפון מצלצל ואני עונה. "מיקי?" הוא תמיד מתקשר כדי להודיע איפה הוא.

"אמא, זה אני. התקשרת?" הם כבר לא מנסים לשכנע אותי שהוא מת. לפעמים אני עדיין יודעת.

בהתחלה נעלמות המילים. סוכר וצבע עיניהם ילדיי, והידיעה שהאיש שלי איננו. לפעמים אני מתעוררת לתוך ארמון הזכוכית, ואני יודעת שכולם צריכים להישמר בי עד שיסתיים הכול, כל מה שאפשר לזכור. אני קוראת שמות לדברים אבל הם נשמטים ממני, וילדה קטנה נועצת בי מבט ושואלת "סבתא, להכין לך תה?" אני לא שואלת אותה מי היא; אני יודעת שזה יכאב.

אני רוצה לספר לה – פעם הייתה ילדה קטנה ביערות, שלא הייתה קטנה כל כך. ומלכת השדים הזקנה, הנשכחת, לימדה אותה לזכור את הדברים לא כפי שהם. ואולי הילדה הזאת לצדי, שקוראת לי סבתא, היא אותה ילדה קטנה ביער, ואני מלכת השדים... הסיפורים נשמטים ממני אחד אחד, צלב המתכת ששמר על הבית והילדים הצועדים על הגשר ואבא שלי הזקן, ומיקי שחזר אלי כמעט מן המתים – ועכשיו הוא הלך, אני לא יודעת לאן.

"הוא תכף יחזור," משקרת לי הילדה קטנה, עיניה ירוקות, נוצצות. ואני יודעת שככה לימדו אותה להרגיע אותי, ואני רוצה לומר לה, אני יודעת שאת משקרת; אבל אני לא זוכרת את המילים, ולפעמים זה פשוט מאוחר מדי.

(פורסם ב"היה יהיה", 2014, http://annual.sf-f.org.il/?cat=10)