על היסטוריה, הוכחות וסיפורים

מכיון ששאלת העדר העדויות החיצוניות ליציאת מצרים עולה מדי שנה לפחות פעמיים - בקריאת סיפורי ספר שמות ולקראת פסח - אתרום כאן את תרומתי לנושא . 

בעולם העתיק לא כתבו היסטוריה. למעשה, הראשונים שסיפרו על עצמם סיפור ראשית, השתלשלות קורותיהם ואיך הפכו לעם ומה קרה להם כעם, הם אנחנו. לפנינו עמים סיפרו הרבה סיפורים; אבל אלה היו בעיקר סיפורי אלים וגיבורים. 

ברור שגם המקרא איננו ספר היסטוריה במובן המודרני. אין לו עניין לתעד הכל ולנתח את כל הגורמים הריאליים שהביאו מצב זה או אחר. המקרא מבקש להעביר מסר, של אלוהים ואדם ויחסיהם בעולם, ולצורך זה הוא משתמש בחומרים היסטוריים וטווה מהם סיפור רציף. מחקר מדוייק יכול שימצא שאנחנו היינו מדגישים אלמנטים אחרים או מסדרים את הסיפור אחרת, אבל כאמור המסר הוא העיקר והכל משועבד לו.

אבל בעמים כל זה איננו. מלכים תיעדו את קורותיהם, לעתים שנה אחר שנה, כדי לפאר את שמם. חכמים כתבו סיפורי מעשה. פקידים ולבלרים כתבו פרוטוקולים. אפשר מכל זה לשחזר סיפור היסטורי רציף ולהציא מידע רב ערך, אבל אין כאן כוונה ללמד קורות תקופה או עם או רעיון. 

וכך, לעתים, ההיסטוריה איננה מספרת או מפני שאין לה מה לספר, אבל גם מפני שלא נתנו לה לספר.

**

אתן דוגמה, שאולי מוכרת.

היה במצרים מלך בשם אחנאתון. הוא היה פרעה מצרי שמשל באמצע המאה ה14 לפנה"ס, במשך כעשרים שנה. פרעה זה ביצע מהפכה רבתי בסדרי הממשל והדת של האימפריה הותיקה ביותר בעולם בזמנו, המסודרת ביותר והקשיחה ביותר;  הוא הדיח את האל הקודם והמליך אל חדש, סוג של אל יחיד (טוב, לא בדיוק, אבל לא זה העניין כאן), והסתכסך כמובן עם כל הממסד הישן של ממלכתו. המהפכה היתה עמוקה ויסודית; פולחנים קדומים נאסרו; טכסים חדשים חוברו; אוירה חדשה הופצה ברחבי הממלכה. האמנות השתנתה, החברה השתנתה. מקדשים חדשים נבנו. פולחן חדש נוסד.

והוא לא פעל בחלל הריק. נותרו לנו ממנו מאות התכתבויות עם מלכי האיזור. כולם הכירו אותו, כולם כתבו לו, כולם שיחרו לפתחו, ואין ספק שכולם ידעו גם ידעו מה הוא חולל בארצו. משל למה הדבר דומה, לטראמפ. אין מי שלא יודע על האיש שעלה משולי הפוליטיקה והפך אותה על ראשה - והוא מושל רק שנה!

אבל ראו זה פלא. איש לא ידע על האיש ופעלו עד לפני כמאה שנה כלל, גם אחרי שכל תולדות מצרים כבר נחשפו ופוענחו והובררו כשמלה. מתברר שכהני מצרים עברו לאחר מותו, ובאופן שיטתי פשוט מחקו את שמו ממצבות, עמודים, היכלות ובניינים, ולא נותר זכר. כלום. נאדה. גורנישט. אילולא חשף פיטרי במקרה בסוף המאה התשע עשרה את מה שהסתתר מתחת לכפר פלאחים נידח ועני בשם אל עמארנה, איש מאתנו לא היה יודע על כל הפרשה הזו דבר. 

איך זה ייתכן? מלך מאדירי הארץ, עשרים שנה, הפיכה רבתי במצרים - מצרים! - ואיש אינו כותב עליו, איש אינו מתעד, איש אינו רומז לקיומו בממלכות האחרות, שאנו יודעים בבירור שעמדו איתו בקשרים?

ייתכן. 

**

כמובן, יש עוד גורמים שעשויים למנוע תיעוד, מעבר לחוסר עניין או התנגדות: העדר תנאים להשתמרות (הדלתא של הנילוס היא מקום לח), אולי אי זיהוי רמזים מתחת לאפינו, ובכלל, ארכיאולוגיה ללא טקסטים - ואלה נמצאים תמיד רק באקראי - אינה יודעת לספר סיפור או לתעד אירוע, אלא רק עקבות בחומר. לעתים אין באפשרותינו להוכיח דבר מעבר לזיקה לריאליה, ובמקרה של טקסטים - לעולם ספרותי. 

אז מה קרה ביציאת מצרים?

אין לנו אלא הסיפור המקראי. אין לנו הוכחות חיצוניות לקיומו. יתר על כן: אין לנו בטחון שאנו יודעים איך לקרוא את הסיפור, מה מביטוייו לפרש כדווקא ומה כביטוי ספרותי, האם באמת "לא נותר עד אחד" מחיל פרעה, ואיך היו הדברים בדיוק.
אבל לדבר אחד אי אפשר להתכחש: הסיפור הזה הוא הסיפור המכונן, החזק ביותר, המסופר ביותר, בכל המקרא ולמעשה בכל ההיסטוריה היהודית. זו חוויית יסוד עמוקה ובסיסית. אין לה תיעוד, ולפיכך כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח - כלומר, מותר לפאר ולדרוש ולמצוא רמזים ולשער השערות. בעיקר, מלמדים אותנו חז"ל, מצווים אנו למצוא הקשרים רחבים לסיפור: מעבודה זרה לעבודת ה', מעבדות לחירות, מגלות לגאולה. את הפרטים המדוייקים כנראה לא נדע, אבל את זאת כן נדע: היינו שם, חווינו את זה, ויצאנו משם.

הנביא והאמת ההיסטורית

שבע נבואות הקדיש יחזקאל למצרים ולעונשה. מצרים של ימי יחזקאל ניצבה כבר בתוך התקופה הנקראת בפי חוקרי מצרים "הממלכה המאוחרת". פרעה שבו עוסקות הנבואות היה ככל הנראה חפרע, בן השושלת הכ"ו, שנרצח כארבע עשרה שנה לאחר החורבן. עליו מנבא ירמיהו (מד ל) שייפול ביד מבקשי נפשו כגורלו של צדקיהו. פרעה זה עמד לצידה של יהודה בשנותיה האחרונות, וככל הנראה היה בין מעודדי המרד בבבל. על פי המסופר במקרא אף עלה והתערב בפועל בקרבות, וגרם בכך להסרה זמנית של המצור הבבלי; אולם כידוע העזרה הזו לא הספיקה. מצרים נותרה תומכת של מורדי בבל גם לאחר החורבן, ולאחר רצח גדליה פנו הפליטים וברחו למצרים מפחד הנקמה הבבלית.

יחזקאל, העומד בבבל ומנבא מערבה, רואה את מצרים במאמציה לזכות שוב במעמד של מעצמה בתהפוכות התקופה, אבל דינה נחרץ: זמנה עבר, חורבנה בוא יבוא. יחזקאל יודע את נפש שומעיו, והוא משתמש בדימויים ובביטויים המוכרים להם היטב, שאת חלקם הם עצמם המציאו. תיאוריו מדוייקים ומפורטים. בבואו לקונן על צור, לדוגמה, הוא איננו מסתפק באמירה המשווה את צור לאניה טובעת, אלא הולך ומפרט, לאורך עשרות פסוקים, את המפרט הטכני של הספינה ותפעולה, את מקורות חומריה, את מוצא כל אחד מאנשי צוותה, את הסחורות שהיא מובילה, ורק אז מנחית את מכת הטביעה – "ותימלאי ותכבדי מאד בלב ימים" (כז). אפילו התגלות ה', שנביאים אחרים צמצמו בתיאוריה, זוכה אצל יחזקאל לפירוט שאין כדוגמתו, בתיאור המרכבה ונושאיה, מרכיביה ומנגנוניה, ואף הרוכב עליה. חזון אחרית הימים שלו אינו מסתפק באמירה כללית "נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים" כישעיהו, אלא הולך ומפרט לאורך פרקים אחדים את תכניתה האדריכלית של העיר ושל המקדש, עד כי ניתן לבנות ממש דגם שלם שלו על פי התיאורים האלה.

כך גם דימויו של פרעה, הניצוד מתוך הנילוס בסצנה מרהיבה של ציד תנין, הנלכד בחחים ומועלה אל היבשה, כששובל של דגים דבוקים לקשקשיו והוא נזרק אל המדבר למות שם בהתייבשות, מחוץ למקור חייו (יחזקאל כט). אין תנינים בבבל, והסצנה האקזוטית הזו בלי ספק מרשימה מאד:

דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. וְנָתַתִּי חחיים [חַחִים] בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ, וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק. וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה, אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ, עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל, לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ; לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה.

אלא שהמקורות הבבליים עצמם שותקים בקשר לפרשה הזו. אין לנו כל ידיעה על כיבושה של מצרים בידי בבל. מצרים נכבשה, ככל הידוע לנו, רק בימי כנבוזי, בנו של כורש, מייסד האימפריה הפרסית. אולי מתכוונות הנבואות לנצחון הבבלי בקרבות השליטה הגדולים שלאחר חורבן אשור, אולי מתכוונים לנסיגתה של מצרים חזרה אל גבולותיה, ומכל מקום חורבן גדול מידי הבבלים לא היה.

*  *

יחזקאל ניבא את הנבואה שבסוף הפרק בשנה העשרים ושבע, והיא הנבואה המאוחרת ביותר בספר. איננו יודעים מה היה עושה אילו היה מתברר לו כי בבל לא הצליחה בסופו של דבר לכבוש את מצרים. לעומת זאת, אנחנו כן יודעים מה עשה לכשהתברר לו שנבואה האחרת שלו התבדתה, היא הנבואה על צור.

 בפרק כו ניבא יחזקאל על צור, אויבתה הכלכלית המושבעת של יהודה וישראל קודמתה, נבואת חורבן נוראה:

 "הִנְנִי מֵבִיא אֶל צֹר נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִצָּפוֹן מֶלֶךְ מְלָכִים בְּסוּס וּבְרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וְקָהָל וְעַם רָב. בְּנוֹתַיִךְ בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יַהֲרֹג וְנָתַן עָלַיִךְ דָּיֵק וְשָׁפַךְ עָלַיִךְ סֹלְלָה וְהֵקִים עָלַיִךְ צִנָּה...  בְּפַרְסוֹת סוּסָיו יִרְמֹס אֶת כָּל חוּצוֹתָיִךְ עַמֵּךְ בַּחֶרֶב יַהֲרֹג וּמַצְּבוֹת עֻזֵּךְ לָאָרֶץ תֵּרֵד,  וְשָׁלְלוּ חֵילֵךְ וּבָזְזוּ רְכֻלָּתֵךְ וְהָרְסוּ חוֹמוֹתַיִךְ וּבָתֵּי חֶמְדָּתֵךְ יִתֹּצוּ וַאֲבָנַיִךְ וְעֵצַיִךְ וַעֲפָרֵךְ בְּתוֹךְ מַיִם יָשִׂימוּ...  וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה לֹא תִבָּנֶה עוֹד כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. "

אבל נבוכדנאצר נכשל. צור לא נכבשה למרות שלש עשרה שנות מצור, ובשנה הזו, שנת עשרים ושבע לפי ספירת יחזקאל, הוא מודה בכשלונו: 

"כל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ" .(כט יט) 

פרשנים שונים מנסים ליישב את הנבואות, לומר שצור אכן נכבשה ורק שללה נשטף בים, אבל ההיסטוריה אומרת אחרת: הכרוניקות הבבליות עצמן מדווחות על צור העצמאית בשנים שלאחר מכן.

יחזקאל, למרות פרטנותו ובטחונו, למרות הדרמטיות והרצון העז להשפיע על שומעיו, נשאר נביא, כלומר איש האמת המוחלטת. היה בידו לעדכן את נבואתו, לא לכלול אותה בין נבואותיו, להתעלם ממנה. הלא גם חז"ל אמרו כי לא כל הנבואות נכתבו, ונבואה שלא נצרכה לדורות לא נכתבה. אבל יחזקאל, לא זו מידתו. אין הוא חושש לכתוב, לאחר שניבא נחרצות על חורבן צור בידי נבוכדנאצר, שהנבואה לא התקיימה. אדרבא, הוא יכתוב גם את זה, וגם פה ירחיב בתיאור ובדימויים ויעצים את האכזבה, כל ראש מוקרח וכל כתף מרוטה. כי האמת חשובה מהדרמה, וחשובה אפילו מהנבואה עצמה. הוא איננו מפחד שמי משומעיו יאבד את אמונתו בעקבות כך: כזו וכזו תתהפך לה ההיסטוריה, ודבר אלוקינו יקום לעולם, אם לא כך אז אחרת. להסתיר עובדות – זו אינה הדרך לשמור על אמונת התלמיד או הבן או העם. אי אפשר להסתיר עובדות. ועל כן עדיף לומר אותן, בפה מלא, בראש מורם, ולומר – גם נבואה יכולה להתבדות. ועדיין, ודווקא כך, וידעו כי אני ה'.



(התפרסם בספר "רצה בדבריהם", מסביב להפטרות בשמונים מאמרים, שיצא לכבודה של דינה אמיר ב2016)

מסעי: כיצד התנחלו שבטי ישראל

מבוא

תהליך ההתנחלות, המתואר בספר יהושע, הוא שיאו של תהליך שהחל מאות שנים קודם לכן, ויימשך עוד שנים רבות. בספר זה עצמו יש חלוקה ברורה בין מלחמת הכיבוש להתנחלות השבטים, ומתוארת בו התיישבות שבטים באזורים שנכבשו כיבוש צבאי (יש הקוראים לחלק זה "ספר ההתנחלות", להבדיל מ"ספר הכיבוש" במחצית הראשונה של הספר). אולם ברור מתוך התיאורים השונים בספר, שתהליך זה לא היה אחיד, לא בצורתו, לא במשכו ולא בעוצמתו. וכשם שבתיאור המלחמות בחר המקרא לתאר רק מבחר קטן של אירועים, ואת היתר פטר במילים "ימים רבים עשה יהושע מלחמה" (יא יח), גם את ההתנחלות יש לראות כך. בפועל מתוארת התנחלות ממשית של שנים-שלושה שבטים בעקבות המלחמות, נזכרת התנחלותם של שנים וחצי נוספים שכבר קיבלו את נחלותיהם בפועל קודם לכן מעבר לירדן, ואת השאר אנו עוזבים למעשה באמצע תהליך. אין המקרא מספר מה אירע בהמשכו של אותו תהליך, ומשאנו עוברים לספר שופטים נפתח שוב המסך על ארץ ישראל, ואנו מוצאים אותה בעיצומה של מהומה אתנית, מבוכה לאומית, תערובת התיישבותית ורשימת כשלונות ארוכה מנשוא.

אחרי המלחמות

העובר מחלקו הראשון של ספר יהושע (עד פרק יב) לחלקו השני, שם מיד לב לפער הגדול באוירה וגם בנתונים. החלק הראשון הסתיים בתרועת נצחון, ואחרי כל כיבוש עיר מציין המקרא "ויכהו... עד בלתי השאיר לו שריד", "ויחרם אותה ואת כל הנפש אשר בה" וכדומה. לכאורה נכבשה הארץ כולה ונותרה ריקה מכנענים, והיא פנויה להתיישבות ישראלית.

אלא שתיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם הבטחת התורה "מעט מעט אגרשנו מפניך" (שמות כג ל, ודומה לזה דברים ז כב), ולא עוד אלא שאיננו עולה בקנה אחד עם המתואר בספר יהושע עצמו, בחלקו השני. מלבד תיאור הארץ הנשארת (בפרק י"ג), שעל פיו ברור שהלבנון ושפלת פלשת נותרו נכריות, ישנם חורים רבים בארץ הנכבשת עצמה. מלחמת מלכי הצפון מסתיימת במרדף ארוך (יא ח), אולם כולו מכוון צפונה ומזרחה. מדרום לחצור כנראה נשארו יישובי הכנענים על תילם, ואכן עד מהרה התאוששו והפכו להיות אויבים מציקים ומרים. כך הוא כבר במלחמת דבורה (שופטים ד-ה), ועד ימי שאול ישמש עמק יזרעאל כבסיס פלישה והתקפה כנגד ישראל, עדות לחולשת אחיזת היסוד הישראלי בו. מלבד זאת, בתיאורי הנחלות נזכרות מובלעות לא מעטות. ירושלים, בלב ההר, לא נכבשת (יהושע טו סג). גזר נשארת על תילה (טז י, למרות הנאמר על מלך גזר עצמו בפרק י לג "ויכהו יהושע ואת עמו עד בלתי השאיר לו שריד"!). יישובי העמק, שנזכרו לעיל, נזכרים ברשימת ערים שלא יכלו בני מנשה להוריש (יז יא-יב). כל אלה אינם נכללים ברשימת הארץ הנשארת, והם נוספים עליה. מלבד אלה יש להוסיף עוד את רשימת האיזורים בשופטים פרק א, המוסיפים על הרשימה הנזכרת את קטרון ונהלל בנחלת זבולון, את רצועת החוף הצפונית בנחלת אשר, יישובים בהרי נפתלי, איזור בית שמש ("הר חרס") איילון ושעלבים, ובקצרה – כל מפת הארץ מלאה חורים כנעניים. למעשה, היישוב הישראלי רצוף ממש רק בתחומי הרי יהודה והרי השומרון, וגם שם התמונה אינה מלאה, כפי שנראה להלן.

החרם

מלבד הסתירה הפנימית שבסיפור, עולה שאלה קשה אחרת – אם כך, כיצד מילאו בני ישראל את מצוות החרם? מקראות מפורשים בספר דברים (ז ב; ז כד; כ טז-יז)מצווים על השמדה מלאה של האוכלוסיה הכנענית, ודומה שאותם פסוקי ניצחון בספר יהושע מודעים לציווי זה ומכוונים להראות את מילויו, שכאמור, איננו מלא כלל. אבל באף מקום לא נמתחה ביקורת על באי הארץ בתחום זה, למעט במקרה הגבעונים. אפילו רחב ומשפחתה, שאכן נמלטו מגורל החרם עקב הבטחת המרגלים, לא נוצלו לביקורת על יהושע ודורו.

דומה, שבפועל היתה ההלכה רכה יותר מהנדמה מקריאה ראשונה בספר דברים. חז"ל מוסרים כי לכל קרב הקדים יהושע קריאה לשלום, ונכללה בו אופציה להישאר בארץ תחת שלטון ישראלי, תוך קבלת עול ישראל ושבע מצוות בני נח, אלא שרוב הכנענים לא קיבלו את התנאים:

"שלוש פרוסטגמאות שלח יהושע לא"י עד שלא יכנסו לארץ. מי שהוא רוצה להפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. גרגשי פנה והאמין לו לקב"ה והלך לו לאפריקי. גבעונים השלימו. שלושים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו." (ירושלמי שביעית פר' ו' הלכה א')

הלכה זו תואמת את קריאת הכתובים בדברים כ' כרצף, כך שהקריאה לשלום מתייחסת גם לעמי כנען, ורק אם לא ייענו לקריאת השלום תחול עליהם חובת החרם. למעשה, כך אומר הכתוב גם בספר יהושע: "כי מאת ה' היתה לחזק את ליבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם" (יא כ), משמע שאילו לא חזק ליבם לא היה ישראל מחרים אותם. דברי חז"ל מעוגנים איפוא בכתוב, אולם דברים אלה אמורים ברמה ההלכתית. למעשה עדיין עלינו ליישב את התמונות הסותרות העולות מן המקורות השונים.

נדמה שעלינו לשוב ולקרוא את הסיפור בצורה ריאלית יותר. כבר ראינו כי סיפורי המלחמה ערוכים בצורה סכמטית, ואין הם אלא מתארים את התמונה בגדול, את המגמה האיסטרטגית, ואת המהפך שחל באופיה של הארץ עם תום עידן המלחמות. ירידה לפרטי סיפור הכיבוש מראה כי אכן לא כל המקומות נכבשו עד תום. אפשר שאין נצחון על צבא עיר דומה לכיבושה בפועל והשמדת כל תושביה, והמקרא מדבר רק על נצחונות צבאיים. גם באלה מקפיד המקרא לציין כי רק שלש ערים נשרפו – יריחו, העי וחצור. מה שלא ניתן היה לעשות לא נעשה, ומקומות שאי אפשר היה לכבוש לא נכבשו. יהושע עצמו אומר זאת לשבט יוסף, שנותר לו עוד להתגבר על רכב הברזל הכנעני; משמע, בכל מקום שעמד כוחם של הכנענים הם אכן לא הושמדו, ולא יכולה להיות טענה על זה. הבטחת התורה "מעט מעט" התגשמה, ומצד שני יהושע וצבאו עשו כל שהיה ניתן בתנאים הנתונים.

ראיה לכך שהתיאור הוא סכמטי עולה גם מסיפור כיבושה של קרית ספר. בפרק י' מיוחס כיבושה ליהושע, במסגרת מלחמת מלכי הדרום. לעומת זאת, בפרק טו (טו-יז) כובש כלב את אותה העיר עצמה, והפעם במסגרת התנחלות שבטו, כלומר עם תום המלחמות (סיפור שחוזר ונכתב גם בתחילת ספר שופטים). הכרח לומר כי המקרא מייחס ליהושע את כל מהלך כיבוש הארץ, גם במקומות שלא הושלמו עד תום בידיו שלו, ואולי אף לא בדורו. מסע המלחמה של שבטי ישראל בהנהגת יהושע אמנם לא רוקן את הארץ מיושביה הכנעניים, ואף לא יכול היה לעשות זאת, אולם הוא הפך את ישראל לבעלי הארץ. כל פעולה עתידית לביסוס שלטונם והתיישבותם הרי היא רשומה על שמו של יהושע.

תהליך ההתנחלות

לא כל השבטים נחלו כאחד, ובתהליך ההתנחלות יש להתייחס לקבוצות שבטים על פי צורת התישבותם.

שבטי ראובן וגד היו ככל הנראה שונים מאחיהם. הם היו רועי צאן ובעלי מקנה רב, ובכך כביכול המשיכו את אורח חייהם של האבות; אפשר שבכך נעוצה תודעת הבכורה של שבט ראובן. אולם כבר בסיפורי האבות ראינו כי יצחק ויעקב הפכו אט אט ליושבי קבע, ולא משכו ידם מעיסוק בחקלאות ממש – יצחק זרע ומצא מאה שערים, ויוסף חולם על אלומות וקציר. שבטי מערב הירדן הפכו במהירות ליושבי כפרים ועובדי אדמה, וכידוע נודדי המרעה ואנשי האדמה אינם חיים בשלום אלה עם אלה. עד לסוף ימי המלוכה נשמר אצל שבטי עבר הירדן משטר שבטי, וספר דברי הימים מונה להם נשיאים עד ימי גלות אשור; ה"נשיא" הוא מונח אופייני לחברת הנודדים השבטית, כזכור מסיפורי המדבר. זהותם הישראלית לא ניכרה לעיני העמים הסובבים, ואין מישע במצבתו המפורסמת מזהה אותם כלל עם ממלכת ישראל אויבתו (שורה 10 במצבה, ביחס לשבט גד, שישב בשטחו). הם הראשונים לצאת לגלות עם חדירת אשור לאיזור, ובכך, לאחר דורות רבים, אושרה תחושתו הקודרת של משה לגביהם.

אכן, שבטי עבר הירדן המזרחי מתוארים לאורך כל הסיפור כקבוצה נפרדת. נחלותיהם מובטחות, ולמעשה עיקר השבט כבר יושב על אדמתו. רק לוחמיו עוברים מערבה, ועם סיום הלחימה העיקרית שבים אל משפחותיהם. מכאן ואילך לא ייטלו עוד חלק בהמשך המלחמות על ארץ ישראל המערבית. בעתיד, כשיבוא גדעון אל תושבי העבר המזרחי, שאפשר והם עצמם בני שבטו שלו (מנשה), ייתקל בסירוב לעזור לו, ואף דבורה בשירתה תבוא חשבון עם אותם שבטים.

לגבי מערב הירדן, חציו השני של ספר יהושע מתאר שני תהליכי התיישבות שונים. שלב ראשון מונה התנחלות של שני שבטים גדולים: יהודה ויוסף. אין התיישבותם דומה זו לזו. שבט יהודה מקבל ראשון את נחלתו בעקבות בקשה מפורשת של נשיאו, כלב (פרק יד). הבקשה נוקבת בשמו של חבל הארץ הרצוי, נתלית בזכותו של כלב מאז סיפור המרגלים, מבליעה שאיפת הנהגה לאומית, ובכלל משקפת להיטות לנחול. בתחילת ספר שופטים נתלית התנחלותם בשאלה מפורשת בה', ובתשובה ההופכת את יהודה לראשון הנוחלים, יחד עם שמעון, שנחל בתוכו. לעומתם שבט יוסף אינו בא בבקשה, ונחלתו בשכם ניתנת לו ללא הסבר (טז-יז). בדיעבד אנו יכולים למצוא טעמים רבים לכך: יעקב בברכתו ליוסף מזכיר כבר את שכם, גם אם לא ברור שהכוונה שם לשם המקום; יש בכך משום סגירת מעגל שהחל במכירת יוסף; מקום קבורת אבי השבט הוא שם; ובכלל כנראה מדובר בשטח גדול מאד בהיקפו, המתאים לנחלת שבט כפול. אפשר שמוצאו של יהושע משבט אפרים יש בו משום הסבר לנתינת הנחלה לבני יוסף, למרות שלא ביקשו במפורש בעצמם; סוף סוף גם אצל בני יהודה נזכרת בקשת ראש השבט, כלב, ואף כאן ראש השבט, יהושע, מן הסתם ביקש לנחול, כמצווה עליו מפי ה' עוד במינויו.

כמבקשי היסטוריה בתוך סיפור, אנו רשאים לחפש את השתקפות תהליך ההתיישבות בתוך הדברים הנאמרים מפי הנפשות הפועלות בספר יהושע. יש יסוד להניח כי היתה סיבה ריאלית לכך שהרי יהודה והרי אפרים היו הראשונים להתמלא במתיישבים ישראלים חדשים. כפי שראינו בסיפור, לא בהכרח המוטיבציה של בני השבט היא הגורמת להתיישבותם המוקדמת. כשם שאין הוכחה למוטיבציה יתרה אצל בני יוסף – להיפך, הדברים הנשמעים מפיהם הם דוקא תלונות על נחלתם – כך לא ודאי שכל בני יהודה היו שותפים להתלהבותו של כלב. אפשר שהלחץ הפנימי, שנבע הן מגודלם של השבטים והן מן הדומיננטיות הטבעית שלהם – שני השבטים האלה יישאו אחר כך על גבם את משא כל ההיסטוריה של תקופת המלוכה – נותב באופן טבעי לחבלי הארץ הפתוחים להתיישבות שעמדו אותה שעה בפני העם. גב ההר היה פנוי יחסית מממלכות כנעניות. דבר זה עולה מרשימת שלושים ואחד המלכים, המונה שנים שלשה מלכים לכל אחד מחבלי ארץ אלה, מתוך כלל השלושים ואחד, כלומר אחוז קטן יחסית מכלל היישוב הכנעני. רוב עממי כנען התרכזו בשפלה ובעמקים, ושם גם בא לידי ביטוי יתרונם הצבאי. אולם גם הארכיאולוגיה מראה כי גב ההר היה מיושב בדלילות יחסית בסוף התקופה הקודמת, כך שבמקום זה יש תנאים נוחים להתיישבות. יצויין כי אותם יישובים כנעניים שנשארו קיימים באיזור לא בהכרח נכבשו על ידי ישראלים. ירושלים היבוסית נותרה עומדת על תילה עד ימי דוד, וגם אז לא הוחלפה אוכלוסייתה. שכם גם היא איכלסה כנענים עובדי אלילים לפחות עד ימי השופטים.

מסיבה זו, דומה כי התיישבות שאר השבטים אכן נתקלת בבעיות ממשיות, המונעות את ההתנחלות, או מכל מקום הופכות אותה לקשה הרבה יותר. המעיין במפת התנחלות שבעת השבטים הנותרים רואה מיד כי למעשה מדובר בהקפת נחלות יהודה ויוסף, באזורי המישורים והעמקים מצד אחד ובהרי הגליל מצד שני. אילו אזורים צפופי התיישבות כנענית, אמורית ופלישתית. רשימת שלושים ואחד מלכי כנען המנוצחים מורכבת בעיקר מתושבי אזורים אלו, וכפי שראינו תבוסתם איננה בהכרח העלמותם, למרות ביטויי החרם וההשמדה. מלחמת ההפתעה של יהושע השיגה את מטרתה, אולם לאורך זמן הכנענים מבוססים היטב באזור. לראיה, די להיזכר במלחמת דבורה: כוח המרכבות של סיסרא מונה שם תשע מאות רכב ברזל. זהו כוח גדול מאד, שמוכר למחקר גם במלחמות כנעניות קודמות, בין כנען למצרים, עוד מן המאה החמש עשרה לפנה"ס. הווה אומר, שלמעשה כוחם של הכנענים באיזור העמק לא פחת, והוא עומד במצבו משכבר הימים, למרות התבוסה הזמנית נגד ישראל, כפי שעמד גם לאחר אותה תבוסה נגד מצרים.

מרכבת מלחמה כנענית -  קערת זהב מאוגרית, המאה ה15 לפנה"ס

העולה מן הדברים, כי הניצחון הישראלי לא תורגם לקביעת מצב בשטח. אלו דברים המפורשים בכתוב, והאמת ניתנת להיאמר, כי זוהי מציאות המוכרת לנו גם מתקופות קרובות הרבה יותר. מכיון שכך, מוצאים את עצמם השבטים הנותרים מול מצב פוליטי וצבאי בעייתי מאד. לנוכח העדיפות הטכנולוגית והמנהלית של היישוב הכנעני הוותיק, חייב היה עם ישראל להעמיד עדיפות מכרעת בכוח אדם, הנהגה מרכזית ומוטיבציה גבוהה, וכל אלה אבדו עם תחילת תהליך ההתנחלות עצמו. באותה שאלה בה' המתוארת בתחילת ספר שופטים, מוצגת שאיפה עקרונית להמשך הפעולה המשותפת, אולם זו מתמוססת מיד לכדי התנחלות פרטנית, של שבט שבט וגורלו. דוקא התנחלותם המהירה של יהודה ויוסף, וחזרתם מזרחה של שבטי ראובן וגד, היא זו שפירקה את המחנה הישראלי, ואין עוד צבא ראוי לשמו שיוכל להתמודד עם הכוח הכנעני. נחלות השבטים נשארות איפוא על הנייר. בסופו של דבר אמנם לא נותר מתיישב בלי בית, אולם קשה מאד לדבר במצב כזה על נחלה שבטית. לא ניתן היה לקיים הנהגה על שטח שאיננו רצוף, מלא מובלעות, שחלקן עוינות; מן הבחינה הכלכלית היה הכרח לשתף פעולה עם הכנענים עצמם במקומות אחדים – חלק מעתודות הקרקע מוחזקות היו על ידיהם; ולמעשה לא היה  קו גבול ברור לאף נחלה. במצב שנוצר ההתיישבות היתה למעשה התיישבות של בתי אב, לא של שבטים. כך אנו מוצאים לאחר כמה דורות משפחות שעברו משבט לשבט, וניתן לשער שהסולידריות השבטית, ובהכרח אף הלאומית, הלכה ופחתה.

הנחלות

על פי המסופר בספר יהושע, לאחר מיפוי הארץ וחלוקתה לאיזורים גיאוגרפיים, לפי קריטריונים גיאוגרפיים בלבד, הוטל גורל שבו נקבע איזה שבט יקבל איזו נחלה: אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ (יט נא). אולם תיאור סכמטי זה מעורר לא מעט קשיים. הראשון שבהם כבר נרמז קודם: שני השבטים המרכזיים, שכל ההתנחלות נעשתה סביב נחלותיהם כתוצאה ממנה, נחלו לפני המיפוי, ומשיקולים אחרים, שחלקם נעוצים בהיסטוריה השבטית והלאומית. אמנם, המונח "גורל" נזכר גם שם, אולם ברור שאין גורל זה דומה לגורל הנזכר בהתנחלות שבעת השבטים האחרונים.

כבר הצביעו פרשנים על כך שסדר ההתנחלות בארץ תואם בקוים כלליים את סדר מסע הדגלים במדבר. למעשה כבר יעקב בברכותיו, ואחריו גם משה, מתייחסים לחלק מהשבטים ברמזים גיאוגרפיים ברורים: נפתלי מן הבשן, זבולון לחוף ימים, מאשר שמנה לחמו, דן יזנק מן הבשן, ועוד ועוד. העולה מכל אלה, שמקומם של השבטים כבר היה ידוע בקוים כלליים עוד לפני הטלת הגורל.

בחינת סיפורי השבטים בספר בראשית ובספרים אחרים, מעלה שאכן היתה כבר היאחזות בארץ עוד לפני ההתנחלות הרשמית. יהודה תוקע יתד בשפלת יהודה, מתחתן עם נשים משם, מתקשר עם בעלי צאן מעדולם ותמנה, מוליד את ילדיו בכזיב, ובכלל מנהל שם את משפחתו. על פי המסופר בספר דברי הימים (א ז כ-כד), יישובים של בני יוסף נבנו עוד בימי השעבוד במצרים, ובני אפרים החזיקו שם מקנה. הולדתו של בנימין בדרך אפרת (דרכים במקרא נקראות על שם תחנתם הסופית, כמו "דרך ארץ פלשתים"), במקום קבורתה של רחל ברמה, גם היא נעשית בנחלתו העתידית.

אם נרחיב את העולה מקורות שלשה שבטים אלה לכלל תפיסה כוללת, דומה שנוכל לשער כי למעשה נחלות השבטים כבר היו ידועות. אפשר שבחלקן כבר היו התיישבויות בפועל, מהן עוד קודם לכניסת יהושע וצבאותיו לארץ, כמו במקרה בני יוסף ואולי עוד אחרים, ומהן תוך כדי המלחמות וההתיישבות, דוגמת בני ראובן וגד. החלוקה הדיאכרונית של ספר יהושע נראית מנקודת מבט זו כסכמטית: תחילה מלחמת כיבוש ואחריה פעולת התיישבות, רצופות ואחידות. בפועל, כפי שעולה מן הסקירה שלעיל, היו הדברים מעורבים זה בזה, ומשכָם ארוך בהרבה מזה המתואר בסיפור.

גם הדעת נותנת שכך היו פני הדברים. מעת חזרתו של יעקב ארצה עם בניו, שרובם כבר היו גדולים, ועד לירידתם למצרים, חלפו עשרות רבות של שנים. כל הבנים הקימו משפחות ענפות, צברו רכוש, וגם אם נשארו במסגרת פטריארכאלית, לא היו יכולים לגור באותו מחנה קטן שאיתו באו ארצה. בודאי היתה כבר התפזרות יישובית, שנעזרה מן הסתם גם באותם יסודות באוכלוסיה שנספחו עוד קודם לכן למחנות האבות הקודמים. אפשר שמכל אלה נותרו בארץ מאחזים לא מעטים גם אחרי ירידת עיקר המשפחה למצרים, ובמשך תקופה לא קצרה נותר רושמם של שבטים אלה בארץ שהשאירו מאחוריהם. העליה ממצרים היתה באמת חזרה הביתה.

אף המדרש מספר כי הגורל הוטל רק כדי לאשר את שהיה ידוע כבר ממילא מראש:

ומעשה נסים היה בגורל: אלעזר בן אהרן מולבש אורים ותומים, וקלפי הגורל לפני יהושע שנאמר (יהושע יח, ו): "וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי ה'". ועד שלא יעלה הגורל אלעזר אומר ברוח הקדש: גורל שבט פלוני עולה שיטול ממקום פלוני. ויהושע פושט ידו ועולה, שנאמר (שם יט, נא) "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן". וזו היתה יתירה, שהיה הגורל צווח בשעת עלייתו: אני גורל פלוני השבט עליתי לו במקום פלוני. ומנין שהיה הגורל מדבר? דכתיב "על פי הגורל" (במדבר רבה כא ט).

אפשר שהמדרש מכיר בכך שהנחלות כבר היו ידועות. גם מבחינה זו אנו יכולים לחזור ולומר, כי סיפור החלוקה על פי הגורל הוא סיפור סכמטי, והוא נותן לתהליך ההתנחלות הריאלית את המימד האלוהי.

ההתיישבות הישראלית

בארכיאולוגיה המקראית של היום יש אסכולות שונות, הנחלקות ביניהן ביחסן למידת האמינות שהן מייחסות לסיפור המקראי על כיבוש הארץ. אולם אין חולק כי יישובי ההתנחלות הם יישובים מובחנים, בעלי אופי הניתן לזיהוי ברור. הדעות במחקר חלוקות גם על משך התהליך והתנהלותו באזורי הארץ השונים, וגם לגבי הפרשנות האתנית הניתנת ליישובי ההתנחלות, אולם בעינו עומד הזיהוי שלהם כיישובי התנחלות.

אלה הם המאפיינים העיקריים של יישובים אלה:

גודל. מדובר בקבוצת בתים לא גדולה, ברוב המקרים לא הרבה יותר מעשרים. פרשנות מסתברת לכך היא שמדובר בבית אב, מעין חמולה, הכוללת מספר משפחות גרעיניות, שהתיישבו ביחד.

מבנה. הבתים מסודרים במקרים רבים במבנה היקפי, ולרוב הם צמודים זה לזה. קירותיהם החיצוניים יוצרים מעין חומת הגנה על היישוב. המרחב הפנימי יוצר מין חצר, ובה נמצאו שרידי מוקדים ומתקני בישול ואפיה. חצר פנימית זו שימשה מן הסתם כמרחב החיים של הדיירים, בדומה לחצר הפנימית בשכונות ירושלמיות ותיקות, שעדיין ניתן למצוא עד היום. חוקרים מצאו הקבלה בין צורת יישוב זו לבין צורתו של מאהל בדואי, ומכאן הסיקו כי למעשה מדובר בנוודים לשעבר, שעברו לבניית קבע, אבל שימרו את צורת החיים המוכרת להם. תמונה זו תואמת את העולה מן המקרא.

בית אב

ארכיטקטורה. מתקופה זו והלאה ניכר טיפוס בית, ששמו המקובל במחקר הוא "בית ארבעת המרחבים". לבית זה, כשמו, ארבעה מרחבים: שלשה חדרים מקורים המסודרים בצורת האות ח'  מסביב למרחב לא מקורה, שמן הסתם שימש כחצר פנימית. הכניסה היתה אל אותה החצר, וממנה עברו אל החדרים. על פי שרידי הכלים שנמצאו שם, שימשו החדרים למגורים ושינה, והחצר שימשה למלאכות הבית השונות – טחינת הקמח, כביסה וכדומה. תכנון זה לא נולד יש מאין, ויש לו שרשים בבניה הכנענית הקודמת, אולם בצורתו זו הוא אופייני ליישובי ההתנחלות. מכאן ניתן אולי להסיק משהו על טיב הקשרים בין האוכלוסיה המתנחלת לבין היישוב הכנעני הישן, שלא היו רק יחסי עימות וניכור.

בית ארבעת המרחבים - ממצא ושחזור

כלים. הקרמיקה היא השריד היחיד כמעט לכלים באתרים ארכיאולוגיים בתקופות הקדומות, ומבחינת השרידים האלה עולה תמונה של קדרות פרימיטיבית למדי, חסרת עידון ושכלול, שעם זאת יש לה לא מעט צורות מובחנות ואופייניות. באלה נודעו במיוחד "קנקני שפת צוארון", שנמצאו כמעט בכל אתרי ההתנחלות ומשמשים ממש להגדרת היישובים והתקופה. גם פה ניתן למצוא שורשים בצורות שהיו נהוגות בין הכנענים.

 תזונה. קשה לדעת משהו לגבי תזונת התושבים, מכיון שמדובר מטבע הדברים בחומרים מתכלים, אולם ממצא העצמות מצביע על כך שבאתרי התנחלות לא היו חזירים. הדבר בולט מאד על רקע היישובים הכנענים שבהם נמצא אחוז ניכר של עצמות חזירים, ובמיוחד על רקע הממצא מיישובי הפלישתים, שבהם היה אחוז הבהמות האלה גבוה אף יותר.

פולחן. מעט מאד ידוע גם מן המקרא על הפולחן הישראלי בתקופה זו. בספר יהושע נזכר מקדש בשכם, שמן הסתם לא היה יותר מאשר אוהל ומזבח. האוהל מטיבו אינו משאיר שרידים, ומזבחות ובמות פולחן היו במקומות רבים ואינם מאפשרים זיהוי לאומי ברור; ככל הידוע גם הכנענים לא נהגו להקריב חזירים לקרבן, אף שלא נמנעו מאכילתם. על אף זאת, נעשו נסיונות למצוא שרידים למשכן בשילה, שעמד על תילו במשך מאות שנים וככל הנראה היה מבנה קבע ולא רק אוהל מיטלטל. עד כה אין תוצאות בתחום זה, למרות יישוב ההתנחלות המרשים שנמצא באתר.

סוגיה בפני עצמה היא המבנה שנמצא בחפירות בהר עיבל. חופר האתר, אדם זרטל מאוניברסיטת חיפה, טוען כי מדובר במבנה מתקופת הברזל הראשונה, היא תקופת ההתנחלות, ששימש זמן לא ארוך, והוא איננו מבנה מגורים אלא מתקן סגור וגדול שעליו הוקרבו קרבנות, כלומר מזבח. שרידי מוקדים סמוכים התפרשו כמקום סעודות פולחניות. תארוך האתר נעשה הן על סמך הממצא הקירמי כפי שנזכר לעיל, והן על סמך חרפושיות מצריות, שזמנן תחילת המאה השתים-עשרה לפנה"ס. מכיון שמקום זה נזכר במפורש בספר יהושע כאתר פולחן זמני של שבטי ישראל (יהושע ח ל-לה), הזיהוי הוא מתבקש. אולם רבו העוררים על זיהוי זה, מסיבות שונות. כאמור, עצם העדרותם של עצמות חזירים אינו יכול לשמש כעדות מכרעת, ואף על עצם הזיהוי כאתר פולחן יש חולקים. מכיון שאין יישוב סמוך שניתן לזיהוי כיישוב התנחלות, הממצא הזה עדיין פתוח לפרשנות.

סיכום

פרשת התנחלות שבטי ישראל והאחזותם בארץ ישראל היא מן הפרשיות הסבוכות ביותר מבחינה היסטורית. העדר ההנהגה המרכזית לאורך רוב התקופה הפך את התהליך עצמו למפוזר ובעייתי, כמו גם את תיעודו ותיאורו. קל הרבה יותר לנהל קרבות בזק, מאשר לתחזק את הנצחון בפעילות יומיומית שגרתית. הסיפור המקראי, בדרכו, תיעד את התהליך על שלביו השונים בצורה סכמטית ומופשטת במקצת, והרוצה לעמוד על ההשתלשלות ההיסטורית חייב לחלץ מתוך הסיפור את הנתונים העובדתיים ולסדר אותם על פני רצף וקצב ריאלי. כך חוזר הסיפור המקראי אל המקום שבו הוא מיועד להיות – מורה דרך ערכי, הנוטל אירועים ותהליכים מן העבר כדי להסביר לקורא, בכל זמן ובכל מקום, מדוע הוא נמצא במקום שבו הוא נמצא ומה עליו לעשות.

אחד הלקחים שניתן להעלות מפרשת ההתנחלות הוא, שאין די בפעולות מזהירות ומבריקות, הירואיות ככל שיהיו, ומלאות אמונה ככל שיהיו. פעולות כאלה, מוצלחות מאין כמותן, רבה הסכנה שיהפכו את המעורבים בהן לזחוחי דעת ובוטחים בנצחונם, עד כדי עיוורון. אין תחליף לשגרת היומיום, למעשה הקטן, לפעילות האפורה, המכה שורשים ומעמיקה אחיזה.

איך באמת הוקמה מדינת ישראל

הקמתה של מדינת היהודים במחצית השניה של המאה העשרים – מחקר היסטורי

דומה שהגיעה העת להסיר מעט את צעיף המסתורין והמיתוס מעל האירועים שהובילו להקמתה של מדינת היהודים, ולבחון את המקורות השונים המספרים על הקמתה באור ביקורתי ומדוקדק יותר. נעבור על הדברים סעיף אחר סעיף.

התאריך.

דומה שבתחום זה רב הבלבול במיוחד. מקורות שונים מציבים תאריכים שונים לשנה שבה הוקמה הישות היהודית החדשה. התאריכים המסתמנים מתוך בליל המקורות הם אלה: 1917, שהמקורות שמציינים אותו מספרים סיפור שמדבר על מסמך היסטורי מטעם האימפריה הבריטית; 1947, תאריך שקשור בתעודות המציגות אותו למסמך היסטורי של ארגון בינלאומי, שחברה מרכזית בו היתה אותה אימפריה בריטית; 1948, תאריך המקושר במקורות למלחמה פלאית ולמסמך אחר, "הצהרת העצמאות", מסמך שנועד כנראה במכוון להזכיר את הצהרת העצמאות של ארצות הברית, גם היא מדינה שהתנתקה מן האימפריה הבריטית. תאריך זה קשור לשמו של מנהיג מיתולוגי בשם "דוד גרין" או "בן גוריון"; 1967, תאריך המקושר למלחמה פלאית עוד יותר שהביאה תוך פחות משבוע להכנעת כל צבאות ארצות ערב, שאוכלוסייתן בערך פי מאה מאוכלוסיית אותה מדינה; ו1977, תאריך הקשור לתחילת שלטונו של מנהיג מייסד בשם "מנחם בגין" (שלשאלת זהותו נגיע מאוחר יותר), גם הוא מנהיג שעיקר פעילותו הרשומה בכתובים קשורה למלחמה בבריטים. כידוע, במקורות הרשמיים נעשתה הרמוניזציה של כל המקורות כולם לסיפור אחיד, בשלבים הדרגתיים, שדרך פלא אירעו כולם בתאריכים דומים אלה.

דומה שמבין תאריכים אלה נוכל לפסול כבר בתחילת הדיון את 1948. זהו תאריך חריג, שאיננו משמר את הסיומת "7", שכל המקורות האחרים מצביעים עליה בעקביות; דומה שהדבר נעשה כדי לקשר את הקמת המדינה ל"אביב העמים", שאירע ב1848. התאריכים הדומים בלי ספק השפיעו על מחברי מקור זה וגרמו ל"שיפוץ" התאריך, כדי להוסיף תוקף בינלאומי להקמת המדינה. גם המסמך המכונה "הצהרת העצמאות", נועד כנראה לאותה מטרה. לא רק חריגות התאריך היא בעייתית, אלא גם היעדר האלמנט האנטי-בריטי המפורש. עדיין יש לברר כיצד נוצר מיתוס זה לפרטיו, אולם בינתים נניח לשאלה זו.

מבין התאריכים הבאים, 1917 נראה מוקדם מדי. מכיון שרוב המקורות מקשרים בין הקמת המדינה לתוצאות מלחמת העולם השניה, יש לפסול תאריך זה. ייתכן שנסיבות היווצרותו קשורות לרצון לעגן את הקמת המדינה בתחילת הכיבוש הבריטי, ולמתן מעט את היסוד האנטי-בריטי, שכבר הוזכר לעיל. 1947 נראה לא סביר, מכיון שהוא חל שנתיים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השניה, שהעם היהודי יצא ממנה מוכה עד עפר. גם הערכות האוכלוסיה באותה תקופה – פחות מחצי מיליון יהודים בארץ – אינן מאפשרות קבלה של תאריך זה, כל שכן ניצחון שלהם לא רק על אוכלוסיית הארץ הערבית שהיתה רבה מהם, אלא של צבאות ערביים נוספים.

נותרו 1967 ו1977. שניהם באים בחשבון, ויש לציין כי אף 1967 נקשר במקורות אחדים לשמו של אותו מנחם בגין. אמנם הסיפורים שונים לחלוטין – 1967 קשור לסיפור ניסי על מלחמה בלתי אפשרית, בעוד 1977 הוא פרוזאי וסביר הרבה יותר; מצד שני סוף שנות הששים היו שנות מהפכים בכל העולם המערבי, וייתכן שעל רקע זה התאפשרה הקמתה של הישות המדוברת. הדעת נוטה, איפוא, לכיוון 1967.

המנהיג.

שם המנהיג קיים במספר גירסאות: דוד גרין, דוד בן גוריון, וכאמור, מנחם בגין. ברור שמדובר באדם אחד (מקרה דומה אירע גם לאיש הצבא ידין/דיין, המצביא הארכיאולוג, שקיבל גם הוא דמות כפולה). הדבר ברור גם מדמיון השמות – "גרין" ו"בגין" נבדלים ביניהם באות אחת בלבד – וגם מכינויים הזהה בפי הכפופים להם, "הזקן". יש לשער שהשם "דוד" הוא שם טיפולוגי, כדי לאזכר את שמו של דוד המלך, מקים המלוכה המיתולוגית מימי המקרא. גם "בן גוריון" נראה ככינוי חסר שורשים; לפי כל המקורות הן בגין והן גרין נולדו במזרח אירופה, ושם כזה לא היה קיים שם כלל. ההרמוניזציה הציונית הרשמית טענה כי השם המקורי היה "גרין", וכי "בן גוריון" היה השם שהמנהיג בחר לעצמו; בכך ביקשה המסורת להציב אותו בשורה אחת עם מלכי העולם העתיק במסופוטמיה ומצרים, שנהגו לבחור לעצמם שם אחר לאחר עלותם לשלטון, וגם של האפיפיורים ברומא שנהגו מנהג דומה. ייתכן שפעל כאן גם מודל "בר כוכבא", שגם הוא שם של מנהיג מיתולוגי שמעולם לא נשא שם זה באמת, ורק המסורת המאוחרת, שביקשה לפאר את שמו, שינתה את שמו המקורי שהיה מחמיא הרבה פחות. אמנם הכינוי "גרין" מזכיר יותר את הכינוי "גוריון", ולכן באמת אפשר ששמו המקורי של המנהיג היה מנחם גרין. מכל מקום, דבר זה איננו ודאי לחלוטין.

מהלך האירועים

כאמור לעיל, שני אלמנטים עיקריים מתוארים בספרות התקופה: אלמנט משפטי, שבמרכזו מסמך הצהרתי, ומלחמה. המיתוס הציוני הרשמי ההרמוניסטי, שהוזכר לעיל, סיפר על מלחמה פלאית אחת בשנת 1948, של כחצי מיליון תושבים שגברו על צבאות עדיפים עליהם במאות מונים, ועל עלייה פתאומית בכמות האוכלוסיה תוך שנתיים שלוש עד כדי הכפלת האוכלוסיה ואולי עד פי ארבע (נראה שהקושי שבקבלת הסיפור הזה הביא לתיקון בסיפור, ולהוספת דיווחים על רעב גדול בארץ לאחר מכן, שנודע בשם הקוד "צנע", שנראה כי מקורו האטימולוגי הוא "צינה", כלומר קור; אכן, הדיווחים המטאורולוגיים מספרים על מזג אויר קר מאד בשנת 1950, שנתיים בלבד אחרי אותה מלחמה פלאית. נראה שהדבר עשוי להסביר מעט את הבלבול בעניין). לאחר מכן סופר על מלחמה פלאית נוספת ב 1967, שארכה פחות משבוע ובסופה הכפילה המדינה את שטחה פי ארבע, ועל הגירה נוספת ארצה של מיליוני בני אדם בעקבות כך.

האבסורדיות שבמיתוסים אלה ניכרת לעין. נראה שאכן התחוללו מלחמות בתהליך ההקמה, אולם אין לשער שהסדר היה "מלחמה ואחר כך התפוצצות אוכלוסין". כל המודלים הידועים לנו מצביעים על סדר הפוך: עלייה גדולה בכמות האוכלוסיה מביאה למלחמות ולשינוי זהות אתנית של שטח. סביר להניח שגם כאן כך אירע, והדבר יעמיד בפרופורציות סבירות גם את הנצחונות – שהן כנראה עובדה היסטורית – במלחמות המדוברות. כמו כן יש להניח שגם כאן מדובר במלחמה אחת בלבד ולא שתים, וסיפור שתי המלחמות גם הוא תוצאה של הרמוניזציה של המקורות הסותרים.

תאריכה של המלחמה הראשונה, הקשור למקור של 1948, גם הוא בעייתי, שכן בשנת 1948 עדיין שלטו הבריטים בארץ, ולא סביר שהם היו נותנים לאירועים כאלה להתרחש, ומכל מקום לא בסמיכות זמן כה הדוקה.

הנתונים בשטח

למיטב ידיעותינו, סוף שנות הארבעים בארץ היו דומות למדי מבחינת התרבות החומרית לתחילת שנות הארבעים, ולמעשה גם שנות החמישים לא ראו שינוי גדול. מוצרים חדשים ועיצובים חדשים, כמו גם כלי יבוא רבים, מופיעים בצורה מסיבית בארץ רק בסוף שנות השישים. גם הממצא מירושלים מצביע על תאריך דומה – עד לשנות הששים היתה העיר עיר קטנה ונחשלת, ודאי לא כזו שמתאימה להיות בירת מדינה. לעומת זאת, מסוף שנות הששים חל זינוק מרשים בעיר, מפעלי בניה רבים מופיעים, והאוכלוסיה גדלה מאד. גם זה מצביע על כך שרק החל מתקופה זו ניתן לדבר על מדינה שירושלים היא אכן בירתה.

חפץ אופייני לתקופה הישראלית; נמצא בכל אתרי התקופה

הצעת שחזור

אם ניאחז בעובדות, דומה שנוכל לשחזר מהלך כזה: במשך שנות הכיבוש הבריטי של הארץ, שאכן החל ב1917, חלה עלייה מתמדת ואיטית באוכלוסיה היהודית בארץ, שהגיעה ככל הנראה לשיוויון עם האוכלוסיה הערבית סביב שנות החמישים (לא ציינו כאן מסורת על מלחמה נוספת ב1956, בשל קרבתה הגדולה מדי הן למסורת המלחמה של 1948 מצד אחד והן לזו של 1967 מצד שני). מכיון שבשנים האלה כבר נחלשה האחיזה הבריטית בארץ, כבר לא היה מי שימנע את העימות בין שתי האוכלוסיות. אירועים אלה הובילו להתנגשויות דמים מקומיות באיזורים שונים בארץ בזמנים שונים; חלקן הסתיימו בנצחון יהודי, חלקן לא (לזה קשורה אולי מסורת המלחמה של יום כיפור, יום אבל במסורת היהודית, שנהגו לצום בו). יש להוסיף לתיאור זה את העובדה כי במקומות רבים בעולם התחוללו בשנות הששים המאוחרות מהומות, ובהן ידועות בעיקר אלה שבצרפת ובארה"ב, ולכן לא גילו מעצמות העולם עניין מרובה במתרחש בחבל ארץ נידח זה ולא התערבו בנעשה בו. לאחר מספר התנגשויות כאלה, שארכו כמובן שנים רבות ולא ימים ספורים, התחזקה הישות היהודית והתארגנה דייה בכדי להקים מדינה.

מנהיג המהלך הזה היה כנראה אותו מנחם גרין או בגין, שעל פי מקורות אחדים היה משפטן בהשכלתו, ועל כן היה אותו מהלך כרוך באישור בינלאומי ובהצהרה רשמית, כדי לתת תוקף למהלך ולהשיג הסכמה בינלאומית. חלק מהמהלך כלל את קביעת ירושלים כבירת הישות החדשה, פיתוחה ובנייתה. לאור הערכת כל הנתונים ושקלולם, מאורעות אלה כנראה אירעו סביב שנת 1967.

נוכל לסכם ולומר, שעתה כנראה ניתן לתאר בצורה מדוייקת ומדעית יותר את האירועים המעניינים באותה תקופה, שהיתה כנראה הירואית מעט פחות מהמתקבל מהמיתוס הרשמי, ולסכם כי הקמתה של מדינת היהודים אירעה בשנת 1967, לאחר גידול אוכלוסיה הדרגתי והתנגשויות צבאיות אחדות, ובמרכז ההקמה הרשמית עמד מנהיג בשם מנחם גרין.

שמיני: ההצגה חייבת להימשך?

לאחר חצי שנה של הכנות, במעמד קהל רב ונרגש, בשיאו של טקס חנוכת המשכן, מכה האסון, ושני בניו של אהרון הכוהן, שהיום הוא יומו הגדול, נספים לפני ה'. המקרא, כדרכו, סותם את רגשות גיבוריו ואינו מגלה מה בליבם. התגובה הרועמת ביותר היא "וידום אהרון", אבל את שאירע בלבו הוא שומר, עד שאיננו יכול יותר:

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה - וְהִנֵּה שֹׂרָף. וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת-עֲו‍ֹן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהוָה! הֵן לֹא-הוּבָא אֶת-דָּמָהּ אֶל-הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה; אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי! וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה - וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?

כך, פשוט: אמנם ה' ציוה לאכול את החטאת במקום הקודש, אבל הלא קרה משהו, לא? אינני יכול.

נחלקו חכמים על מה התווכחו אהרון ומשה. הרמב"ן אומר "ומשא ומתן של הלכה היה", ובכך הוא מסכם את דעתם של כמה וכמה מפרשים ההולכים בעקבות מקורות חז"ל (בבבלי מסכת זבחים, פרק "טבול יום", דף ק"א), ובהם גם רש"י. מחלוקת הלכתית היתה בין אהרון למשה, האם דינן של קדשי שעה דומה לדינם של קדשי דורות, לגבי כהן שמתו מוטל לפניו. 

אבל פרשנים אחרים התמקדו באמירה הרגשית: "ותקראנה אותי כאלה, צרות ודאגות בעבור מות הבנים, ולא יכולתי לאכול" (ראב"ע, וכמוהו רשב"ם). קריאה כזו מתמקדת בסיטואציה הדרמטית, שבה האב השכול, שבניו טרם נקברו, עומד מול אחיו, מנהיג האומה, שמפעל חייו – הקמת המשכן וחנוכתו - עומד בפני סכנת קריסה. משה חרד לגורל כל הבניין, וסטייה מכללי הטקס, שההכנות לקראתו ארכו למעלה מחצי שנה, עשויה להיות נקודת שבירה, ויש למנוע זאת בכל מחיר. מולו עומד אהרון, שכל עולמו הצטמצם ברגע לחוויית השכול הפתאומי, האיום והבלתי מוסבר; לא הטקס והמעמד מדברים אליו עתה, אלא הרגע הזה, שבו עולמו האישי חרב עליו באחת. והוא איננו יכול להמשיך כאילו לא קרה דבר.

וכך עומדים זה מול זה, נציג ההיסטוריה, הנצח, ההלכה המופשטת, הרעיון והאידיאה בטהרתה, מול נציג האדם באנושיותו השברירית והחד פעמית, ששמחותיה הקטנות וכאביה האישיים הם כל עולמה. האדם מישיר את מבטו אל ההיסטוריה, וההיסטוריה משפילה את עיניה. "וישמע משה, וייטב בעיניו".

במילים אלה נקטע סיפור הטקס. לא שבים אליו יותר. אולי התפזר העם, איש למבוכתו, אולי עוד התגודדו מסביב למקום האסון העשן עדיין, מנסים להבין, אבל המסך ירד על ההצגה ולא עלה עוד. מאוחר יותר, בפרק ט"ז, יורה הקב"ה כיצד לעשות זאת נכון – לא להתפרץ פנימה עם מחתות ואש וקטורת, אלא להתכונן היטב, בהקרבה ובהטהרות ובוידוי, ולהיכנס רק עם חומרי הגלם אל לפני ולפנים, ורק שם להעלות ענן. אבל כאן, כבר לא עת עבודה היא. "ותקראנה אותי כאלה, הייטב בעיני ה'?"

אסון המכביה. האם ההצגה היתה חייבת להימשך?

מבחינות מסויימות, ההיסטוריה המקראית כולה זרמה אל הרגע הזה. משכן לאל בתוך עמו היה צריך להיות שיא היציאה ממצרים, מטרת הברית בין עם לאלוהיו, השראת השכינה כפי שלא היתה מעולם. דווקא שם, במרכז המרכזים של הסיפור, שבו אמורות היו להיפגש כל דמויות הדרמה – משה, הכוהנים, העם ואלוהים – מזדקף איש אחד, באנושיותו הדומעת, ומפסיק את הדרמה בשיאה. ואלוהים נענה.

דרמה מעין זו חזרה על עצמה, במימדים אחרים, עם העלאת הארון לירושלים של דוד המלך. באמצע התהלוכה מכה שוב אסון, ואחד ממלווי הארון נספה. הפעם ככל הנראה אין מדובר בקרובי משפחה של דוד, אלא בכוהנים שהתגוררו בקרית יערים, אבל תגובתו של דוד דומה: "וירא דוד את ה' ביום ההוא ויאמר איך יבוא אלי ארון ה'". עם זאת, היא נעדרת את הרגש והשכול הישיר שנזעקו בתגובתו הדוממת של אהרון, השותק ואינו אוכל מהזבח. אי אפשר לזהות שם שום התרסה או אי מילוי מצווה, וכולה קבלת הדין. לסיפור ההוא יש גם המשך, המבקש לשקם את אוירת השמחה, ועל אף שסופו נעכר שוב, בגלל מריבת דוד ומיכל, דומה שעצם העלאת הארון הסתיימה, אחרי דחייה של שלושה חודשים, בשלום.

דומה שתופעה כזו אינה חוזרת במקרא שוב: אדם העומד מול הצו האלוהי ומפר אותו מפני שאיננו יכול אחרת. מפרי צו אלוהי מטעמי נוחות או אינטרסים או פוליטיקה רבים הם במקרא, ואפילו יונה, המסרב להינבא, איננו נוהג כך מטעמים שבאנושיות רגשית אלא להיפך, כנראה מטעמי אידיאולוגיה, ועל כן מובל בעל כרחו אל הנבואה, ברוח ומים ודג גדול. לאהרון שמורה פה, לעומת זאת, זכות המילה האחרונה.

האם יכולה התגובה הזו להאיר באור אחר את מעשהו של אהרון בעגל הזהב? האם גם שם לא עמד בו ליבו כנגד העם המתוסכל ואובד הדרך, והוא מתנדב להכין לו תחליף זמני כדי למנוע את ייאושו? האם פשוט שוב לא עמד בו ליבו כנגד סבל?

איננו יודעים. אבל אם אכן כך הוא הדבר, הרי שמתברר לנו להפתעתנו, שרכות הלב, שאיננה עומדת בלחץ, שמגמדת את הנצח לעומת הזמני, את השכינה לעומת מות הבנים, שהרגש האנושי חזק בקרבה מרגש המשמעת הקשוחה, היא התכונה שמבקש האלוהים בכוהן שיעמוד לשרת לפניו. כביכול, אדם שאיננו יודע את הכישלון, את אי היכולת לעמוד במשא הכבד מכתף אנוש, לא הוא האדם שיוכל להביא את בשורת הסליחה. לא האדם הגדול מהחיים, החי את הדרמה האלוהית, שעיניו בנצח, הוא זה שיעמוד במקדש לכפר על בני ישראל לפני ה'. אדם כזה יכול להיות מורה דרך, מנהיג עם כתפים רחבות שמסוגל להחליט החלטות הרות גורל, אבל האיש אשר יבחר בו ה' לכוהן הוא בן אדם. על חולשותיו, על כשלונותיו, על מכאוביו ושמחותיו ועל מעידותיו. 

(עוד על פרשת שמיני:

http://misgav.blogspot.co.il/2013/04/blog-post.html

ועוד אחד:

http://misgav.blogspot.co.il/2012/04/blog-post_11.html)