בשלח: על צומת עולמות

פרשת קריעת הים, והשירה שאחריה, הם צומת בין עולמות. לפניה היה העם ברשות מצרים ותחת השפעתה התרבותית; משם והלאה פניו לעצמאות. מצרים כמעט ותיעלם מסיפורי הנדודים, למעט בסיפורי ההתמרדויות המבקשים לחזור לבית העבדים. לא רק איזכוריה ייעלמו, אלא גם ביטוים וציורי דימויים שלפני כן נתקלנו בהם על כל צעד ושעל. אבל העצמאות הזו אינה תלושה מהקשרי זמן ומקום. מדובר סוף סוף בחזרה לשורשים; והשורשים האלה נטועים במסופוטמיה מחד ובכנען מאידך. עוד נראה את עולם החוק המסופוטמי מהדהד בפרשיות החוק במקרא; אולם עולם השירה המקראית, שר כמו ששרו בכנען רבתי.

כבר עמדו חוקרים על כך שסיפור היציאה, הדברים שמספרים לפרעה והמרדף, בנויים במתכונת סיפורים מצריים דומים על המלך השומע על התמרדויות ויוצא להילחם באויביו. במיוחד נזכר בהקשר הזה קרב קדש; באמצע המאה השלש עשרה יצא רעמסס השני לסדרת קרבות נגד המלך החתי מוּוָאתָלי, על השליטה בכנען וסוריה. קרב מכריע שנערך בקדש שעל נהר הארנת (האורונטס) מסופר במפורט בכתובות ובציורי מקדש רעמסס, ומספר כיצד הצליח המלך בגבורתו כי רבה להפוך את קערת הקרב על פיה ולהביס את אויבו. בפועל כנראה הדברים היו פחות מלהיבים[1], אבל לאחר סיום סדרת הקרבות חתמו המעצמות על חוזה שביתת נשק וחלוקת אזורי השפעה, תוך סימון גבולות ביניהם; החוזה ידוע בשם "חוזה הכסף", שני עותקיו נמצאו – המצרי והחתי (החתי נמצא בחפירות חתושה, בירת האימפריה, במרכז אנטוליה), וגבול ההסכם עבר בצפונה של ארץ ישראל, פחות או יותר על פי גבולות פרשת מסעי, שכנראה שורטטו לפי מפות הגבולות הבינלאומיים של אותה תקופה כנהוג גם כיום. סיפור קריעת הים עוקב אחרי דרכי הביטוי של הסיפור ההוא, ואם אכן רעמסס הוא הוא פרעה היציאה, כי אז האירוניה רבה עוד יותר – התבנית הסיפורית מתהפכת על פניו של המלך המצרי, כמו כל סיפורי לידת משה ומכות מצרים. הרבה מהביטויים שבהם מתואר ה', מתואר בהם בכתובות המצריות פרעה עצמו: היד החזקה, חרון אפו המכה באויבים, טביעת האויבים בים, הקריאה "אתה לוחם גדול, אין כמוך"[2].

רעמסס השני מסתער על החתים בקרב קדש. תבליט קיר ממקדשו שבאבו סימבל

אבל השירה עצמה, עם כל האלמנטים המצריים שבה, היא כבר במתכונת שירת כנען. גילוי אוגרית, בראס שמרה שבחוף הסורי, העלה מהאדמה שירות עלילה רבות, בנויות בתקבולות ובצלעות, בצמדי דימויים ובמבנים מספריים וספרותיים דומים מאד למבני השירה המקראית, וזמנם מחציתו ראשונה של האלף השני לפנה"ס – דורות רבים לפני יציאת מצרים. הנה למשל קצת משירת המלחמה הכנענית ובה מתוארת האלה ענת, לוחמת צמאת דם:

וַתַכֶּה בָּעֵמֶק / תַּהֲרֹג בֵּין קִרְיָתַיִם,

תִּמְחַץ לְאֻמִּים הַיּוֹשְׁבִים לְחוֹף- יָם / עִם צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ, תַּצְמִית בְּנֵי אָדָם.

כְּכַדּוּרִים יִתְגַּלְגְּלוּ רָאשִׁים תַּחְתֶּיהָ / יָדַיִם כְּרוּתוֹת כְּלַהֲקַת אַרְבֶּה עָלֶיהָ

 כְּלַהֲקַת אַרְבֶּה, כַּעֲרֵמוֹת קוֹצִים / תַּעֲרֹם הָאֵלָה כַּפּוֹת- יְדֵי- לוֹחֲמִים.

וַתֶאֱסֹר עֲנָת הַגֻּלְגָּלוֹת עַל גַּבָּהּ / תְּשַׁנֵּס כַּפּוֹת מֻתָּזוֹת בַּחֲגוֹרָתָהּ

 עַד בִּרְכַּיִם תִּתְבּוֹסֵס בְּדָם חַיָּלִים / עַד צַוָּאר תִּתְגּוֹלֵל בְּמְעֵי לוֹחֲמִים

 בְּמוֹט קַשְׁתָּהּ תְּגָרֵשׁ שְׁבוּיִים / בְּמֵיתָר הַקֶּשֶׁת תִּבְלֹם אוֹיְבִים.

כביכול, השחרור ממצרים לווה גם בשחרור מסממני תרבותה – חזרה ללוח השנה מבוסס הירח, חזרה לאורח חיי האבות הלא-עירוני, וכאן גם חזרה לעולם הספרות שננטש זה מכבר. את כל זה עשה העם תוך סעודה חגיגית בסגנון מצרי, שתסמל באופן אירוני את ההיפרדות לשלום גם ממעמד העבדות וגם מתרבות השפע המצרית. בעוד זמן לא רב יעלה העם מנבכי זכרונותיו גם את פולחן העגל הכנעני, וזה כבר יהיה צעד אחד יותר מדי. אבל עכשיו – שרים.

וגיבור השירה, והסיפור כולו, הוא הים.

התפנית הזו עשויה להיות לא רק ספרותית ערכית וחינוכית, אלא גם היסטורית. העם היוצא ממצרים הכיר את מסורות הבריאה שלו עצמו, ומן הסתם גם סיפורי בריאה אחרים בעולם. באלה היה הים רָשות לעצמה, בעלת עוצמה אדירה, שהאלים מחוייבים להילחם בו אם רצונם לשמר את שלטונם. אמנם, בישראל אולי לא היו סיפורי הניצחון על הים אלא דרך התבטאות מושאלת, שנועדה, כאמור, להמחיש את העוצמה שהופגנה בבריאה, אבל גם ביטויים ספרותיים דרכם להשפיע. ועל כן כשהגיעו בני ישראל אל הים לא ראו בו מה שאנו רואים היום, מכשול מים ותו לא, אלא מבחן של ממש ליכולתו של האל החדש שזה עתה נגלה עליהם, וכמובן גם לכוחו של משה האיש ההולך לפניהם ומטהו בידו. לפיכך מסתבר שהם ראו בקריעת הים ניצחון, כוח, עוצמה, ולא רק חסד אלוהים על יוצאי מצרים, דהיינו עליהם עצמם. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" לא מפני שהצילם, אלא מפני שהוכיח את כוחו. ואכן, ביטויים רבים בפרקי תהלים, המעבדים מחדש – ואולי מישן? - את סיפור היציאה ממצרים, משתמשים בביטויי כוח והתגברות: "ראוך מים אלוהים ראוך מים ויחילו", בפרק ע"ו, או "ויגער בים סוף ויחרב" בפרק ק"ו, או "הים ראה וינוס" בפרק קי"ד. כשנאמר בשירת הים "וברוב גאונך תהרוס קמיך תשלח חרונך יאכלמו כקש", אנו מבינים את החרון כיוצא על המצרים; אבל כשהפסוק הבא יוצר הקבלה בין האויבים לבין הים, ואומר "וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים", אין אנו יודעים אם אין "רוח אפיך" אלא המשך והשלמה ל"חרונך", ואין זה אלא הביטוי "חרון אפך" המפורק לשנים, בכל חלק כלפי אויב אחר, והאם אין כאן הד של עימות עם הים, כזכר לאותם ביטויי בריאה.

אולם סיפור היציאה, כפי שהוא לפנינו, ובסופו של דבר גם השירה, אינם משתמשים באלמנט זה, אלא לכל היותר ברמז קלוש. מטרת הסיפור כאן היא החסד וההצלה. לכן גם אין מקום לספר כאן על מרדם של ישראל על הים, כפי שיסופר בתהלים ק"ו "וימרו על ים בים סוף", או על סירובם להשליך את אלילי מצרים, כפי שיספר יחזקאל בפרק כ'. השאלה החשובה, ממש כמו במקרה סיפורי הבריאה שלא סופרו, היא מקומו של האדם בסיפור, לא תפקידו של אלוהים. מהי חוויתו הבסיסית של אדם העומד לפני אלוהיו – היראה או האהבה? על מה מתבססת האמונה, ומתוך איזה מצב נפשי היא באה: מהכרת הטוב או מההכנעה? יש מקום לזה וגם לזה, אך דומה שבשני המקרים התורה מטה את הכף לטובת התחושה ההרמונית והכרת הטוב, ובכך קובעת, כי תנאי מוקדם ליכולת להאמין אמונה שלמה היא היכולת לדעת לומר תודה. 

---

[1] כך מראה איתמר זינגר, החתים ותרבותם, ירושלים תשס"ט, עמ' 70-71

[2] יהושע ברמן, לפאר את הניצחון, מוסף שבת, מקור ראשון, 3.4.15.

על היסטוריה, הוכחות וסיפורים

מכיון ששאלת העדר העדויות החיצוניות ליציאת מצרים עולה מדי שנה לפחות פעמיים - בקריאת סיפורי ספר שמות ולקראת פסח - אתרום כאן את תרומתי לנושא . 

בעולם העתיק לא כתבו היסטוריה. למעשה, הראשונים שסיפרו על עצמם סיפור ראשית, השתלשלות קורותיהם ואיך הפכו לעם ומה קרה להם כעם, הם אנחנו. לפנינו עמים סיפרו הרבה סיפורים; אבל אלה היו בעיקר סיפורי אלים וגיבורים. 

ברור שגם המקרא איננו ספר היסטוריה במובן המודרני. אין לו עניין לתעד הכל ולנתח את כל הגורמים הריאליים שהביאו מצב זה או אחר. המקרא מבקש להעביר מסר, של אלוהים ואדם ויחסיהם בעולם, ולצורך זה הוא משתמש בחומרים היסטוריים וטווה מהם סיפור רציף. מחקר מדוייק יכול שימצא שאנחנו היינו מדגישים אלמנטים אחרים או מסדרים את הסיפור אחרת, אבל כאמור המסר הוא העיקר והכל משועבד לו.

אבל בעמים כל זה איננו. מלכים תיעדו את קורותיהם, לעתים שנה אחר שנה, כדי לפאר את שמם. חכמים כתבו סיפורי מעשה. פקידים ולבלרים כתבו פרוטוקולים. אפשר מכל זה לשחזר סיפור היסטורי רציף ולהציא מידע רב ערך, אבל אין כאן כוונה ללמד קורות תקופה או עם או רעיון. 

וכך, לעתים, ההיסטוריה איננה מספרת או מפני שאין לה מה לספר, אבל גם מפני שלא נתנו לה לספר.

**

אתן דוגמה, שאולי מוכרת.

היה במצרים מלך בשם אחנאתון. הוא היה פרעה מצרי שמשל באמצע המאה ה14 לפנה"ס, במשך כעשרים שנה. פרעה זה ביצע מהפכה רבתי בסדרי הממשל והדת של האימפריה הותיקה ביותר בעולם בזמנו, המסודרת ביותר והקשיחה ביותר;  הוא הדיח את האל הקודם והמליך אל חדש, סוג של אל יחיד (טוב, לא בדיוק, אבל לא זה העניין כאן), והסתכסך כמובן עם כל הממסד הישן של ממלכתו. המהפכה היתה עמוקה ויסודית; פולחנים קדומים נאסרו; טכסים חדשים חוברו; אוירה חדשה הופצה ברחבי הממלכה. האמנות השתנתה, החברה השתנתה. מקדשים חדשים נבנו. פולחן חדש נוסד.

והוא לא פעל בחלל הריק. נותרו לנו ממנו מאות התכתבויות עם מלכי האיזור. כולם הכירו אותו, כולם כתבו לו, כולם שיחרו לפתחו, ואין ספק שכולם ידעו גם ידעו מה הוא חולל בארצו. משל למה הדבר דומה, לטראמפ. אין מי שלא יודע על האיש שעלה משולי הפוליטיקה והפך אותה על ראשה - והוא מושל רק שנה!

אבל ראו זה פלא. איש לא ידע על האיש ופעלו עד לפני כמאה שנה כלל, גם אחרי שכל תולדות מצרים כבר נחשפו ופוענחו והובררו כשמלה. מתברר שכהני מצרים עברו לאחר מותו, ובאופן שיטתי פשוט מחקו את שמו ממצבות, עמודים, היכלות ובניינים, ולא נותר זכר. כלום. נאדה. גורנישט. אילולא חשף פיטרי במקרה בסוף המאה התשע עשרה את מה שהסתתר מתחת לכפר פלאחים נידח ועני בשם אל עמארנה, איש מאתנו לא היה יודע על כל הפרשה הזו דבר. 

איך זה ייתכן? מלך מאדירי הארץ, עשרים שנה, הפיכה רבתי במצרים - מצרים! - ואיש אינו כותב עליו, איש אינו מתעד, איש אינו רומז לקיומו בממלכות האחרות, שאנו יודעים בבירור שעמדו איתו בקשרים?

ייתכן. 

**

כמובן, יש עוד גורמים שעשויים למנוע תיעוד, מעבר לחוסר עניין או התנגדות: העדר תנאים להשתמרות (הדלתא של הנילוס היא מקום לח), אולי אי זיהוי רמזים מתחת לאפינו, ובכלל, ארכיאולוגיה ללא טקסטים - ואלה נמצאים תמיד רק באקראי - אינה יודעת לספר סיפור או לתעד אירוע, אלא רק עקבות בחומר. לעתים אין באפשרותינו להוכיח דבר מעבר לזיקה לריאליה, ובמקרה של טקסטים - לעולם ספרותי. 

אז מה קרה ביציאת מצרים?

אין לנו אלא הסיפור המקראי. אין לנו הוכחות חיצוניות לקיומו. יתר על כן: אין לנו בטחון שאנו יודעים איך לקרוא את הסיפור, מה מביטוייו לפרש כדווקא ומה כביטוי ספרותי, האם באמת "לא נותר עד אחד" מחיל פרעה, ואיך היו הדברים בדיוק.
אבל לדבר אחד אי אפשר להתכחש: הסיפור הזה הוא הסיפור המכונן, החזק ביותר, המסופר ביותר, בכל המקרא ולמעשה בכל ההיסטוריה היהודית. זו חוויית יסוד עמוקה ובסיסית. אין לה תיעוד, ולפיכך כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח - כלומר, מותר לפאר ולדרוש ולמצוא רמזים ולשער השערות. בעיקר, מלמדים אותנו חז"ל, מצווים אנו למצוא הקשרים רחבים לסיפור: מעבודה זרה לעבודת ה', מעבדות לחירות, מגלות לגאולה. את הפרטים המדוייקים כנראה לא נדע, אבל את זאת כן נדע: היינו שם, חווינו את זה, ויצאנו משם.

בֹא: מה באמת קרה במצרים?

אחד הוא יחזקאל, מבין כל ציירי המקרא, בפרטנותו הריאליסטית עד אכזריות, בתשומת הלב שאינה מכסה ואינה מסתירה דבר, בלשונו הבוטה והמכה ללא רחם, בצבעוניות הפסיכודלית של תיאוריו, בסירובו ליפות את המציאות ולהאדיר את העבר על המיתוסים המכוננים שבו. הוא שוחט הפרות הקדושות המקצועי הראשון של המקרא. הנה תיאורו את ייסודו של עם ישראל, את גאולתו הראשונה, זו שאנו מרבים לתאר ולפאר ולקשט מדי שנה בצבעי פסטל מלטפים (פרק טז):

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן-אָדָם, הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלִַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ. וְאָמַרְתּ: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית. וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים. שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה - וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ, עֶדִי...

כל התיאור הלא מחמיא הזה של גאולת ישראל לא בא אלא כדי לשמש הקדמה לתיאור מפורט עוד יותר, של בגידתה של יהודה, המתוארת בצבעים עזים עוד יותר תוך כדי פירוט מדוקדק של מעשים ודימויים מיניים, שגרמו לחז"ל להרהר בפרסומו של פרק זה.

עם זאת, על פי רשימת ההפטרות של הרמב"ם אכן משמש פרק זה כהפטרת פרשת שמות, שבה מתחיל סיפור הגאולה. ולא עוד, אלא שפסוק אחד מפרק זה אף נקרא על ידי כולנו בהגדה של פסח: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי".

בעוד שבפרק זה אין יחזקאל אומר שכוונתו ליציאת מצרים, במקום אחר (פרק כ') הוא כבר מזכיר את האירוע במפורש:

בֶּן-אָדָם, דַּבֵּר אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים? חַי-אָנִי אִם-אִדָּרֵשׁ לָכֶם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם, הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן-אָדָם? אֶת-תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל, וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. בַּיּוֹם הַהוּא, נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֶל-אֶרֶץ אֲשֶׁר-תַּרְתִּי לָהֶם, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ,צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת. וָאֹמַר אֲלֵהֶם: אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וַיַּמְרוּ-בִי, וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ; וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם, בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם, אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאֲבִאֵם אֶל-הַמִּדְבָּר.

גם פה דבריו מפורשים, והפעם ללא דימויים מביכים, אלא המציאות עצמה: ישראל שבמצרים עובדי עבודה זרה היו, ועבודה זרה מצרית דווקא. ולא עוד, אלא שסירבו לחדול מעבודה זו, אף במחיר גאולתם; והקב"ה, כביכול, נאלץ להוציאם נגד רצונו, למרות שלא היו ראויים לכך, כדי למנוע את חילול שמו, כלומר את הפרת שבועתו שלו.

איזה סיפור סיפר יחזקאל הנביא לילדיו בהגדה של פסח בליל הסדר? על איזה מיתוס מכונן ביקש לחנך את עם ישראל? הלא אם לקחת מהעם את סיפור הגאולה ממצרים, מבית העבדים, שכולו חוויית חירות ושחרור משעבוד, והחלפת אותה בחוויית סירוב ובקשת אלוהים אחרים, כי אז מי אנו ומה חיינו? אכן כנענים אמוריים וחתיים היינו ונשארנו, כפי שזעק יחזקאל בפרק טז?

 

 

 

האמת חייבת להיאמר, שמהבחינה ההיסטורית סיפורו של יחזקאל נראה אמין יותר מהתדמית ההירואית והפסיבית-משהו, של הגאולה הדרמטית של ספר שמות. זו שבה מככבים גם השבועה לאבות וגם ישועת המשועבדים, ובה ממלא עם ישראל תפקיד של נסיכה במגדל המחכה לנסיך על כנפי רוח, שבא במטהו ובידו המונפת על מצרים ועל אלוהיה, ומוציא אותה במרכבת מלחמתו דרך הים הנקרע מפניו אל אופק ההבטחה. סביר מאד שהערב רב של ההמון מטושטש הזהות, שבא מכנען לפני מאות בשנים בתוך המון ערב רב אסייתי אחר, שרוחו כבדה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ראה באדוניו המצרי את היישות הנערצת, כדרכם של עבדים שנולדו לעבדות. פולחן משלו הלא ממילא לא היה לו בירושה מאבותיו, ואף מסורות חז"ל – שאולי באו בעקבות נבואות יחזקאל – הכירו בכך שרובו אכן עובד עבודה זרה היה.

מבין השיטין מבצבצת הכרה זו אף אל עיני הקורא הזהיר של פרשיות הגאולה בספר שמות. אין התלהבות מהיציאה בשום שלב, ומיד לאחריה, על הים, קמה צעקה "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים".  אבל אין ספק שהאירועים המסופרים שם מאפילים על תחושה זו, והיא אינה שבה ומתעוררת בתודעה הלאומית אלא בדברי חכמים המאוחרים הרבה יותר, בדבר ההמונים שמתו במצרים ("וחמושים עלו בני ישראל") עקב העבודה הזרה שבידם.

אלא שדילמה זו אינה רק שלנו, הקוראים המתוחכמים-בעיניהם של לאחר שלושת אלפי שנים ומעלה. בני התקופה ההיא היו בעלי המעשה, והם עצמם הכירו בפער שבין הקורות אותם לבין החוויה המתבקשת. ועל כן הם עצמם נדרשו לעשות מעשה, ואף מעשה תיאטרלי, של קרבן וצביעת המשקוף בדם, כדי לקבע את תחושת החוויה. שהלא כלל גדול הוא: חווייה שאדם מתכונן לקראתה, ומעצים אותה במעשיו שלו תוך כדי התרחשותה, כוחה גדול הרבה יותר והיא נשארת בנפש לזמן ארוך. יעידו על כך כל בני הנוער הנוסעים לארצות המוות באירופה: המגיע לשם לאחר הכנה ולימוד, החוויה חזקה לאין ערוך ומשמעותית הרבה יותר משל הנתקל בה באקראי ללא הכנה מוקדמת.

ועוד זאת למדנו: בחינוך נכון, במעשה נכון ובהתכוונות נכונה, אין בכוחה של המציאות האפורה, מרופשת ומדממת ומכוערת ככל שתהיה, בכדי להאפיל על האמת ההיסטורית העמוקה שבה. על אף המולדות הכנענים והאמוריים, על אף "גועל נפשך", על אף העבודה הזרה הדבוקה בהרגלי החיים, יודע האדם בנפשו, יודע העם בנפשו, כי נגאל, וכי דבר לא ישוב להיות כשהיה, וכי הדרך חזרה למצרים כבר איננה.

ובעקבותיהם אף אנו שבים וחוזרים על המעשה התיאטרלי מדי שנה, כדי לחזור ולהזכיר לעצמנו, שאת המשמעות להיסטוריה אנו נותנים, ולא העובדות עצמן. וכל כולה של נבואת יחזקאל לא באה אלא לומר את זאת: דברים רבים קרו בעבר, מהם שסופרו ומהם שעדיין לא, אבל מי אנחנו באמת, לאיזה חלק מהעבר אנו מתחברים, מה מכל אלה יצר את תודעתנו העכשווית – אנו קובעים, במעשינו היום, ולא אותם מעשים שכבר חלפו מן העולם.

שמות: שינו את שמם או לא שינו?

אין במקרא נתונים המאפשרים תארוך מדוייק של סיפורי יציאת מצרים. לפיכך נאלצים החוקרים להסתמך על הריאליה המשתקפת בפרשיות הגאולה, על נסיבות החיים, על שמות המקומות ושמות האנשים, ועל האוירה העולה מן הסיפור. לרבים מהפרטים האלה יש מקבילות במצרים של ימי הממלכה החדשה, וליתר דיוק של ימי השושלת התשע עשרה. שושלת זו מלכה במצרים, על פי המקובל, במאות הארבע עשרה והשלוש עשרה לפנה"ס. גדול מלכיה היה רעמסס השני, שמלך 67 שנה, שכרת ברית עם מלכי החתים לחלוקת השפעה במרחבי הלבנט, ושבנה מבני פאר ומקדשים רבים. לאחרונה בוססה הכרונולוגיה של מלכי מצרים גם על בדיקות פחמן 14, שחזרו ואשרו את התארוך המקובל של ההיסטוריה המצרית. הסברה המקובלת מייחסת לימיו את היציאה, במיוחד לאור העובדה שבנו, מרנפתח, כבר מזכיר את שם ישראל בארץ כנען במצבת נצחון שהקים.

במלכותו של רעמסס נוצר צורך בכוח אדם רב וזול, לשם מפעלי הבניה הענקיים שלו. כמנהגה של מצרים, העובדים הזרים, חלקם שבויי מלחמה וחלקם מהגרים, שימשו מקור זמין ונוח לעבודות אלה. מושג העבדות היה מושג יסוד בחברה המצרית, ולמעשה כל אדם היה עבדו של הגבוה ממנו בדרגתו, אבל עבדי הבניה האלה היו בתחתית הסולם. עם זאת, כפי שעולה גם מסיפורי התורה, העבדים האלה החזיקו משפחות, תנאי חייהם היו סבירים, היו להם מוסדות ומנהיגים, ויחסי השכנות שלהם עם שכניהם המצריים אפשרו להם לבקש מהם אפילו כלי ערך ובגדים.

קהל העבדים העצום הזה היה הופך בסופו של דבר לחלק מן החברה המצרית. היו תקופות שבהן הגיעו שכבות ממוצא זר אף להנהגת הממלכה, וזכרם השתמר במסורות על החיקסוס שמלכו במצרים. למרות מוצאם הזר, התנהגו שליטים אלה כפרעונים מצריים לכל דבר. השעבוד היה לא רק בעל תועלת כלכלית למצרים, אלא שימש בדיעבד כמכשיר לטשטוש הזהות הלאומית של הזרים, עד להיטמעותם במצרים.

המקרא מדגים תהליך זה על ידי הימנעות מכוונת משימוש בשמות פרטיים בפרקים הראשונים של הספר. כביכול קהל העבדים הזה מחוסר פרצוף, מחוסר ייחוד ומחוסר זהות. אפילו הוריו של משה אינם נזכרים בשמם, אלא נקראים "בן לוי" ו"בת לוי" בלבד, ואת גילוי שמותיהם שומר המקרא לפרק מאוחר יותר. באופן אירוני, אחד מבני קהל אנונימי עצום זה נשלף מתוכו ומקבל שם משלו, ודווקא על ידי בת פרעה עצמה, שבשמה שלה המקרא איננו נוקב. נתינת השם הזו מסמלת את תחילת תהליך הגאולה.

מדרש ידוע מייחס את גאולתם של ישראל לעובדה שלא שינו את שמם. ואולם השם משה עצמו ככל הנראה מצרי היה, ואין הסברו "כי מן המים משיתיהו" אלא מדרש שם, כפי שמופיע במקרא במקומות רבים; גם אֶחיו, אהרון ומרים, נושאים שמות מצריים, וכמוהם חור ופינחס וגם פוטיאל יש בו רכיב מצרי, כולם בני אותה משפחה. ראוי לציין שאבותיהם עוד היו נושאי שמות שמיים, והם עצמם כבר שבו ונתנו לבניהם שמות עבריים, ואף משה עצמו עשה כן. אפשר לומר שהעם כבר היה על סף היטמעותו במצרים, ודור האבות כבר נתן לבניו שמות מצריים. השמות העבריים של הדור הבא משקפים כבר התעוררות לאומית מחודשת.

גם בדורות מאוחרים יותר ואף בעמים אחרים ניתן להבחין בתופעות דומות. כתובת מעקרון, משלהי ימי המלוכה, נוקבת בשמו של מלך העיר, אכיש שמו, שהוא שם פלשתי מסורתי; אולם כל אבותיו עד דור רביעי נשאו שמות שמיים, דוגמת יעיר ופדי ואדא. פפירוס שנמצא במדבר יהודה משלהי ימי שיבת ציון מכיל רשימה שאנשיה נושאי שמות מקראיים דוגמת יהונתן ושלמיה, אולם אבותיהם נקראים שפנה וגרפא, שמות ארמיים מובהקים. כל אלה מעידים על תקופות של התעוררות לאומית.

אם אכן כך הדבר, כי אז משה לא התחיל תנועה של חזרה לשורשים. מסתבר שהתעוררות כלשהי כבר ניכרה בקהל העבדים הזה עוד קודם לשיבתו של משה למצרים. משה עצמו מודע לדבר, ואיננו יודע מה יאמר לזקני העם, שמסורות העבר עדיין חיות בקרבם. תפקידו של משה הוא לתת פרצוף להמון האנונימי הזה, להנחיל לו כיוון ומשמעות.

זוהי, אם כך, משמעות הזעקה לאלוהים, שקדמה להתגלות למשה. העם אכן גילה בתוכו סימני התעוררות, זהותו שבה לחיים דוקא בתוך עמקי טשטוש הזהות, ורק אחר כך נענה גם הקב"ה לתפילותיו. והמנהיג, גדול ככל שיהיה, איננו אלא המוציא לפועל של כוחותיה הכמוסים של האומה.