תרומה: אבולוציית המקדשים

השבוע חל יום דרווין הבינלאומי. המחשבה האבולוציונית היא היום התובנה הבסיסית של כמעט כל ענפי המדע והמחקר. מכיוון שאינני ביולוג אלא חובב ארכיאולוגיה, ומכיוון שהשבוע גם יקראו את פרשת תרומה, הקדשתי פוסטים במשך השבוע ברשת החברתית לאבולוציה של המקדשים באיזורנו. עתה, עם תום השבוע, עולה האוסף כולו כיחידה אחת.

המקדש הראשון לשבוע זה:
מקדש הנמרים, שנחשף בבקעת עובדה. זהו מתחם פתוח ומגודר, שבתוכו חפורים באדמה בורות זבח. בפינת המתחם איזור מגודר נוסף, ובו מספר מצבות - עמודי אבן בלתי מעובדים; החופרים מתייחסים לחדר זה כ"קודש הקודשים". את שמו קיבל המקדש בשל צורות נמרים שעוצבו באבנים קטנות על הקרקע. 
המקדש מתוארך, על פי פחמן 14 בשרידי קרבנות מבורות הזבח, החל מהאלף הששי לפנה"ס.

מתחם המקדש: בורות הזבח וחדר המצבות.

המצבות, מוקפות גם הן גדר נמוכה

הנמרים; יש גם ראם אחד...

יום שני:
ליד עין גדי נחשף מתחם פולחן מן התקופה הכלקוליתית, מן האלף הרביעי לפנה"ס. המתחם מוקף גדר אבנים, והוא כבר מורכב יותר, וכולל מבנה שער, שני חדרים ומתקן עגול שהדעות חלוקות על מטרתו (מים? עץ?). אין יישוב המקושר למתחם מסתורי זה, אבל יש מי שמקשר את ממצא כלי הנחושת המדהימים מנחל משמר, בני התקופה, לנטישתו של המקדש. המטמון מוצג היום במוזיאון ישראל, והוא מכיל מאות פריטי כלי נחושת טקסיים, באיכות מדהימה, עד כדי כך שהמגלים היו משוכנעים בתחילה שמדובר בממצא מהתקופה הרומית...

מתחם המקדש בעין גדי

המטמון

יום שלישי:

לקראת סוף האלף הרביעי לפנה"ס נכנסה ארץ ישראל לתקופתה העירונית הראשונה, תקופת הברונזה הקדומה. נוסדו יישובים גדולים ומבוצרים, שבנייניהם מעידים על הירארכיה ועל מרכזי שלטון, כגון ארמונות, מחסנים, מפעלי מים. בין מבני העיר הופיעו מתחמי המקדשים. אלו מבנים הקרובים בתכניתם למבני המגורים האפייניים של התקופה, ויש שהם מופיעים בזוגות; לעתים משולבים במתחם מגודר. נפוצה תכנית המקדש שבחלקו הקדמי - אולם הכניסה - שני עמודים טקסיים (יכין ובועז, זוכרים?). לפני המבנה ממוקם המזבח - עגול או מרובע; בתוך המבנה לעתים ניצבת מצבה או פסל. במגידו, שממנה התמונות והתכניות, נבנו המקדשים שוב ושוב באותו המקום, כשתכניתם משתנה מפעם לפעם לפי אופנת הזמן, במשך אלפיים שנה ויותר.
הווה אומר - בתוך העיר קודש מקום אחד ושמר על קדושתו גם כשהתחלפה האוכלוסיה, השפה והתרבות, ואולי גם הפנתיאון כולו. האלים העתיקים, אלי הטבע, עדיין שמרו על מקומם, ומחוץ לערים המשיכו מתחמי הפולחן הפתוחים להיות פעילים; המקרא מעיד על פולחן גבעות ועצים, ובעולם היווני אנו יודעים על חורשות ומערות מקודשות. אבל אליהם נוספו עתה אלי העיר והמדינה. הדת התמסדה, קיבלה פנים חברתיות, ואלים חדשים, אלי שלטון ומלחמות, עלו לבמה לצד אלי הטבע, הפריון והמות או החיים. הם כבר גרו בבתים דמויי ארמון, בתוך העיר, בקרב מאמיניהם.

המקדש והבמה שלפניו

מבט על המקדש בחפירתו

תכניות המקדשים, זה מעל זה, במהלך התקופות

יום רביעי:
בתקופת הברונזה התיכונה, מראשית האלף השני לפנה"ס, נכנסת הארץ לימיה הכנעניים. המידע הכתוב אודותיה מתרבה והולך, ואולי יש בידינו כבר לדעת למי סגדו תושבי הארץ, אם אכן כתבי אוגרית משקפים נאמנה את עולמם הדתי. זהו העידן העירוני השני הגדול של הארץ לאחר קריסתה של תרבות הברונזה הקדומה, ובעריה הגדולות והמבוצרות של הארץ מוקמים המקדשים באותם המקומות ובאופנות חדשות. גדלים אחרים, עיצוב מעט שונה לעתים; חדרי "דביר" פנימיים עם במות מוגבהות, בורות "גניזה" מלאים בשרידי עצמות, חרסים ומנחות; ומתחמי מצבות גדולים, שגם מצבותיהם גדולות וגבוהות. פולחן המצבות נכנס העירה והופך להיות חלק מנוף העיר. 
מה סימלו המצבות? מי יודע. חוקרים שנטו לראות בהן סמלי אלוהויות עשויים לחפש בהן עתה דוקא סמלי שבטים שבאו בברית, דוגמת "שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל", ולהסביר בכך את מיקומם החדש של מתחמי המצבות, אבל, כאמור, בהחלט ייתכן שזה חלק מהאבולוציה של המקדשים. העיר והשלטון פורסים את חסותם גם על הפולחן הפתוח.
בתמונות: מקדש ומתחם מצבות מחצור של תקופת הברונזה התיכונה. מצבות שחורות ולבנות, שליד כל אחת מהן אבן שוכבת ושטוחה, מן הסתם להקרבת מנחות, ובקרבתן אגן (החופרים עדיין מחפשים מקדש שאולי היה צמוד למתחם); ומתחם המצבות מגזר, ממרכז התל, שגם על ידן אגן גדול וחלול, אולי לנסכים ונוזלים אחרים.

המקדש הדרומי בחצור, תקופת הברונזה התיכונה. קירותיו העבים מעידים על גובהו הרב. בקידמת האולם - נישה, במרכז בור גניזה.

מתחם המצבות בחצור

מתחם המצבות בתל גזר

שבוע המקדשים, כמעט הסוף:

בתקופת הברונזה המאוחרת (המחצית השניה של האלף השני לפנה"ס, עד תחילת המאה השתים עשרה) מייצג המקדש בחצור את שיא האופנה הכנענית, שהגיעה לשיאי פאר ועיצוב, בעזרת מסורת וקשרי חוץ ומסחר ענפים. ידין מצא את מקדש המצבות, כשהוא הרוס ומנותץ - הוא ראה בזה את מעשה ידי הישראלים. מספר מצבות, חלקן נושאות סמלים ומעוצבות (ובזה הן שונות ממצבות העבר הגולמיות) ניצבו כשלפניהן טס מנחות גדול, אך הפעם הן ממוקמות בתוך קודש הקודשים של המקדש, ולצידם פסל אל שידיו פשוטות למנחה. אריות בזלת שמרו על פתח המקדש, מסכות פולחניות נמצאו זרוקות על רצפתו. בחפירות החדשות מצאו שרון צוקרמן ז"ל ואמנון בן תור יבדל"א ארמון טקסי עצום ומפואר, עם במה בפתחו, לפי מיטב האופנה המקובלת בסוריה של אותה תקופה, ודעותיהם נחלקו האם זהו ארמון טקסים או מקדש של ממש; כך או כך, המרחק איננו גדול (בתמונות מצורף תרשים הארמון). המקדשים הכנעניים נמצאים בפיסגתם. 

דביר המקדש בחצור: שורת מצבות, אחת עם תחריט ידים מתפללות לירח; טס מנחות; בצד שמאל פסל, שנמצא כרות ראש

אחד מאריות הבזלת ששמר על המקדש

מסכת חרס ששימשה לפולחן

תכנית "ארמון הטקסים" - אולי מקדש נוסף; מסיבי, מפואר, בחצרו במה גדולה, ושני העמודים מלפני אלף שנה עודם עומדים בתוך אכסדרת הכניסה להיכל. מאחור - הדביר

יום אחרון, ערב שבת "תרומה":

ובינתיים, מהדרום, עושה את דרכו מקדש עץ ובד מיטלטל. שבטי ישראל אינם שבטי הנודדים הראשונים בהיסטוריה, אבל שבטי הנודדים שידע האיזור היו להם מקומות קבע מקודשים: הרים, בקעות, שדות פתוחים, ובהם הקימו את מקדשי המצבות שלהם. עוד בשלהי התקופה הרומית, אלפים רבים של שנים אחר כך, ישובו שבטי המדבר בסיני ויכתבו את כתובותיהם בכתב נבטי באותו ההר, חזור וכתוב, ויקדישו את כתובותיהם לאלים המקומיים: אלבעלי, אלעוזא, דושרא ודובך. אבל כאן יש לנו שבט של נודדים, שמסורותיו העתיקות אומרות לו שהוא בא מתרבות עירונית רחוקה; שבט שיש לו אל, אבל לאל הזה אין ייצוג חומרי; שבט שיש לו מקדש, אבל למקדש הזה אין מקום קבוע. שבט שיש לו מקדש, אבל האל איננו גר במקדשו. בלב המקדש, במקום שאצל כל האחרים שוכן שם צלם האל או מצבה שמסמלת אותו, יש ארון, ובארון יש לוח אבן עם כתובת, והכתובת היא חוזה, ברית. ברית בין אל לבין עם. לא היה דבר כזה בהיסטוריה, לא לפני כן ולא אחרי כן. כביכול, לאל הזה אין בית, אבל יש לו משרד, שבו שמור העתק החוזה. וכך יהיה גם כשייבנה

מקדש במתכונת כנענית, וגם כשיאבד הארון עצמו. מקומו יישאר ריק, כמו ספר שאבד, שמקומו בכוננית מחכה לו שישוב.

ויקהל-פקודי: לאן נעלמה השבת

פרשיות הסיום של ספר שמות עוסקות כולם במשכן ובהקמתו, ובראש שתי הפרשיות האלה עומדת מצוות השבת:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. 

הפרשיה הקצרה הזו, הפותחת את פרשיות הקמת המשכן בפועל, אינה אלא חזרה על פרשיה מקבילה, המסיימת את הוראות הקמת המשכן שנאמרו למשה ע"י הקב"ה בהר סיני, ממש לפני סיפור העגל, שקטע את רצף פרשיות המשכן (בפרק לא):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ,  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.   וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם... כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת".

כלומר, משה פותח כאן במה שסיים שם. הוראות הקמת המשכן למשה הסתיימו במצוות השבת, ומשה, המביא לעם את ההוראות ששמע בהר, פותח במצוות השבת. וכבר למדנו מפיו של משה זיידל (חוקר המקרא והלשון, שהיה ממקורביו של הראי"ה קוק), כי בכל מקום שהמקרא רוצה להיזכר בכתובים שקדמו, הוא מביא אותם בסדר הפוך, כיאסטי. כך למשל אומר משה "הודיעני נא את דרכיך" (שמות לג יג) ודוד עונה כהד "דרכיך ה' הודיעני" (תהלים כה ד); וכך עונה פרק תהלים "לא יהיה בך אל זר... אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים" (פא י-יא) אחרי עשרת הדברות "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ ב-ג), ועוד מאות דוגמאות כאלה. הכלל הזה הוא למעשה כלל ציטוט, שהוא גם כלל היזכרות: הנזכר בדבר כביכול נזכר קודם בזנבו, והזנב הזה חוזר וגורר אחריו את יתר הנושא. אף כאן, משה המצטט את דברי ה' שנאמרו אליו, מתחיל במה שסיים ה', במצוות השבת.

מצוות השבת היא איפוא כמין מסגרת למלאכת המשכן כולה. מה מלמדת המסגרת הזו על המשכן ועבודתו?

כאן המקום להיזכר, כי נושא נוסף בתורה גם הוא עומד בסימן השבת. בפרשיות המפרטות את מצוות המועדים, התורה פותחת במצוות השבת: בויקרא כ"ג " דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ,  שַׁבָּת הִוא לה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם"  , ובבמדבר כ"ח "בְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי-כְבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ, עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל-עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ". גם כאן וגם שם, המצוות הפולחניות העיקריות – קרבנות וחגים – פותחות בשבת. כביכול, יש צורך מתמיד להזכיר, לפני כל פעולה פולחנית, את מצוות השבת.

כתות המדבר של ימי הבית השני למדו מכאן את הדבר המתבקש: השבת חשובה מהמועדים וגם מקרבנות החגים למיניהם. לפיכך עמדו וסידרו את לוח השנה כך, שלעולם לא יבוא חג בשבת, כדי שלא תיווצר התנגשות בין מצוות השבת למצוות המועדים. לצורך זה יצרו לוח בן 364 יום, המתחלק בדיוק בשבע, כדי שכל החגים יפלו לא רק באותו תאריך אלא גם באותו יום בשבוע בכל שנה ושנה. כך חג השבועות לעולם יצא לשיטתם ביום ראשון (כהלכת הצדוקים), ועל כן גם ספירת העומר תתחיל תמיד ביום ראשון. הדבר הזה היה חשוב להם כנפשם, ומשלא התקבלה דעתם במקדש, קמו ופרשו מכלל ישראל.

מגילת "מקצת מעשי תורה" מקומראן, ובה מפורט לוח השנה המיוחד של הכת

הפרושים וחז"ל לא כך למדו. ולא זו בלבד שלא הקדימו את השבת למקדש, אלא עשו הפוך: השבת דוחה רק את מלאכת הקמת המשכן, זו שאינה נוהגת לדורות, ואילו עבודת המשכן והמקדש דוחה שבת. למעשה, המקום שבו היתה השבת מורגשת הכי פחות, היה המשכן, וביום זה הבעירו אש, שחטו, צלו, אפו ונגנו כרגיל, ומלאכות דרבנן –שבסופו של דבר קובעות את צביון היום יותר ממלאכות דאורייתא – כלל לא נהגו בו. בסופו של דבר, לא המשכן נמצא למד מהשבת, אלא השבת נמצאה למדה מהמשכן, ואת מלאכות השבת אנו מגדירים על פי מלאכות המשכן, בגלל צמידות הפרשיות בתחילת פרשתנו. עד היום הזה אנו אומרים בקידוש של שבת "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית, תחלה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים". יש בשבת שלשה דברים – מעשה בראשית ויציאת מצרים, הנזכרות שתיהן בעשרת הדברות, ותחלת המועדות, כלומר פתיחת פרשיות החגים; ואילו את היות השבת תחלה וסוף למעשה המשכן איננו מזכירים כלל.

השבת נותרה, איפוא, רק בבחינת קריאת כיוון ערכית: בבואכם לעבוד את ה' עבודה שבפולחן, בקרבנות וחגים כאחד העמים שמסביבכם, זכרו את השבת. זכרו מי ברא אלה, זכרו מי הוציאכם ממצרים ולמה, זכרו את המטרה. אל תתנו לעבודת האלוהים להשכיח מכם את האלוהים, אל תתנו לה להשכיח מכם את ייעודכם כבני אדם, כפי שקרה בפרשה הקודמת וכפי ששוב ושוב יקרה גם בעתיד.

ומחלוקת חז"ל והכתות? זו מלמדת אתנו, עד כמה עלינו להיזהר גם מהערכים היפים, ולזכור לעגן את כולם בחיי המעשה. ואם שנת החמה וחדשי הלבנה אינם תואמים לוח בן 364 יום, היה תהיה התנגשות בין שבת לחגים. אי אפשר לעקם את המציאות בשם אידיאות מופשטות, וחובה עלינו להוריד את האידיאה היפה אל קרקע המעשה, גם אם הדבר יכריח אותנו לפשרות וליצירת מדרשי הלכה. חיים שאין בהם אלא ערכים יפים, סופם שגם ערכים יפים לא יהיו בהם. 

תרומה: בין משכן למקדש, או: בין אוגרית לירושלים

על חוף הים התיכון, בקרבת ראס שמרה של ימינו, צפונית ללטקיה שבסוריה, שכנה בימי קדם העיר אוגרית. העיר נודעה למרחוק, ומלכי המזרח הקדום הזכירו אותה בכתובותיהם. ואכן, החפירות שנערכו שם בשנות השלושים של המאה העשרים, חשפו עיר גדולה למדי, שפרחה במאה החמש עשרה לפנה"ס, וריכזה בתוכה נציגות מתרבויות שונות. סביב ארמון העיר נמצאו כמה ספריות, ובהם לוחות טין כתובים בשפות שרווחו בעולם באותה תקופה – אכדית, חתית וכד'; אבל החידוש הגדול היו לוחות הכתובים בשפה שטרם נודעה עד אז, והחוקרים קראו לה, על שם העיר, אוגריתית. השפה הזו קרובה לעברית ולכנענית, אולם היא מגלה סימני קדמות בשפע עיצוריה – עשרים ושבעה במספר – ובצורות דקדוקיות כאלה ואחרות.

השפה האוגריתית נכתבה בשיטה מיוחדת: כמו האכדית, הסופר האוגריתי השתמש בחרט שהוטבע על לוח הטין הרך ויצר צורות של יתד, ששילובן בצירופים וזוויות שונות יצרו מילים; אלא שסימני היתדות לא היו סימני הברות כמקובל במסופוטמיה, אלא אותיות של ממש, המייצגות עיצורים (מלבד האות א', שנכתבה בשלש צורות לשלש תנועות שונות). עד היום חלוקות הדעות על מקורו של הכתב הזה, והאם קדם לכתב הציורים האלפביתי שהתפתח אז בכנען, הדרומית יותר, ובכך היווה את האלף-בית הראשון בעולם, או להיפך, למד ממנו.

רבים מהטקסטים האוגריתיים שנמצאו הם שירה, שמתוכה עלה עולם המיתולוגיה הקדומה של כנען רבתי במלוא צבעיו וצליליו. בבת אחת נזרק אור גדול על עולם שלם, שעד אז היה ידוע רק דרך רמזים סתומים במקרא, שלא שש להכביר פרטים על האלילות שבעיניו היתה תועבה, או דרך סופרים הלניסטיים מאוחרים, שיותר משביקשו לתאר את דת כנען ביקשו להפוך אותה למתקבלת על דעת הקורא היווני. במקרא אנו שומעים רק באקראי על ריקודי כהני הבעל ועל הלגלוג שלגלג עליהם אליהו: וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. הסופרים ההלניסטיים בנו את עולם האלים בדומה לעולם המיתולוגיה האולימפית. שמות אלים אחדים נודעו מהמקרא ומספרות העולם העתיק, וזהו.

מכתבי אוגרית עלה עולם שלם של אלים ועלילותיהם, שלראשונה נתנו הקשר לביטויים רבים במקרא, שעד כה אי אפשר היה אפילו לדעת שהם רומזים למשהו מחוץ למקרא. אלים כמו שחר ושלם, אל ועליון, חכמים וצדיקים כמו דנאל, ומיתוסים על מלחמות בין בעל לים או על יחסים בין בני אלים ובנות אדם שבסיפורי אוגרית, נקשרו לשמות מקומות, ביטויים שיריים וספרותיים ודמויות מסתוריות שבסיפורי המקרא. כל העולם המקראי, שעד כה הכרנו רק את צמרתו, החל לגלות את שורשיו הספרותיים. אף שירת המקרא וספר תהלים התבררו כשירה הכתובה על פי כללי השירה הכנענית הקדומה, על תקבולותיה וביטוייה ודימוייה.

מקום מיוחד נודע באוגרית למחזור סיפורי בעל וענת, שעמד במרכז הפולחן המקומי. ששה לוחות – שעל סדרם המדוייק יש דעות שונות – מספרים סיפור מרתק על מלחמת אחים ועל יחסי משפחה סבוכים ואנושיים מאד במשפחת האלים. אל, אבי האלים כולם, הוא ראש המשפחה, ודמותו מצטיירת בסיפור זה כקצת חסר אונים מול בניו הלוחמניים; בעל וענת, האח והאחות שהם גם זוג מיני לכל דבר, לוחמים על הבכורה נגד ים ונגד מות, אל המוות והשאול. מות גובר על בעל, אבל אחר כך מצליחה ענת אחותו להעלות אותו מהשאול.

יש קירבה בין סיפור זה לסיפורים שרווחו במקומות אחרים במזרח הקדום; במסופוטמיה לחמו דור הבנים בדור האבות וסילקו אותם לחלוטין מהבמה. במצרים לחמו אחים זה בזה, וגם שם מעורבת אחות בסיפור ההצלה. אבל לסיפור האוגריתי גוון מיוחד משלו, שמן הסתם נעוץ בתרבות האוגריתית ובמושגיה המיוחדים לה.

עלילת הסיפור מתחילה בתסכולו של בעל, שאין לו בית ככל האלים: "הן אין בית לבעל כמו לאלים וחצר כמו בני אשרה". הדבר חורה לו במיוחד על רקע בניית ביתם של יריביו, ים ואלים אחרים. בעל הוא בעל יומרות שליטה בעולם האלים, ובית - שככל הנראה המקדש שלמטה מייצג אותו - הוא כנראה מסממני השלטון ההכרחיים. אבל בניית בית, גם בעולם האלים, אינה כה פשוטה, ויש צורך לקבל לשם כך רשות מאל, אבי האלים הזקן, היושב "במבוכי נהר, במוצאי אפיקי תהומות". שליחים נשלחים אל אל, ובעיקר "הבתולה ענת, יבמת לאומים". היא נוקטת באמצעי שכנוע לא עדינים במיוחד, ומאיימת על אל בהורדת שיבתו בדם. בבקשה תומכים גם אלים אחרים, ובראשם "אשרת-ים", אשתו של אל, ובסופו של דבר ניתנת הרשות:

"ויתן קולו מבין העננים, שלח לארץ ברקיו: בית ארזים יכללנו, בית לבנים יעמסנו".

הרשות ניתנת, הבית נבנה בצמחים ובזהב וכסף ואבנים יקרות, וגם "לבנון ועציו, שִֹריון וארזיו המובחרים", ובסופו של ויכוח ארוך גם חלונות נקרעים בו, והעלילה ממשיכה הלאה, למותו של בעל ולתחייתו.

רגע אחד, בית ארזים?

*

 וַיְהִי, כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ; וה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב, מִכָּל-אֹיְבָיו.   וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה.   וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ, כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה,  כִּי ה' עִמָּךְ.   וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא,  וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד,  כֹּה אָמַר ה':  הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?  כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן.   בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים? (שמואל ב ז)

אכן, ביתו של דוד נבנה מארזי הלבנון בתרומת ידידו חירם, אבל הביטוי הזה, "בית ארזים", שלא נכתב קודם, לא נבחר כאן במקרה. דוד מוטרד מזה שלאלוהיו אין בית, והוא מבקש לבנות לו "בית ארזים". את כל מעשיו הקודמים – העלייה לירושלים וקביעת ביתו בה, ואף העלאת ארון האלוהים לעיר – עשה ללא שאלה בה'. אבל בניית בית אינה יכולה להיעשות סתם כך, ויש צורך לבקש בשבילה רשות. ושאלת הרשות עצמה מנוסחת בלשון, שמבהירה את רקע המעשה: ביתו של האלוהים הוא סמל שלטון. לכך מכוון הביטוי "בית ארזים", ולכך מכוונת כל בקשת הרשות. דוד מתכוון לשלטונו של האלוהים, אבל נתן, בשם ה' עצמו, מזהה פה אולי משהו אחר מתחת לפני השטח, ותשובתו שלילית:

וְהִגִּיד לְךָ ה', כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ ה'.   כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת-מַמְלַכְתּוֹ -  הוּא יִבְנֶה-בַּיִת לִשְׁמִי.

אמנם בבית ארזים אתה יושב, דוד, ודאגתך לה' נוגעת ללב, אבל עדיין אין לך בית. "בית ארזים" אתה קורא לביתך, ואת ארון האלוהים אתה מעלה ומושיב לידו, ובלי ספק, גם אם לא נאמר הדבר במפורש, יעזור הדבר לשלטונו של דוד עצמו. אבל לא הארזים בונים בית. לא בית הארזים בונה שלטון. האוהל והמשכן מספיקים בהחלט, וסממני מלכות אינם מלכות, ואם ה' לא יבנה עיר, שוא שקד שומר. כשיבנה ה' לך בית, והבית הזה לא בית אבנים יהיה ולא בית ארזים יהיה כי אם בן על כסאך, כלומר בית שייבנה באופן פרדוקסלי כשאתה כבר לא תהיה בין החיים ולא תזכה ליהנות ממנעמי שלטונו, רק אז אפשר יהיה לדבר על בית ארזים גם לה'. כי אז לא יהיה בית הארזים הזה סמל לשלטון, אלא לברית.

מכיוון שבישראל, שלא כמו בעמי הקדם, לא שלטון מבקש האל, אלא ברית, ויותר מכך – הוא מבקש ששליטי עמו ילכו גם הם באותה הדרך. אדם ועם, שיהיו שותפים לקב"ה בבניית העולם: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". 

יתרו: חוק הלאום

דומה שבין אומות העולם העתיק, האומה הראשונה שהציבה רעיון בבסיסה היתה האומה הישראלית. בהר סיני הכריזה האומה "נעשה ונשמע"; זהו ערך היסוד, אנחנו אומה העומדת בברית עם אלוהי עולם למען ממלכת כהנים וגוי קדוש. שאר המסגרות המדיניות של תקופתה קמו מתוך צורך השלטון, ומכל מקום מעולם לא מצאנו בהן הכרזה דומה. 

האמירה הזו איננה רק ספקולציה היסטורית שנעשתה באיחור כשיכתוב של היסטוריה עתיקה, אלא היא משקפת מציאות חיים. בכל העמים אשר סביבותינו, המלך ושלטונו היו היסוד. ממנו החוק, ממנו הערכים, הוא הערך. במקביל, גם דתות המדינות האלה הציבו את השליטה ביסודם, ורוב אלי העולם העתיק היו אלים-מלכים בעולמם העליון, שלעתים קנו את שליטתם בו במלחמה עקובה מדם אלים אחרים או מפלצות קדמוניות. הערצת הגבורה, הכמיהה לבטחון, השאיפה לסדר ברור והירארכי עמדה ביסוד הקמת המסגרת הלאומית המדינית, ולעתים העולמית. המסע אל ההיסטוריה החל בשליט, במלך, בגיבור ובהערצת ההמונים.

לעומתם, הסדר המקראי הוא מהפכה ללא תקדים, ולמעשה גם ללא המשך. איש לא הלך בעקבותיה. ההכרזה כי הברית עם האל עומדת ביסוד חיי העם והלאום, ומכוחה נוסדת מערכת שלטון למען אותה הברית, והיא תיכתב ותשכון בחיקו של המלך בכל עת, וממנה יסוד סמכות החוק, אין לה מקבילות. הרעיון הזה הוא הרעיון המרכזי המפעם בכל ספרי המקרא ובכל רבדיו ובכל תקופותיו. אף אותו המלך המיוחד בתולדות העולם העתיק, פרעה אחנאתון עובד השמש בן המאה הארבע עשרה לפנה"ס, שנטש את רעיון השליטה הכוחנית למען רעיון רוחני גבוה יותר, לא הגיע עם החידוש הזה שלו אל העם, אל הברית הכוללת, אל החוק, אל התחדשות כל רעיון המדינה המצרית.

בשל כך, נעדרת התרבות המקראית את יסוד הערצת הגיבור, ואף המבקשים לראות בספרי המקרא ההיסטוריוגרפיים יצירי עטם של סופרי חצר מגוייסים, לא יוכלו להתעלם מהביקורת חסרת התקדים והמקבילות שהוטחה בכל מלך שעלה לשלטון בישראל. גדול המלכים והאהוב שבהם הואשם בגילוי עריות וברצח וקולל קללת עולם בחרב שלא תסור מביתו; החכם שבהם הואשם בעבודה זרה ובהרס ממלכתו שלו; והצדיקים שבהם הביאו כמעט תמיד לחורבן ממלכתם עד עברי פי פחת.

בעקבות ההצהרה הזו ממשיך חומש שמות ומציב את שאר יסודות הקיום הישראלי: מערכות שליטה, חוק ומשפט, ומוסדות. מערכת השליטה מוצבת בהיסוס מה: הירארכיה שיפוטית/צבאית, שפקידיה מתמנים על סמך כישורים ולא רק על סמך מוצא שבטי ומעמד. כידוע, לא נחלה מערכת זו הצלחה מרובה. המסגרות הדומיננטיות המשיכו להיות אלו השבטיות, וסמכויותיהן לא הוגדרו מעולם בצורה ברורה – תערובת של סמכויות שיפוט, הנהגה צבאית, פוליטיקה המבוססת על מוצא ומעמד חברתי בצד שוויוניות בסיסית של חברת נוודים. מכל מקום, המערכת שמציעה פרשת יתרו גם היא באה מכוח הברית, וחוזרת אליה כל העת: בקדקוד המערכת יעמוד נביא מחוקק, השב אל האל כל אימת שעולה דבר קשה או גדול.

מערכת החוק שבפרשה הבאה, פרשת משפטים, היא השלב שבו ניכר ביותר ההבדל מבין כל מערכות העולם העתיק. לאו דוקא בפרטים, אלא באותו יסוד חוקתי: החוק איננו סמכות המלך והשלטון, אלא הוא תוצר של הברית ומכוון לקיים אותה. המלך עצמו הוא חלק מאותה מערכת וכפוף לה, וגם זה הוא ללא תקדים.

פרשיות הסיום של הספר מציבות את היסוד האחרון למדינת הלאום הישראלית, ומעמידות את המוסד המרכזי שלה: המקדש. גם פה שאולה המסגרת וצורותיה מעמי הזמן. בצורה סכמטית מאד מעמיד הספר את המשכן במרכז הפיסי של המחנה, ומרכז אליו את כל עושרם הכלכלי של האנשים והנשים, ללא כפיה. בכוונה תחילה מוצג המשכן לא כתוצר של עושרו של המלך או השלטון, אלא כתרומה של העם. והמוסד הזה לא נועד להנציח או להבליט את שליטתו של המלך, ואף לא של האל. למעשה הוא כלל איננו ביתו של האל, כפי המקובל בעולם העתיק. הוא משכן העדות, הברית. במרכזו לא דמות לאל, אלא לוחות העדות, החוזה החתום והחקוק באבן. גם כאן, הברית היא המקור והיעד.

מתוך:  http://mazalart.com/jewish-art/giclee-prints/ezekiel800-2/

*

לא בקלות התקבלו היסודות האלה אל מרקם חיי האומה, ולא תמיד צלחה דרכם. דומה שבכל ימי הבית הראשון לא זכה המשכן, וגם לא המקדש, למעמד המרכזי המיוחל. מעטים עלו לרגל ולעתים רחוקות; בספר שופטים כמעט ואין זכר לאותו מרכז, ולאורך ספרי שמואל ומלכים העם נוהר אל הבמות כמרכזי פולחן מקומיים, לשם הקרבת הקרבנות. מקדש הברית, רעיון החוזה, ערך היסוד, היטשטש והלך. לכשיבואו מלכי ריכוז הפולחן בסוף ימי הממלכה ויתבעו את כבודו האבוד של המקדש האחד, יהיה זה כבר מאוחר מדי. הרעיון שהמקדש הוא מקדש ככל המקדשים, משכן האל ומרכז השליטה שלו, המקום שממנו יגן על עמו מפני אויביו כמלך גיבור מלחמה, כשאר אלי העולם העתיק, כבר השתרש. לא נותרה ברירה אלא להרוס אותו עד היסוד.

בימי הבית השני כבר עמד המקדש במרכז החיים הישראליים. לא היה לו תחליף. שיבת ציון כולה קנתה את צידוקה ורשיונה בזכות רעיון בניית המקדש, ומדינת יהוד ואחריה ממלכת יהודה התרקמו מסביב למקדש והתרחבו ממנו החוצה. אבל באופן פרדוקסלי, כבר לא נמצאו במקדש הזה לוחות ברית כלשהם. המדרש אמנם הכניס כביכול רטקרואקטיבית אל קדש הקדשים, אל הארון שכבר איננו, את ספר התורה עצמו בשלמותו, אבל בפועל עמד המקום ריק לחלוטין. איש לא העז להכניס לשם שום תחליף. אולי קיוו שהאמירה המהדהדת הזו, של דביר ריק, ששום דבר לא יכול להוות תחליף לברית, גם לא שלטון כהנים, תישמע יותר משנשמעה בימי הבית הראשון.

אבל גם התקווה הזו נכזבה. גם בני הבית השני, משהקימו שלטון, נוגעו בכל תחלואי שלטון באשר הוא, הפכו טפל לעיקר, ובסופו של דבר הפכו את המקדש עצמו, משכן הברית הקדומה, לקרדום לחפור בו. וגם את הבית הזה, שהפך להיות בית ריק ממש, היה צורך להרוס.

וכעת - תורנו.

ויקהל: דברים שאי אפשר בלעדיהם

אי אפשר היה בלי המשכן. אי אפשר היה בלי המקדש. אין עם ללא מקדש, אין דת ללא מקדש, אין אל ללא מקדש. כך היו הדברים מעולם ובכל העולם. אל ללא מקדש הוא אל חסר בית, שכבודו חולל, שעובדיו מופקרים לגורלם. חורבן בית היא קינת עולם, אבדן ממלכה, סוף הקיום הלאומי במקרים רבים. ממלכת יהודה ידעה חורבנות רבים, מהם קשים יותר מזה של נבוכדנאצר, אבל עד שלא חרב הבית היתה לה תקומה. משחרב הבית, נחתם עידן.

שיקום הבית בשנית ברשיון מלך המלכים הפרסי, היו לו תקדימים. מתוך האפר קם עם ישראל והמציא את עצמו מחדש, מסביב למקדשו, גם ללא מלך ושרים. חייו הדתיים כללו באופן בולט מאד עיסוק אינטנסיבי בהלכות טומאה וטהרה, מקדש וקדשיו. מעמדו החדש של המקדש אף היה חזק מזה שלפניו, וכמעט ולא היו לו מתחרים בדמות במות או מקדשים אלטרנטיביים. אמנם קדש הקדשים שלו עמד ריק, אבל החדר הריק הזה היה מלא יותר מכל מקדשי פסילי האלים בעולם.

חורבנו השני היה הפתעה מוחלטת ואיומה. זו היתה מכה שאחריה לא היתה עוד תקומה למקדש. וכעמים רבים במאות הראשונות לספירה, הוא נידון לכליה איטית ולהיעלמות מעל במת ההיסטוריה, לטובת עמי הפרא החדשים המגיחים ממזרח, ולטובת העולם החדש ההולך וזורח על ימי הבינים.

*

אי אפשר היה בלי נביא. אי אפשר היה בלי נבואה. זו היא דרך המלך בעבודת ה'. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך, אליו תשמעון. אין דרישת ה' בימי המקרא אלא דרישה בנביא. אין משמעת לה' אלא שמיעה בקול הנביא. אין דבר ה' אלא זה שבפי נביאיו. אין קשר בין ה' לעמו אלא דרך הנביא. מאות ואולי אלפי נביאים היו לעם ישראל. חלקם שרלטנים ורמאים, ואולי רובם, אבל בכל זאת ברור היה לכל, כי יסוד ההכרה הדתית, יסוד קיום העם, ערך היסוד של הברית בין העם לאלוהיו, הוא העמדה הנבואית, התופעה הנבואית. לא היה עם בעולם הקדם שדמות הנביא תפסה במציאות חייו ובספרותו מקום כה מרכזי. עם כל הרציונליות והפרגמטיות של האמונה הישראלית המקראית, במוקדה עומד אדם שאלוהים מדבר בו, שחוויתו בלתי ניתנת לשחזור, שאמת דבריו אינה נתונה לביקורת. המוחלטות הזו, לא היה אפשר בלעדיה. ללא הנבואה, אין דבר ה', אין קיום ישראלי בעל ייחוד.

גם בימי הבית השני התקשה העם להיפרד מהתופעה הכל כך מרכזית הזו. עד סוף ימי הבית עוד דיברו אנשים בשם ה', ולעתים בפיהם תורה חדשה או חידוש התורה הישנה או פירושה המוסמך האחד והבלעדי, שכל האחרים המפרשים מדעתם אינם אלא טפשים טועים וחוטאים. רוב מחלוקות הכתות של סוף ימי הבית נסבו על העניין הזה: ביד מי דבר ה'. לבד מהפרושים – שלא כתבו את תורתם, ולכן אין לנו ידיעות רבות מדי על מערך אמונותיהם בימי הבית - הסכימו כולם על דבר אחד: דבר ה' איננו ביד החכם המבין מדעתו, אלא ביד מי שיד ה' היתה עליו ודבר ה' דיבר בו, הכוהן, מורה הצדק, השליח ממרום, בן האלוהים או נביאו.

וכשבסערת מלחמות המרד הגדולות חרבה המדינה, וזרמיה וכתותיה עלו בעשן כולם, נותר עם ישראל ללא מורה דרך וללא נביא וללא דבר ה'. כדתות רבות במאות הראשונות לספירה, הוא נדון לכליה איטית ולדעיכה, המפנה את מקומה לדת חדשה ולאל חדש, לאדם שלוח ממרום שהוא האלוהים, הזורח על העולם החדש של ימי הבינים.

*

אי אפשר היה בלי כהן. אי אפשר היה בלי כהונה. כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, ואין עבודת אלהים ללא כוהן. אין לבוא אל המלך בלבוש שק, אלא בבגדי הכוהנים בלבד, אין ליראות את פני האדון ריקם, אין קרבן ואין כפרה ואין ריצוי ואין תפילה ללא הכהונה. בידה הכוח, בידה היכולת, בידה הידע. אין דת ללא כוהנים. מערך תמיכה שלם הוקם כדי לקיים את המעמד הזה בלתי תלוי בשלטון, ועימותים לא מעטים פרצו על הרקע הזה, וידענו אף מלך מודח ומלך מצורע שהעזו ופשטו ידם בתחום הקרבנות.

בבית שני אף התבצר מעמד הכוהן עוד יותר. כל ימי הבית היה השליט הכוהן. אם ככהן גדול העומד בפני השליט, אם כאתנארך, אם כמלך ממש בימי בית חשמונאי. כל הסמכויות וכל השאיפות רוכזו בכוהן. הוא היה חכם התורה, הוא היה אף הנביא וחוזה החזיונות – שמעון הצדיק, יוחנן.

משעלה מלך שאיננו כוהן, הקיץ הקץ על ממלכת יהודה כפי שהכרנוה. השחיתות פשתה בכל, המקדש איבד את משמעותו, ואחרי פרפורי הגסיסה של מרידות המאה הראשונה והשניה, לא היתה עוד תקומה למעמד הכהונה. לא נותר עוד שלד מרכזי להחזקת העם כגוף אחד. דומה היה שהקיץ הקץ על העם ועל בשורתו, והנה הוא מפנה את מקומו לבשורה חדשה הזורחת ממזרח על העולם כולו, אוניברסאלית, עם מעמד כוהנים חדש משלה, שבידה דבר האלוהים וסמכויות הקדושה והסליחה והגאולה.

*

אי אפשר היה ללא ארץ. אין עם ללא ארץ. אל ארץ ישראל הלך אבינו הראשון, אליה עלינו מגלותינו הראשונה, היא מטרת התורה כולה. אין התורה שלמה אלא בארץ ישראל. מהבחינה הטכנית הטהורה, כמעט מחצית ממצוות ההלכה אינן ניתנות לקיום אלא בארץ ישראל. האיום בגלות, הוא שיא האיומים בכל פרשיות התוכחה. היא נחלת ה', והמגורש ממנה מגורש מחייו.

שיבת ציון החייתה את החלום הזה. אמנם חלק גדול מהעם – ואולי רובו – נותרו בחוץ, אבל עצם קיומה של המסגרת הזו סיפקה את צידוק הקיום הלאומי ונתנה לו משמעות. היא היתה עוגן ומושא חלומות, ואף מרכז פיננסי פיסי שאליו הועלו מדי שנה תרומות מחצית השקל לכל אורך ימי בית שני. היא היתה מוקד החיים גם ללא עצמאות מדינית ושלטון עצמי, שנתפסו כמשניים בלבד. כתות השוליים של עם ישראל, דוגמת השומרונים, הקצינו את הרעיון הזה עד לתכליתו ההגיונית, וסירבו לעזוב את הארץ בכל מחיר שהוא.

אבל גם האידיאל הזה בא אל שברו. ימי השלטון הרומי והביזנטי מוצאים את הקיום היהודי בארץ ישראל והנה הוא מידלדל והולך, מתמעט והולך, התנצרות וההתרוששות והירידה מהארץ אוכלים בו בכל פה, ושוב מפנה חזון ארץ ישראל את מקומו לחזון הארץ השמימית, ירושלים שלמעלה, ודומה שאין לו עוד תקומה.

*

בכל פרק כזה עמד ערך מרכזי, שברור היה שאי אפשר בלעדיו. הוא היה העולם כולו. אם יקרוס, אות הוא כי אין עוד דבר בעולם שניתן לבטוח בו. היהדות זוהתה באופן כמעט מלא ומוחלט עם אותו הערך או המוסד, והכופר בו היה ככופר בכל התורה כולה ובאלוהי עולם.

אבל הנה כולם חלפו הלכו להם: המקדש. הנבואה. הכהונה. ארץ ישראל. לכולם נמצא תחליף: המקדש בבית התפילה, הנביא בחכם, הכוהן באדם הפשוט ותפילותיו, הארץ בקהילה. במבט לאחור, כולם זכו לביקורת כבר בזמנם, אלא שאיש לא היטה אליה אוזנו. יתרה מזו: מי שניסה ליצור מהפכות יזומות, הוליך את היהדות החוצה והעמיד עולם אחר לחלוטין מזה שאליו קיווה.

ועל כרחך עומד אתה ותוהה, האם איננו שבוים שוב באותה לולאה קסומה. האם איננו רואים גם היום בדבר זה או אחר את היסוד שאין בלתו, שבלעדיו נלך כולנו לאבדון, שחורבנו יהיה חורבן היהדות. כסומים בקופסה סגורה, איננו יכולים אפילו למשש את סביבותינו ולזהות מהו אותו רכיב נפרד מעצם הווית היהדות שהעלינו למעלה ראש. האם זו המדינה שבעקבות חזון הראי"ה העלינו אותה למעלת הקניין הפנימי של האומה ויסוד כסא ה' בעולם? האם תהיה זו הקבלה, שקנתה את מקומה כתורת הפנימיות והאמת בה"א הידיעה? האם תהיה זו ההלכה המבוססת על משא ומתן בדברי האחרונים, שרבים מאיתנו רואים בה את הערובה היחידה לקיומו של העם בייחודו ובאחדותו? יהדותינו היום איננה דומה ליהדות העבר. לא רק לזו העתיקה, אלא אפילו לזו שלפני מאתים או שלוש מאות שנה. לא רק בפרטים, אלא גם בערכים שנדמה היה שהם ערכי יסוד. כיצד תיראה היהדות בדורות הבאים?