פרשיות הסיום של ספר שמות עוסקות כולם במשכן ובהקמתו, ובראש שתי
הפרשיות האלה עומדת מצוות השבת:
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה'
לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.
לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
הפרשיה הקצרה הזו, הפותחת את פרשיות הקמת המשכן בפועל, אינה אלא חזרה
על פרשיה מקבילה, המסיימת את הוראות הקמת המשכן שנאמרו למשה ע"י הקב"ה
בהר סיני, ממש לפני סיפור העגל, שקטע את רצף פרשיות המשכן (בפרק לא):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר
אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת
הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם...
כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת".
כלומר, משה פותח כאן במה שסיים שם. הוראות הקמת המשכן למשה הסתיימו
במצוות השבת, ומשה, המביא לעם את ההוראות ששמע בהר, פותח במצוות השבת. וכבר למדנו
מפיו של משה זיידל (חוקר המקרא והלשון, שהיה ממקורביו של הראי"ה קוק), כי בכל
מקום שהמקרא רוצה להיזכר בכתובים שקדמו, הוא מביא אותם בסדר הפוך, כיאסטי. כך למשל
אומר משה "הודיעני נא את דרכיך" (שמות לג יג) ודוד עונה כהד "דרכיך
ה' הודיעני" (תהלים כה ד); וכך עונה פרק תהלים "לא יהיה בך אל זר...
אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים" (פא י-יא) אחרי עשרת הדברות "אנכי ה'
אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ
ב-ג), ועוד מאות דוגמאות כאלה. הכלל הזה הוא למעשה כלל ציטוט, שהוא גם כלל
היזכרות: הנזכר בדבר כביכול נזכר קודם בזנבו, והזנב הזה חוזר וגורר אחריו את יתר
הנושא. אף כאן, משה המצטט את דברי ה' שנאמרו אליו, מתחיל במה שסיים ה', במצוות
השבת.
מצוות השבת היא איפוא כמין מסגרת למלאכת המשכן כולה. מה מלמדת המסגרת
הזו על המשכן ועבודתו?
כאן המקום להיזכר, כי נושא נוסף בתורה גם הוא עומד בסימן השבת.
בפרשיות המפרטות את מצוות המועדים, התורה פותחת במצוות השבת: בויקרא כ"ג "
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה'
אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים
תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ,
כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, שַׁבָּת הִוא לה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" , ובבמדבר כ"ח "בְיוֹם
הַשַּׁבָּת שְׁנֵי-כְבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת
מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ, עֹלַת שַׁבַּת
בְּשַׁבַּתּוֹ עַל-עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ". גם כאן וגם שם, המצוות
הפולחניות העיקריות – קרבנות וחגים – פותחות בשבת. כביכול, יש צורך מתמיד להזכיר,
לפני כל פעולה פולחנית, את מצוות השבת.
כתות המדבר של ימי הבית השני למדו מכאן את הדבר המתבקש: השבת חשובה
מהמועדים וגם מקרבנות החגים למיניהם. לפיכך עמדו וסידרו את לוח השנה כך, שלעולם לא
יבוא חג בשבת, כדי שלא תיווצר התנגשות בין מצוות השבת למצוות המועדים. לצורך זה
יצרו לוח בן 364 יום, המתחלק בדיוק בשבע, כדי שכל החגים יפלו לא רק באותו תאריך
אלא גם באותו יום בשבוע בכל שנה ושנה. כך חג השבועות לעולם יצא לשיטתם ביום ראשון
(כהלכת הצדוקים), ועל כן גם ספירת העומר תתחיל תמיד ביום ראשון. הדבר הזה היה חשוב
להם כנפשם, ומשלא התקבלה דעתם במקדש, קמו ופרשו מכלל ישראל.
מגילת "מקצת מעשי תורה" מקומראן, ובה מפורט לוח השנה המיוחד של הכת
הפרושים וחז"ל לא כך למדו. ולא זו בלבד שלא הקדימו את השבת
למקדש, אלא עשו הפוך: השבת דוחה רק את מלאכת הקמת המשכן, זו שאינה נוהגת לדורות,
ואילו עבודת המשכן והמקדש דוחה שבת. למעשה, המקום שבו היתה השבת מורגשת הכי פחות,
היה המשכן, וביום זה הבעירו אש, שחטו, צלו, אפו ונגנו כרגיל, ומלאכות דרבנן –שבסופו
של דבר קובעות את צביון היום יותר ממלאכות דאורייתא – כלל לא נהגו בו. בסופו של
דבר, לא המשכן נמצא למד מהשבת, אלא השבת נמצאה למדה מהמשכן, ואת מלאכות השבת אנו
מגדירים על פי מלאכות המשכן, בגלל צמידות הפרשיות בתחילת פרשתנו. עד היום הזה אנו
אומרים בקידוש של שבת "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית,
תחלה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים". יש בשבת שלשה דברים – מעשה בראשית
ויציאת מצרים, הנזכרות שתיהן בעשרת הדברות, ותחלת המועדות, כלומר פתיחת פרשיות
החגים; ואילו את היות השבת תחלה וסוף למעשה המשכן איננו מזכירים כלל.
השבת נותרה, איפוא, רק בבחינת קריאת כיוון ערכית: בבואכם לעבוד את ה'
עבודה שבפולחן, בקרבנות וחגים כאחד העמים שמסביבכם, זכרו את השבת. זכרו מי ברא
אלה, זכרו מי הוציאכם ממצרים ולמה, זכרו את המטרה. אל תתנו לעבודת האלוהים להשכיח
מכם את האלוהים, אל תתנו לה להשכיח מכם את ייעודכם כבני אדם, כפי שקרה בפרשה
הקודמת וכפי ששוב ושוב יקרה גם בעתיד.
ומחלוקת חז"ל והכתות? זו מלמדת אתנו, עד כמה עלינו להיזהר גם
מהערכים היפים, ולזכור לעגן את כולם בחיי המעשה. ואם שנת החמה וחדשי הלבנה אינם
תואמים לוח בן 364 יום, היה תהיה התנגשות בין שבת לחגים. אי אפשר לעקם את המציאות
בשם אידיאות מופשטות, וחובה עלינו להוריד את האידיאה היפה אל קרקע המעשה, גם אם
הדבר יכריח אותנו לפשרות וליצירת מדרשי הלכה. חיים שאין בהם אלא ערכים יפים, סופם
שגם ערכים יפים לא יהיו בהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה