ואתחנן: אילו נכנס משה לארץ

כמה פעמים בפרשה חוזר משה על רצונו להיכנס לארץ. הדבר נובע לא רק מרצונו, אלא כמובן מתודעת השליחות, שכן כך נקבע לאחר מעמד הר סיני, שעליו הוא מספר בפרשתנו:

 וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

כניסתי לארץ, כך ניתן להבין מדברי משה, איננה רק הגשמת משאלותי ופסגת פעולותי, אלא היא לטובת העם, ולא רק טובת העם אלא רצונו המפורש, שנאמר מיד לאחר אותו מעמד:

קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ, וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ, וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.

אבל הקב"ה לא כך רצה. משה נמנע מלומר מפורשות מה קרה. הסיבה שנאמרת בדבריו היא "למענכם", או "על דבריכם". מכיון שכל נאומו של משה מטיל אחריות על העם למעשי העבר ולמעשי העתיד, בהחלט ניתן לראות גם כאן הטלת אחריות, כביכול באשמתכם הדבר, ואתם עצמכם, עם שרציתם שאכנס לארץ אתכם, אשמים באי מילוי רצונכם שלכם.

וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה' אלוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ, אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

ושוב, מאוחר יותר:

וַה' הִתְאַנַּף-בִּי עַל-דִּבְרֵיכֶם, וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת-הַיַּרְדֵּן, וּלְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

אמנם בספרים קודמים הדבר לא היה פשוט כל כך. גזירת אי הכניסה לארץ נתלתה בחטאו של משה עצמו, ובסופו של דבר פרשת החטא הזה עצמו נותרה עמומה, וכמספר הפרשנים מספר הדעות. ברור שכאן משה איננו תולה את הדבר בחטאו. כביכול, נוצר הרושם שמנוי וגמור היה עם הקב"ה שמשה לא ייכנס לארץ ויהי מה, והסיבה קשורה לעם בכללו, ולאו דוקא למשה.

ובאמת, מה היה קורה אילו נכנס משה לארץ?

פרשנים שונים טענו במשך הדורות, שאילו היה משה נכנס לארץ, היתה נמנעת ההתדרדרות, שהביאה בסופו של דבר לגלות. מדרש רבה במקום מספר על דו שיח בין הקב"ה למשה, ובו אומר הקב"ה שאילו יבנה משה את המקדש אי אפשר יהיה להחריבו, והעונש על חטאי ישראל עלול להיות הרבה יותר חמור מסתם חורבן בית עצים ואבנים. במקורות מאוחרים יותר נזכרת ההתבטאות, שמקורה קבלי, שאילו היה משה נכנס לארץ, "היה נגמר התיקון". העולם התקלקל בבריאתו, וכל עבודת האדם היא להביא לתיקונו, ובשלבים שונים בדברי ימינו עמדנו על סף התיקון, אלא שנתקלקלו הדברים. כלומר, אילו נכנס משה לארץ - אחרית הימים היתה מגיעה מיד; ובאופן פרדוקסלי, את זה ביקש הקב"ה למנוע, מכיון שהעם צריך לבנות את עצמו בעצמו. כביכול, משה היה חוסך את המאמץ; אמנם גם הכישלון היה נחסך, אבל במידה מסויימת, הכשלון הכרחי אם רוצים שערך יופנם ויהפוך לחלק מהאדם החי לפיו. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהם". בצורה דומה מסביר הרמח"ל את כל חפץ בריאת העולם: מכיון שרצה הקב"ה להעניק טוב לבריותיו, ברא עולם ונתן להם חופש בתוכו, כדי שמי שיעמוד באתגר אכן יהיה זכאי לטובה בזכות, ולא בחסד.

הטוען כך, אכן אומר שאין חטא משה אלא תירוץ פורמלי להיאחז בו. עם כל הבעייתיות, אפשר שהדברים מתיישבים, לפחות חלקית, עם דברי משה בפרשתנו: לא באמת אשמתי היא שגרמה לי לא להיכנס לארץ. זה קשור לעם, לא אלי.

ברור שהסתכלות כזו מבקשת להאדיר את דמותו של משה, ולהפוך את הקערה על פיה: לא בשל חטאו לא נכנס משה לארץ, אלא להיפך, בשל גדולתו. זו דרך חשיבה שמבקשת למנוע את הבנת האירועים כאירועים ריאליים, ולעתים אף רואה בהבנה ריאלית מעין המעטת הדמות. מאחורי הדברים עומדת תפיסה חינוכית, האומרת שכדי לחנך לדברים נעלים עליך להציג מודל נעלה, שאין בו מתום, שאין אחריו הרהור, ואליו יחונך התלמיד לשאוף.

אולם זרם אחר בהגות הפרשנית רואה את הדברים הפוך. אדרבא, אילו לא היו הדברים ריאליים, לא היינו אנחנו יכולים ללמוד מהם דבר, שכן לא היה להם כל קשר לעולמנו. אם התורה אומרת שאברהם או משה חטאו, דבריה עצמם הם הם הדרך החינוכית: עיין בחטאם של גדולי האומה האלה, כדי לדעת מה לעשות ומה לא לעשות. כך למשל קובע הרמב"ם בפרשת הסוטה, שכדי לעורר אותה לתשובה "אומרין לה: בתי, הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו. ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו". אפילו את הסוטה, שנחשדת על העריות, יש לחבר אל אישי התורה שחטאו כדי להורות לה דרך תשובה. שכן המטרה היא חינוכו של האדם, כל אדם, ואם נעלה וננשא וננתק את אישי המקרא ממציאות חיינו, לא יהיה לנו מה וממי ללמוד כיצד לחיות.

דומה, שמציאות החיים שעשויה להיות משתקפת בכניסתו של משה לארץ, מוכרת לכולנו. כולנו או רובנו משפחות מהגרים. משפחות רבות הגיעו לארץ והן רב דוריות: אבות המשפחה עם ילדיהם הגדולים והקטנים, לעתים גם דור הזקנים עמם. בארצות מוצאם היו האבות אנשים שזכו לכבוד. לא רק בשל גילם ומעמדם המשפחתי, אלא בעיקר בשל חכמת הדורות שנשאו עמהם. הם ייצגו בעיני הדור הצעיר את המסורת, אבל לא רק את המסורת. הם ייצגו את החכמה. הם ידעו כיצד להתמודד עם עולם ומלואו. כיצד להתהלך עם אנשים, כיצד להקשיב לקודים של החברה שבה הם חיים, כיצד להיענות להם ולהשתמש בהם. כיצד להתפרנס וכיצד לנהוג בזולת. ניסיון החיים שלהם לא סולא בפז, והמסתמך עליהם היתה דרכו מובטחת.

אבל עם המעבר לארץ אחרת, שברוב המקרים שררה בה אוירה אחרת לגמרי מזו שממנה באו, התחולל משבר. דרך ההתנהלות בעולם החדש אינה דומה לדרך ההתנהלות בעולם הישן. עצותיו של האב כבר לא שוות דבר, וההולך לפיהן ייתפס כמיושן במקרה הטוב וכתמהוני במקרה הפחות טוב. כל נסיון החיים הרב והמועיל שנצבר מוצג ככלי ריק. האב, שאינו יודע שחלף עולמו, ממשיך לתת את עצותיו, אבל הבן רואה פעם אחר פעם שאין בהן תועלת. תחושת המרמור של האב מתעצמת, והבן הולך ומתרחק, הולך ומתנתק. לעתים עדות שלמות עוברות את הטראומה הזו, ככל שגדול הפער בין תרבות מקום מוצאן לתרבות הארץ החדשה.

וכך מוצא עצמו הבן ללא אב כלל. אילו לא היה האב מגיע אל הארץ החדשה, אמנם ניסיון חייו לא היה מונחל לבניו, אולם זכרו היה ממשיך להנחות אותם, מורשתו היתה נשמרת, המסורת היתה ממשיכה לחיות. אבל עכשיו, לא רק עצותיו המעשיות של האב כבר אינן זוכות להערכה, אלא גם כל מטענו התרבותי, כל עולמו הערכי, כל המסורת שעמוסה על כתפיו. לעתים קרובות כל המשפחה מתפרקת בעקבות זאת, וכל מושגיה מתערערים. לאב אין את מי להיניק, והבן כלל אינו יודע שעולמו חסר שורשים. תרבות שלמה נבנית על החול, כביכול ללא עבר.

מה היה עולה בגורלו של משה אילו היה נכנס לארץ? מה היה קורה למעמדו? האם הנהגתו היתה נשארת רלוונטית במקום החדש, בארץ יושבי הקבע החקלאית, שיושביה מרוחקים זה מזה מהלך ימים של הליכה, שאתגרי סביבתם חדשים לגמרי? האם היה מתרחש גם נתק מעין זה אצלו?

אם אכן כך הוא, התוצאות היו יכולות להיות חמורות הרבה יותר. לא רק הנהגתו של משה היתה מתערערת, אלא כל התורה כולה היתה נתפסת בעיני בני הדור ההוא כלא רלוונטית. הרצון להמשיך ולהנהיג את העם בדרך שהוכיחה את עצמה עד היום היתה עלולה להתגלות כהרסנית, מפני דרכו של עולם.

ובדרך הקשה מורה לנו התורה, שכשמגיע זמנו של דור לפנות את הבמה, כך צריך להיות. 

מסעי: כיצד התנחלו שבטי ישראל

מבוא

תהליך ההתנחלות, המתואר בספר יהושע, הוא שיאו של תהליך שהחל מאות שנים קודם לכן, ויימשך עוד שנים רבות. בספר זה עצמו יש חלוקה ברורה בין מלחמת הכיבוש להתנחלות השבטים, ומתוארת בו התיישבות שבטים באזורים שנכבשו כיבוש צבאי (יש הקוראים לחלק זה "ספר ההתנחלות", להבדיל מ"ספר הכיבוש" במחצית הראשונה של הספר). אולם ברור מתוך התיאורים השונים בספר, שתהליך זה לא היה אחיד, לא בצורתו, לא במשכו ולא בעוצמתו. וכשם שבתיאור המלחמות בחר המקרא לתאר רק מבחר קטן של אירועים, ואת היתר פטר במילים "ימים רבים עשה יהושע מלחמה" (יא יח), גם את ההתנחלות יש לראות כך. בפועל מתוארת התנחלות ממשית של שנים-שלושה שבטים בעקבות המלחמות, נזכרת התנחלותם של שנים וחצי נוספים שכבר קיבלו את נחלותיהם בפועל קודם לכן מעבר לירדן, ואת השאר אנו עוזבים למעשה באמצע תהליך. אין המקרא מספר מה אירע בהמשכו של אותו תהליך, ומשאנו עוברים לספר שופטים נפתח שוב המסך על ארץ ישראל, ואנו מוצאים אותה בעיצומה של מהומה אתנית, מבוכה לאומית, תערובת התיישבותית ורשימת כשלונות ארוכה מנשוא.

אחרי המלחמות

העובר מחלקו הראשון של ספר יהושע (עד פרק יב) לחלקו השני, שם מיד לב לפער הגדול באוירה וגם בנתונים. החלק הראשון הסתיים בתרועת נצחון, ואחרי כל כיבוש עיר מציין המקרא "ויכהו... עד בלתי השאיר לו שריד", "ויחרם אותה ואת כל הנפש אשר בה" וכדומה. לכאורה נכבשה הארץ כולה ונותרה ריקה מכנענים, והיא פנויה להתיישבות ישראלית.

אלא שתיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם הבטחת התורה "מעט מעט אגרשנו מפניך" (שמות כג ל, ודומה לזה דברים ז כב), ולא עוד אלא שאיננו עולה בקנה אחד עם המתואר בספר יהושע עצמו, בחלקו השני. מלבד תיאור הארץ הנשארת (בפרק י"ג), שעל פיו ברור שהלבנון ושפלת פלשת נותרו נכריות, ישנם חורים רבים בארץ הנכבשת עצמה. מלחמת מלכי הצפון מסתיימת במרדף ארוך (יא ח), אולם כולו מכוון צפונה ומזרחה. מדרום לחצור כנראה נשארו יישובי הכנענים על תילם, ואכן עד מהרה התאוששו והפכו להיות אויבים מציקים ומרים. כך הוא כבר במלחמת דבורה (שופטים ד-ה), ועד ימי שאול ישמש עמק יזרעאל כבסיס פלישה והתקפה כנגד ישראל, עדות לחולשת אחיזת היסוד הישראלי בו. מלבד זאת, בתיאורי הנחלות נזכרות מובלעות לא מעטות. ירושלים, בלב ההר, לא נכבשת (יהושע טו סג). גזר נשארת על תילה (טז י, למרות הנאמר על מלך גזר עצמו בפרק י לג "ויכהו יהושע ואת עמו עד בלתי השאיר לו שריד"!). יישובי העמק, שנזכרו לעיל, נזכרים ברשימת ערים שלא יכלו בני מנשה להוריש (יז יא-יב). כל אלה אינם נכללים ברשימת הארץ הנשארת, והם נוספים עליה. מלבד אלה יש להוסיף עוד את רשימת האיזורים בשופטים פרק א, המוסיפים על הרשימה הנזכרת את קטרון ונהלל בנחלת זבולון, את רצועת החוף הצפונית בנחלת אשר, יישובים בהרי נפתלי, איזור בית שמש ("הר חרס") איילון ושעלבים, ובקצרה – כל מפת הארץ מלאה חורים כנעניים. למעשה, היישוב הישראלי רצוף ממש רק בתחומי הרי יהודה והרי השומרון, וגם שם התמונה אינה מלאה, כפי שנראה להלן.

החרם

מלבד הסתירה הפנימית שבסיפור, עולה שאלה קשה אחרת – אם כך, כיצד מילאו בני ישראל את מצוות החרם? מקראות מפורשים בספר דברים (ז ב; ז כד; כ טז-יז)מצווים על השמדה מלאה של האוכלוסיה הכנענית, ודומה שאותם פסוקי ניצחון בספר יהושע מודעים לציווי זה ומכוונים להראות את מילויו, שכאמור, איננו מלא כלל. אבל באף מקום לא נמתחה ביקורת על באי הארץ בתחום זה, למעט במקרה הגבעונים. אפילו רחב ומשפחתה, שאכן נמלטו מגורל החרם עקב הבטחת המרגלים, לא נוצלו לביקורת על יהושע ודורו.

דומה, שבפועל היתה ההלכה רכה יותר מהנדמה מקריאה ראשונה בספר דברים. חז"ל מוסרים כי לכל קרב הקדים יהושע קריאה לשלום, ונכללה בו אופציה להישאר בארץ תחת שלטון ישראלי, תוך קבלת עול ישראל ושבע מצוות בני נח, אלא שרוב הכנענים לא קיבלו את התנאים:

"שלוש פרוסטגמאות שלח יהושע לא"י עד שלא יכנסו לארץ. מי שהוא רוצה להפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. גרגשי פנה והאמין לו לקב"ה והלך לו לאפריקי. גבעונים השלימו. שלושים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו." (ירושלמי שביעית פר' ו' הלכה א')

הלכה זו תואמת את קריאת הכתובים בדברים כ' כרצף, כך שהקריאה לשלום מתייחסת גם לעמי כנען, ורק אם לא ייענו לקריאת השלום תחול עליהם חובת החרם. למעשה, כך אומר הכתוב גם בספר יהושע: "כי מאת ה' היתה לחזק את ליבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם" (יא כ), משמע שאילו לא חזק ליבם לא היה ישראל מחרים אותם. דברי חז"ל מעוגנים איפוא בכתוב, אולם דברים אלה אמורים ברמה ההלכתית. למעשה עדיין עלינו ליישב את התמונות הסותרות העולות מן המקורות השונים.

נדמה שעלינו לשוב ולקרוא את הסיפור בצורה ריאלית יותר. כבר ראינו כי סיפורי המלחמה ערוכים בצורה סכמטית, ואין הם אלא מתארים את התמונה בגדול, את המגמה האיסטרטגית, ואת המהפך שחל באופיה של הארץ עם תום עידן המלחמות. ירידה לפרטי סיפור הכיבוש מראה כי אכן לא כל המקומות נכבשו עד תום. אפשר שאין נצחון על צבא עיר דומה לכיבושה בפועל והשמדת כל תושביה, והמקרא מדבר רק על נצחונות צבאיים. גם באלה מקפיד המקרא לציין כי רק שלש ערים נשרפו – יריחו, העי וחצור. מה שלא ניתן היה לעשות לא נעשה, ומקומות שאי אפשר היה לכבוש לא נכבשו. יהושע עצמו אומר זאת לשבט יוסף, שנותר לו עוד להתגבר על רכב הברזל הכנעני; משמע, בכל מקום שעמד כוחם של הכנענים הם אכן לא הושמדו, ולא יכולה להיות טענה על זה. הבטחת התורה "מעט מעט" התגשמה, ומצד שני יהושע וצבאו עשו כל שהיה ניתן בתנאים הנתונים.

ראיה לכך שהתיאור הוא סכמטי עולה גם מסיפור כיבושה של קרית ספר. בפרק י' מיוחס כיבושה ליהושע, במסגרת מלחמת מלכי הדרום. לעומת זאת, בפרק טו (טו-יז) כובש כלב את אותה העיר עצמה, והפעם במסגרת התנחלות שבטו, כלומר עם תום המלחמות (סיפור שחוזר ונכתב גם בתחילת ספר שופטים). הכרח לומר כי המקרא מייחס ליהושע את כל מהלך כיבוש הארץ, גם במקומות שלא הושלמו עד תום בידיו שלו, ואולי אף לא בדורו. מסע המלחמה של שבטי ישראל בהנהגת יהושע אמנם לא רוקן את הארץ מיושביה הכנעניים, ואף לא יכול היה לעשות זאת, אולם הוא הפך את ישראל לבעלי הארץ. כל פעולה עתידית לביסוס שלטונם והתיישבותם הרי היא רשומה על שמו של יהושע.

תהליך ההתנחלות

לא כל השבטים נחלו כאחד, ובתהליך ההתנחלות יש להתייחס לקבוצות שבטים על פי צורת התישבותם.

שבטי ראובן וגד היו ככל הנראה שונים מאחיהם. הם היו רועי צאן ובעלי מקנה רב, ובכך כביכול המשיכו את אורח חייהם של האבות; אפשר שבכך נעוצה תודעת הבכורה של שבט ראובן. אולם כבר בסיפורי האבות ראינו כי יצחק ויעקב הפכו אט אט ליושבי קבע, ולא משכו ידם מעיסוק בחקלאות ממש – יצחק זרע ומצא מאה שערים, ויוסף חולם על אלומות וקציר. שבטי מערב הירדן הפכו במהירות ליושבי כפרים ועובדי אדמה, וכידוע נודדי המרעה ואנשי האדמה אינם חיים בשלום אלה עם אלה. עד לסוף ימי המלוכה נשמר אצל שבטי עבר הירדן משטר שבטי, וספר דברי הימים מונה להם נשיאים עד ימי גלות אשור; ה"נשיא" הוא מונח אופייני לחברת הנודדים השבטית, כזכור מסיפורי המדבר. זהותם הישראלית לא ניכרה לעיני העמים הסובבים, ואין מישע במצבתו המפורסמת מזהה אותם כלל עם ממלכת ישראל אויבתו (שורה 10 במצבה, ביחס לשבט גד, שישב בשטחו). הם הראשונים לצאת לגלות עם חדירת אשור לאיזור, ובכך, לאחר דורות רבים, אושרה תחושתו הקודרת של משה לגביהם.

אכן, שבטי עבר הירדן המזרחי מתוארים לאורך כל הסיפור כקבוצה נפרדת. נחלותיהם מובטחות, ולמעשה עיקר השבט כבר יושב על אדמתו. רק לוחמיו עוברים מערבה, ועם סיום הלחימה העיקרית שבים אל משפחותיהם. מכאן ואילך לא ייטלו עוד חלק בהמשך המלחמות על ארץ ישראל המערבית. בעתיד, כשיבוא גדעון אל תושבי העבר המזרחי, שאפשר והם עצמם בני שבטו שלו (מנשה), ייתקל בסירוב לעזור לו, ואף דבורה בשירתה תבוא חשבון עם אותם שבטים.

לגבי מערב הירדן, חציו השני של ספר יהושע מתאר שני תהליכי התיישבות שונים. שלב ראשון מונה התנחלות של שני שבטים גדולים: יהודה ויוסף. אין התיישבותם דומה זו לזו. שבט יהודה מקבל ראשון את נחלתו בעקבות בקשה מפורשת של נשיאו, כלב (פרק יד). הבקשה נוקבת בשמו של חבל הארץ הרצוי, נתלית בזכותו של כלב מאז סיפור המרגלים, מבליעה שאיפת הנהגה לאומית, ובכלל משקפת להיטות לנחול. בתחילת ספר שופטים נתלית התנחלותם בשאלה מפורשת בה', ובתשובה ההופכת את יהודה לראשון הנוחלים, יחד עם שמעון, שנחל בתוכו. לעומתם שבט יוסף אינו בא בבקשה, ונחלתו בשכם ניתנת לו ללא הסבר (טז-יז). בדיעבד אנו יכולים למצוא טעמים רבים לכך: יעקב בברכתו ליוסף מזכיר כבר את שכם, גם אם לא ברור שהכוונה שם לשם המקום; יש בכך משום סגירת מעגל שהחל במכירת יוסף; מקום קבורת אבי השבט הוא שם; ובכלל כנראה מדובר בשטח גדול מאד בהיקפו, המתאים לנחלת שבט כפול. אפשר שמוצאו של יהושע משבט אפרים יש בו משום הסבר לנתינת הנחלה לבני יוסף, למרות שלא ביקשו במפורש בעצמם; סוף סוף גם אצל בני יהודה נזכרת בקשת ראש השבט, כלב, ואף כאן ראש השבט, יהושע, מן הסתם ביקש לנחול, כמצווה עליו מפי ה' עוד במינויו.

כמבקשי היסטוריה בתוך סיפור, אנו רשאים לחפש את השתקפות תהליך ההתיישבות בתוך הדברים הנאמרים מפי הנפשות הפועלות בספר יהושע. יש יסוד להניח כי היתה סיבה ריאלית לכך שהרי יהודה והרי אפרים היו הראשונים להתמלא במתיישבים ישראלים חדשים. כפי שראינו בסיפור, לא בהכרח המוטיבציה של בני השבט היא הגורמת להתיישבותם המוקדמת. כשם שאין הוכחה למוטיבציה יתרה אצל בני יוסף – להיפך, הדברים הנשמעים מפיהם הם דוקא תלונות על נחלתם – כך לא ודאי שכל בני יהודה היו שותפים להתלהבותו של כלב. אפשר שהלחץ הפנימי, שנבע הן מגודלם של השבטים והן מן הדומיננטיות הטבעית שלהם – שני השבטים האלה יישאו אחר כך על גבם את משא כל ההיסטוריה של תקופת המלוכה – נותב באופן טבעי לחבלי הארץ הפתוחים להתיישבות שעמדו אותה שעה בפני העם. גב ההר היה פנוי יחסית מממלכות כנעניות. דבר זה עולה מרשימת שלושים ואחד המלכים, המונה שנים שלשה מלכים לכל אחד מחבלי ארץ אלה, מתוך כלל השלושים ואחד, כלומר אחוז קטן יחסית מכלל היישוב הכנעני. רוב עממי כנען התרכזו בשפלה ובעמקים, ושם גם בא לידי ביטוי יתרונם הצבאי. אולם גם הארכיאולוגיה מראה כי גב ההר היה מיושב בדלילות יחסית בסוף התקופה הקודמת, כך שבמקום זה יש תנאים נוחים להתיישבות. יצויין כי אותם יישובים כנעניים שנשארו קיימים באיזור לא בהכרח נכבשו על ידי ישראלים. ירושלים היבוסית נותרה עומדת על תילה עד ימי דוד, וגם אז לא הוחלפה אוכלוסייתה. שכם גם היא איכלסה כנענים עובדי אלילים לפחות עד ימי השופטים.

מסיבה זו, דומה כי התיישבות שאר השבטים אכן נתקלת בבעיות ממשיות, המונעות את ההתנחלות, או מכל מקום הופכות אותה לקשה הרבה יותר. המעיין במפת התנחלות שבעת השבטים הנותרים רואה מיד כי למעשה מדובר בהקפת נחלות יהודה ויוסף, באזורי המישורים והעמקים מצד אחד ובהרי הגליל מצד שני. אילו אזורים צפופי התיישבות כנענית, אמורית ופלישתית. רשימת שלושים ואחד מלכי כנען המנוצחים מורכבת בעיקר מתושבי אזורים אלו, וכפי שראינו תבוסתם איננה בהכרח העלמותם, למרות ביטויי החרם וההשמדה. מלחמת ההפתעה של יהושע השיגה את מטרתה, אולם לאורך זמן הכנענים מבוססים היטב באזור. לראיה, די להיזכר במלחמת דבורה: כוח המרכבות של סיסרא מונה שם תשע מאות רכב ברזל. זהו כוח גדול מאד, שמוכר למחקר גם במלחמות כנעניות קודמות, בין כנען למצרים, עוד מן המאה החמש עשרה לפנה"ס. הווה אומר, שלמעשה כוחם של הכנענים באיזור העמק לא פחת, והוא עומד במצבו משכבר הימים, למרות התבוסה הזמנית נגד ישראל, כפי שעמד גם לאחר אותה תבוסה נגד מצרים.

מרכבת מלחמה כנענית -  קערת זהב מאוגרית, המאה ה15 לפנה"ס

העולה מן הדברים, כי הניצחון הישראלי לא תורגם לקביעת מצב בשטח. אלו דברים המפורשים בכתוב, והאמת ניתנת להיאמר, כי זוהי מציאות המוכרת לנו גם מתקופות קרובות הרבה יותר. מכיון שכך, מוצאים את עצמם השבטים הנותרים מול מצב פוליטי וצבאי בעייתי מאד. לנוכח העדיפות הטכנולוגית והמנהלית של היישוב הכנעני הוותיק, חייב היה עם ישראל להעמיד עדיפות מכרעת בכוח אדם, הנהגה מרכזית ומוטיבציה גבוהה, וכל אלה אבדו עם תחילת תהליך ההתנחלות עצמו. באותה שאלה בה' המתוארת בתחילת ספר שופטים, מוצגת שאיפה עקרונית להמשך הפעולה המשותפת, אולם זו מתמוססת מיד לכדי התנחלות פרטנית, של שבט שבט וגורלו. דוקא התנחלותם המהירה של יהודה ויוסף, וחזרתם מזרחה של שבטי ראובן וגד, היא זו שפירקה את המחנה הישראלי, ואין עוד צבא ראוי לשמו שיוכל להתמודד עם הכוח הכנעני. נחלות השבטים נשארות איפוא על הנייר. בסופו של דבר אמנם לא נותר מתיישב בלי בית, אולם קשה מאד לדבר במצב כזה על נחלה שבטית. לא ניתן היה לקיים הנהגה על שטח שאיננו רצוף, מלא מובלעות, שחלקן עוינות; מן הבחינה הכלכלית היה הכרח לשתף פעולה עם הכנענים עצמם במקומות אחדים – חלק מעתודות הקרקע מוחזקות היו על ידיהם; ולמעשה לא היה  קו גבול ברור לאף נחלה. במצב שנוצר ההתיישבות היתה למעשה התיישבות של בתי אב, לא של שבטים. כך אנו מוצאים לאחר כמה דורות משפחות שעברו משבט לשבט, וניתן לשער שהסולידריות השבטית, ובהכרח אף הלאומית, הלכה ופחתה.

הנחלות

על פי המסופר בספר יהושע, לאחר מיפוי הארץ וחלוקתה לאיזורים גיאוגרפיים, לפי קריטריונים גיאוגרפיים בלבד, הוטל גורל שבו נקבע איזה שבט יקבל איזו נחלה: אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ (יט נא). אולם תיאור סכמטי זה מעורר לא מעט קשיים. הראשון שבהם כבר נרמז קודם: שני השבטים המרכזיים, שכל ההתנחלות נעשתה סביב נחלותיהם כתוצאה ממנה, נחלו לפני המיפוי, ומשיקולים אחרים, שחלקם נעוצים בהיסטוריה השבטית והלאומית. אמנם, המונח "גורל" נזכר גם שם, אולם ברור שאין גורל זה דומה לגורל הנזכר בהתנחלות שבעת השבטים האחרונים.

כבר הצביעו פרשנים על כך שסדר ההתנחלות בארץ תואם בקוים כלליים את סדר מסע הדגלים במדבר. למעשה כבר יעקב בברכותיו, ואחריו גם משה, מתייחסים לחלק מהשבטים ברמזים גיאוגרפיים ברורים: נפתלי מן הבשן, זבולון לחוף ימים, מאשר שמנה לחמו, דן יזנק מן הבשן, ועוד ועוד. העולה מכל אלה, שמקומם של השבטים כבר היה ידוע בקוים כלליים עוד לפני הטלת הגורל.

בחינת סיפורי השבטים בספר בראשית ובספרים אחרים, מעלה שאכן היתה כבר היאחזות בארץ עוד לפני ההתנחלות הרשמית. יהודה תוקע יתד בשפלת יהודה, מתחתן עם נשים משם, מתקשר עם בעלי צאן מעדולם ותמנה, מוליד את ילדיו בכזיב, ובכלל מנהל שם את משפחתו. על פי המסופר בספר דברי הימים (א ז כ-כד), יישובים של בני יוסף נבנו עוד בימי השעבוד במצרים, ובני אפרים החזיקו שם מקנה. הולדתו של בנימין בדרך אפרת (דרכים במקרא נקראות על שם תחנתם הסופית, כמו "דרך ארץ פלשתים"), במקום קבורתה של רחל ברמה, גם היא נעשית בנחלתו העתידית.

אם נרחיב את העולה מקורות שלשה שבטים אלה לכלל תפיסה כוללת, דומה שנוכל לשער כי למעשה נחלות השבטים כבר היו ידועות. אפשר שבחלקן כבר היו התיישבויות בפועל, מהן עוד קודם לכניסת יהושע וצבאותיו לארץ, כמו במקרה בני יוסף ואולי עוד אחרים, ומהן תוך כדי המלחמות וההתיישבות, דוגמת בני ראובן וגד. החלוקה הדיאכרונית של ספר יהושע נראית מנקודת מבט זו כסכמטית: תחילה מלחמת כיבוש ואחריה פעולת התיישבות, רצופות ואחידות. בפועל, כפי שעולה מן הסקירה שלעיל, היו הדברים מעורבים זה בזה, ומשכָם ארוך בהרבה מזה המתואר בסיפור.

גם הדעת נותנת שכך היו פני הדברים. מעת חזרתו של יעקב ארצה עם בניו, שרובם כבר היו גדולים, ועד לירידתם למצרים, חלפו עשרות רבות של שנים. כל הבנים הקימו משפחות ענפות, צברו רכוש, וגם אם נשארו במסגרת פטריארכאלית, לא היו יכולים לגור באותו מחנה קטן שאיתו באו ארצה. בודאי היתה כבר התפזרות יישובית, שנעזרה מן הסתם גם באותם יסודות באוכלוסיה שנספחו עוד קודם לכן למחנות האבות הקודמים. אפשר שמכל אלה נותרו בארץ מאחזים לא מעטים גם אחרי ירידת עיקר המשפחה למצרים, ובמשך תקופה לא קצרה נותר רושמם של שבטים אלה בארץ שהשאירו מאחוריהם. העליה ממצרים היתה באמת חזרה הביתה.

אף המדרש מספר כי הגורל הוטל רק כדי לאשר את שהיה ידוע כבר ממילא מראש:

ומעשה נסים היה בגורל: אלעזר בן אהרן מולבש אורים ותומים, וקלפי הגורל לפני יהושע שנאמר (יהושע יח, ו): "וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי ה'". ועד שלא יעלה הגורל אלעזר אומר ברוח הקדש: גורל שבט פלוני עולה שיטול ממקום פלוני. ויהושע פושט ידו ועולה, שנאמר (שם יט, נא) "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן". וזו היתה יתירה, שהיה הגורל צווח בשעת עלייתו: אני גורל פלוני השבט עליתי לו במקום פלוני. ומנין שהיה הגורל מדבר? דכתיב "על פי הגורל" (במדבר רבה כא ט).

אפשר שהמדרש מכיר בכך שהנחלות כבר היו ידועות. גם מבחינה זו אנו יכולים לחזור ולומר, כי סיפור החלוקה על פי הגורל הוא סיפור סכמטי, והוא נותן לתהליך ההתנחלות הריאלית את המימד האלוהי.

ההתיישבות הישראלית

בארכיאולוגיה המקראית של היום יש אסכולות שונות, הנחלקות ביניהן ביחסן למידת האמינות שהן מייחסות לסיפור המקראי על כיבוש הארץ. אולם אין חולק כי יישובי ההתנחלות הם יישובים מובחנים, בעלי אופי הניתן לזיהוי ברור. הדעות במחקר חלוקות גם על משך התהליך והתנהלותו באזורי הארץ השונים, וגם לגבי הפרשנות האתנית הניתנת ליישובי ההתנחלות, אולם בעינו עומד הזיהוי שלהם כיישובי התנחלות.

אלה הם המאפיינים העיקריים של יישובים אלה:

גודל. מדובר בקבוצת בתים לא גדולה, ברוב המקרים לא הרבה יותר מעשרים. פרשנות מסתברת לכך היא שמדובר בבית אב, מעין חמולה, הכוללת מספר משפחות גרעיניות, שהתיישבו ביחד.

מבנה. הבתים מסודרים במקרים רבים במבנה היקפי, ולרוב הם צמודים זה לזה. קירותיהם החיצוניים יוצרים מעין חומת הגנה על היישוב. המרחב הפנימי יוצר מין חצר, ובה נמצאו שרידי מוקדים ומתקני בישול ואפיה. חצר פנימית זו שימשה מן הסתם כמרחב החיים של הדיירים, בדומה לחצר הפנימית בשכונות ירושלמיות ותיקות, שעדיין ניתן למצוא עד היום. חוקרים מצאו הקבלה בין צורת יישוב זו לבין צורתו של מאהל בדואי, ומכאן הסיקו כי למעשה מדובר בנוודים לשעבר, שעברו לבניית קבע, אבל שימרו את צורת החיים המוכרת להם. תמונה זו תואמת את העולה מן המקרא.

בית אב

ארכיטקטורה. מתקופה זו והלאה ניכר טיפוס בית, ששמו המקובל במחקר הוא "בית ארבעת המרחבים". לבית זה, כשמו, ארבעה מרחבים: שלשה חדרים מקורים המסודרים בצורת האות ח'  מסביב למרחב לא מקורה, שמן הסתם שימש כחצר פנימית. הכניסה היתה אל אותה החצר, וממנה עברו אל החדרים. על פי שרידי הכלים שנמצאו שם, שימשו החדרים למגורים ושינה, והחצר שימשה למלאכות הבית השונות – טחינת הקמח, כביסה וכדומה. תכנון זה לא נולד יש מאין, ויש לו שרשים בבניה הכנענית הקודמת, אולם בצורתו זו הוא אופייני ליישובי ההתנחלות. מכאן ניתן אולי להסיק משהו על טיב הקשרים בין האוכלוסיה המתנחלת לבין היישוב הכנעני הישן, שלא היו רק יחסי עימות וניכור.

בית ארבעת המרחבים - ממצא ושחזור

כלים. הקרמיקה היא השריד היחיד כמעט לכלים באתרים ארכיאולוגיים בתקופות הקדומות, ומבחינת השרידים האלה עולה תמונה של קדרות פרימיטיבית למדי, חסרת עידון ושכלול, שעם זאת יש לה לא מעט צורות מובחנות ואופייניות. באלה נודעו במיוחד "קנקני שפת צוארון", שנמצאו כמעט בכל אתרי ההתנחלות ומשמשים ממש להגדרת היישובים והתקופה. גם פה ניתן למצוא שורשים בצורות שהיו נהוגות בין הכנענים.

 תזונה. קשה לדעת משהו לגבי תזונת התושבים, מכיון שמדובר מטבע הדברים בחומרים מתכלים, אולם ממצא העצמות מצביע על כך שבאתרי התנחלות לא היו חזירים. הדבר בולט מאד על רקע היישובים הכנענים שבהם נמצא אחוז ניכר של עצמות חזירים, ובמיוחד על רקע הממצא מיישובי הפלישתים, שבהם היה אחוז הבהמות האלה גבוה אף יותר.

פולחן. מעט מאד ידוע גם מן המקרא על הפולחן הישראלי בתקופה זו. בספר יהושע נזכר מקדש בשכם, שמן הסתם לא היה יותר מאשר אוהל ומזבח. האוהל מטיבו אינו משאיר שרידים, ומזבחות ובמות פולחן היו במקומות רבים ואינם מאפשרים זיהוי לאומי ברור; ככל הידוע גם הכנענים לא נהגו להקריב חזירים לקרבן, אף שלא נמנעו מאכילתם. על אף זאת, נעשו נסיונות למצוא שרידים למשכן בשילה, שעמד על תילו במשך מאות שנים וככל הנראה היה מבנה קבע ולא רק אוהל מיטלטל. עד כה אין תוצאות בתחום זה, למרות יישוב ההתנחלות המרשים שנמצא באתר.

סוגיה בפני עצמה היא המבנה שנמצא בחפירות בהר עיבל. חופר האתר, אדם זרטל מאוניברסיטת חיפה, טוען כי מדובר במבנה מתקופת הברזל הראשונה, היא תקופת ההתנחלות, ששימש זמן לא ארוך, והוא איננו מבנה מגורים אלא מתקן סגור וגדול שעליו הוקרבו קרבנות, כלומר מזבח. שרידי מוקדים סמוכים התפרשו כמקום סעודות פולחניות. תארוך האתר נעשה הן על סמך הממצא הקירמי כפי שנזכר לעיל, והן על סמך חרפושיות מצריות, שזמנן תחילת המאה השתים-עשרה לפנה"ס. מכיון שמקום זה נזכר במפורש בספר יהושע כאתר פולחן זמני של שבטי ישראל (יהושע ח ל-לה), הזיהוי הוא מתבקש. אולם רבו העוררים על זיהוי זה, מסיבות שונות. כאמור, עצם העדרותם של עצמות חזירים אינו יכול לשמש כעדות מכרעת, ואף על עצם הזיהוי כאתר פולחן יש חולקים. מכיון שאין יישוב סמוך שניתן לזיהוי כיישוב התנחלות, הממצא הזה עדיין פתוח לפרשנות.

סיכום

פרשת התנחלות שבטי ישראל והאחזותם בארץ ישראל היא מן הפרשיות הסבוכות ביותר מבחינה היסטורית. העדר ההנהגה המרכזית לאורך רוב התקופה הפך את התהליך עצמו למפוזר ובעייתי, כמו גם את תיעודו ותיאורו. קל הרבה יותר לנהל קרבות בזק, מאשר לתחזק את הנצחון בפעילות יומיומית שגרתית. הסיפור המקראי, בדרכו, תיעד את התהליך על שלביו השונים בצורה סכמטית ומופשטת במקצת, והרוצה לעמוד על ההשתלשלות ההיסטורית חייב לחלץ מתוך הסיפור את הנתונים העובדתיים ולסדר אותם על פני רצף וקצב ריאלי. כך חוזר הסיפור המקראי אל המקום שבו הוא מיועד להיות – מורה דרך ערכי, הנוטל אירועים ותהליכים מן העבר כדי להסביר לקורא, בכל זמן ובכל מקום, מדוע הוא נמצא במקום שבו הוא נמצא ומה עליו לעשות.

אחד הלקחים שניתן להעלות מפרשת ההתנחלות הוא, שאין די בפעולות מזהירות ומבריקות, הירואיות ככל שיהיו, ומלאות אמונה ככל שיהיו. פעולות כאלה, מוצלחות מאין כמותן, רבה הסכנה שיהפכו את המעורבים בהן לזחוחי דעת ובוטחים בנצחונם, עד כדי עיוורון. אין תחליף לשגרת היומיום, למעשה הקטן, לפעילות האפורה, המכה שורשים ומעמיקה אחיזה.

ויקהל: דברים שאי אפשר בלעדיהם

אי אפשר היה בלי המשכן. אי אפשר היה בלי המקדש. אין עם ללא מקדש, אין דת ללא מקדש, אין אל ללא מקדש. כך היו הדברים מעולם ובכל העולם. אל ללא מקדש הוא אל חסר בית, שכבודו חולל, שעובדיו מופקרים לגורלם. חורבן בית היא קינת עולם, אבדן ממלכה, סוף הקיום הלאומי במקרים רבים. ממלכת יהודה ידעה חורבנות רבים, מהם קשים יותר מזה של נבוכדנאצר, אבל עד שלא חרב הבית היתה לה תקומה. משחרב הבית, נחתם עידן.

שיקום הבית בשנית ברשיון מלך המלכים הפרסי, היו לו תקדימים. מתוך האפר קם עם ישראל והמציא את עצמו מחדש, מסביב למקדשו, גם ללא מלך ושרים. חייו הדתיים כללו באופן בולט מאד עיסוק אינטנסיבי בהלכות טומאה וטהרה, מקדש וקדשיו. מעמדו החדש של המקדש אף היה חזק מזה שלפניו, וכמעט ולא היו לו מתחרים בדמות במות או מקדשים אלטרנטיביים. אמנם קדש הקדשים שלו עמד ריק, אבל החדר הריק הזה היה מלא יותר מכל מקדשי פסילי האלים בעולם.

חורבנו השני היה הפתעה מוחלטת ואיומה. זו היתה מכה שאחריה לא היתה עוד תקומה למקדש. וכעמים רבים במאות הראשונות לספירה, הוא נידון לכליה איטית ולהיעלמות מעל במת ההיסטוריה, לטובת עמי הפרא החדשים המגיחים ממזרח, ולטובת העולם החדש ההולך וזורח על ימי הבינים.

*

אי אפשר היה בלי נביא. אי אפשר היה בלי נבואה. זו היא דרך המלך בעבודת ה'. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך, אליו תשמעון. אין דרישת ה' בימי המקרא אלא דרישה בנביא. אין משמעת לה' אלא שמיעה בקול הנביא. אין דבר ה' אלא זה שבפי נביאיו. אין קשר בין ה' לעמו אלא דרך הנביא. מאות ואולי אלפי נביאים היו לעם ישראל. חלקם שרלטנים ורמאים, ואולי רובם, אבל בכל זאת ברור היה לכל, כי יסוד ההכרה הדתית, יסוד קיום העם, ערך היסוד של הברית בין העם לאלוהיו, הוא העמדה הנבואית, התופעה הנבואית. לא היה עם בעולם הקדם שדמות הנביא תפסה במציאות חייו ובספרותו מקום כה מרכזי. עם כל הרציונליות והפרגמטיות של האמונה הישראלית המקראית, במוקדה עומד אדם שאלוהים מדבר בו, שחוויתו בלתי ניתנת לשחזור, שאמת דבריו אינה נתונה לביקורת. המוחלטות הזו, לא היה אפשר בלעדיה. ללא הנבואה, אין דבר ה', אין קיום ישראלי בעל ייחוד.

גם בימי הבית השני התקשה העם להיפרד מהתופעה הכל כך מרכזית הזו. עד סוף ימי הבית עוד דיברו אנשים בשם ה', ולעתים בפיהם תורה חדשה או חידוש התורה הישנה או פירושה המוסמך האחד והבלעדי, שכל האחרים המפרשים מדעתם אינם אלא טפשים טועים וחוטאים. רוב מחלוקות הכתות של סוף ימי הבית נסבו על העניין הזה: ביד מי דבר ה'. לבד מהפרושים – שלא כתבו את תורתם, ולכן אין לנו ידיעות רבות מדי על מערך אמונותיהם בימי הבית - הסכימו כולם על דבר אחד: דבר ה' איננו ביד החכם המבין מדעתו, אלא ביד מי שיד ה' היתה עליו ודבר ה' דיבר בו, הכוהן, מורה הצדק, השליח ממרום, בן האלוהים או נביאו.

וכשבסערת מלחמות המרד הגדולות חרבה המדינה, וזרמיה וכתותיה עלו בעשן כולם, נותר עם ישראל ללא מורה דרך וללא נביא וללא דבר ה'. כדתות רבות במאות הראשונות לספירה, הוא נדון לכליה איטית ולדעיכה, המפנה את מקומה לדת חדשה ולאל חדש, לאדם שלוח ממרום שהוא האלוהים, הזורח על העולם החדש של ימי הבינים.

*

אי אפשר היה בלי כהן. אי אפשר היה בלי כהונה. כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, ואין עבודת אלהים ללא כוהן. אין לבוא אל המלך בלבוש שק, אלא בבגדי הכוהנים בלבד, אין ליראות את פני האדון ריקם, אין קרבן ואין כפרה ואין ריצוי ואין תפילה ללא הכהונה. בידה הכוח, בידה היכולת, בידה הידע. אין דת ללא כוהנים. מערך תמיכה שלם הוקם כדי לקיים את המעמד הזה בלתי תלוי בשלטון, ועימותים לא מעטים פרצו על הרקע הזה, וידענו אף מלך מודח ומלך מצורע שהעזו ופשטו ידם בתחום הקרבנות.

בבית שני אף התבצר מעמד הכוהן עוד יותר. כל ימי הבית היה השליט הכוהן. אם ככהן גדול העומד בפני השליט, אם כאתנארך, אם כמלך ממש בימי בית חשמונאי. כל הסמכויות וכל השאיפות רוכזו בכוהן. הוא היה חכם התורה, הוא היה אף הנביא וחוזה החזיונות – שמעון הצדיק, יוחנן.

משעלה מלך שאיננו כוהן, הקיץ הקץ על ממלכת יהודה כפי שהכרנוה. השחיתות פשתה בכל, המקדש איבד את משמעותו, ואחרי פרפורי הגסיסה של מרידות המאה הראשונה והשניה, לא היתה עוד תקומה למעמד הכהונה. לא נותר עוד שלד מרכזי להחזקת העם כגוף אחד. דומה היה שהקיץ הקץ על העם ועל בשורתו, והנה הוא מפנה את מקומו לבשורה חדשה הזורחת ממזרח על העולם כולו, אוניברסאלית, עם מעמד כוהנים חדש משלה, שבידה דבר האלוהים וסמכויות הקדושה והסליחה והגאולה.

*

אי אפשר היה ללא ארץ. אין עם ללא ארץ. אל ארץ ישראל הלך אבינו הראשון, אליה עלינו מגלותינו הראשונה, היא מטרת התורה כולה. אין התורה שלמה אלא בארץ ישראל. מהבחינה הטכנית הטהורה, כמעט מחצית ממצוות ההלכה אינן ניתנות לקיום אלא בארץ ישראל. האיום בגלות, הוא שיא האיומים בכל פרשיות התוכחה. היא נחלת ה', והמגורש ממנה מגורש מחייו.

שיבת ציון החייתה את החלום הזה. אמנם חלק גדול מהעם – ואולי רובו – נותרו בחוץ, אבל עצם קיומה של המסגרת הזו סיפקה את צידוק הקיום הלאומי ונתנה לו משמעות. היא היתה עוגן ומושא חלומות, ואף מרכז פיננסי פיסי שאליו הועלו מדי שנה תרומות מחצית השקל לכל אורך ימי בית שני. היא היתה מוקד החיים גם ללא עצמאות מדינית ושלטון עצמי, שנתפסו כמשניים בלבד. כתות השוליים של עם ישראל, דוגמת השומרונים, הקצינו את הרעיון הזה עד לתכליתו ההגיונית, וסירבו לעזוב את הארץ בכל מחיר שהוא.

אבל גם האידיאל הזה בא אל שברו. ימי השלטון הרומי והביזנטי מוצאים את הקיום היהודי בארץ ישראל והנה הוא מידלדל והולך, מתמעט והולך, התנצרות וההתרוששות והירידה מהארץ אוכלים בו בכל פה, ושוב מפנה חזון ארץ ישראל את מקומו לחזון הארץ השמימית, ירושלים שלמעלה, ודומה שאין לו עוד תקומה.

*

בכל פרק כזה עמד ערך מרכזי, שברור היה שאי אפשר בלעדיו. הוא היה העולם כולו. אם יקרוס, אות הוא כי אין עוד דבר בעולם שניתן לבטוח בו. היהדות זוהתה באופן כמעט מלא ומוחלט עם אותו הערך או המוסד, והכופר בו היה ככופר בכל התורה כולה ובאלוהי עולם.

אבל הנה כולם חלפו הלכו להם: המקדש. הנבואה. הכהונה. ארץ ישראל. לכולם נמצא תחליף: המקדש בבית התפילה, הנביא בחכם, הכוהן באדם הפשוט ותפילותיו, הארץ בקהילה. במבט לאחור, כולם זכו לביקורת כבר בזמנם, אלא שאיש לא היטה אליה אוזנו. יתרה מזו: מי שניסה ליצור מהפכות יזומות, הוליך את היהדות החוצה והעמיד עולם אחר לחלוטין מזה שאליו קיווה.

ועל כרחך עומד אתה ותוהה, האם איננו שבוים שוב באותה לולאה קסומה. האם איננו רואים גם היום בדבר זה או אחר את היסוד שאין בלתו, שבלעדיו נלך כולנו לאבדון, שחורבנו יהיה חורבן היהדות. כסומים בקופסה סגורה, איננו יכולים אפילו למשש את סביבותינו ולזהות מהו אותו רכיב נפרד מעצם הווית היהדות שהעלינו למעלה ראש. האם זו המדינה שבעקבות חזון הראי"ה העלינו אותה למעלת הקניין הפנימי של האומה ויסוד כסא ה' בעולם? האם תהיה זו הקבלה, שקנתה את מקומה כתורת הפנימיות והאמת בה"א הידיעה? האם תהיה זו ההלכה המבוססת על משא ומתן בדברי האחרונים, שרבים מאיתנו רואים בה את הערובה היחידה לקיומו של העם בייחודו ובאחדותו? יהדותינו היום איננה דומה ליהדות העבר. לא רק לזו העתיקה, אלא אפילו לזו שלפני מאתים או שלוש מאות שנה. לא רק בפרטים, אלא גם בערכים שנדמה היה שהם ערכי יסוד. כיצד תיראה היהדות בדורות הבאים?