תרומה: אבולוציית המקדשים

השבוע חל יום דרווין הבינלאומי. המחשבה האבולוציונית היא היום התובנה הבסיסית של כמעט כל ענפי המדע והמחקר. מכיוון שאינני ביולוג אלא חובב ארכיאולוגיה, ומכיוון שהשבוע גם יקראו את פרשת תרומה, הקדשתי פוסטים במשך השבוע ברשת החברתית לאבולוציה של המקדשים באיזורנו. עתה, עם תום השבוע, עולה האוסף כולו כיחידה אחת.

המקדש הראשון לשבוע זה:
מקדש הנמרים, שנחשף בבקעת עובדה. זהו מתחם פתוח ומגודר, שבתוכו חפורים באדמה בורות זבח. בפינת המתחם איזור מגודר נוסף, ובו מספר מצבות - עמודי אבן בלתי מעובדים; החופרים מתייחסים לחדר זה כ"קודש הקודשים". את שמו קיבל המקדש בשל צורות נמרים שעוצבו באבנים קטנות על הקרקע. 
המקדש מתוארך, על פי פחמן 14 בשרידי קרבנות מבורות הזבח, החל מהאלף הששי לפנה"ס.

מתחם המקדש: בורות הזבח וחדר המצבות.

המצבות, מוקפות גם הן גדר נמוכה

הנמרים; יש גם ראם אחד...

יום שני:
ליד עין גדי נחשף מתחם פולחן מן התקופה הכלקוליתית, מן האלף הרביעי לפנה"ס. המתחם מוקף גדר אבנים, והוא כבר מורכב יותר, וכולל מבנה שער, שני חדרים ומתקן עגול שהדעות חלוקות על מטרתו (מים? עץ?). אין יישוב המקושר למתחם מסתורי זה, אבל יש מי שמקשר את ממצא כלי הנחושת המדהימים מנחל משמר, בני התקופה, לנטישתו של המקדש. המטמון מוצג היום במוזיאון ישראל, והוא מכיל מאות פריטי כלי נחושת טקסיים, באיכות מדהימה, עד כדי כך שהמגלים היו משוכנעים בתחילה שמדובר בממצא מהתקופה הרומית...

מתחם המקדש בעין גדי

המטמון

יום שלישי:

לקראת סוף האלף הרביעי לפנה"ס נכנסה ארץ ישראל לתקופתה העירונית הראשונה, תקופת הברונזה הקדומה. נוסדו יישובים גדולים ומבוצרים, שבנייניהם מעידים על הירארכיה ועל מרכזי שלטון, כגון ארמונות, מחסנים, מפעלי מים. בין מבני העיר הופיעו מתחמי המקדשים. אלו מבנים הקרובים בתכניתם למבני המגורים האפייניים של התקופה, ויש שהם מופיעים בזוגות; לעתים משולבים במתחם מגודר. נפוצה תכנית המקדש שבחלקו הקדמי - אולם הכניסה - שני עמודים טקסיים (יכין ובועז, זוכרים?). לפני המבנה ממוקם המזבח - עגול או מרובע; בתוך המבנה לעתים ניצבת מצבה או פסל. במגידו, שממנה התמונות והתכניות, נבנו המקדשים שוב ושוב באותו המקום, כשתכניתם משתנה מפעם לפעם לפי אופנת הזמן, במשך אלפיים שנה ויותר.
הווה אומר - בתוך העיר קודש מקום אחד ושמר על קדושתו גם כשהתחלפה האוכלוסיה, השפה והתרבות, ואולי גם הפנתיאון כולו. האלים העתיקים, אלי הטבע, עדיין שמרו על מקומם, ומחוץ לערים המשיכו מתחמי הפולחן הפתוחים להיות פעילים; המקרא מעיד על פולחן גבעות ועצים, ובעולם היווני אנו יודעים על חורשות ומערות מקודשות. אבל אליהם נוספו עתה אלי העיר והמדינה. הדת התמסדה, קיבלה פנים חברתיות, ואלים חדשים, אלי שלטון ומלחמות, עלו לבמה לצד אלי הטבע, הפריון והמות או החיים. הם כבר גרו בבתים דמויי ארמון, בתוך העיר, בקרב מאמיניהם.

המקדש והבמה שלפניו

מבט על המקדש בחפירתו

תכניות המקדשים, זה מעל זה, במהלך התקופות

יום רביעי:
בתקופת הברונזה התיכונה, מראשית האלף השני לפנה"ס, נכנסת הארץ לימיה הכנעניים. המידע הכתוב אודותיה מתרבה והולך, ואולי יש בידינו כבר לדעת למי סגדו תושבי הארץ, אם אכן כתבי אוגרית משקפים נאמנה את עולמם הדתי. זהו העידן העירוני השני הגדול של הארץ לאחר קריסתה של תרבות הברונזה הקדומה, ובעריה הגדולות והמבוצרות של הארץ מוקמים המקדשים באותם המקומות ובאופנות חדשות. גדלים אחרים, עיצוב מעט שונה לעתים; חדרי "דביר" פנימיים עם במות מוגבהות, בורות "גניזה" מלאים בשרידי עצמות, חרסים ומנחות; ומתחמי מצבות גדולים, שגם מצבותיהם גדולות וגבוהות. פולחן המצבות נכנס העירה והופך להיות חלק מנוף העיר. 
מה סימלו המצבות? מי יודע. חוקרים שנטו לראות בהן סמלי אלוהויות עשויים לחפש בהן עתה דוקא סמלי שבטים שבאו בברית, דוגמת "שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל", ולהסביר בכך את מיקומם החדש של מתחמי המצבות, אבל, כאמור, בהחלט ייתכן שזה חלק מהאבולוציה של המקדשים. העיר והשלטון פורסים את חסותם גם על הפולחן הפתוח.
בתמונות: מקדש ומתחם מצבות מחצור של תקופת הברונזה התיכונה. מצבות שחורות ולבנות, שליד כל אחת מהן אבן שוכבת ושטוחה, מן הסתם להקרבת מנחות, ובקרבתן אגן (החופרים עדיין מחפשים מקדש שאולי היה צמוד למתחם); ומתחם המצבות מגזר, ממרכז התל, שגם על ידן אגן גדול וחלול, אולי לנסכים ונוזלים אחרים.

המקדש הדרומי בחצור, תקופת הברונזה התיכונה. קירותיו העבים מעידים על גובהו הרב. בקידמת האולם - נישה, במרכז בור גניזה.

מתחם המצבות בחצור

מתחם המצבות בתל גזר

שבוע המקדשים, כמעט הסוף:

בתקופת הברונזה המאוחרת (המחצית השניה של האלף השני לפנה"ס, עד תחילת המאה השתים עשרה) מייצג המקדש בחצור את שיא האופנה הכנענית, שהגיעה לשיאי פאר ועיצוב, בעזרת מסורת וקשרי חוץ ומסחר ענפים. ידין מצא את מקדש המצבות, כשהוא הרוס ומנותץ - הוא ראה בזה את מעשה ידי הישראלים. מספר מצבות, חלקן נושאות סמלים ומעוצבות (ובזה הן שונות ממצבות העבר הגולמיות) ניצבו כשלפניהן טס מנחות גדול, אך הפעם הן ממוקמות בתוך קודש הקודשים של המקדש, ולצידם פסל אל שידיו פשוטות למנחה. אריות בזלת שמרו על פתח המקדש, מסכות פולחניות נמצאו זרוקות על רצפתו. בחפירות החדשות מצאו שרון צוקרמן ז"ל ואמנון בן תור יבדל"א ארמון טקסי עצום ומפואר, עם במה בפתחו, לפי מיטב האופנה המקובלת בסוריה של אותה תקופה, ודעותיהם נחלקו האם זהו ארמון טקסים או מקדש של ממש; כך או כך, המרחק איננו גדול (בתמונות מצורף תרשים הארמון). המקדשים הכנעניים נמצאים בפיסגתם. 

דביר המקדש בחצור: שורת מצבות, אחת עם תחריט ידים מתפללות לירח; טס מנחות; בצד שמאל פסל, שנמצא כרות ראש

אחד מאריות הבזלת ששמר על המקדש

מסכת חרס ששימשה לפולחן

תכנית "ארמון הטקסים" - אולי מקדש נוסף; מסיבי, מפואר, בחצרו במה גדולה, ושני העמודים מלפני אלף שנה עודם עומדים בתוך אכסדרת הכניסה להיכל. מאחור - הדביר

יום אחרון, ערב שבת "תרומה":

ובינתיים, מהדרום, עושה את דרכו מקדש עץ ובד מיטלטל. שבטי ישראל אינם שבטי הנודדים הראשונים בהיסטוריה, אבל שבטי הנודדים שידע האיזור היו להם מקומות קבע מקודשים: הרים, בקעות, שדות פתוחים, ובהם הקימו את מקדשי המצבות שלהם. עוד בשלהי התקופה הרומית, אלפים רבים של שנים אחר כך, ישובו שבטי המדבר בסיני ויכתבו את כתובותיהם בכתב נבטי באותו ההר, חזור וכתוב, ויקדישו את כתובותיהם לאלים המקומיים: אלבעלי, אלעוזא, דושרא ודובך. אבל כאן יש לנו שבט של נודדים, שמסורותיו העתיקות אומרות לו שהוא בא מתרבות עירונית רחוקה; שבט שיש לו אל, אבל לאל הזה אין ייצוג חומרי; שבט שיש לו מקדש, אבל למקדש הזה אין מקום קבוע. שבט שיש לו מקדש, אבל האל איננו גר במקדשו. בלב המקדש, במקום שאצל כל האחרים שוכן שם צלם האל או מצבה שמסמלת אותו, יש ארון, ובארון יש לוח אבן עם כתובת, והכתובת היא חוזה, ברית. ברית בין אל לבין עם. לא היה דבר כזה בהיסטוריה, לא לפני כן ולא אחרי כן. כביכול, לאל הזה אין בית, אבל יש לו משרד, שבו שמור העתק החוזה. וכך יהיה גם כשייבנה

מקדש במתכונת כנענית, וגם כשיאבד הארון עצמו. מקומו יישאר ריק, כמו ספר שאבד, שמקומו בכוננית מחכה לו שישוב.

תרומה: בין משכן למקדש, או: בין אוגרית לירושלים

על חוף הים התיכון, בקרבת ראס שמרה של ימינו, צפונית ללטקיה שבסוריה, שכנה בימי קדם העיר אוגרית. העיר נודעה למרחוק, ומלכי המזרח הקדום הזכירו אותה בכתובותיהם. ואכן, החפירות שנערכו שם בשנות השלושים של המאה העשרים, חשפו עיר גדולה למדי, שפרחה במאה החמש עשרה לפנה"ס, וריכזה בתוכה נציגות מתרבויות שונות. סביב ארמון העיר נמצאו כמה ספריות, ובהם לוחות טין כתובים בשפות שרווחו בעולם באותה תקופה – אכדית, חתית וכד'; אבל החידוש הגדול היו לוחות הכתובים בשפה שטרם נודעה עד אז, והחוקרים קראו לה, על שם העיר, אוגריתית. השפה הזו קרובה לעברית ולכנענית, אולם היא מגלה סימני קדמות בשפע עיצוריה – עשרים ושבעה במספר – ובצורות דקדוקיות כאלה ואחרות.

השפה האוגריתית נכתבה בשיטה מיוחדת: כמו האכדית, הסופר האוגריתי השתמש בחרט שהוטבע על לוח הטין הרך ויצר צורות של יתד, ששילובן בצירופים וזוויות שונות יצרו מילים; אלא שסימני היתדות לא היו סימני הברות כמקובל במסופוטמיה, אלא אותיות של ממש, המייצגות עיצורים (מלבד האות א', שנכתבה בשלש צורות לשלש תנועות שונות). עד היום חלוקות הדעות על מקורו של הכתב הזה, והאם קדם לכתב הציורים האלפביתי שהתפתח אז בכנען, הדרומית יותר, ובכך היווה את האלף-בית הראשון בעולם, או להיפך, למד ממנו.

רבים מהטקסטים האוגריתיים שנמצאו הם שירה, שמתוכה עלה עולם המיתולוגיה הקדומה של כנען רבתי במלוא צבעיו וצליליו. בבת אחת נזרק אור גדול על עולם שלם, שעד אז היה ידוע רק דרך רמזים סתומים במקרא, שלא שש להכביר פרטים על האלילות שבעיניו היתה תועבה, או דרך סופרים הלניסטיים מאוחרים, שיותר משביקשו לתאר את דת כנען ביקשו להפוך אותה למתקבלת על דעת הקורא היווני. במקרא אנו שומעים רק באקראי על ריקודי כהני הבעל ועל הלגלוג שלגלג עליהם אליהו: וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. הסופרים ההלניסטיים בנו את עולם האלים בדומה לעולם המיתולוגיה האולימפית. שמות אלים אחדים נודעו מהמקרא ומספרות העולם העתיק, וזהו.

מכתבי אוגרית עלה עולם שלם של אלים ועלילותיהם, שלראשונה נתנו הקשר לביטויים רבים במקרא, שעד כה אי אפשר היה אפילו לדעת שהם רומזים למשהו מחוץ למקרא. אלים כמו שחר ושלם, אל ועליון, חכמים וצדיקים כמו דנאל, ומיתוסים על מלחמות בין בעל לים או על יחסים בין בני אלים ובנות אדם שבסיפורי אוגרית, נקשרו לשמות מקומות, ביטויים שיריים וספרותיים ודמויות מסתוריות שבסיפורי המקרא. כל העולם המקראי, שעד כה הכרנו רק את צמרתו, החל לגלות את שורשיו הספרותיים. אף שירת המקרא וספר תהלים התבררו כשירה הכתובה על פי כללי השירה הכנענית הקדומה, על תקבולותיה וביטוייה ודימוייה.

מקום מיוחד נודע באוגרית למחזור סיפורי בעל וענת, שעמד במרכז הפולחן המקומי. ששה לוחות – שעל סדרם המדוייק יש דעות שונות – מספרים סיפור מרתק על מלחמת אחים ועל יחסי משפחה סבוכים ואנושיים מאד במשפחת האלים. אל, אבי האלים כולם, הוא ראש המשפחה, ודמותו מצטיירת בסיפור זה כקצת חסר אונים מול בניו הלוחמניים; בעל וענת, האח והאחות שהם גם זוג מיני לכל דבר, לוחמים על הבכורה נגד ים ונגד מות, אל המוות והשאול. מות גובר על בעל, אבל אחר כך מצליחה ענת אחותו להעלות אותו מהשאול.

יש קירבה בין סיפור זה לסיפורים שרווחו במקומות אחרים במזרח הקדום; במסופוטמיה לחמו דור הבנים בדור האבות וסילקו אותם לחלוטין מהבמה. במצרים לחמו אחים זה בזה, וגם שם מעורבת אחות בסיפור ההצלה. אבל לסיפור האוגריתי גוון מיוחד משלו, שמן הסתם נעוץ בתרבות האוגריתית ובמושגיה המיוחדים לה.

עלילת הסיפור מתחילה בתסכולו של בעל, שאין לו בית ככל האלים: "הן אין בית לבעל כמו לאלים וחצר כמו בני אשרה". הדבר חורה לו במיוחד על רקע בניית ביתם של יריביו, ים ואלים אחרים. בעל הוא בעל יומרות שליטה בעולם האלים, ובית - שככל הנראה המקדש שלמטה מייצג אותו - הוא כנראה מסממני השלטון ההכרחיים. אבל בניית בית, גם בעולם האלים, אינה כה פשוטה, ויש צורך לקבל לשם כך רשות מאל, אבי האלים הזקן, היושב "במבוכי נהר, במוצאי אפיקי תהומות". שליחים נשלחים אל אל, ובעיקר "הבתולה ענת, יבמת לאומים". היא נוקטת באמצעי שכנוע לא עדינים במיוחד, ומאיימת על אל בהורדת שיבתו בדם. בבקשה תומכים גם אלים אחרים, ובראשם "אשרת-ים", אשתו של אל, ובסופו של דבר ניתנת הרשות:

"ויתן קולו מבין העננים, שלח לארץ ברקיו: בית ארזים יכללנו, בית לבנים יעמסנו".

הרשות ניתנת, הבית נבנה בצמחים ובזהב וכסף ואבנים יקרות, וגם "לבנון ועציו, שִֹריון וארזיו המובחרים", ובסופו של ויכוח ארוך גם חלונות נקרעים בו, והעלילה ממשיכה הלאה, למותו של בעל ולתחייתו.

רגע אחד, בית ארזים?

*

 וַיְהִי, כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ; וה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב, מִכָּל-אֹיְבָיו.   וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה.   וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ, כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה,  כִּי ה' עִמָּךְ.   וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא,  וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד,  כֹּה אָמַר ה':  הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?  כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן.   בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים? (שמואל ב ז)

אכן, ביתו של דוד נבנה מארזי הלבנון בתרומת ידידו חירם, אבל הביטוי הזה, "בית ארזים", שלא נכתב קודם, לא נבחר כאן במקרה. דוד מוטרד מזה שלאלוהיו אין בית, והוא מבקש לבנות לו "בית ארזים". את כל מעשיו הקודמים – העלייה לירושלים וקביעת ביתו בה, ואף העלאת ארון האלוהים לעיר – עשה ללא שאלה בה'. אבל בניית בית אינה יכולה להיעשות סתם כך, ויש צורך לבקש בשבילה רשות. ושאלת הרשות עצמה מנוסחת בלשון, שמבהירה את רקע המעשה: ביתו של האלוהים הוא סמל שלטון. לכך מכוון הביטוי "בית ארזים", ולכך מכוונת כל בקשת הרשות. דוד מתכוון לשלטונו של האלוהים, אבל נתן, בשם ה' עצמו, מזהה פה אולי משהו אחר מתחת לפני השטח, ותשובתו שלילית:

וְהִגִּיד לְךָ ה', כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ ה'.   כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת-מַמְלַכְתּוֹ -  הוּא יִבְנֶה-בַּיִת לִשְׁמִי.

אמנם בבית ארזים אתה יושב, דוד, ודאגתך לה' נוגעת ללב, אבל עדיין אין לך בית. "בית ארזים" אתה קורא לביתך, ואת ארון האלוהים אתה מעלה ומושיב לידו, ובלי ספק, גם אם לא נאמר הדבר במפורש, יעזור הדבר לשלטונו של דוד עצמו. אבל לא הארזים בונים בית. לא בית הארזים בונה שלטון. האוהל והמשכן מספיקים בהחלט, וסממני מלכות אינם מלכות, ואם ה' לא יבנה עיר, שוא שקד שומר. כשיבנה ה' לך בית, והבית הזה לא בית אבנים יהיה ולא בית ארזים יהיה כי אם בן על כסאך, כלומר בית שייבנה באופן פרדוקסלי כשאתה כבר לא תהיה בין החיים ולא תזכה ליהנות ממנעמי שלטונו, רק אז אפשר יהיה לדבר על בית ארזים גם לה'. כי אז לא יהיה בית הארזים הזה סמל לשלטון, אלא לברית.

מכיוון שבישראל, שלא כמו בעמי הקדם, לא שלטון מבקש האל, אלא ברית, ויותר מכך – הוא מבקש ששליטי עמו ילכו גם הם באותה הדרך. אדם ועם, שיהיו שותפים לקב"ה בבניית העולם: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". 

תרומה: הסוד

אין האדם אדם, אלא כשיעמיד את האל במרכז חייו. וכביכול אין האל אלוהים, אין האינסוף משרה שכינתו, אלא לכשיהיה האדם מטרתו. סוד יש בדבר. להט הרז המתהפך, שאין להביט בו משני צדדיו בעת ובעונה אחת, והמנסה לאחוז בו משני צדדיו כאחד ימצא את עצמו ללא כלום והאין בידו.

אם יכרתו ברית, אדם ואלוהים, למען תיקונו של עולם, אז האדם יהיה אדם והאל יהיה אלוהים חי בעולמו. וכביכול יחיו שניהם את הברית ואת חוקיה – אדם ואל. האדם יאמר "כה אמר ה' אלוהי ישראל", ואלוהים יאמר "אליעזר בני אומר, יונתן בני אומר". האדם יאמר "הריני מקבל עלי עול מלכות שמים", ואלוהים יניח תפילין שכתוב בהם "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

אבל קסם הברית מיוחד הוא. אם ינסה אדם להציץ אל מעבר לה, ולומר "הנה האדם במרכזה למעלה, ופני אדם במרכבה, ובכן הבה ניגש לעיקר מיד ונעבוד למען האדם" – יתפוגג המקסם, יישברו הלוחות ויפרחו האותיות. האדם ימצא את עצמו אז במעגל ללא מרכז, ושניהם, אדם ואל, יפנו גב אל גב ועורף אל עורף. אדם ללא אלוהים יתנהל בעולם מנוכר, ושכינה תבכה על ביתה שחרב.

וגם אם יאמר האדם "הריני עובד את האלוהים למען האלוהים, והאדם איננו כלום" – יתפוגג המקסם, ואש תצא מאת ה', ותאכל נשמה בעוד גוף קיים.

ויש אשר יבוא אדם ויאמר, באה העת. הבה ניכנס אל הקודש פנימה, והיה האל לאדם והאדם לאל, וגאולה תבוא לעולם, והבית הישן שבו לוחות הברית אין בו חפץ, ולא תישאר ממנו אבן על אבן, ומלכות השמים תיכון על הארץ היום. אז יעלו שומרי הברית על גג הבית שאין בו כבר חפץ, וישיבו את המפתחות לבעליהם, ויימלטו והתורה בחיקם, והיה בית המדרש להם למקדש. ובברית יעסקו יומם ולילה, והיא ביתם והם נאמניה. שם ילונו, שם יגורו, בה ישגו, ולא יהיו להם חיים מחוץ למקדשם זה החדש והמעט.

ושכינה תהמה כיונה בגלותה, כהורים המבקשים טוב לילדיהם, ועיניהם כלות למראה הילד הזקן השוכב על מיטתו ואינו יוצא מביתם. לא כך, בן, לא כך. אהבת הורים לילדיהם איננה משחרת לקרבתם המתמדת, אלא לעצמאותם, ולא מפני בקשת הריחוק, אלא דוקא מפני בקשת הקירבה. אין רחוקים יותר מילדים מבוגרים והוריהם הגרים בבית אחד, ואין קירבה כקירבת הבן העצמאי והוריו.

על כן מבקש אלוהים מהאדם לבנות לו בית. בית לי, שיעמוד במרכז המחנה שלכם אבל שלי יהיה. בית שגבולותיו ברורים. כי ללא גבולות אין קירבה, ללא חוקים אין התקדמות, ללא מגבלות אין יצירה, ללא מסגרת אין תוכן, ללא משמעת אין משמעות, ללא בית אין חוץ, ללא ריחוק אין אהבה. ללא אלוהים אין אדם.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אין קודש אלא פרישות והבדלה. ועשו לי מקדש, שכל הזר הקרב אליו יומת; מקדש שאין לגשת עדיו אלא אחרי היטהרות; מקדש שאין נכנסים אליו לפני ולפנים אלא אחד, אלא בפעם אחת, אלא בענן, ופני לא ייראו. אז, ורק אז, ושכנתי בתוכם. 

תרומה: מקדשים נקים בכל מקום

על פי פשט המקראות, לא נועד המשכן אלא כדי לתת בו את הארון ובתוכו לוחות העדות. לשם כך אין צורך במבנה קבע בנוי, ודי לארון שישכון באוהל. לימים, כשיתמה דוד כיצד הוא יושב בבית ארזים וארון האלוהים יושב בתוך היריעה, יענה לו נתן הנביא "בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דיברתי את אחד שבטי ישראל למה לא בניתם לי בית ארזים"? אין צורך בבית של ממש, והוא בגדר מותרות, שזמנן יגיע רק אחרי התבססות הממלכה. בשונה מהמקובל בעולם הסובב, שבו היה המקדש אחד מאבני היסוד של תרבות הממלכה, מבנה המקדש איננו נדרש, ודי לו לארון שלא יהיה מוטל בשדה. בכך מצטרף המקדש אל מוסד המלוכה בעצמו, שגם עליו השיב תחילה הנביא בשלילה. אין צורך לעם במלך, על פי הנביא שמואל. אין צורך למלך במקדש, על פי הנביא נתן. שני המוסדות ששום תרבות במזרח לא תתואר בלעדיהם, ושברוב התרבויות תוארו כמעשה האלים ובחירתם הישירה, נתפסים במקרא כצורך משני ולא הכרחי.

מצד שני, אותו אוהל מיטלטל אין לו תחליף ואין לו כפיל. אין שני ארונות, ולפיכך לא יהיו שני מקדשים. גם דבר זה עמד בניגוד לכל המקובל בעולם העתיק, שם היו לכל אל מקדשים לרוב, בכל מרכז חשוב ובכל עיר, והוא נעבד בכל רחבי ערי הממלכה. אמנם אין התורה אוסרת במפורש בשום מקום הקמת מרכזי פולחן נוספים, אולם מעמד של מקדש, כביכול משכן האל, מעולם לא ניתן לאף מקום אחר. לא זו בלבד, אלא משהוקם המקדש בירושלים בימי שלמה, לא ייחד לו שלמה מקום בלעדי בעבודת האלוהים דוקא בקרבנות, אלא ייחד את תפילתו בשעת חנוכת הבית לנושא התפילה בלבד (מל"א ח):

לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ... וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

הווה אומר, המקדש המרכזי הזה, מקום הארון והעדות, הוא המקום שבו מתקשר אדם אלא אלוהיו, אדם באשר הוא ואף לא מישראל, ודרכו כביכול עולות התפילות מעלה. הקרבנות עצמם, דומה שנדחקים מעט לשולים.

*

החידושים האלה לא ממש התקבלו על לב העם. המקרא מספר בעשרות מקומות על הבמות, אותם מרכזי פולחן מקומיים, שהיו נפוצים בכל מקומות המושב של ישראל בכל רחבי הארץ. אף אליהו הנביא עצמו, בבואו להקריב בכרמל, מרפא שם את מזבח ה' ההרוס, ועל פי הנראה הריסת המזבח הזה, שעמד שם לפני ימיו, לא היתה לרצון. בממלכת הצפון הגדילו לעשות ובנו אף שני בתי מקדש שבהם הוצב עגל זהב. מקדשים אלה היו מקדשים לאלוהי ישראל, ולא לעבודה זרה. אף ביהודה אפשר שנפוצו גם מקדשים לה', ולא רק במות. מישע מלך מואב מספר במצבתו המפורסמת על מרכזי פולחן, עם "אריאל" ו"כלי ה'", בעטרות ובנבו:

ויבנ. לה. מלכ. ישראל. את. עטרת | ואלתחמ. בקר. ואחזה | ואהרג. את. כל. העמ. הקר. רית. לכמש. ולמאב | ואשב. משמ. את. אראל. דודה. ואסחבה. לפני. כמש. בקרית | ואשב. בה. את. אש. שרנ. ואת. אש. מחרת | ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל | ואהלכ. בללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ | ואחזה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ | וגברת. וגרת. ורחמת | כי. לעשתר. כמש. החרמתה | ואקח. משמ. א[ת. כ]לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש |  

בממצא הארכיאולוגי ידוע המקדש שעמד בערד, בלב המצודה הישראלית מתקופת המלוכה. במקדש זה לא היה רק מזבח, אלא חדר שבו עמדו מספר חפצים, כנראה מקודשים, ומראהו כשל מקדש קטן.

*

באופן פרדוכסלי, דוקא משנגנז ונעלם הארון, פסקה גם תופעת המקדשים הרבים. דומה שבימי בית שני השתנתה התפיסה הרואה הכרח במקדש קבע בכל מקום. אולם גם בימי הבית השני קיימות עדויות על מקדשים בנוסף למקדש בירושלים. הקדום שבהם עמד באי קטן על הנילוס, בקרבת העיר אסואן. בעיר זו, יב שמה, ישבה מושבת חיילים יהודיים ששירתו בצבא הפרסי, הם ומשפחותיהם, והיה להם מקדש בנוי, בעץ ובאבן, שבו הקריבו קרבנות. ומעשה שהיה כך היה: על פי טענתם, מקדשם הוקם עוד בימי מלכי מצרים, קודם לכיבוש הפרסי בידי כנבוזי, ועמד כך עד שהפחה הממונה נסע יום אחד לשושן. כהני האל חנוב ניצלו את ההזדמנות, עלו על המקדש היהודי בנשק והחריבוהו עד היסוד. המחריבים באו על ענשם, אולם המקדש לא נבנה מיד מחדש. בידינו היום מכתבים בארמית שכתבו בני הקהילה הקטנה הזו לאחיהם שבירושלים ולפחה הפרסי הממונה, ובו הם מתלוננים על הרס מקדשם בידי הכמרים המצריים, ומבקשים רישיון להקימו מחדש. נראה שלא עלה בדעתם שכוהני ירושלים עשויים לראות את בקשתם בעין לא יפה, אלא שאותם כוהני ירושלים כמובן לא טרחו לענות לעתירתם של יהודי יב. לבסוף אכן ניתן הרישיון, ובידינו גם מכתב התשובה, אלא שהעבודה במקדש הוגבלה לקרבנות מנחה וקטורת בלבד, ללא הקרבת קרבנות מן החי.

דורות מאוחר יותר יברח לאלכסנדריה, שוב במצרים, אחד מכהני ירושלים, בעקבות סכסוך במשפחת הכהונה, ויקים שם מקדש שגם בו יוקרבו קרבנות. מקדש זה נודע בשם "מקדש חוניו", וכך מסופר עליו במסכת מנחות, דף ק"ט:

אותה שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להן: שנה זו הוא (=אני) מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: "כל יום הכפורים נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ונתעטף לבנים ונכנס עמי ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים ונכנס עמי ולא יצא עמי". לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם. בשעת פטירתו, אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה. אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה! הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול (בגדי נשים), העמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: "ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, 'אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי' ". בקשו אחיו הכהנים להרגו. רץ מפניהם ורצו אחריו, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשום עבודת כוכבים...

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא לא קיבל עליו חוניו (את הכהונה הגדולה, מפני) שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שישתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים.

המקדש הזה עמד על תילו שלש מאות ארבעים ושלש שנה, על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, בתבנית מגדל בגובה ששים אמה, עד חורבנו בתקופה הרומית.

*

נמצא, ששאיפתו של העם לקירבת אלוהים הביאה אותו לא להסתפק במה שהתירה לו התורה. ובסופו של דבר, מפריצת הגבולות הזו נותרנו היום ללא כל מקדש וללא עבודת קרבנות. ובכל זאת, גם היום, עדיין מוצא לו אותו הרגש מקום להתגדר בו. בימינו אין להעלות על הדעת יישוב שאין בו בית כנסת בנוי, לעתים מפואר, ולרוב כמה וכמה, ואלה הפכו למאפיינים המרכזיים של ישוב יהודי. וגם על כך, אולי, התפלל שלמה בחנוכת הבית: "ושמעת השמים, מכון שבתך, את תפלתם ואת תחנתם, ועשית משפטם".