תרומה: אבולוציית המקדשים

השבוע חל יום דרווין הבינלאומי. המחשבה האבולוציונית היא היום התובנה הבסיסית של כמעט כל ענפי המדע והמחקר. מכיוון שאינני ביולוג אלא חובב ארכיאולוגיה, ומכיוון שהשבוע גם יקראו את פרשת תרומה, הקדשתי פוסטים במשך השבוע ברשת החברתית לאבולוציה של המקדשים באיזורנו. עתה, עם תום השבוע, עולה האוסף כולו כיחידה אחת.

המקדש הראשון לשבוע זה:
מקדש הנמרים, שנחשף בבקעת עובדה. זהו מתחם פתוח ומגודר, שבתוכו חפורים באדמה בורות זבח. בפינת המתחם איזור מגודר נוסף, ובו מספר מצבות - עמודי אבן בלתי מעובדים; החופרים מתייחסים לחדר זה כ"קודש הקודשים". את שמו קיבל המקדש בשל צורות נמרים שעוצבו באבנים קטנות על הקרקע. 
המקדש מתוארך, על פי פחמן 14 בשרידי קרבנות מבורות הזבח, החל מהאלף הששי לפנה"ס.

מתחם המקדש: בורות הזבח וחדר המצבות.

המצבות, מוקפות גם הן גדר נמוכה

הנמרים; יש גם ראם אחד...

יום שני:
ליד עין גדי נחשף מתחם פולחן מן התקופה הכלקוליתית, מן האלף הרביעי לפנה"ס. המתחם מוקף גדר אבנים, והוא כבר מורכב יותר, וכולל מבנה שער, שני חדרים ומתקן עגול שהדעות חלוקות על מטרתו (מים? עץ?). אין יישוב המקושר למתחם מסתורי זה, אבל יש מי שמקשר את ממצא כלי הנחושת המדהימים מנחל משמר, בני התקופה, לנטישתו של המקדש. המטמון מוצג היום במוזיאון ישראל, והוא מכיל מאות פריטי כלי נחושת טקסיים, באיכות מדהימה, עד כדי כך שהמגלים היו משוכנעים בתחילה שמדובר בממצא מהתקופה הרומית...

מתחם המקדש בעין גדי

המטמון

יום שלישי:

לקראת סוף האלף הרביעי לפנה"ס נכנסה ארץ ישראל לתקופתה העירונית הראשונה, תקופת הברונזה הקדומה. נוסדו יישובים גדולים ומבוצרים, שבנייניהם מעידים על הירארכיה ועל מרכזי שלטון, כגון ארמונות, מחסנים, מפעלי מים. בין מבני העיר הופיעו מתחמי המקדשים. אלו מבנים הקרובים בתכניתם למבני המגורים האפייניים של התקופה, ויש שהם מופיעים בזוגות; לעתים משולבים במתחם מגודר. נפוצה תכנית המקדש שבחלקו הקדמי - אולם הכניסה - שני עמודים טקסיים (יכין ובועז, זוכרים?). לפני המבנה ממוקם המזבח - עגול או מרובע; בתוך המבנה לעתים ניצבת מצבה או פסל. במגידו, שממנה התמונות והתכניות, נבנו המקדשים שוב ושוב באותו המקום, כשתכניתם משתנה מפעם לפעם לפי אופנת הזמן, במשך אלפיים שנה ויותר.
הווה אומר - בתוך העיר קודש מקום אחד ושמר על קדושתו גם כשהתחלפה האוכלוסיה, השפה והתרבות, ואולי גם הפנתיאון כולו. האלים העתיקים, אלי הטבע, עדיין שמרו על מקומם, ומחוץ לערים המשיכו מתחמי הפולחן הפתוחים להיות פעילים; המקרא מעיד על פולחן גבעות ועצים, ובעולם היווני אנו יודעים על חורשות ומערות מקודשות. אבל אליהם נוספו עתה אלי העיר והמדינה. הדת התמסדה, קיבלה פנים חברתיות, ואלים חדשים, אלי שלטון ומלחמות, עלו לבמה לצד אלי הטבע, הפריון והמות או החיים. הם כבר גרו בבתים דמויי ארמון, בתוך העיר, בקרב מאמיניהם.

המקדש והבמה שלפניו

מבט על המקדש בחפירתו

תכניות המקדשים, זה מעל זה, במהלך התקופות

יום רביעי:
בתקופת הברונזה התיכונה, מראשית האלף השני לפנה"ס, נכנסת הארץ לימיה הכנעניים. המידע הכתוב אודותיה מתרבה והולך, ואולי יש בידינו כבר לדעת למי סגדו תושבי הארץ, אם אכן כתבי אוגרית משקפים נאמנה את עולמם הדתי. זהו העידן העירוני השני הגדול של הארץ לאחר קריסתה של תרבות הברונזה הקדומה, ובעריה הגדולות והמבוצרות של הארץ מוקמים המקדשים באותם המקומות ובאופנות חדשות. גדלים אחרים, עיצוב מעט שונה לעתים; חדרי "דביר" פנימיים עם במות מוגבהות, בורות "גניזה" מלאים בשרידי עצמות, חרסים ומנחות; ומתחמי מצבות גדולים, שגם מצבותיהם גדולות וגבוהות. פולחן המצבות נכנס העירה והופך להיות חלק מנוף העיר. 
מה סימלו המצבות? מי יודע. חוקרים שנטו לראות בהן סמלי אלוהויות עשויים לחפש בהן עתה דוקא סמלי שבטים שבאו בברית, דוגמת "שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל", ולהסביר בכך את מיקומם החדש של מתחמי המצבות, אבל, כאמור, בהחלט ייתכן שזה חלק מהאבולוציה של המקדשים. העיר והשלטון פורסים את חסותם גם על הפולחן הפתוח.
בתמונות: מקדש ומתחם מצבות מחצור של תקופת הברונזה התיכונה. מצבות שחורות ולבנות, שליד כל אחת מהן אבן שוכבת ושטוחה, מן הסתם להקרבת מנחות, ובקרבתן אגן (החופרים עדיין מחפשים מקדש שאולי היה צמוד למתחם); ומתחם המצבות מגזר, ממרכז התל, שגם על ידן אגן גדול וחלול, אולי לנסכים ונוזלים אחרים.

המקדש הדרומי בחצור, תקופת הברונזה התיכונה. קירותיו העבים מעידים על גובהו הרב. בקידמת האולם - נישה, במרכז בור גניזה.

מתחם המצבות בחצור

מתחם המצבות בתל גזר

שבוע המקדשים, כמעט הסוף:

בתקופת הברונזה המאוחרת (המחצית השניה של האלף השני לפנה"ס, עד תחילת המאה השתים עשרה) מייצג המקדש בחצור את שיא האופנה הכנענית, שהגיעה לשיאי פאר ועיצוב, בעזרת מסורת וקשרי חוץ ומסחר ענפים. ידין מצא את מקדש המצבות, כשהוא הרוס ומנותץ - הוא ראה בזה את מעשה ידי הישראלים. מספר מצבות, חלקן נושאות סמלים ומעוצבות (ובזה הן שונות ממצבות העבר הגולמיות) ניצבו כשלפניהן טס מנחות גדול, אך הפעם הן ממוקמות בתוך קודש הקודשים של המקדש, ולצידם פסל אל שידיו פשוטות למנחה. אריות בזלת שמרו על פתח המקדש, מסכות פולחניות נמצאו זרוקות על רצפתו. בחפירות החדשות מצאו שרון צוקרמן ז"ל ואמנון בן תור יבדל"א ארמון טקסי עצום ומפואר, עם במה בפתחו, לפי מיטב האופנה המקובלת בסוריה של אותה תקופה, ודעותיהם נחלקו האם זהו ארמון טקסים או מקדש של ממש; כך או כך, המרחק איננו גדול (בתמונות מצורף תרשים הארמון). המקדשים הכנעניים נמצאים בפיסגתם. 

דביר המקדש בחצור: שורת מצבות, אחת עם תחריט ידים מתפללות לירח; טס מנחות; בצד שמאל פסל, שנמצא כרות ראש

אחד מאריות הבזלת ששמר על המקדש

מסכת חרס ששימשה לפולחן

תכנית "ארמון הטקסים" - אולי מקדש נוסף; מסיבי, מפואר, בחצרו במה גדולה, ושני העמודים מלפני אלף שנה עודם עומדים בתוך אכסדרת הכניסה להיכל. מאחור - הדביר

יום אחרון, ערב שבת "תרומה":

ובינתיים, מהדרום, עושה את דרכו מקדש עץ ובד מיטלטל. שבטי ישראל אינם שבטי הנודדים הראשונים בהיסטוריה, אבל שבטי הנודדים שידע האיזור היו להם מקומות קבע מקודשים: הרים, בקעות, שדות פתוחים, ובהם הקימו את מקדשי המצבות שלהם. עוד בשלהי התקופה הרומית, אלפים רבים של שנים אחר כך, ישובו שבטי המדבר בסיני ויכתבו את כתובותיהם בכתב נבטי באותו ההר, חזור וכתוב, ויקדישו את כתובותיהם לאלים המקומיים: אלבעלי, אלעוזא, דושרא ודובך. אבל כאן יש לנו שבט של נודדים, שמסורותיו העתיקות אומרות לו שהוא בא מתרבות עירונית רחוקה; שבט שיש לו אל, אבל לאל הזה אין ייצוג חומרי; שבט שיש לו מקדש, אבל למקדש הזה אין מקום קבוע. שבט שיש לו מקדש, אבל האל איננו גר במקדשו. בלב המקדש, במקום שאצל כל האחרים שוכן שם צלם האל או מצבה שמסמלת אותו, יש ארון, ובארון יש לוח אבן עם כתובת, והכתובת היא חוזה, ברית. ברית בין אל לבין עם. לא היה דבר כזה בהיסטוריה, לא לפני כן ולא אחרי כן. כביכול, לאל הזה אין בית, אבל יש לו משרד, שבו שמור העתק החוזה. וכך יהיה גם כשייבנה

מקדש במתכונת כנענית, וגם כשיאבד הארון עצמו. מקומו יישאר ריק, כמו ספר שאבד, שמקומו בכוננית מחכה לו שישוב.

וילך: לא-דת

היהדות באה לעולם כ"לא-דת". ללא אלים, מלבד אחד מסתורי ומופשט. עם ערך מופחת לקרבנות מלכתחילה. תרבות שמעודדת ויכוחים עם האל עצמו, ומספרת פעם אחר פעם על האדם שניצח בויכוח. שתובעת מוסריות גם מאלוהיה. בלי מקדש של ממש, וגם כשיוקם הוא יהיה למעשה ריק. ללא שלטון בחסד האלים, אבל על כן אמורפית מספיק כדי לנכס לעצמה, כעבודת אלוהים של ממש, גם את חיי הציבור והקהילה והמשפט, מה שלא עשתה שום דת אחרת לפניה. מעמידה במרכז חייה לא שירות לאל אלא חוקים ומשפטים אנושיים, ממונות ומשפחה. מעצימה נביאים, שעד אליה היו בשולי המעשה הדתי, לעומת הכוהנים שתפקידם היה להגיד עתידות ולרפא מחלות; אצלה הכוהנים הם רק משרתי המקדש ותו לא.

דתות המזרח הקדום התייחסו לאל הבורא בסוג של סלחנות, כזו שמקדישים לסבא הזקן בכיסא הגלגלים בפינה; העבודה האמיתית היתה לאלים הבנים השולטים ולאלות נשותיהם הגחמניות והתאוותניות. אבל ה"לא-דת" הזו העמידה את האל הבורא במרכז, ובכך קידשה את החוכמה ואת המעשה, ודחקה הצידה את השליטים וגבורת המלחמה והעצמת היצרים. אפילו כשבגרה והעמידה מלכים משלה, מעולם לא זכו מלכיה למעמד-על כבתרבויות השכנות. המלכים הראשונים הודחו, אלה שאחריהם נענשו על חטאיהם האנושיים והמלכותיים בחרב עד עולם. כל המאמצים הוכוונו לכך שהרעיון האנרכיסטי הזה יישמר בטהרתו, שהבשורה שהעמידה, לראשונה בעולם, את האדם במרכז, לא תהפוך שוב לעוד דת אחת. כי רק דת שהאדם במרכזה, על פי אמונתה, היא עובדת האלוהים באמת, האלוהים האחד האפשרי, שברא את האדם כדי להשליטו בארץ ולא כדי שיעבוד את האלים; ואילו דת שעבודת האל היא עניינה היחיד, מאליהה אדם ולא אל.

*

ומשה הולך לעולמו כשהוא איננו יודע אם הרעיון הזה ינחל הצלחה. כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון. ההרגל חזק מכל. פרדוקסלית, אמונה ורגש דתי עלולים להביא אדם להטלת האחריות על האלים, והוא – חופשי לנפשו, כעבדא בהפקירא, להאליה את הקנאה והתאווה והכבוד.

ספר אני מלמד אתכם. לא פולחן. שירה, לא מיתוס. אזהרה, לא הבטחה. אחריות, לא גלגול עיניים כלפי מעלה. לעולם נגזר עלי ללכת, להניח אתכם לנפשכם. לא כי אינני יכול עוד, דווקא יכול אני, אבל אתם אינכם יכולים. וכדי שתוכלו, עלי ללכת. כדי שתלמדו, שאין לכם על מי להישען.

כי לא-דת אני מביא לכם. אנושיות אני מביא.

וישב: מסע למצרים

רבים מאיתנו קראו עוד בילדותם את סיפורי המיתולוגיה היוונית, ואף ידעו לשנן את שמות האלים לדורותיהם ואת גיבורי מלחמת טרויה. פחות מאיתנו קראו סיפורי דתות אחרות; בכך התמצתה היכרותינו עם דתות העולם העתיק, שהיוו את מרכז הוויתו. אבל תרבות, ואף תרבות דתית בכלל, מורכבת מרכיבים רבים נוספים. כשאנחנו מתארים דת (כל דת, אבל לצורך העניין הבה נישאר בתחום העתיקות), אנו נוטים לתאר מכלול שלם, אבל למעשה יש להתייחס למספר תחומים נפרדים, שאינם בהכרח קשורים זה לזה.

הסוס הטרויאני

האחד, הסיפור: מהו הסיפור העומד מאחורי האמונה שעליה אנו מדברים. יש דתות המספרות את תולדות האלים, יש המספרות סיפורים היסטוריים, יש שאינן מבחינות בין הסוגים, ומכל מקום בדרך כלל יש סיפור. יש דתות, או עמים, ששאלו את סיפוריהם מעם אחר: רומא מיוון, בבל משומר.

השני, הפולחן: סדר הטקס של עבודת האלים. ככלל כל העולם העתיק הקריב קרבנות וחגג חגים; חלק מהם היו קשורים במישרין לסיפורי האלים. כאלה למשל היו החגיגות שסימלו במסופוטמיה את נישואי איננה ודומוזי, שלוו אף באקטים שדימו את הזיווג המקודש, בליווי קטעי קריאה ושירה. אולם רבים הפולחנים שאין קשר בינם לסיפורים שסופרו, ולעתים ראו בהם החוקרים שריד לדת קדומה, אחרת, שנטמעה בדת הנוכחית והמוכרת.

השלישי, הממסד. ממסד הכהונה והדת נותן את הצבע והפרצוף לכל התרבות. אמנם אין אנו עוסקים פה בתרבויות מודרניות, אבל קל להשוות ולראות במה דברים אמורים. מורי הלכה, אנשי דת, מנהיגי חוק, גינוניהם, לבושם וסדרי פעולתם הם הנותנים את הצביון לתרבות המסויימת, לעתים יותר מהסיפור שכולם מכירים או למנהגי החג הזה או האחר.

הרביעי, והוא החמקמק ביותר אבל אולי החשוב ביותר, האתוס. אותה מערכת התנהגותית, העונה לקודים המוכרים היטב לבני התרבות הזאת אבל קשים להסבר למי שלא בא ממנה. פעמים רבות ניתן לזהות קשר בין התפיסות החברתיות ואף הפוליטיות לבין הסיפור שעומד ביסודה של הדת; מסופוטמיה, שאליה המרכזיים קנו את מעמדם בזכות נצחונם בקרב השליטה על עולם האלים, היתה שואפת קרבות ותאבת שלטון על העולם כולו, שנתפס בעיניה כפרס על ניצחון. כנגדה מצרים שעולם האלים שלה יציב כיקום עצמו, בנתה חברה שכל מהותה היא היציבות. יציבות השלטון, יציבות החברה, יציבות המעמדות. החוק יכול להיות ביטוי של המערכת הזו, ולעתים – כפי שקורה היום – ישתמשו בו כדי לעצב את המערכת הזו עצמה ברוח אנשי הממסד, השייכים לסעיף הקודם.

*

עם פרשיות הירידה מצרימה, עושה משפחת האבות צעד מכריע: היא מתנתקת מזהותה המסופוטמית שליוותה אותה עד כה, דרך אביה הראשון ודרך מסעותיו של יעקב ומשפחתו, ועוברת עולם. מצרים, שעמדה כצל בצד כל האירועים שפקדו את אבותינו בכנען, הופכת להיות מרכז חייהם למאות השנים הבאות, כשם שמסופוטמיה עמדה במרכז חייהם במאות השנים שקדמו לירידה הזו, בעקבות מכירת יוסף.

המעבר הזה שינה את כל הוויית החיים. שום דבר במצרים לא דומה להווייה המסופוטמית שהורגלנו אליה. האלים אחרים לחלוטין; סיפור הבריאה שונה לגמרי, והיא אינה מלווה במאבקים ובמלחמות (שקיימים גם במצרים, אבל בדגשים אחרים); מבנה השלטון שונה; המוסכמות החברתיות אחרות. המאכלים אחרים, המוזיקה אחרת, הלבוש שונה, מעמד הנשים שונה, מבנה המשפחה אחר. האמנות והאופנה האלגנטית המצרית קלה למראה הרבה יותר מהאמנות כבדת הראש של שומר ואכד ובבל העתיקה, ומצד שני פולחן המוות והקבורה עלול להיראות זר ומוזר לעיני מי שלא גדל עליו.

ומשפחת המהגרים הנודדת הזו, שטיפין טיפין אולי כבר הצליחה ליצור לעצמה הווי חיים משלה, שאולי יש בו גם קצת מהכנעניוּת (וגם נשים כנעניוֹת), שוב נזרקת למים עמוקים, וכל עולמה מזדעזע. כמוהם ככל מהגרים, מאז ומעולם ועד היום. השירים שיביאו הילדים מהגן זרים לאזן ההורים; הטעמים אחרים, הנורמות שונות.

התורה עצמה משקפת בחלקים גדולים ממנה את הטלטול הזה. סיפורי הבריאה והראשית, כולם מתכתבים עם הספרות המסופוטמית, מדברים בשפתה ומשתמשים בדימוייה. אמנם, התורה בונה מכל אלה בניין אחר, שהמוסר במרכזו, אבל העולם התרבותי יהיה מוכר למבקר הבבלי. גם עולם החוק מדבר בשפתם של חוקי מסופוטמיה וחת; המושגים שאובים משם, הנושאים באים משם, ולעתים פרטים רבים דומים מאד. גם כאן בנתה מזה התורה מערכת שונה, עם דגשים אחרים (על קדושת החיים ועל קדושת המשפחה, למשל), אבל השפה היא אותה השפה.

מצבת חוקי חמורבי

מנגד, דומה שמערכת הפולחן פועלת בתוך הממשק המצרי. רבים מכלי הקודש מעוצבים על פי המוכר לנו ממקדשי מצרים:

כהני מצרים גלוחי הראש מזכירים את טקס הגילוח שבמעמד חניכת הכוהנים והלויים:

לא הכל מוכר לנו, אולם לא מעט ממזמורי הקודש המקראיים שואבים את השראתם, או לפחות מתכתבים, עם מזמורים מצריים.

תרבות מצרים היתה בעלת השפעה רבה גם בתחומים החילוניים של החיים. שירת האהבה המצרית ושיר השירים מגלים דמיון רב (אף שלשיר השירים יש פירוש אליגורי, פשטו הוא שירת אהבה). למעלה ממנה ספרות החכמה: עם כל האוניברסאליות של ספרות זו, והדמיון הרב שאנו מגלים בין יצירות חכמה מתרבויות שונות, דומה שקשרי החכמה המצרית לספרים דוגמת משלי עזים במיוחד, ולעתים מדובר בהם לא על השקה רעיונית בלבד, אלא על השפעה ספרותית ישירה:

השוואה בין הקובץ השלישי בספר משלי, "דברי חכמים" (מפרק כ"ב), לבין ספר החכמה המצרי "הוראת אמנ-אמ-פת" (מתוך "עולם התנ"ך", משלי)

איזה אתוס יבנה המקרא מתוך היסודות האלה? אין בו את המיניות הבוטה שבפולחן המסופוטמי, ואין בו עיסוק במוות ובאחריתו; אין הוא רואה בניצחון אידיאל עליון; אין הוא רואה במלוכה ככלל שום הכרח בסיסי, וודאי לא אלוהי; אין בו מעמדיות, ואין בו מקום כמעט בכלל לאמנות לסוגיה.

וכך, מתוך המזיגה החד-פעמית הזו, צומח לו יצור חדש, שעין לא ראתה. דומה שהחברה שהמקרא מתאר עממית הרבה יותר, ממסדית הרבה פחות, "דתית" הרבה פחות. מכיון שהממלכה ככלל אינה מרכז האתוס שלה, גם הפולחן הממלכתי חלש יותר. עד סוף ימי המקרא לא הצליח מקדש ירושלים לתפוס את מקומו שייעדו לו בוניו. מול שני העולמות המורכבים והעתיקים והיציבים האלה, מעמיד המקרא עולם שאולי הוא פשוט יותר, שאין בו כובד מסורת שאין בלתה, שלאדם ברחוב יש בו מקום רב יותר; עולם שאולי הוא יציב פחות וממושמע פחות, אבל לימים תהפוך ההשכלה ליסוד חייו, ליסוד חיי כל ילד בכל עיירה וכפר, בזמן שכל הסובב – עתיק וגם חדש – יפגר מאחור במאות שנים. עולם שהאל האחד והיחיד שבמרכזו, שאיננו נלחם ואיננו מתעמת ואינו גוף ואין לו דמות הגוף, נותן בו מקום לאדם.

כי תשא: קיצור תולדות האלים

כיצד נברא העולם, וכיצד הוא פועל? רוב המיתולוגיות הקדומות סיפרו סיפורים בעלי קוים דומים: תחילה נברא העולם, ולבריאתו אחראים בדרך כלל אל או שנים (בדרך כלל זכר ונקבה); שאר האלים נבראים מהם, אולם אחר הדברים האלה האלים מהדור השני ואף השלישי נוטלים את המושכות לידיהם. לעתים קרובות הם מדיחים את דור האלים הראשון, הבורא, ממקום שלטונו; גם האלים בני האלמוות עשויים למות, והאדם בן העת העתיקה לא ראה בזה סתירה, שכן גם המוות הוא אלוהי. לעתים, כמו בכנען, אין סיפור הדחה או מלחמה, ואל "אבי האלים וקונה הארץ" הוא פשוט זקן העדה, זה שממילא כבר איננו מנהל את העולם בפועל, אבל סמכותו נדרשת כבורר וכפוסק אחרון, למרות חולשתו הניכרת.

אולם הרוצה להסיק מכאן מסקנות לגבי טיב הדתות העתיקות, עליו להיזהר. אין המיתולוגיה אלא רובד אחד בדת, ולא תמיד הוא משקף את הרבדים המוכרים האחרים. הקשר בין המיתולוגיה לפולחן לא תמיד ישיר, וליתר דיוק ברוב המקרים איננו ישיר. ערכי היסוד של הדת לא תמיד מתבטאים רק בסיפוריה, ואין בהם כדי הסבר שלם למבנה הממסד הדתי ולתולדות המקדשים. הדת התפתחה, לפי השקפתנו כיום, לאורך דורות, ואין המיתולוגיה אלא אחד השלבים, ולאו דווקא הראשוניים שבה.

הרוצה להתחקות אחר תולדות האלילות, ואין דעתו נחה בהסברו התיאורטי של הרמב"ם על כך, מבקש לו נתונים בממצא ובסיפורים העתיקים יותר, ככל שידו מגעת. וככל שידינו מגעת, בתרבויות הפרהיסטוריות והפרוטו היסטוריות רווחו אלוהיות שייצגו בעיקר שני דברים: מוות ופריון. באתרים דוגמת מערות הכרמל כבר ניתן למצוא קבורת אדם מוקפדת, המעידה על חשיבות שייחסו לטיפול במת, ומכאן שייחסו לו תכונות גם אחרי מותו, כאלה שחייבו התייחסות של כבוד; ביריחו הנאוליתית היו גולגלות אדם מכויירות מצויות בבתים, והקבורה תחת רצפת חדר המגורים היתה נפוצה. ככל הנראה אבות המשפחה הם שזכו לכבוד הזה, ואולי ראו בהם מגינים ושומרים, ולפחות ראו צורך לכבד את זכרם באופן מוחשי לגמרי.

בצד אלו, נפוצו מאד צלמיות נשים, עירומות ושמנות, בתנוחות שונות, ובכולן מודגשים אברי הרביה והפריון. צלמיות אלה מלוות את התרבות האנושית בכל גלגוליה, כשהאופנה משתנה מפעם לפעם, אולם אין ספק בדבר מרכזיותו של האלמנט המיני בהן. חזונו העתידי של פרויד, על שני יצרי לב האדם המניעים את האנושות, יצר החיים ויצר המוות, או יצר ההרס ויצר המין, ניצבים בפתח המסע אל התרבות.

צלמית פריון, שער הגולן, האלף החמישי לפנה"ס

אלה היו פחדיו של האדם מאז ומעולם, ואלה היו תקוותיו. המוות בסוף החיים והלידה בתחילתם, או אולי ההיפך; או שמא הכוחות השולטים בעולם, ההרס והיצירה הטוטאליים, הסופיים. או אולי שני הדברים הניצבים על גבולו של בן האנוש: החריגה אל מעבר לרוח ולחיים מצד אחד, והחריגה אל מעבר לגוף עד איבוד השליטה העצמית מן הצד השני. הדברים המניעים את האדם למצות את כל כוחותיו, ההתגברות על אימת המוות מחד והתשוקה המינית מאידך. שני הסמנים הקיצוניים האדירים האלה הם העומדים ביסוד המחשבה האנושית, ביסוד היצירה, ביסוד העשייה, ביסוד החידלון. שני אלה הם כל האדם.

מה הפלא, איפוא, שבשני אלה ראה האדם את האלוהי, את העליון, את מה שמעל ומעבר, להם עבד ולהם התפלל ובהם ראה את חזות הכל, מהם ברח ואליהם נמלט בכלות כל הקיצים. לא היתה דת שאלמנטים אלה לא באו בה לידי ביטוי, ולעתים קיצוני ביותר, בדמות פולחן מוות של הקרבת אדם או מעשים מיניים חשופים בתוך הקודש פנימה. לעתים כסמל למתרחש בעולם האלים, לעתים כדבר עצמו, המשפיע ומניע את העולם.

אלוהיות החיים והמוות האלה הם העומדות ביסוד הפולחנים העתיקים, ומהם נפוצו כל האלים האחרים, אלי אהבה ומלחמה, אלי עושר ואלי שפע ואלי מחלות ואלי מסחר ואלי בית ואלי חוץ ואלי משפחה ואלי הרים וגבעות ועצים רעננים, שגם בהם נמצאה משמעות של עולם חי ומלא ונוצר ומתכלה ומתחדש תמיד.

לא תמיד בידינו לדעת מה דמות נתנו הקדמונים לאליהם אלה, או מה סיפורים סיפרו עליהם. אולם דומה שדימויי בעלי החיים היו מקור שופע להבנתו ותיאורו של עולם האלים. כך השור, הפרה והעגל, שהיו מבעלי החיים המשמעותיים ביותר בחייו של האדם בעולם העתיק, עקב עוצמתם האדירה וכושרם המיני הבלתי נדלה, היו גם סמל דתי ברוב תרבויות המזרח הקדום המוכרות לנו. העוצמה הרבה הפכה להיות סמל לכוחות אלוהיים מסוגים שונים, ואף למרכבתו של יחזקאל הגיעה; שם משמש השור כאחד מארבעת נושאי המרכבה, בצד הנשר, האריה והאדם. בצד העוצמה נודע תפקיד חשוב לכושרם המיני, וגם כוח זה, כאמור, נחשב במזרח לכוח אלוהי. במצרים נודעה חתחור, מהחשובות באלות מצרים, שהיתה בין השאר גם אלה יולדת, בדמותה כפרה, או כעומדת על גבי פרה. במסופוטמיה תואר לעתים אל הירח, ננר-סין, בדמות שור מלכותי הצועד ברוב הוד, פר צעיר ועז עב קרניים, הרחם המוליד את הכל (ערבוב הזכר והנקבה לא הפריע למשורר השומרי הקדום). בכנען היה אל, ראש הפנתיאון הכנעני-אוגריתי, מכונה "שור אל", והוא הוא אבי האלים. בכל התיאורים האלה, נודע לפריון תפקיד מרכזי, ושמו של הפר מעיד עליו, שזו תכונתו.

*

עם עלייתן של ערי הממלכה, ויותר מכך עם היווצרות המדינות הגדולות הראשונות, נוסף אלמנט חדש לעולמו של האדם: לא רק הטבע וכוחותיו, האנושי או החיצוני, אלא החברה וכוחותיה. גם הכוחות החברתיים הוכרו ככוחות גדולים מהחיים, ולעתים כוחם רב משל אלי המין והמוות, שכן כוחו של השליט לעתים כופה על נתיניו חיים ומוות ומין או היעדרו. אלים שליטים, לוחמים, מלכים בעולם האלים, החלו לעלות על הבמה. דומה שלעתים סיפורי המלחמות בעולם האלים באו לבטא את חילופי הדורות האלה – מעולם הטבע העירום, הקמאי, של היצירה והמוות, לעולם החברה ובמרכזו המלך והצבא המנצח, החברה האנושית וכוחה המכלה כל ובונה עולמות ומחריבן בהיקפים גדולים הרבה יותר משידע האדם קודם לכן. סיפורי מלחמות אלים אחרים ביטאו לעתים מלחמות של ממש, בין קבוצות עמים ובין אליהם, אבל גם באלה ניכר כוחם של האלים המנצחים, השליטים, המולכים. האל המלך עלה על הבמה. מרדוך, אוזיריס, בעל, הדד, זאוס, רובם אלי סערה במקורם, הפכו שליטי הפנתיאון.

בנקודה הזו כבר יש בידינו סיפורים על האלים ותולדותיהם. כבר לא מדובר על קיום כשלעצמו בטבע ובאדם, אלא על התרחשות שמקומה על ציר הזמן ובמרחב החברתי תרבותי. הדרמות האלוהיות סופרו והושרו וצברו עוצמה, וסופן שהשתלטו על זכר האלים העתיקים ובלעו אותם אל קרבם. אבל החוקר הזהיר יוכל פעמים רבות לגלות את עקבות העולם הקמאי והקדום, לא בסיפורים אלא בפולחן עצמו. בהקרבה בבמות, במערות, בלילות ובימים, בדרך ההקרבה ובאירועים המתלווים אליהם – החל מסעודות קודש וכלה באורגיות מין סוערות. אלה גם אלה ביטאו את כל אותם הכרות פנימיות סוערות, שנותבו עתה אל דת המדינה ואל החברה והעם שמתייחד באליו ופולחנו, ועם זאת שומר עדיין על שוני בין עיר לעיר ובין מקדש למקדש ובין אל ואל.

אכן, ברוב דתות העולם לא האל הבורא הוא הנעבד, אלא האל המולך, השליט, לרוב בן הדור השני או השלישי של האלים. האל הבורא נותר לעתים נשכח, לעתים מורם מעם ומפולחן, ולעתים רחוקות בעל תפקיד ממשי, אבל משני. הדבר תאם, ואף הזין היזון חוזר, את התהליכים הפוליטיים. תפיסת השלטון ברוב הממלכות העתיקות היתה אכן אלוהית, והמלך נתפס לרוב כנציג האלים, כממונה על ידיהם, כשלוחם או אף כהתגלמותם עלי אדמות. אפילו במקרא המונותיאיסטי לא נפקד מקומם של ביטויים המרמזים לתפיסה כזו, וגם בתהלים ב' נאמר "ה' אמר אלי בני אתה, אני היום ילדתיך", פסוק שהנצרות מצאה בו עניין רב, כידוע. התפיסה האימפריאלית רק הוליכה את החשיבה הזו צעד אחד קדימה, וראתה במלכי האימפריה את הממונים לשלוט בעולם בחסד או בפקודת האלים. השלטון מגיע למלך מתוקף היותו.

*

דומה שעלייתו של העברי הראשון על במת ההיסטוריה לוותה במחאה נגד התפיסה הזו. נטישת מרכזי הממלכות העתיקות והנדידה לכנען, שבה פולחן אל עדיין רווח, נשאה בחובה אמירה מתריסה, שאינה מוכנה לקבל את האלהת המלך, או את האלהת השלטון, וכביכול אפילו לא את שלטונו של האלוהים עצמו – ואברהם מתווכח עם אלוהים על החלטותיו ואינו מוותר. האמונה המונותיאיסטית לא יכלה לראות בשלטון ובמלוכה עלי אדמות עניין אלוהי. ואכן, מעולם לא התפתחה, בישראל או בדתו, שאיפה אימפריאלית של שלטון עולמי.

בשל כך, היו לא מעט חוקרים (ובהם מרכזיים, דוגמת פ"מ קרוס המנוח), שראו באמונת האבות מין קרוב משפחה של האמונה הכנענית הקדומה, זו שלפני עלייתו של בעל, המאמינה באל, האל הבורא אבי האלים. האל השור. בשל כך אין אנו מוצאים את האבות מתעמתים עם הדת הכנענית המוקדמת בשום מקום, ואין המקרא מתמודד עם אל, אלא רק עם בעל.

אלא שאמונת הייחוד פן נוסף היה לה. לא רק את השלטון לא יכלה להאליה, אלא גם את המין ואת המוות. הן המין והן המוות, בקיומם ובחידלונם, אינם אלא בני עולמו של האדם, עם כל כוחם. האלוהים אינו מת ואינו נולד, אינו אדם ואינו גוף ואין לו ייצוג בדמות אדם או חיה. אין פולחן מתים במקרא, והמעשה המיני מוצא מתחומו של הקודש לחלוטין. האל הבורא הוא הנעבד, אולם לא האל הבורא בן החיים והמוות. אלוהי עולם, אלוהי הזמן, אל חי וקיים לעולם, הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, ועם זאת הוא הכורת ברית לאדם. לא בשל היצירה, לא בשל הכוח, לא למען השלטון, אלא למען המוסר, כדי לאפשר יצירה שאינה הורסת, שלטון שאינו ממית, ומיצוי עצמי ללא איבוד שליטה.

*

ומשנעלם משה מעיני העם הנגאל הטרי, השתלט הפחד. איזה אל גאל אותנו? כיצד נדע? מיהו ומה דמותו? מה ירצה מאיתנו, האל שלקח אותנו מארץ התרבות והמלך העליון אל המדבר, פרוע החוק וחסר העתיד? אנה נוליך את חרדותינו, פחדינו, תקוותינו? מה נרצה אנו? מה ייעודנו? לשם מה יצאנו?

במעמקים פעם זכר עמום של פולחן ישן, של מהפכה שנשכחה. לא את השליטים נעבוד, הלא לכן יצאנו ממצרים. אבל זה משה האיש, השליט שאינו רוצה לשלוט, לא ידענו מה היה לו. מה יוכל אהרון, האח, לתת לנו תמורתו? המבוגר האחראי, שמחובר אל העם ובא ממנו ואיתו ולא ברח אל המדבר לעשרות שנים, שאולי מכיר ויודע משהו על המהפכה שאיש עוד לא גילה לנו מה היא ועל מה היא? מעמד סיני לא הספיק. מלבד ציוויים כלליים, איסורים המובנים לכל בן אנוש, לא שמענו שם דבר. המסר עדיין לא נגע בנו, לא ענה למאוויינו, לא דיבר אל עולמנו הפנימי. לא התחברנו אליו.

וממעמקי העבר – כנראה הכנעני – נשלף העגל, סמל היצירה, השמחה המתפרצת, חדוות הפולחן, השירים והמחולות המניעים נפש וגוף ומביאים את האדם אל סף ההתעלות על הגוף ומגבלותיו, גם דרך היצר ופולחנו. אלה אלוהיך ישראל, לא מצרים ארץ החוק והמחנק והשיגרה והעבודה, אלא העגל. לשיר ולרקוד, לשמוח ולזרום, זה מה שרוצה האלוהים מאיתנו, או אנחנו רוצים מהאלוהים, למי איכפת.

צלמית שור, אתר התנחלות ממערב השומרון, תקופת ההתנחלות

ומשה, האיש שבא מהמדבר ועתה חזר ומצא את מקומו, נוכח שבדרך איבד את העם. שבעלותו אל ההר לכרות את הברית עם אלוהי ההיסטוריה, המוסר והחוק, שכח את האדם וההיסטוריה האישית שלו, צרכיו ועולמו. שאהרון, אחיו ונביאו, נותר גם הוא ללא הכוונה וללא מטרה למטה, ואינו יודע מה יעשה. ושזהו הזמן לעמוד מול האלוהים, אלוהי המופשט, מול נפשו שלו המבקשת את המוחלט ואת מה שמעל האדם ועולמו, כאדם המבקש רחמים מתוך נפשו שלו, הרוצה, פשוט, חיים.