העולם היהודי בימי שיבת ציון: תמונת מצב

שיבת ציון נתפסת אצלנו כתחילת תקופה חדשה בתולדות ישראל. תחילתה של גאולה שניה, שבהלכה הוגדרה כ"קדושה שניה", וההיסטוריה היהודית מתחילה מחדש, ושוב בארץ ישראל. אפילו מגילת אסתר, שכל כולה מתרחשת בשושן הרחוקה ושם גם נקבעים ימי הפורים, נראית דרך משקפי ההלכה קצת ארץ ישראלית: יום הפורים השני, זה של שושן עצמה, נחגג בכל תפוצות ישראל בערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון דוקא, כובש ארץ ישראל הראשון, זה שאין לו שום קשר לסיפור המגילה, כדי לתת כבוד לארץ ישראל ולהחזיר אותה לסיפור.

הבה ונהפוך לכמה דקות לשליחי הסוכנות, ונצא לסיור קצר על המפה היהודית של התקופה ונדרוש בשלום אחינו, נדחי ישראל, בגלויות הדוויות. ומי יודע מה יקרה לנו בתום השליחות?...

בבל

בבבל יושבת קבוצת הגולים מירושלים. נבואתו של ירמיהו בפרק כ"ז מראה תמונה של קבוצה היושבת על המזוודות ואינה משלימה עם המצב. אבל ארכיון התעודות של אל-יהודו, המוצג בימים אלה במוזיאון ארצות המקרא, מראה אחרת. אל-יהודו – "עיר יהודה" באכדית, שזהו גם שמה של ירושלים עצמה בתעודות הרשמיות – ישבה באיזור התעלות שבין הפרת והחידקל, מדרום לבבל הבירה. גולי יהודה שיושבו שם על ידי השלטון הבבלי קיבלו אדמות מהשלטון, עיבדו אותן ושילמו עליהן מיסים שונים. לאט לאט התקדמו המשפחות, התרחבו והתבססו, וארכיון תעודותיהם מגולל את קורותיהן של כמה מהן (לעתים ניתן לעקוב אחרי ארבעה דורות במשפחה אחת לאורך כמאה שנה). התמונה העולה היא של עסקים מתפתחים ופורחים: החכרות, תשלומי מיסים, מכירות והעברות של עבדים ובהמות בין יהודים ליהודים ובין יהודים ובבלים, ואף שטר נישואין אחד שנערך בעיירה היהודית ונחתם על ידי כמה עדים יהודיים, לפי מיטב המסורת הבבלית האלילית.

היהודים שם שמרו על זהותם. למרות שכל התעודות הכלכליות נערכו, מטבע הנסיבות בשפה המקומית, כלומר באכדית, הרי ששמות האנשים נשארו יהודים אופייניים גם אחרי דור רביעי בגלות: סמכיהו, גאליהו, יהושע, חגי וכן הלאה. אחד מהם, שלמיה, אף כתב את שמו בכתב העברי העתיק על צד אחת התעודות האכדיות בארכיון. אפילו שמות כמו "יעליהו", שאולי מבטאים ציפיה לגאולה, גם הם קיימים. עד כה לא נמצאו תעודות שנכתבו בימי חג ומועד, ואולי אף לא בשבת.

אבל כל זה על הנייר. אין שום רמז מהתעודות האלה – שהאחרונה שבהן היא מימי דריווש, כמה וכמה שנים אחרי שיבת ציון הראשונה בימי כורש – שמשהו ברצף הקיום היהודי בבבל הופרע, השתנה, נחסר. ההתבססות הכלכלית והחברתית המשיכה כסדרה, יהודים טיפסו בסולם הפקידותי הבבלי ואחד מהם אף מתפקד כגובה מיסים, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה.

מדי

אחד הספרים החיצוניים למקרא, שהשתמר בתנ"ך הנוצרי והתקבל בו כספר קודש (תמונות ותבליטים רבים המתארים סצנות ממנו מעטרים כנסיות בכל רחבי העולם עד היום), הוא ספר טוביה. הספר מספר על יהודי ובנו, טובי וטוביה, החיים בימי סרגון וסנחריב, מלכי אשור מהמאה השמינית לפנה"ס, אולם ברור ממנו שהוא חובר בתקופה מאוחרת בהרבה – אולי בתקופה הפרסית ואולי מעט אחריה. כלומר, הוא משקף את חיי היהודים פחות או יותר בימי שיבת ציון. והתמונה, שאמנם איננה ריאליה של חיים אלא רומן היסטורי, משקפת עולם דומה. יהודים בעלי זהות יהודית, הזוכרים את מקורם הארץ ישראלי ואף הירושלמי, אולם כל חייהם מתנהלים ללא שום זיקה מעשית לזכרון ההיסטורי הזה. טובי שהתעוור בעקבות מעשי המצות שלו (הוא היה קובר מתים בהחבא, נגד הוראות השלטון – מין אנטיגונה יהודי שכזה) שולח את בנו לנסיעת עסקים ליהודי אחר במדי; הנסיעה, שמלאך נסתר מלווה אותה, מניבה כמה מעשי ניסים מפורסמים, ובסופם מוצא טוביה את בחירת לבו, שרה, יהודיה מדית, שנגאלת על ידו מהיותה "אשה קטלנית", ואף אביו נרפא מעוורונו. העולם היהודי משתרע בין מסופוטמיה לאיראן, ויהודים עושים עסקים ומתחתנים ומתקדמים בחיים, וירושלים – יוק.

מצרים

קרוב יותר לאזורנו יודע המחקר מזה מאה שנה על קהילה יהודית קטנה אחרת, בדרום הנילוס המצרי, על האי יב. הקהילה הזו גם היא חיה את חייה הכלכליים והאישיים באופן עצמאי לחלוטין, אלא שפה יש טוויסט: הקשר עם ירושלים כן חי וקיים, בגלל הקירבה הגיאוגרפית. אולם דוקא קשר זה מעיד על מקומה  המשני של ירושלים בחיים היהודיים. לא זו בלבד שיהודי יב הקימו לעצמם מקדש משלהם, והם מקריבים בו קרבנות ועושים בו פסח (בהוראה ובהסכמה של כהני ירושלים!), אלא שכשנחרב מקדשם בשל סכסוכים מקומיים, הם פונים לעזרה ללא אחרים מאשר כהני ירושלים עצמם. הם לא מעלים בדעתם שיש פה איזו בעיה, שבכך הם מערערים על עליונותה. אמנם הם מביעים פליאה על כך שלא זכו בתגובה, תמימים שכמותם, אולם הכרתם בעינה עומדת – ירושלים כבודה במקומה מונח, אנו חיים את חיינו בלעדיה.

ארץ ישראל

גם שבי ציון שבארץ ישראל עצמה אינם רואים את עצמם כגאולה בהתגלמותה. למורת רוח ההנהגה האידיאולוגית שלהם, רבים מהעם נושאים נשים מקומיות. בניין המקדש מתעכב, מפני שהאנשים טרודים בפרנסתם, כעדות חגי וזכריה, נביאי התקופה. פערי מעמדות ועבדות גם הן תופעות המרימות ראש, זמן קצר מאד אחרי העליה לציון. החיים חזקים מהכל, והגאולה יכולה לחכות.

הבעיות הפנימיות האלה, שהמקרא מדבר עליהן, מסתירות מאחוריהן בעיות אחרות, שהמקרא מרמז עליהן אבל מדחיק אותן: בעיית הזהות. ארץ ישראל לא היתה ריקה. ישבו בה תושבים ותיקים, וחלקם ודאי היו משרידי ממלכת יהודה החרבה. סוף סוף הבבלים עצמם הגלו רק אלפים בודדים, והיישוב החל להשתקם אחרי החורבן. המקרא מפסיק את תיאור תהליך השיקום עם רצח גדליה, ואין אנו יודעים מה עלה בגורל העם הפשוט, שישב על אדמתו ועיבד אותה. הנהגה בוודאי לא נותרה לו, אבל החיים נמשכו. וכך, כשבאים מי שהמקרא מגדיר אותם כ"צרי יהודה ובנימין" ומבקשים להצטרף לבניין ירושלים, אנו נוכחים לפתע שיש פה עוד קבוצות הרואות את עצמן כשייכות לאותו עם. אחת מהן ודאי היתה השומרונים, שלימים בנו לעצמם מקדש משלהם על הר גריזים, ולאחר זמן התנתקו סופית מעם ישראל, אבל זה יקרה בעוד מאות שנים. בינתיים מאבק הזהות בעיצומו. ויהודי הגולה, ששם שמרו על כתבם העברי הקדום, ודווקא פה עברו לשימוש בכתב הארמי הבינלאומי, מוצאים עצמם מתמודדים עם מצבים חדשים שלא היה בידם שום תקדים להסתמך עליו במאבקם בהם.

עמון

חותמה של עליהנה בת גאל, שצף ועלה בימים האחרונים מחפירות חניון גבעתי שבעיר דוד, העלה שאלה חדשה ישנה. עליהנה היתה ככל הנראה אשה בעלת מעמד ונכסים בירושלים של טרם החורבן. אבל אולי שמה, ואולי גם כתב החותם, מעידים על קשרים לממלכות עבר הירדן, בעיקר לעמון. לעמון היה תפקיד בסיפורי סופה של ממלכת יהודה. פליטים מהמלחמה ברחו לעמון, ישמעאל בן נתניה, רוצחו של גדליה, פעל – על פי האשמות מתנגדיו – כסוכן עמוני, ולאחר הרצח אף ברח חזרה לעמון. ובכלל, אותם פליטים יהודיים לעמון, שחזרו על פי עדות המקרא חזרה ליהודה כשעלה גדליה על כסאו, האם נמלטו חזרה לארץ גלותם? ואם כן, מה עלה בגורלם? ומה עשו בימי שיבת ציון? והרהור מתגנב ללב הקורא בספר עזרא: ואותן נשים נכריות, שגם עזרא וגם נחמיה פועלים לסילוקן, עד כמה היו באמת נכריות? כמה מהן היו יהודיות לשעבר שהשתקעו בארץ? והאם באמת גורשו בסופו של דבר? ובכלל, האם באמת גבולות הזהות היו כה חדים?

תמונת מצב

הנה כי כן, התמונה הסכמטית שמצטיירת לעיני קורא המקרא, מתגלה במבט קרוב יותר על שלל קמטיה וקמטוטיה, סדקיה והתפוררויותיה. העולם היהודי התפזר בעמים. זהותו נותרה יהודית, קשרי קהילות רחוקות קיימים, אבל כל אלה נותרו בתחום חיי הדת והזכרון ההיסטורי. נתק התגלע בין התחום ה"רוחני" לתחום המעשי, ולראשונה בהיסטוריה היהודית אין הם מבטאים את אותה הזהות. יכול אדם להיות יהודי בביתו ובבלי בצאתו; יהודי בקהילתו ופרסי במעמדו; יכולה תמונתה של ירושלים להיות תלויה בביתו על הקיר ואף קופת צדקה, כחולה או מעוטרת בתמונת קבר רחל, תעמוד על ידה, אולם חייו יתנהלו במקומות אחרים, במחוזות נפש אחרים, בחברה אחרת, בשפה אחרת. ציון היא רק מילה.

ודבריו של המן, "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם", מעולם לא היו מדוייקים יותר. אמנם עם אחד, אבל מפוזר ומפורד בין העמים. ואולי, מי יודע, בגלל זה אנחנו מקיימים שני ימי פורים. את החג הזה, שכל כולו פזורה יהודית בימי שיבת ציון, אי אפשר שלא לעשות בשני ימים נפרדים – אחד לעם האחד, מוקף החומה מימי יהושע בן נון, ואחד לעם הפרזים, המפוזר והמפורד.

יתרו: חוק הלאום

דומה שבין אומות העולם העתיק, האומה הראשונה שהציבה רעיון בבסיסה היתה האומה הישראלית. בהר סיני הכריזה האומה "נעשה ונשמע"; זהו ערך היסוד, אנחנו אומה העומדת בברית עם אלוהי עולם למען ממלכת כהנים וגוי קדוש. שאר המסגרות המדיניות של תקופתה קמו מתוך צורך השלטון, ומכל מקום מעולם לא מצאנו בהן הכרזה דומה. 

האמירה הזו איננה רק ספקולציה היסטורית שנעשתה באיחור כשיכתוב של היסטוריה עתיקה, אלא היא משקפת מציאות חיים. בכל העמים אשר סביבותינו, המלך ושלטונו היו היסוד. ממנו החוק, ממנו הערכים, הוא הערך. במקביל, גם דתות המדינות האלה הציבו את השליטה ביסודם, ורוב אלי העולם העתיק היו אלים-מלכים בעולמם העליון, שלעתים קנו את שליטתם בו במלחמה עקובה מדם אלים אחרים או מפלצות קדמוניות. הערצת הגבורה, הכמיהה לבטחון, השאיפה לסדר ברור והירארכי עמדה ביסוד הקמת המסגרת הלאומית המדינית, ולעתים העולמית. המסע אל ההיסטוריה החל בשליט, במלך, בגיבור ובהערצת ההמונים.

לעומתם, הסדר המקראי הוא מהפכה ללא תקדים, ולמעשה גם ללא המשך. איש לא הלך בעקבותיה. ההכרזה כי הברית עם האל עומדת ביסוד חיי העם והלאום, ומכוחה נוסדת מערכת שלטון למען אותה הברית, והיא תיכתב ותשכון בחיקו של המלך בכל עת, וממנה יסוד סמכות החוק, אין לה מקבילות. הרעיון הזה הוא הרעיון המרכזי המפעם בכל ספרי המקרא ובכל רבדיו ובכל תקופותיו. אף אותו המלך המיוחד בתולדות העולם העתיק, פרעה אחנאתון עובד השמש בן המאה הארבע עשרה לפנה"ס, שנטש את רעיון השליטה הכוחנית למען רעיון רוחני גבוה יותר, לא הגיע עם החידוש הזה שלו אל העם, אל הברית הכוללת, אל החוק, אל התחדשות כל רעיון המדינה המצרית.

בשל כך, נעדרת התרבות המקראית את יסוד הערצת הגיבור, ואף המבקשים לראות בספרי המקרא ההיסטוריוגרפיים יצירי עטם של סופרי חצר מגוייסים, לא יוכלו להתעלם מהביקורת חסרת התקדים והמקבילות שהוטחה בכל מלך שעלה לשלטון בישראל. גדול המלכים והאהוב שבהם הואשם בגילוי עריות וברצח וקולל קללת עולם בחרב שלא תסור מביתו; החכם שבהם הואשם בעבודה זרה ובהרס ממלכתו שלו; והצדיקים שבהם הביאו כמעט תמיד לחורבן ממלכתם עד עברי פי פחת.

בעקבות ההצהרה הזו ממשיך חומש שמות ומציב את שאר יסודות הקיום הישראלי: מערכות שליטה, חוק ומשפט, ומוסדות. מערכת השליטה מוצבת בהיסוס מה: הירארכיה שיפוטית/צבאית, שפקידיה מתמנים על סמך כישורים ולא רק על סמך מוצא שבטי ומעמד. כידוע, לא נחלה מערכת זו הצלחה מרובה. המסגרות הדומיננטיות המשיכו להיות אלו השבטיות, וסמכויותיהן לא הוגדרו מעולם בצורה ברורה – תערובת של סמכויות שיפוט, הנהגה צבאית, פוליטיקה המבוססת על מוצא ומעמד חברתי בצד שוויוניות בסיסית של חברת נוודים. מכל מקום, המערכת שמציעה פרשת יתרו גם היא באה מכוח הברית, וחוזרת אליה כל העת: בקדקוד המערכת יעמוד נביא מחוקק, השב אל האל כל אימת שעולה דבר קשה או גדול.

מערכת החוק שבפרשה הבאה, פרשת משפטים, היא השלב שבו ניכר ביותר ההבדל מבין כל מערכות העולם העתיק. לאו דוקא בפרטים, אלא באותו יסוד חוקתי: החוק איננו סמכות המלך והשלטון, אלא הוא תוצר של הברית ומכוון לקיים אותה. המלך עצמו הוא חלק מאותה מערכת וכפוף לה, וגם זה הוא ללא תקדים.

פרשיות הסיום של הספר מציבות את היסוד האחרון למדינת הלאום הישראלית, ומעמידות את המוסד המרכזי שלה: המקדש. גם פה שאולה המסגרת וצורותיה מעמי הזמן. בצורה סכמטית מאד מעמיד הספר את המשכן במרכז הפיסי של המחנה, ומרכז אליו את כל עושרם הכלכלי של האנשים והנשים, ללא כפיה. בכוונה תחילה מוצג המשכן לא כתוצר של עושרו של המלך או השלטון, אלא כתרומה של העם. והמוסד הזה לא נועד להנציח או להבליט את שליטתו של המלך, ואף לא של האל. למעשה הוא כלל איננו ביתו של האל, כפי המקובל בעולם העתיק. הוא משכן העדות, הברית. במרכזו לא דמות לאל, אלא לוחות העדות, החוזה החתום והחקוק באבן. גם כאן, הברית היא המקור והיעד.

מתוך:  http://mazalart.com/jewish-art/giclee-prints/ezekiel800-2/

*

לא בקלות התקבלו היסודות האלה אל מרקם חיי האומה, ולא תמיד צלחה דרכם. דומה שבכל ימי הבית הראשון לא זכה המשכן, וגם לא המקדש, למעמד המרכזי המיוחל. מעטים עלו לרגל ולעתים רחוקות; בספר שופטים כמעט ואין זכר לאותו מרכז, ולאורך ספרי שמואל ומלכים העם נוהר אל הבמות כמרכזי פולחן מקומיים, לשם הקרבת הקרבנות. מקדש הברית, רעיון החוזה, ערך היסוד, היטשטש והלך. לכשיבואו מלכי ריכוז הפולחן בסוף ימי הממלכה ויתבעו את כבודו האבוד של המקדש האחד, יהיה זה כבר מאוחר מדי. הרעיון שהמקדש הוא מקדש ככל המקדשים, משכן האל ומרכז השליטה שלו, המקום שממנו יגן על עמו מפני אויביו כמלך גיבור מלחמה, כשאר אלי העולם העתיק, כבר השתרש. לא נותרה ברירה אלא להרוס אותו עד היסוד.

בימי הבית השני כבר עמד המקדש במרכז החיים הישראליים. לא היה לו תחליף. שיבת ציון כולה קנתה את צידוקה ורשיונה בזכות רעיון בניית המקדש, ומדינת יהוד ואחריה ממלכת יהודה התרקמו מסביב למקדש והתרחבו ממנו החוצה. אבל באופן פרדוקסלי, כבר לא נמצאו במקדש הזה לוחות ברית כלשהם. המדרש אמנם הכניס כביכול רטקרואקטיבית אל קדש הקדשים, אל הארון שכבר איננו, את ספר התורה עצמו בשלמותו, אבל בפועל עמד המקום ריק לחלוטין. איש לא העז להכניס לשם שום תחליף. אולי קיוו שהאמירה המהדהדת הזו, של דביר ריק, ששום דבר לא יכול להוות תחליף לברית, גם לא שלטון כהנים, תישמע יותר משנשמעה בימי הבית הראשון.

אבל גם התקווה הזו נכזבה. גם בני הבית השני, משהקימו שלטון, נוגעו בכל תחלואי שלטון באשר הוא, הפכו טפל לעיקר, ובסופו של דבר הפכו את המקדש עצמו, משכן הברית הקדומה, לקרדום לחפור בו. וגם את הבית הזה, שהפך להיות בית ריק ממש, היה צורך להרוס.

וכעת - תורנו.