תרומה: בין משכן למקדש, או: בין אוגרית לירושלים

על חוף הים התיכון, בקרבת ראס שמרה של ימינו, צפונית ללטקיה שבסוריה, שכנה בימי קדם העיר אוגרית. העיר נודעה למרחוק, ומלכי המזרח הקדום הזכירו אותה בכתובותיהם. ואכן, החפירות שנערכו שם בשנות השלושים של המאה העשרים, חשפו עיר גדולה למדי, שפרחה במאה החמש עשרה לפנה"ס, וריכזה בתוכה נציגות מתרבויות שונות. סביב ארמון העיר נמצאו כמה ספריות, ובהם לוחות טין כתובים בשפות שרווחו בעולם באותה תקופה – אכדית, חתית וכד'; אבל החידוש הגדול היו לוחות הכתובים בשפה שטרם נודעה עד אז, והחוקרים קראו לה, על שם העיר, אוגריתית. השפה הזו קרובה לעברית ולכנענית, אולם היא מגלה סימני קדמות בשפע עיצוריה – עשרים ושבעה במספר – ובצורות דקדוקיות כאלה ואחרות.

השפה האוגריתית נכתבה בשיטה מיוחדת: כמו האכדית, הסופר האוגריתי השתמש בחרט שהוטבע על לוח הטין הרך ויצר צורות של יתד, ששילובן בצירופים וזוויות שונות יצרו מילים; אלא שסימני היתדות לא היו סימני הברות כמקובל במסופוטמיה, אלא אותיות של ממש, המייצגות עיצורים (מלבד האות א', שנכתבה בשלש צורות לשלש תנועות שונות). עד היום חלוקות הדעות על מקורו של הכתב הזה, והאם קדם לכתב הציורים האלפביתי שהתפתח אז בכנען, הדרומית יותר, ובכך היווה את האלף-בית הראשון בעולם, או להיפך, למד ממנו.

רבים מהטקסטים האוגריתיים שנמצאו הם שירה, שמתוכה עלה עולם המיתולוגיה הקדומה של כנען רבתי במלוא צבעיו וצליליו. בבת אחת נזרק אור גדול על עולם שלם, שעד אז היה ידוע רק דרך רמזים סתומים במקרא, שלא שש להכביר פרטים על האלילות שבעיניו היתה תועבה, או דרך סופרים הלניסטיים מאוחרים, שיותר משביקשו לתאר את דת כנען ביקשו להפוך אותה למתקבלת על דעת הקורא היווני. במקרא אנו שומעים רק באקראי על ריקודי כהני הבעל ועל הלגלוג שלגלג עליהם אליהו: וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. הסופרים ההלניסטיים בנו את עולם האלים בדומה לעולם המיתולוגיה האולימפית. שמות אלים אחדים נודעו מהמקרא ומספרות העולם העתיק, וזהו.

מכתבי אוגרית עלה עולם שלם של אלים ועלילותיהם, שלראשונה נתנו הקשר לביטויים רבים במקרא, שעד כה אי אפשר היה אפילו לדעת שהם רומזים למשהו מחוץ למקרא. אלים כמו שחר ושלם, אל ועליון, חכמים וצדיקים כמו דנאל, ומיתוסים על מלחמות בין בעל לים או על יחסים בין בני אלים ובנות אדם שבסיפורי אוגרית, נקשרו לשמות מקומות, ביטויים שיריים וספרותיים ודמויות מסתוריות שבסיפורי המקרא. כל העולם המקראי, שעד כה הכרנו רק את צמרתו, החל לגלות את שורשיו הספרותיים. אף שירת המקרא וספר תהלים התבררו כשירה הכתובה על פי כללי השירה הכנענית הקדומה, על תקבולותיה וביטוייה ודימוייה.

מקום מיוחד נודע באוגרית למחזור סיפורי בעל וענת, שעמד במרכז הפולחן המקומי. ששה לוחות – שעל סדרם המדוייק יש דעות שונות – מספרים סיפור מרתק על מלחמת אחים ועל יחסי משפחה סבוכים ואנושיים מאד במשפחת האלים. אל, אבי האלים כולם, הוא ראש המשפחה, ודמותו מצטיירת בסיפור זה כקצת חסר אונים מול בניו הלוחמניים; בעל וענת, האח והאחות שהם גם זוג מיני לכל דבר, לוחמים על הבכורה נגד ים ונגד מות, אל המוות והשאול. מות גובר על בעל, אבל אחר כך מצליחה ענת אחותו להעלות אותו מהשאול.

יש קירבה בין סיפור זה לסיפורים שרווחו במקומות אחרים במזרח הקדום; במסופוטמיה לחמו דור הבנים בדור האבות וסילקו אותם לחלוטין מהבמה. במצרים לחמו אחים זה בזה, וגם שם מעורבת אחות בסיפור ההצלה. אבל לסיפור האוגריתי גוון מיוחד משלו, שמן הסתם נעוץ בתרבות האוגריתית ובמושגיה המיוחדים לה.

עלילת הסיפור מתחילה בתסכולו של בעל, שאין לו בית ככל האלים: "הן אין בית לבעל כמו לאלים וחצר כמו בני אשרה". הדבר חורה לו במיוחד על רקע בניית ביתם של יריביו, ים ואלים אחרים. בעל הוא בעל יומרות שליטה בעולם האלים, ובית - שככל הנראה המקדש שלמטה מייצג אותו - הוא כנראה מסממני השלטון ההכרחיים. אבל בניית בית, גם בעולם האלים, אינה כה פשוטה, ויש צורך לקבל לשם כך רשות מאל, אבי האלים הזקן, היושב "במבוכי נהר, במוצאי אפיקי תהומות". שליחים נשלחים אל אל, ובעיקר "הבתולה ענת, יבמת לאומים". היא נוקטת באמצעי שכנוע לא עדינים במיוחד, ומאיימת על אל בהורדת שיבתו בדם. בבקשה תומכים גם אלים אחרים, ובראשם "אשרת-ים", אשתו של אל, ובסופו של דבר ניתנת הרשות:

"ויתן קולו מבין העננים, שלח לארץ ברקיו: בית ארזים יכללנו, בית לבנים יעמסנו".

הרשות ניתנת, הבית נבנה בצמחים ובזהב וכסף ואבנים יקרות, וגם "לבנון ועציו, שִֹריון וארזיו המובחרים", ובסופו של ויכוח ארוך גם חלונות נקרעים בו, והעלילה ממשיכה הלאה, למותו של בעל ולתחייתו.

רגע אחד, בית ארזים?

*

 וַיְהִי, כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ; וה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב, מִכָּל-אֹיְבָיו.   וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה.   וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ, כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה,  כִּי ה' עִמָּךְ.   וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא,  וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד,  כֹּה אָמַר ה':  הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?  כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן.   בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים? (שמואל ב ז)

אכן, ביתו של דוד נבנה מארזי הלבנון בתרומת ידידו חירם, אבל הביטוי הזה, "בית ארזים", שלא נכתב קודם, לא נבחר כאן במקרה. דוד מוטרד מזה שלאלוהיו אין בית, והוא מבקש לבנות לו "בית ארזים". את כל מעשיו הקודמים – העלייה לירושלים וקביעת ביתו בה, ואף העלאת ארון האלוהים לעיר – עשה ללא שאלה בה'. אבל בניית בית אינה יכולה להיעשות סתם כך, ויש צורך לבקש בשבילה רשות. ושאלת הרשות עצמה מנוסחת בלשון, שמבהירה את רקע המעשה: ביתו של האלוהים הוא סמל שלטון. לכך מכוון הביטוי "בית ארזים", ולכך מכוונת כל בקשת הרשות. דוד מתכוון לשלטונו של האלוהים, אבל נתן, בשם ה' עצמו, מזהה פה אולי משהו אחר מתחת לפני השטח, ותשובתו שלילית:

וְהִגִּיד לְךָ ה', כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ ה'.   כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת-מַמְלַכְתּוֹ -  הוּא יִבְנֶה-בַּיִת לִשְׁמִי.

אמנם בבית ארזים אתה יושב, דוד, ודאגתך לה' נוגעת ללב, אבל עדיין אין לך בית. "בית ארזים" אתה קורא לביתך, ואת ארון האלוהים אתה מעלה ומושיב לידו, ובלי ספק, גם אם לא נאמר הדבר במפורש, יעזור הדבר לשלטונו של דוד עצמו. אבל לא הארזים בונים בית. לא בית הארזים בונה שלטון. האוהל והמשכן מספיקים בהחלט, וסממני מלכות אינם מלכות, ואם ה' לא יבנה עיר, שוא שקד שומר. כשיבנה ה' לך בית, והבית הזה לא בית אבנים יהיה ולא בית ארזים יהיה כי אם בן על כסאך, כלומר בית שייבנה באופן פרדוקסלי כשאתה כבר לא תהיה בין החיים ולא תזכה ליהנות ממנעמי שלטונו, רק אז אפשר יהיה לדבר על בית ארזים גם לה'. כי אז לא יהיה בית הארזים הזה סמל לשלטון, אלא לברית.

מכיוון שבישראל, שלא כמו בעמי הקדם, לא שלטון מבקש האל, אלא ברית, ויותר מכך – הוא מבקש ששליטי עמו ילכו גם הם באותה הדרך. אדם ועם, שיהיו שותפים לקב"ה בבניית העולם: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". 

הויכוח בין נתן הנביא ובת שבע

תמונת הפתיחה של ספר מלכים היא תמונת דמדומים. לאור קרניה האחרונות של שקיעת החמה תוססת לעינינו חצר מלוכה, רוחשת חיים ופעילות כתפוח רקוב. המלך זקן וחולה, שאלת הירושה מרחפת באויר מעל לראשי היועצים העבדים והפקידים כאד מבשר רע. אינטרסים של אנשים רבים תלויים בדבר. מעמדם של פקידים רמים בעלי ייחוס וזכויות איננו מובטח. הכל מתמלאים תחושה של מזימות ותככים. מי יקבע? מי ימליך? מי ימלוך? מי יהיה האיש החזק, ומי תיעקר יתדו?

מתרחשים דברים בארץ. אחד מיורשי העצר מחזק את מעמדו בצורה גלויה ובוטה. והמלך זקן בא בימים, ואולי כבר אין דעתו עמו, והמשכיל בעת הזאת יחפש לו פטרון חדש, יהמר על סוס צעיר ומבטיח, וננסה לתפוס מקום בחצר המלוכה החדשה, המתגבשת תחת אפו של הזקן. עם זאת, אסור לעורר את זעמו של האריה העייף. כדאי להרדים אותו, להסיח את דעתו, להקיף אותו בחנופה, להעסיק אותו בזוטות. כל זמן שמעייניו נתונים לבריאותו ולחומו ולפילגש הצעירה שבחיקו, הרי שממנו לפחות לא נשקפת סכנה.

כה צעירה המלוכה וכה זקנים תחלואיה. אך זה נוסדה, אך זה מחצה את כל אויביה, וכבר אין יד האוחזת ברסן. במקום רוכב אביר, מתגלים לעינינו באפלולית הבמה המון בעלי עגלה המושכים כל אחד לכיוון אחר. לאן תפנה העגלה? מה יהיה גורל בית המלוכה? והמדינה? והעם?

*

בנקודה זו בוחר נתן הנביא להתערב. אבחנת המצב ברורה: הממלכה עומדת ליפול בידי מי שאינו ראוי להנהגה. אולם כאמור העניין רגיש. מלך זקן, יש להיזהר ממנו ומתגובותיו. יש לפעול בחכמה ולהוליך את העניינים לכיוון הנכון. יש לפעול להעלאת שלמה על כסא המלוכה, אולם בדרכי עקיפין. יש לשכנע את המלך להמליך את שלמה, כבר עתה, ובכך להפוך את הקערה על פיה ולייצב את הממלכה. אולם כיצד? הלא המלך אינו יודע את המתרחש, ואם יידע – מי יודע מה יעולל בזעמו. אסור שהמלך ידע שחשים בזקנתו ובחולשתו. זעם ועלבון הם מתכון רע מאד לשיקול דעת נבון, בפרט אצל אדם זקן וסנילי. יש אם כן לנהוג בחכמה.

ראשית דבר – נתן קורא לבת שבע. בת שבע איננה פקידה ואיננה שר או עבד. בת שבע היא אשת המלך, והשפעתה רבה. יש סיכוי רב שהמלך יטה אוזן לדבריה. אמנם, אין היא מצויה בהוויית החצר ואינה בקיאה בתככים. יש ללמדה מה לומר. יש לשים בפיה את המלים שתדבר אל המלך. ובדברים שתדבר, יישמרו העקרונות שעליהם יש להקפיד: עקיפין, חנופה, טיוח.

"ויאמר נתן אל בת שבע אם שלמה לאמר: הלא שמעת כי מלך אדוניה בן חגית, ואדונינו דוד לא ידע. ועתה, לכי איעצך נא עצה ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה."

קודם כל יש לשכנע את בת שבע עצמה. ושתי דרכים לכך: האחת – לעורר את קנאתה בצרתה, "הלא שמעת כי מלך אדוניהו בן חגית". והשניה – לעורר את רגשותיה האימהיים: "ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה".

שנית, יש להביא לידיעתה את המצב: "ואדונינו דוד לא ידע". כך, אגב המידע הטכני לכאורה, הפכה בת שבע להיות שותפה לקנוניה: הנה את יודעת משהו שהמלך עצמו לא יודע, הנה את בסוד, את בפנים. מששוכנעה בת שבע והבינה את העדינות של המצב, יש ללמדה מה לומר.

"לכי ובואי אל המלך דוד, ואמרת אליו: הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי, ומדוע מלך אדוניהו?"

בצורה כזו תגניבי למלך את המידע שהוא זקוק לו. תזכירי את השבועה, שודאי שכח, כי שלמה בנך ימלוך. ותודיעי לו כי אדוניהו מתמלך, בצורה כזו שלא יחשוד שיודעים שהוא לא יודע, והכל בלשון של שאלה. אמנם, ליתר בטחון, "הנה עודך מדברת עם המלך ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך". בכך נבטיח שלא יתעורר חשדו. אני, נתן, אשיח לפי תומי כדברים שאת תדברי אליו קודם, ואז יאמין המלך, זעמו ועלבונו לא יתעוררו, ויש לקוות שאכן, בסופו של דבר, תינצל המלוכה.

(והקורא הנבוך מדפדף בשלב הזה בעצבנות אחורה, ועובר על פני כל ספר שמואל בניסיון למצוא את השבועה הזו, שכנראה גם הוא עצמו, הקורא, שכח; ולרגע אנו מוצאים את עצמנו במקומו של המלך הזקן והמעורפל, היושב על כסא הגלגלים עם שמיכת הצמר המשובצת על רגליו והמטפלת השונמית מאחורי גבו, והוא זוכר שמשהו חסר, אבל איננו יודע אפילו לומר מה.)

*

"ותבא בת שבע אל המלך החדרה, והמלך זקן מאד, ואבישג השונמית משרת את המלך."

בת שבע נכנסת ללב הדמדומים. לעיניה נגלית תמונה מוחשית של מה שאמר לה נתן. המלך זקן מאד. סמל הניוון וחנופת היועצים, אבישג השונמית, נמצאת אצל המלך בחדרו, בלב הממלכה. אם כן, צדק נתן?

ייתכן שנתן צודק. צריך להעביר את המלוכה, ובחכמה. ובכן, בת שבע, שעתך הגיעה. אמרי את ששם נתן בפיך, ואל תראי למלך מה את באמת חושבת עליו. העניין עדין מאד.

"ותקד בת שבע ותשתחו למלך

כבוד למלך, למרות הכל, לפני הכל –

ותאמר לו: אדוני, אתה נשבעת בה' אלוקיך לאמתך כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי. ועתה הנה אדוניה מלך, ועתה, אדוני המלך לא ידעת!"

לנגד עינינו טורפת בת שבע את הקלפים והופכת את הקערה על פיה! במקום לבוא אל המלך בדרכי עקיפין היא מטיחה בפניו גלויות!

אמנם המילים – מלותיו של נתן הנביא. השבועה לשלמה (היתה או לא היתה?) אכן נכללה בתכנית המוקדמת. אולם כוונת הדברים ורוחם – מנוגדים לתכנית של נתן באופן קוטבי. המידע ישיר: "ועתה הנה אדוניה מלך". בכל כוחו ניסה נתן למנוע בעד המשפט הזה מלהיאמר. ובת שבע מוסיפה ומחריפה את האוירה: "ועתה, אדוני המלך לא ידעת"! וכאילו להשלים את הרס התכנית, ממשיכה בת שבע ומותחת את החבל, העדין והרקוב כל כך, עד קצה גבול היכולת:

"ואתה אדוני המלך, עיני כל ישראל עליך, להגיד להם מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו!"

והחבל איננו נקרע.

*

נתן עומד, בכל ההתרחשות הזו, מאחורי הקלעים. הבמאי איננו נוכח בשעת ההצגה עצמה. אין הוא יודע שתכניתו נגוזה, ואשר יגור בא. הוא ממשיך, בצורה נוגעת ללב, לשחק את משחקו הקודם, בלי לדעת שבעצם התפקיד כבר נגמר.

"והנה עודנה מדברת על המלך ונתן הנביא בא... ויאמר נתן, אדני המלך אתה אמרת אדוניהו ימלוך אחרי -

לבל יעלה על דעתו של המלך שאיננו שולט בעניינים –

ואם מאת אדוני המלך נהיה הדבר הזה, ולא הודעת את עבדיך (עבדך) מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו..."

מאוחר מדי, נתן הנביא. כבר אין צורך בעקיפין. אין כבר מה לטייח. המלך הזקן יודע הכל, ובצורה הבוטה ביותר. תכניתך התגשמה, נתן, אולם רק בתוכנה, לא ברוחה, ומי יודע מה יהיה עכשיו.

*

וכנגד המון הצעירים האמביציוזיים והמושחתים ותוססי השאיפות, פקידים ויורשי עצר ונערות מפתות ושליחים המתרוצצים אנה ואנה, הפותחים את הפרק הזה ומנסים בכל כוחם לשנות את מהלך ההיסטוריה, בתמונה הבאה עומדים רק שלושה אנשים זקנים על הבמה. מלך זקן, נביא זקן, ואשה שגם היא איננה צעירה עוד.

נתן איננו פקיד מפקידי החצר שמעייניו בתככים. הוא לא חשש להתקיף את המלך בשיא כוחו במלים בוטות ביותר, כפי שלא העז אף אדם לפניו ולא יעז אחריו עד בוא אליהו. לא מעמדו בחצר המלך הוא האינטרס המנחה אותו, כפי שיוכיח בהמשך וכפי שהוכיח בעבר. אולם עם זאת, דרך הפעולה שלו אכן מתאימה לאווירת הפעילות המתרחשת בחצר, והוא מתכוון וחותר להשגת מטרותיו בדרך שלא היתה מביישת אף פקיד תככן.

על רקע זה, נראה בבירור שנתן התייאש מדוד. אין לו כל עניין להחזיר את דוד למרכז הבמה, ואם זקן המלך – יחי המלך החדש.

אבל בת שבע נמצאת במקום אחר לגמרי. גם בת שבע מסכימה לניתוח המאורעות ולמסקנה המעשית המתבקשת מהם כפי שהראה לה נתן. אולם הדרך, לה אין בת שבע מוכנה להסכים. היא לא תיגרר לאווירת התככים של החצר, והיא לא תתייאש מהמלך. מלך ישראל איננו רק מנהל המפעל הגדול הזה הנקרא ממלכת ישראל. משיח ה' אינו יכול לשקוע בשולי העניינים כי אפשר בלעדיו. המלך בעיניה הוא פסגת העם, הוא התגשמות שאיפותיו הקולקטיביות.

ובתמונת הסיום ממליך דוד את שלמה במעמד נתן ובת שבע גם יחד. ועם ברכתם ומבטם ומחשבתם של שלושת הזקנים האלה, יוצא המלך הצעיר החדש אל הדרך. ספר מלכים מתחיל.



(פורסם לראשונה ב"ארצי" ה', תשנ"א)