יתרו: חוק הלאום

דומה שבין אומות העולם העתיק, האומה הראשונה שהציבה רעיון בבסיסה היתה האומה הישראלית. בהר סיני הכריזה האומה "נעשה ונשמע"; זהו ערך היסוד, אנחנו אומה העומדת בברית עם אלוהי עולם למען ממלכת כהנים וגוי קדוש. שאר המסגרות המדיניות של תקופתה קמו מתוך צורך השלטון, ומכל מקום מעולם לא מצאנו בהן הכרזה דומה. 

האמירה הזו איננה רק ספקולציה היסטורית שנעשתה באיחור כשיכתוב של היסטוריה עתיקה, אלא היא משקפת מציאות חיים. בכל העמים אשר סביבותינו, המלך ושלטונו היו היסוד. ממנו החוק, ממנו הערכים, הוא הערך. במקביל, גם דתות המדינות האלה הציבו את השליטה ביסודם, ורוב אלי העולם העתיק היו אלים-מלכים בעולמם העליון, שלעתים קנו את שליטתם בו במלחמה עקובה מדם אלים אחרים או מפלצות קדמוניות. הערצת הגבורה, הכמיהה לבטחון, השאיפה לסדר ברור והירארכי עמדה ביסוד הקמת המסגרת הלאומית המדינית, ולעתים העולמית. המסע אל ההיסטוריה החל בשליט, במלך, בגיבור ובהערצת ההמונים.

לעומתם, הסדר המקראי הוא מהפכה ללא תקדים, ולמעשה גם ללא המשך. איש לא הלך בעקבותיה. ההכרזה כי הברית עם האל עומדת ביסוד חיי העם והלאום, ומכוחה נוסדת מערכת שלטון למען אותה הברית, והיא תיכתב ותשכון בחיקו של המלך בכל עת, וממנה יסוד סמכות החוק, אין לה מקבילות. הרעיון הזה הוא הרעיון המרכזי המפעם בכל ספרי המקרא ובכל רבדיו ובכל תקופותיו. אף אותו המלך המיוחד בתולדות העולם העתיק, פרעה אחנאתון עובד השמש בן המאה הארבע עשרה לפנה"ס, שנטש את רעיון השליטה הכוחנית למען רעיון רוחני גבוה יותר, לא הגיע עם החידוש הזה שלו אל העם, אל הברית הכוללת, אל החוק, אל התחדשות כל רעיון המדינה המצרית.

בשל כך, נעדרת התרבות המקראית את יסוד הערצת הגיבור, ואף המבקשים לראות בספרי המקרא ההיסטוריוגרפיים יצירי עטם של סופרי חצר מגוייסים, לא יוכלו להתעלם מהביקורת חסרת התקדים והמקבילות שהוטחה בכל מלך שעלה לשלטון בישראל. גדול המלכים והאהוב שבהם הואשם בגילוי עריות וברצח וקולל קללת עולם בחרב שלא תסור מביתו; החכם שבהם הואשם בעבודה זרה ובהרס ממלכתו שלו; והצדיקים שבהם הביאו כמעט תמיד לחורבן ממלכתם עד עברי פי פחת.

בעקבות ההצהרה הזו ממשיך חומש שמות ומציב את שאר יסודות הקיום הישראלי: מערכות שליטה, חוק ומשפט, ומוסדות. מערכת השליטה מוצבת בהיסוס מה: הירארכיה שיפוטית/צבאית, שפקידיה מתמנים על סמך כישורים ולא רק על סמך מוצא שבטי ומעמד. כידוע, לא נחלה מערכת זו הצלחה מרובה. המסגרות הדומיננטיות המשיכו להיות אלו השבטיות, וסמכויותיהן לא הוגדרו מעולם בצורה ברורה – תערובת של סמכויות שיפוט, הנהגה צבאית, פוליטיקה המבוססת על מוצא ומעמד חברתי בצד שוויוניות בסיסית של חברת נוודים. מכל מקום, המערכת שמציעה פרשת יתרו גם היא באה מכוח הברית, וחוזרת אליה כל העת: בקדקוד המערכת יעמוד נביא מחוקק, השב אל האל כל אימת שעולה דבר קשה או גדול.

מערכת החוק שבפרשה הבאה, פרשת משפטים, היא השלב שבו ניכר ביותר ההבדל מבין כל מערכות העולם העתיק. לאו דוקא בפרטים, אלא באותו יסוד חוקתי: החוק איננו סמכות המלך והשלטון, אלא הוא תוצר של הברית ומכוון לקיים אותה. המלך עצמו הוא חלק מאותה מערכת וכפוף לה, וגם זה הוא ללא תקדים.

פרשיות הסיום של הספר מציבות את היסוד האחרון למדינת הלאום הישראלית, ומעמידות את המוסד המרכזי שלה: המקדש. גם פה שאולה המסגרת וצורותיה מעמי הזמן. בצורה סכמטית מאד מעמיד הספר את המשכן במרכז הפיסי של המחנה, ומרכז אליו את כל עושרם הכלכלי של האנשים והנשים, ללא כפיה. בכוונה תחילה מוצג המשכן לא כתוצר של עושרו של המלך או השלטון, אלא כתרומה של העם. והמוסד הזה לא נועד להנציח או להבליט את שליטתו של המלך, ואף לא של האל. למעשה הוא כלל איננו ביתו של האל, כפי המקובל בעולם העתיק. הוא משכן העדות, הברית. במרכזו לא דמות לאל, אלא לוחות העדות, החוזה החתום והחקוק באבן. גם כאן, הברית היא המקור והיעד.

מתוך:  http://mazalart.com/jewish-art/giclee-prints/ezekiel800-2/

*

לא בקלות התקבלו היסודות האלה אל מרקם חיי האומה, ולא תמיד צלחה דרכם. דומה שבכל ימי הבית הראשון לא זכה המשכן, וגם לא המקדש, למעמד המרכזי המיוחל. מעטים עלו לרגל ולעתים רחוקות; בספר שופטים כמעט ואין זכר לאותו מרכז, ולאורך ספרי שמואל ומלכים העם נוהר אל הבמות כמרכזי פולחן מקומיים, לשם הקרבת הקרבנות. מקדש הברית, רעיון החוזה, ערך היסוד, היטשטש והלך. לכשיבואו מלכי ריכוז הפולחן בסוף ימי הממלכה ויתבעו את כבודו האבוד של המקדש האחד, יהיה זה כבר מאוחר מדי. הרעיון שהמקדש הוא מקדש ככל המקדשים, משכן האל ומרכז השליטה שלו, המקום שממנו יגן על עמו מפני אויביו כמלך גיבור מלחמה, כשאר אלי העולם העתיק, כבר השתרש. לא נותרה ברירה אלא להרוס אותו עד היסוד.

בימי הבית השני כבר עמד המקדש במרכז החיים הישראליים. לא היה לו תחליף. שיבת ציון כולה קנתה את צידוקה ורשיונה בזכות רעיון בניית המקדש, ומדינת יהוד ואחריה ממלכת יהודה התרקמו מסביב למקדש והתרחבו ממנו החוצה. אבל באופן פרדוקסלי, כבר לא נמצאו במקדש הזה לוחות ברית כלשהם. המדרש אמנם הכניס כביכול רטקרואקטיבית אל קדש הקדשים, אל הארון שכבר איננו, את ספר התורה עצמו בשלמותו, אבל בפועל עמד המקום ריק לחלוטין. איש לא העז להכניס לשם שום תחליף. אולי קיוו שהאמירה המהדהדת הזו, של דביר ריק, ששום דבר לא יכול להוות תחליף לברית, גם לא שלטון כהנים, תישמע יותר משנשמעה בימי הבית הראשון.

אבל גם התקווה הזו נכזבה. גם בני הבית השני, משהקימו שלטון, נוגעו בכל תחלואי שלטון באשר הוא, הפכו טפל לעיקר, ובסופו של דבר הפכו את המקדש עצמו, משכן הברית הקדומה, לקרדום לחפור בו. וגם את הבית הזה, שהפך להיות בית ריק ממש, היה צורך להרוס.

וכעת - תורנו.