בין רגש לחובה

בית הכנסת שלנו הוא בית כנסת ממוצע למגזר: בוגרי ישיבות תיכוניות, בוגרי הקיבוץ הדתי, בוגרי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות וגרעיני נח"ל, ידענים יותר ופחות, למדנים יותר ופחות, בעלי מקצועות חופשיים, עצמאיים ושכירים, כמה חוזרים בתשובה, לא מעט עולים ותיקים, אפילו כמה מזרחיים, ואפילו כמה חתנים אתיופים של חברים. רמות מגוונות מאד של דתיות מחרד"ל ועד לייט, עבר של מריבות עולם על גובה המחיצה ועל ריקודי נשים עם ספר תורה בשמחת תורה, בקיצור, רגיל. אין לנו רב. דרשות שבת ניתנות בסבב בין חברי הקהילה שבידם לדרוש, וכך שיעורים אחרי התפילה. יש כמה רבנים, כמה דוקטורים מכל מיני תחומים, משכילים בתחומם ומשכילים שלא בתחומם, בכל מכל כל.

כמה ימים לפני ראש השנה התקשר אלי הגבאי וביקש שאתן שיחת התעוררות לפני התקיעות. "התעוררות?" התפלצתי, "זה תפקיד של רב, לא של איזה חויקר!" תראה, ענה, הרב הזה נוסע והרב ההוא איננו ואחד נותן שיחה ביום הראשון ואחד ביום כיפור לפני נעילה. אבל אני לא פונה אליך כברירת מחדל. אני רוצה שתיתן שיחה. טוב, נעניתי.

וכך אמרתי:

לפני שנים יצא לי לעשות מילואים בראש השנה. מוצב קטן על גבול סוריה, השקט מאד אז. ראש השנה הגיע בסוף חודש מילואים. לא סליחות, לא לימוד, על מניין לא חלמנו: רוב המוצב היה למטה, משחק שש בש או רואה טלויזיה או ישן. וכך מצאנו את עצמנו שני דתיים, בחורי ישיבה לשעבר (וחברותא), עומדים מול הסורים, שופר של הרבנות בידינו. שנינו לא היינו תוקעים מי יודע מה, וכך קרקרנו מול עמדות התצפית הסוריות, בדממת הקבר של הגבול (מי יודע מה הם דיווחו שם לממונים עליהם). הלב נחמץ: איפה המנגינות, איפה הישיבה שלמדה חודש שלם לקראת היום הזה, איפה שאגות "ותשובה ותפילה וצדקה", איפה ההתעלות.

אבל במבט לאחור, זו היתה חוויה מכוננת. לא היתה לנו הכנה ולא התרגשות. פשוט, נקי, כהלכתו, עשינו כאשר צוּוינו. 

יצא לי לשוחח בימים האחרונים עם בחור שנסע לתפילת ראש השנה בישיבה. אמרתי לו, דע לך, קשה מאד לחזור אחרי כן לתפילת בעלי-בתים. אחרי שחווית את כל החברים שלמדתם יחד בבית המדרש הזה עומדים בתפילה, את הניגונים, את האוירה, את העוצמה, כמעט בלתי אפשרי לחזור למניין רגיל. כזה שרבים הבאים אליו כשראש השנה נחת עליהם בהפתעה בתחילת אוקטובר, שהחג ניתק אותם במחי סוויץ' מהמסכים ששלטו בחייהם, שחלקם באים לסמן וי, שהשירה שלהם אבוי לאוזנים. ובכל זאת, אמרתי לו, דע לך, שכאן זה החיים האמיתיים.

כמה פעמים מצטטים את הרמב"ם בהלכות תשובה: אף על פי שתקיעת שופר גזירת הכתוב היא, בכל זאת רמז יש בה - עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם. ומרוב התעסקות בהתעוררות, לפעמים אנחנו שוכחים את ההתחלה - גזירת מלך היא. זה הבסיס.

מבין שתי הקריאות של החג, שמונה מכל עשרה יאמרו שהעקידה היא המרגשת יותר. אבל דוקא בפרשת גירוש ישמעאל של היום הראשון יש המון ביטויים רגשיים: צחוק, "וירע בעיניו", בכי, קול הנער. ביום השני אין בכלל ביטויי רגש. המילה הרגשית היחידה שנאמרת בהתחלה - "את בנך את יחידך אשר אהבת" - נעלמת בסוף, ונותר רק "את בנך את יחידך". כל מילת רגש שהיתה נכתבת פה היתה שמאלץ.

אינני יודע מה עשו עם פרשת העקידה בימים שהיה רק יום אחד לראש השנה. אשרינו שיש לנו יומיים. יש שנכנסים ליום הראשון לא מוכנים, ורק מתוך חובה מתפללים ושומעים שופר, כי כך חונכו, כי כך צוו. עד היום השני מספיק הלב להתעורר, והרגש גם יבוא. ויש ההיפך: עם נגינת ה"ברכו" הראשון בליל החג ניצת הלב, מתעוררים הזכרונות, מהילדות, מחוויות החיים, מאנשים שהיו ואינם ומאלה שהיו ועודם. אבל ביום השני הרגש כבר מרגיש ממוחזר, כבר אין כוח וכבר אי אפשר לעשות שוב אותו הדבר, ואז בא יומה של החובה: כי כן צוּוינו. כל אחד לפי מבנהו, כל אחד לפי כוחו.

כי חיים שיש בהם רק רגש סובבים סביב האני, מה אני מרגיש, איך אני זורם, ומי שהאני במרכז עולמו סופו שיישאר לבד. ומצד שני, מי שרק חובה בעולמו, נפשו תתייבש ותקמול. האיזון, הוא העניין. 

ויה"ר שנזכה לקבל עול מלכות שמים באמת, כל אחד לפי נפשו.