פפירוס "ירושלמה": הסיפור האמיתי?

"...מת המלך מנערתה נבלים יין ירושלמה".

סביב המשפט הקצר והקטוע הזה רעשה הארץ, ומכיון שזכיתי להיות בין המגיבים על פרסומו בכנס הארכיאולוגי בשבוע שעבר, אביא כאן את עיקרי הדברים.

א.       קריאת המפרסמים נראית לי נכונה. האותיות מ' ונ' דומות למדי, וההבדלים ביניהם בתקופה הזו – המאה השביעית לפנה"ס – מצומצמים. זוית האות, רוחב ראשה, מספר ה"שיניים" של ראש האות, כולם מאפיינים אבל כולם מיטשטשים. ה"שיניים" עשויות להיבלע זו בזו, וצילומים טובים ועיבודם מראים כי אכן זו ככל הנראה הקריאה הנכונה – "...מת", "נערתה".

ב.      את המילים "...מת המלך" ניתן להשלים בדרכים שונות, שכמובן אין ביניהן הכרע, מכיון שהשורה הקודמת אבדה ואיננה. "אדמת", "רמת", "שדמת", כל אלה אפשריות, ואפשר לדון על מידת נדירותן בספרות המקרא; אין בכך כדי הוכחה ישירה. בכל אופן דעת המפרסמים נוטה להשלמה "אמת המלך", ובעקבות זאת שיערו שאמת המלך הזו היא השולחת נבליים יין מנערתה לירושלים; ואם כך היא אשה היושבת באחת מאחוזות הממלכה ויש בידה לשלוח יין לירושלים, אולי כמס אולי כמתנות, והדבר עשוי להעיד על פקידה בדרג כלשהו בעל מעמד כלכלי מסויים. אם אכן כך, זו העדות הראשונה לנוכחותה של אשה במינהל הממלכה. אבל אפשר להציע פירוש אחר גם להשלמה הזו: לפני כמאה שנה נמצאו בחפירות העיר שומרון המקראית, מן המאה השמינית לפנה"ס, כמאה חרסים ששימשו כנראה כמין פתקאות במחסן הארמון המלכותי. כולם נשאו שמות ומספרים, ורובם בתבנית של "בשת X, לפלוני, מ(שם מקום), מוצר מסויים (יין/שמן)". אחת הפרשנויות הנפוצות היא שמדובר במסים שזרמו לבירת הממלכה, אלא שמערכת המס היתה מופרטת. כל שר קיבל את אספקתו שלו מאחוזותיו שברחבי נחלת מנשה, ולכן המשלוח מוען אל השר או הפקיד, וכמקור המשלוח צויין הכפר או המחוז שממנו נשלח, ככל הנראה על ידי עבדים או אריסים, שלעתים קרובות גם שמם נזכר על גבי החרס. אולי ניתן להסביר כך גם כאן – לא "מאמת המלך", אלא "אל אמת המלך, מנערתה". אמת המלך היתה איפוא ממש אמתו, אולי פילגשו, ובתור שכזו אולי היה לה מעמד בחצר, והיא גם כן קיבלה אספקה מנחלותיה או נחלות משפחתה, בנערתה.

ג.       "נערתה" נזכרת בספר יהושע ט"ז ז, אבל זו צורה נדירה. גם "נבלים" היא צורה נדירה; מדובר בצורת הזוגי של "נבל", והדבר אכן מזכיר את מנחתה של אביגיל לדוד -  "שנים נבלי יין" (שמ"א כה יח), אבל דומה שצורת הזוגי מופיעה במקרא רק בדברים שטבעם לבוא בזוגות, החל מאברי גוף וכלה בחפצים ואובייקטים אחרים כדלתיים ושעריים וריחיים, אבל הנבל בא במקרא בצורת היחיד או הרבים, וכשיש שנים מציינים פשוט את המספר. אמנם העדר הצורה הזו מהמקרא אינה מעידה בצורה חד משמעית שום דבר, כאמור למעלה. הצורה אולי מוזרה, אבל לא זרה.

ד.      עם הפרסום באו טענות הזיוף והקונספירציה. המגיב שדיבר לפני, פרופ' אהרון מאיר, לא אהב את העובדה שהפרסום בא לדעתו לפני בדיקות מקיפות יותר, כדי לא לתת לפוליטיקאים ועיתונאים מקום לטעון טענות כאלה. באשר לטענות על עיתוי הפרסום, חבל להתיחס אליהן. הפרסום תוכנן מראש לתאריך הזה כבר לפני חודשים רבים, וסדר היום של הכנס והמושב כבר היה קבוע גם הוא. ככלל, ראוי לא להתחשב במה שיאמרו פוליטיקאים ואנשי תקשורת. תפקידם לדבר; ראש הממשלה כבר הספיק לפרסם פוסט – רצוף שגיאות באשר לתוכן הפפירוס – ולהעלות דרכו על נס את ירושלים כבירת העם היהודי. לא זו הסיבה להימנע מפרסום. זמן מה אחרי פרסום חותמה של עליהנה, מחפירות חניון גבעתי, כתבה אלי אישה אירית, שהיא משוכנעת שהחותם הזה הוא גאלי, כי מדובר באשה בעלת מעמד וידוע שבין הגאלים העתיקים נשים היו שוות מעמד, ומלבד זה שם אביה, גאל, הוא שם גאלי אופייני. אז בגלל דברים כאלה נימנע מפרסומים?

ה.      לעצם העניין: כמה וכמה חוקרים חושדים מראש בכל תעודה שלא באה מחפירה מסודרת. כריסטופר רולסטון, למשל, עורך כתב העת היוקרתי BASOR, טען שמכיון שאפשר לזייף, יש לחשוד בזיוף. גם פרופ' מאיר חשב כך. אבל הלא ברור שחלק מהדברים שהתגלגלו למסחר העתיקות הוא אותנטי. מגילות מדבר יהודה מקורן בסחר עתיקות, וחפירות מאוחרות יותר איששו את האותנטיות שלהן על ידי מציאת עוד קטעים דומים באותן מערות (אם כי יש עוד הטוענים עד היום לחשד זיוף). לעתים מגלים בחפירה את חלקה השני של תעודה שהתפרסמה קודם על ידי סחר. כלומר, יש לשקול כל מקרה לגופו. אמנם שאלת המוצא היא שיקול נגד האותנטיות, אבל אם שיקולים אחרים מטים את הכף, אז יש לקחת את האחריות ולהכריע בעניין. וכאן מצטרפים כמה וכמה גורמים:

ו.        מי שניסה למכור את הפפירוס בשוק העתיקות נתגלה אחר כך כחבר בחוליה שנתפסה "על חם" בחפירות במערות במדבר יהודה. הפפירוס עצמו עתיק, ובדיקות מעבדה קבעו את גילו לטווח המאות בין המאה השמינית לפנה"ס למאה החמישית. הכתב, כאמור, נראה מצויין, אבל את זה באמת ניתן לזייף, הדבר תלוי במומחיות הזייפן. הקרעים והחורים בפפירוס נראים לא מתוכננים, ומכל מקום הכתב אינו מתחשב בהם, כלומר הוא נכתב לפני הנזקים, שהיו עלולים למחוק לגמרי ולאבד מן העולם את שארית הטקסט. גם הטקסט עצמו לא מחדש דברים מרעישים, ועל כך ידובר להלן. זייפן שהיה רוצה להעלות את ערך המוצר שבידו אולי היה מעדיף סנסציה גדולה יותר (בזהירות הנדרשת להינקות מחשד). ודבר אחרון: הזרויות שבלשון הטקסט אינן בהכרח ראיה נגדו, אלא אולי אף להיפך. אם כל הטקסט היה לקוח או מתאים למקורות שיש בידינו, זה עלול להעיד דוקא על העתקה מהמקרא, ולא על לשון דיבור אותנטית.

ז.       כללו של דבר, שקלול השיקולים מטה את הכף לכיוון האותנטיות.

ח.      הערה אחרונה: כל סערת הזיוף לא היתה קמה אילו לא היו אנשים מנסים להסיק מממצאים מה שאין בהם. לא מהפפירוס הזה למדנו שירושלים היתה עיר חשובה, וזיהוי היישוב "נערתה" אינו מסתמך עליו גם הוא. ומידי השערה לגבי אמת המלך לא יצאנו. בסופו של דבר, מבחינת תוכנו, הפפירוס הזה בא ללמד אבל נמצא למד, ושום דבר מהותי לא השתנה בידיעותינו ההיסטוריות על התקופה הנדונה. לאילו נושאים הוא אם כך כן חשוב? לנושאים המקצועיים: הכתב, הכתיבה, אולי ניסיון להסקת מסקנות זהירות לגבי מינהל הממלכה, ובכלל, להצטברות הנתונים שהיא היא היוצרת את בסיס הנתונים של הארכיאולוגיה. אבל אלה דברים הרבה פחות מושכים, ועיתונאים לא היו עושים מזה עניין אם אין פה כותרת.

ט.      בסופו של דבר, מינימליזם בפרשנות ממצאים טוב לבריאות. 

פקודי-שקלים: פרשת כתובת יהואש

פרשת פקודי, המספרת על מנין אוצרות המשכן ועל הקמתו, נכרכת השנה עם פרשת שקלים, שבהפטרתה אנו קוראים על שיקום המקדש בימי המלך יואש בן אחזיה, מלך יהודה. האמת היא שהפטרה זו היתה יכולה לשמש, מצד תוכנה, גם כהפטרת פקודי, כמו שהיא: גם בזו וגם בזו מסופר על תרומות למקדש, על הפקדת התרומות בידי החרשים האומנים ועל השימוש בתרומות האלה לצורך בנין הבית. ניכרת מפרשיות אלה החשיבות שיוחסה להעמדת המשכן והמקדש, ולשיפוצם ותחזוקתם, במיוחד לאחר תקופות משבר, כמו זו של עתליה. אחר כך יחזור סיפור זה שנית בימי חזקיהו וביתר שאת בימי יאשיהו, ותיאורי שיפוץ המקדש בימיו בספר מלכים דומים מאד לתיאורי שיפוץ המקדש בימי יואש.

פעולות בניה כאלה נהגו מלכי המזרח הקדום לתעד בכתובותיהם. בכתובות אלה מתפאר המלך במפעליו, מבקש ברכה מהאלים על שבנה להם בית, ומסיים בקללה נמרצת למי שיפגע בכתובת. בניית מקדש בכלל נחשבה גם כאחד משיאי פעולותיו של שליט, וגם כהפגנת חסידות מיוחדת. לא פעם היו באים נביאי ומגידי עתידות למיניהם ותובעים מהמלך בנייה או שיפוץ של מקדש, ובתמורה הבטיחו הגנה והצלה מאויבים, שפע וכד'; ומנגד, הזנחת המקדש היתה עלולה להביא בעקבותיה אסונות מאסונות שונים. כזכור, גם ספר שמואל מסתיים באירוע מעין זה, ובו מצביע המלאך על המקום שבו יש להקים מזבח, כדי להפסיק את המגפה שבאה על העם בעקבות חטאו של המלך.

גם מרד החשמונאים, שפרץ בשל שלל סיבות – חברתיות, פוליטיות ודתיות, הסתיים בשיקום המקדש, וברוב הטקסטים הדתיים העוסקים בנושא זהו העניין המרכזי, ולא העניין הלאומי או החברתי. אף החג שנקבע לזכר האירועים נקבע במועד שיקום המקדש והדלקת הנרות מחדש, ולא במועדי נצחונות צבאיים. מרד בר כוכבא אף הוא היה אמור להגיע לשיאו בהקמת המקדש מחדש בירושלים, אלא שכידוע לא כך התגלגלו הדברים.

עד היום הזה לא נמצאו כתובות מסוג זה בירושלים ובישראל בכלל, אולם חוקרים שונים שיערו שלא מן הנמנע שגם מלכי ישראל כתבו כתובות כאלה, ואולי כתובות אלה אף עמדו לנגד עיני ירמיהו, שכתב, על פי מסורת חז"ל, את ספר מלכים, שנים רבות לאחר האירועים המתוארים בו. היו שטענו שתיאורי בניית מקדש שלמה בספר מלכים שואבים את השראתם, ואולי אף קטעים שלמים, מתוך כתובת הנצחה שניצבה אי שם על הר הבית, והסתמכו בדעתם זו על מקבילות בכתובתו של מישע מלך מואב. גם מישע מלך מואב, שתיאר במצבתו המפורסמת את מלחמתו בישראל, עבר לאחר תיאור נצחונותיו לספר על המקדשים והעיר שבנה, בלשונות שמזכירים ביטוייים מתיאור בנין המקדש במלכים. כל הקמת המצבה נועדה להסביר לקורא, מדוע נבנתה הבמה במקום שנבנתה ומה הוביל להקמתה.

חוקרים אחרים, לעומתם, העלו על נס דוקא את אי מציאתן של כתובות מעין אלה. העדר הממצא בתחום זה בולט. אמנם "לא ראינו" אינה ראייה, אבל בכל זאת, מאה וחמישים שנות מחקר ארכיאולוגי שלא העלו עד כה ולו שבר כתובת מלכותית, הלא דבר הוא. מכאן לא רחקה הדרך להסיק שתרבות כתיבת כתובות הנצחה והתפארות לא היתה מקובלת בישראל של ימי המקרא. אם אכן כך הוא, הרי שהדבר עומד בניגוד חריף לתרבות ההנצחה הנפוצה בכל ארצות המזרח הקדום, מהגדולות כאשור ובבל ועד הקטנות כצידון ומואב.

והנה, בשנת 2001, ממש בערב פרשת שקלים, רעשה הארץ סביב גילויה של כתובת חדשה. על אבן שחורה וגדולה, שצצה בשוק העתיקות, נכתב בכתב עברי קדום טקסט ארוך, בגוף ראשון, על ידי מלך ששמו לא השתמר, אבל שם אביו אחזיה כן השתמר, והוא מספר על תרומות העם ועל בדק הבית שערך, ומסיים בברכה לעם. הכתובת התאימה הן למסופר במקרא, והן להשערות בדבר קיומה של כתובת הנצחה מעין זו, ועוררה התרגשות רבה. בין השאר נכתב שם "ואעש את בדק הבית והקרת סבב ואת היצע והשבכם והלולם והגרעת והדלתת והיה הים הזה לעדת כי תצלח המלאכה יצו ה' את עמו בברכה". לכתובת, שנודעה מאז בשם "כתובת יהואש" או "כתובת בדק הבית", דאגו מפרסמיה לצרף חוות דעת של מומחים שבדקו אותה ולא מצאו בה דופי, בין השאר גיאולוגים שבדקו את האבן וחומרים שנמצאו עליה.

אולם נתונים רבים בכתובת החשידו אותה מיד עם הופעתה. ראשית, סיפור גילויה, כביכול על יד הר הבית, ושמירתה רבת השנים בידי סוחר עתיקות ערבי ששמר עליה. שנית, ביטויים אחדים בכתובת שאינם תואמים את לשון המקרא, ובראשם "ואעש את בדק הבית", שמשמעו בלשון המקרא "ואעש סדקים בבית". "בדק" הוא סדק, ורק בלשון ימינו אדם "עושה בדק בית" כשכוונתו לערוך שיפוץ. גם הביטוי עדות, והציווי בברכה, זרים מבחינה לשונית. ביטוי אחר המחשיד את הכתובת הוא איזכור "המדבר" כאחד ממקומות המגורים שמהם נגבה המס למקדש; אולם אין "מדבר" זה אלא הבנה לא נכונה של הפסוק בדברי הימים ב כד, "וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ, לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא-דָרַשְׁתָּ עַל-הַלְוִיִּם לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת-מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל לְאֹהֶל, הָעֵדוּת... וַיִּתְּנוּ-קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם, לְהָבִיא לַיהוָה מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-הָאֱלֹהִים עַל-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר". אזכורם של יהודה, ירושלים והמדבר בפסוק אחד, היווה ככל הנראה מקור השראה לכותב השורה הזו בכתובת, למרות שבדה"י המדבר מציין את המקום שבו ציווה משה על מחצית השקל, ולא מקום שבו "נתנו קול" להביא את התרומה.

מצד אחר, תכנון השורות איננו מתאים לכתובת מלכותית, וניכר בכותב שלא תכנן היטב את המקום שעמד לרשותו. הכתב הוא עירוב סגנונות של כתב צפוני דוגמת כתובת תל דן וכתב דרומי דוגמת כתובת מישע. מעל לכל עמדה בדיקה נוספת של המכון הגיאולוגי, שעל סמך בדיקה איזוטופית הגיעה למסקנה שהפטינה, אותה שכבת אבנית שנוצרת על אבנים עתיקות, בושלה במעבדה מודרנית. למרות קביעתה של ועדה מטעם רשות העתיקות כי הכתובת מזוייפת, המשיכו חוקרים אחדים לטעון לזכותה.

ברבות הימים הגיעה הפרשה לבית המשפט, במסגרת משפט נרחב יותר שניהלה המדינה, דרך רשות העתיקות, נגד האספן שהחזיק בכתובת. יחד עם כתובות רבות נוספות, נחשדה גם כתובת זו בזיוף, ובעקבותיה בניסיון להרוויח כסף רב במרמה. יש לציין, כי הכתובת שעוררה עניין רב אף יותר מבחינה בינלאומית היתה גלוסקמא שעליה נכתב כביכול שמו של יעקב אחיו של ישו, שנמצאה גם היא בין אוספיו של אותו אספן, כך שלא רק חובבי מקרא עבריים קיוו להוכחת האותנטיות של הממצא, אלא אף נוצרים מאמינים רבים מאד. בתום המשפט, שהתמשך שנים אחדות, קבע השופט כי המדינה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק כי היה זיוף וכי האספן היה מודע לו. חובבי ארכיאולוגיה ומקרא רבים בעולם חגגו את הזיכוי וראו בו ניצחון על ספקני המחקר, שבהם ראו מי שמתאמצים לסתור את המקרא בכל דרך אפשרית, אולם האמת היא שהמחלוקת היתה מקצועית לחלוטין, ובית המשפט לא חרץ בה הלכה, אלא הוציא את הדיון אל מחוץ לתחום המשפטי. מבחינה משפטית לא ניתן היה להוכיח דבר. כאמור, הדבר לא מנע ממי שרצה לחגוג על חשבון הכתובת, לקיים סביבה כנסים, ולחזור ולדון בה ובהשתמעויותיה.

בכל אופן, נכון להיום, עד שלא יוכח אחרת, כתובת זו מוחזקת כמזויפת על ידי רוב העוסקים בנושא. אף שיש חוקרים, הטוענים שניתן ליישב את לשון הכתובת עם הידוע לנו על לשון המקרא, טענתם אינה אלא מתרצת בדוחק ממצא שהוא חשוד מעיקרו. נכון הוא שפעמים רבות מוסיפות לנו כתובות עתיקות מידע לשוני חדש, מילים וצורות ביטוי חדשות. אולם גם הזייפנים יודעים זאת, והם משלבים בכוונה בזיופיהם חידושי לשון. בפעם הזאת מדובר כנראה לא בחידוש לשוני, אלא בשימוש מודרני בביטוי מקראי, המעיד על כותבו היודע עברית מודרנית. וכאמור, בחינות רבות  נוספות מעמידות את הכתובת על חזקת נחשדות.

פרשה זו צירפה בתוכה שני סוגי מניעים. האחד, מניעיהם של הזייפנים, והם מניעים כספיים פשוטים. אילו זכתה הכתובת לאישור, היתה נמכרת בהון תועפות. המניע השני יפה הרבה יותר, והוא רצונם העז של לומדי המקרא למצוא אישורים לאמיתותו מתחת לאדמה, פשוטו כמשמעו. אלא שאין הצר שווה בנזק המלך. המקרא איננו זקוק לאישור, אבל יותר מכך עלינו ללמוד מפרשה זו, שהמקרא איננו מתעד היסטוריה. המקרא משתמש בהיסטוריה כדי ללמוד ממנה, ואין הוא מביא מהאירועים אלא את מה שמתאים למטרה זו, ובצורה שתתאים למטרה זו. את ההיסטוריה עצמה יש ללמוד ממקורות אחרים, ואת הממצא הארכיאולוגי יש לבחון לאור קריטריונים פנימיים של המקצוע, ולא לאור התאמתו או אי התאמתו למסופר במקרא. 

משפט זיוף העתיקות

היום התבשרנו על סיום משפט זיוף העתיקות, שבו עמדו עודד גולן ורוברט דויטש לדין באשמת זיוף עתיקות וניסיון למכירתן בהון עתק. לכבוד זיכוים של הנאשמים מחמת הספק, אני מצרף שתים מחוות דעת שניתנו על ידי בקשר למשפט זה, לפני חמש שנים ויותר, ושעליהן גם העדתי מעל הדוכן כעד מומחה.

חוות הדעת מתייחסות הן לכתובת יהואש מלך יהודה, שבה מספר הכותב על שיפוץ הבית בלשונות דומות מאד למסופר במקרא על האירוע, והן לקבוצת טביעות חותם (בולות) שנתפסה בביתו של גולן. תוך כדי העדות והחקירה הנגדית בבית המשפט (הובאתי לשם מטעם התביעה) אמרתי לשופט, שמסקנותי מבדיקותי הן שאני לא הייתי מפרסם את הכתובות האלה, מכיון שאינן אמינות; אבל אינני יודע אם ודאות מחקרית זו מספיקה כדי להוכיח אשמה בבית משפט. השופט הניד בראשו ואמר "אתה רואה עם מה אני צריך להתמודד?"...

יצאתי מהישיבה ההיא בתחושה שבאמת מדובר פה בסוגים שונים של וודאות. עולם המשפט עומד על הבחנות שונות בין ספקות: יש ספק סביר ויש ספק רחוק. אולם פה מדובר על סוגי ודאויות; יש ודאות מחקרית, שמספיקה לקבוע אמינות או אי אמינות, וגם היא משתנה על פי ענף הידע שבו אתה עוסק. לא הרי הוכחה במדעי הטבע כהרי הוכחה במדעים ההיסטוריים. ולעומת אלה יש ודאות של בית משפט, שכנראה עומדת על מישור אחר לגמרי. נראה היה כאילו יש פה, במידה מסויימת, דו שיח של חרשים. מה תועיל ודאותו של חוקר עתיקות לשופט הבא לקבוע אשמה? ובמה רלוונטית לחוקר דעתו של השופט?

בסופו של דבר, מסיבות פרוצדוראליות, נפלה בחלקו של השופט המחוזי, שישב לבדו במשפט, המשימה לקבוע כלים להוכחות בתחום שמעולם לא נידון עד כה בבית משפט, ואי אפשר להגדיר לגביו בחוק דבר, לא מבחינת סדר הדין ולא מבחינת הערכת חומר הראיות. לא רק שאי אפשר, אלא אסור לעשות כן, מכיון שמול הקביעות האלה יעמוד תמיד החופש האקדמי.

וכך, ממשפט – מרתק כשלעצמו – על זיוף עתיקות, התגלגלנו לדיון אחר לגמרי, על האמת, הודאות ומה שביניהן; ועל יכולתו של משפט לדעת את האמת; ולמעשה, על הגדרת מטרותיו של החוק והמשפט – האם באמת הם באים לברר את המציאות עצמה, או רק לקבוע כלים להתאמתה למערכת היגדים מסויימת שהתקבלה כחוק?

וכך התהפכה הקערה. בעוד שעל פי פסק הדין דומה שהחוקר עוסק בודאויות שאינן מספקות, בזמן שהשופט מחפש את האמת, הנה נראה עתה כי למעשה המצב הפוך: החוקר מחפש את האמת, ואותה קל יחסית להכיר; אבל השופט אינו אלא עוסק במשחק התאמות. האם ראיה מסוג זה או אחר מתאימה להגדרות החוק או איננה עונה על דרישותיו – לא מפני שלא ניתן להכיר את האמת, אלא מפני שיש כללים למשחק הזה. ובמקרה הספציפי הזה מדובר בשלב חדש למשחק, שטרם הוגדרו בו כללים.

יש כמה השלכות מעניינות לעימות שנוצר פה, וחלקן נוגעות למשל למושג המעצר המנהלי, שעלה לכותרות בעת האחרונה. כשהאמת ידועה אבל לא ניתן להוכיחה בבית משפט – האמת היא? האם מותר או צריך להתייחס אליה כאמת? ואיזה כלים יש בידי החברה להתמודד עם זה?

ואחרי הכל, מזיוף עתיקות איש לא מת. רק ההיסטוריה יוצאת ניזוקה.

הנה איפוא קטעים מחוות הדעת:

(על הבולות)

הרושם הכללי מהבולות השלמות הוא של אחידות רבה. על רובן גם אין כל סימני שריפה או הרס אחרים, וחלקן אף נראות טריות ומתפוררות למגע יד כטין מיובש. עם זאת יש לציין כי כל בולה לעצמה, אילו היתה מתגלגלת לשוק העתיקות, ייתכן שלא היתה מעוררת חשד. הימצאותן כך, בקבוצה כל כך גדולה ואחידה, מעוררת שאלות.

אוצר השמות, ככל שניתן לראות, אפייני לקורפוסים דומים משלהי המאה השביעית, ומקביל לשמות המופיעים בספרי המקרא המדברים על סוף ימי ממלכת יהודה: יהודי, נתניהו, משלם, ועוד ועוד.

בולטים השמות המקראיים המוכרים: חנמאל בן שלם (דודו של ירמיהו הנביא שמכר לו את שדהו שבענתות), המופיע מספר פעמים; פשחר בן אמר הנגִד, מענהו של ירמיהו הנביא (ירמיהו כ 1) – אפשר שבמקרה זה הקריאה בבולה היא "הנגר" ולא "הנגד", כדי ליצור משמעות לנבואת ירמיה שם, "לא פשחור קרא ה' שמך כי אם מגור מסביב". אולי גם נתניה בן אלישמע, הקרוב לישמעאל בן נתניה, רוצחו של גדליה.

שמות מקראיים מפורסמים אחרים הם של ישעיהו בן אמציהו – הלא הוא ישעיהו הנביא, המופיע פעמיים. הכתב זהה, למרות הפער האמור להיות בן כמאה וחמשים שנה ביניהם. מספר בולות משתייכות כביכול לשרים ידועים: אחיקם אשר על הבית, אולי אף גדליהו, נתניהו אשר על העיר ועוד.

כאמור, מספר עצום כזה של בולות בעלות צביון אחיד נראה מזויף. על זה נוסף כמובן גם הריכוז שלא ייאמן של דמויות מן המקרא. נתונים אלה, בצירוף לצביונן האחיד ומצב השתמרותן המעולה של קרוב לששים מן הבולות, אינו מותיר מקום לספק בדבר זיופו של לפחות חלק גדול מן הבולות. עם זאת, אפשר שחלק מתוכן אותנטי, במיוחד מתוך הקבוצות האחרונות, השבורות.

(על כתובת יהואש)

ארגון הכתובת:

ניכרת הצטופפות של האותיות והשורות בצד השמאלי התחתון של הכתובת. משמעות הדבר היא שהכותב לא תכנן היטב את השטח עליו יכתוב, והדבר התבהר לו לאחר שרוב הכתובת כבר נכתבה, ולפיכך החל לצופף מלים ואחר כך שורות; באופן טבעי הצטופפות זו מתגברת לקראת סופי שורות, ולפיכך נראית הכתובת כך.

לשם השוואה: הצטופפות מעין זו ניכרת היטב בכתובת דוגמת "מצד חשביהו", שם מתחילה התעודה בכתיבה מרווחת ולקראת חציה השני הכתב מצטופף והולך, במיוחד לכיוון שמאל. חוסר מיומנותו של הכותב ניכרת במקרה זה גם באותיותיו – חלק מהן מעוצבות בצורה לא שוטפת, הכתיבה איטית, אותיות שבדרך כלל זנבותיהן נמשכים שמאלה – עולות למעלה, דבר המקשה על השטף, וכד'; גם סגנונו מגומגם ואינו רהוט. תכונות אלה בולטות לעומת תעודות אחרות בנות אותו הזמן, דוגמת לכיש וערד, אשר על אף היותן לא פורמליות – ניכר בהן שטף כתיבה וניסוח, שורותיהן ישרות ורווחיהן קבועים.

בכתובת יהואש אין סימני חוסר רהיטות, מכיוון שהכתב מטבעו איטי יותר בהיותו חקוק באבן. אולם כתובות מלכותיות מן המזרח הקדום אין בהן הצטופפות מעין זו – השווה כתובות מעין מישע, כילמו, ואף כתובת השילוח, שאינה מלכותית ממש ובכל זאת היא רשמית ומוקפדת, ואין בה הצטופפות כזו.

הכתב:

במאה התשיעית רווחו בתחומי הלבנט שני סוגי כתב עיקריים, שנחלקו לפי אזורים גאוגרפיים, והפכו בעצם לכמין כתבים לאומיים. בצפון כתבו הפיניקים וכן הארמים בכתב אחד, כפי שניתן לראות אצל כילמו וכן בכתובת תל דן, בעוד שבדרום אנו מוצאים את כתובת מישע שמאפייניה שונים. מקובל לסווג את כתב  כתובת מישע ככתב עברי, למרות שלמעשה אין לנו מתקופה זו כתובות מתחומי ממלכות ישראל ויהודה, מפני שכל אותם סימני היכר המאפיינים ומבדילים את כתב מישע מתל דן, למשל, זוכים להמשך ולפיתוח בכתובות העבריות מובהקות של המאה שלאחריה. המאפיינים, שעל פיהם נוהגים להבדיל בין הכתבים, חלקם מתבססים על צורות ספציפיות של אותיות מסוימות וחלקן על תכונות כלליות יותר. מכיון ששני סוגי הכתב נבעו מכתב אחד , שרווח במאה העשירית (כתובות מלכי גבל, כתובת גזר), יש בהם המשכיות לכתב הזה, אולם כל איזור פיתח תכונות מסויימות וזנח אחרות. לדוגמה, אם לאות וי"ו יש שני וריאנטים – הרי שבצפון המשיכו בעיקר וריאנט אחד, דמוי הספרה 4 הפוכה, בעוד שבדרום אמצו את הצורה שלראשה חצי עיגול. מלבד צורות ספציפיות אלה ניכרת נטיה כללית בכתב הדרומי להטות את האותיות אחורה, בכיוון השעון, בעוד שבצפון הנטיה היא הפוכה – נגד כיוון השעון.

בכתובת שלפנינו ניכר עירוב צורות. רוב האותיות הן צפוניות במובהק, וכן כיוון הנטייה הכללי של הכתב; עם זאת, מספר אותיות, במיוחד המ"ם, הנו"ן והכ"ף, הן דרומיות יותר (אמנם גם לצורתן ניתן למצוא מקבילות בכתובות פיניקיות, דוגמת הכתובת מקיפרוס). קשה לקבל את הסברה של עדה ירדני, שמדובר פה בכתב מעבר. כתובת מישע, שכל תכונותיה יבואו בעתיד לידי ביטוי דוקא בכתובות יהודאיות, יש לה כבר כתב מגובש ואפייני, ולא סביר שכתובת יהואש, שעל כל פנים מאוחרת לכתובת מישע בכמה עשרות שנים, תיסוג אחורה. מלבד זאת, כתב מעבר ניתן לומר רק על צורות ספציפיות של אותיות, שבהן יכולה להיות כאילו התלבטות של הכותב באיזו צורה לבחור. אולם נטייה כללית של הכתב היא מעין תכונה משותפת, הנובעת מתפיסה כללית של הכתב, ופה אין מקום לעירוב צורות.

(מקרה מובהק של עירוב צורות ניכר בכתובות הר גריזים מן התקופה ההלניסטית. מספר כתובות שם מערבות צורות ארמיות עם צורות עבריות. אולם שם דומה כי הסיבה היא אידיאולוגית, והכותב, שהיה רגיל לכתב ארמי, שאף לשוות לכתובתו סממנים עבריים דוקא, מפני ייחוסו הכהני, ומפני חוסר מיומנותו יצא לו כתב מעורב. מובן שאין כל דמיון למקרה שלפנינו.)

קו השבר

מכיון שהכתובת נשברה, אין אפשרות לבדוק את האותיות שנכתבו על קו הסדק, אלא מתצלום, או מצירוף הכתובת מחדש. בצילום קשה להבחין, אולם דומה שבכתובת המצורפת מחדש ניכר שאותיות מסויימות נכתבו מתוך מודעות להפרעה כלשהי על קו הסדק. הדבר ניכר באות חי"ת במילה "ונחשת" - הקו השמאלי של החי"ת אינו ישר אלא מקבל זווית בדיוק על הסדק; אף באות ה"א ("באמנה") הקו הימני שלה שבור על הסדק, ובאות סמ"ך, האחרונה בשורה, ניכר עיבוי בקוית התחתונה שלה, העוברת בדיוק על הסדק. נראה כאילו הכתובת נכתבה אחרי שהיה כבר סדק.

סיכום:

מן הבחינה הפליאוגרפית נראה שהכתובת נכתבה בידי אדם שלא חי בתקופה הנדונה, אלא כתב את הכתובת על פי טבלאות שבידיו. במילים אחרות – הכתובת אינה נראית אותנטית.

כל זאת, בצירוף לזרויות הלשוניות הקיימות בכתובת, הידועות כבר, כגון "ואעש את בדק הבית", או "יצו ה' את עמו בברכה", מכריעים את הכף לכיוון הזיוף. בדק משמעותו במקרא סדק, וכך הוא באוגריתית; וכמו כן אפשר לצוות ברכה אבל לא לצוות בברכה, והביטוי "יצו ה' את עמו בברכה" נראה כצירוף של שני ביטויים שונים, מתוך רצון ליצור רושם אותנטי. גם המלה "עדת" אינה במקומה. עדות במקרא היא מצווה או מצוות או תורה או ברית; במובן שבכתובת היתה צריכה להופיע המילה "עדה".

כמובן, אין לשלול צירופי מילים ומשמעויות חדשות מראש, ואף לא סגנונות כתב. מובן שכתובת מהקשר ארכיאולוגי ברור מהווה מקור שממנו לומדים על השאר. אולם כתובת ממקור בלתי ידוע נשפטת על פי הידע הקיים, ולא הפוך.