תולדות: הורים וילדים במקרא

בימינו מוטל עיקר נטל החינוך על כתפי מערכת החינוך הממשלתית. אמנם ברור לכל כי החינוך מתחיל בבית, אך בעיני החוק אין זו חובה, ואי אפשר לתבוע דבר מההורים אם לא מילאו את חובתם. ההלכה כמובן רואה את הדברים אחרת, ומטילה על האב את מצוות לימוד התורה לבן, בצד חובת לימוד המקצוע ואף מיומנויות חיים בסיסיות:

    

 אי זו היא מצות האב על הבן: למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה; ויש אומרים אף להשיטו בנהר. ר' יהודה אומר: כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות (תוספתא מסכת קידושין פרק א הלכה יא)

 העברת התפקיד לידי מוסדות ציבור אירעה בתקופות מאוחרות יותר, בהדרגה, כתוצאה ממשברים חברתיים שוניים:

 

 אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה  מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה,  מאי דרוש?  ולמדתם אותם - ולמדתם אֵתֶם. התקינו שיהו מושיבין מלמדי  תינוקות בירושלים, מאי דרוש?  כי מציון תצא תורה; ועדיין מי שיש לו אב -  היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא, עד  שבא  יהושע   בן   גמלא  ותיקן,  שיהו   מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל  עיר ועיר,  ומכניסין   אותן כבן שש כבן שבע.   (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א)

אולם למעשה נותרה התפיסה הבסיסית כי החינוך הוא חובת ההורים, ואין מערכת חינוך אלא שליח של הבית.

את התפיסה כי ההורים הם האחראים על חינוך בניהם נוכל לראות, לבד מהפסוק שצוטט לעיל ממס' בבא בתרא "ולמדתם אותם", בכל העולה מההוראות השונות ומהתיאורים בספר משלי. בכל הספר כולו פונה האב אל בנו, מעודדו לבוא ללמוד, ומדבר רבות בשבח הלימוד בכלל. קשה לומר על פי זה האם יש מפה ראיה, כפי שרצו מספר חוקרים לומר, לקיומה של מערכת חינוך של ממש בתקופת המקרא, אולם בודאי שהנטייה קיימת. מהעולם העתיק אנו יודעים שבצד המקדשים התקיימו מוסדות הכשרה למיניהם, שהיו מן הסתם מיועדים לבני המעמדות הגבוהים, שהתכשרו לחיי פקידות וממשל. ספרי חכמה מצריים רבים מעידים על כך ומכוונים לכך. אולם מיוחד הוא ספר משלי, המייעד את חכמתו לא לפקיד ולמושל, אלא לכולם, ועם זאת שואב רבים מביטוייו מעולם הכשרת החניכים המקובל במזרח. 

בספר משלי יש לא רק אמירות על החכמה והלימוד, אלא גם התמודדויות ספציפיות, עם בעיות המעסיקות מחנכי נוער מאז ומעולם: עצלות, חברה רעה, שעמום, הוללות ושכרות בעקבותיה, עסקי נשים, חוצפה וכן הלאה. בכל הנושאים האלה עוסק ספר משלי בהרחבה.

בין הורים לילדיהם: משפחת האבות

מעבר לאמירות המוצהרות, המקרא מלא בסיפורים על ילדים והוריהם, וחלק גדול מהסיפורים מרוכז כמובן בספר בראשית, ספר המשפחה (אחריו הספרים עוברים לדבר על העם).

על יחסי אברהם ובניו איננו שומעים הרבה. אנו יודעים ששרה לא אוהבת את ישמעאל ומגרשת אותו, וביצוע הגירוש מוטל על אברהם, למרות שהדבר רע בעיניו. עד כמה שנראה הדבר מוזר, לא נוצרת כתוצאה מזה איבת עולם. אין אנו מוצאים, לאורך כל המקרא, את בני יצחק ובני ישמעאל רבים ומתעמתים ביניהם. להיפך, דומה כי חכמת בני הקדם, שעיקרם מבני ישמעאל באו, זוכה ליוקרה גדולה בתנ"ך ונכנסת אל תוך ספרי החכמה הגדולים, דרך דברי מלכי משא במשלי, ויוצאי ארצות הקדם באיוב. אפשר שהדבר נובע מכך שמלכתחילה לא היו שני הבנים שווים במעמדם, וסוף סוף ישמעאל גלה יחד עם אמו, ולא גורש לבדו אל העולם. אברהם משכים בבוקר לגירוש ישמעאל כשם שהשכים בבוקר לעקידת יצחק, ושני הדברים כבדים עליו. כל אחד מהבנים היה בתורו תקוותו היחידה של אברהם להמשך, ומשניהם נגזר עליו להפרד. ישמעאל אולי לא חש דחיה מצד הוריו: לא אביו, שנאנס להגלותו, ולא אמו, שגלתה עמו.

לעומת זאת, יחסי יצחק ובניו הם אולי הטעונים ביותר בספר. פה מתגלע הבדל בין שני ההורים, כשכל אחד מעדיף ילד אחר, וההעדפות השונות האלה מובילות לפירוק המשפחה למעשה: הבן הצעיר, הבכור על פי דין, נוטש את הבית לשנים רבות, מנוכר לאביו שלא הכיר בערכו, ומרוחק מאמו שנותרה מאחור. ואחיו, הבכור המודח, שאמו מעדיפה את אחיו הרמאי ואביו איכזב אותו בחולשתו, מתנחם להורגו. מעשה המרמה, כפי שמגדיר אותו יצחק עצמו, ירבוץ כענן על מצפונו של יעקב, ויהיה הדבר העיקרי שממנו יחשוש בשובו לארץ, וגם על עשיו יכביד המעשה, ועד לרגע המפגש לא נדע אנחנו, וגם לא הוא, כיצד יגיב.

מה קרה בין יצחק לרבקה, מה גרם להם לראות את משפחתם שלהם בעין כה שונה? הרש"ר הירש הציע כאן ראיה חינוכית מקורית, שתלמד לקח לדורות של הורים  (פסוקים כ"ז-כ"ז):

  

בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על ידי כך הגדילו תורה והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם, מקורו העיקרי היה לא רק בתכונותיהם, אלא גם בחינוכם הלקוי (ב"ר סג יד).

...חנוך לנער על פי דרכו – חנכהו למטרה הגדולה האחת, אבל על פי דרכו המיוחדת לו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי חיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעין החכמה בחפץ לב גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום בו ישליך מאחוריו את הספרים הישנים, ויחד איתם גם תעודת חיים גדולה שהכיר אותה רק באופן חד צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.

הרב הירש רואה בחינוך יעקב ועשו שתי בעיות מרכזיות: האחת, שצוטטה כאן, האחידות (הפירוש לפס' כ"ז). אין ספק כי לא לכולם מתאים אותו החינוך, וכפיית דרך אחת על שני אנשים שונים תביא לתוצאות הפוכות מהמקוות. ברור למדי שהרב הירש דיבר פה גם אל אנשי מקומו ותקופתו, ותביעתו החינוכית היא מהם, בראש ובראשונה.

הבעיה השניה, היא גישתם של ההורים אל בניהם (הפירוש לפס' כ"ח). שתי טעויות, לדעתו של הרב הירש, עשו יצחק ורבקה: האחת, עצם מחלוקתם. נראה שהבעיה איננה כל כך בעצם הראיה השונה, אלא בכך שכל אחד פעל בדרכו שלו, ללא עדכון וללא שיתוף האחר, כלומר הבעייה היתה בתקשורת ביניהם. אפשר שפער המוצא וכן פער הגילים היו בגורמי המצב הזה, ומכל מקום זהו מצב לא בריא. הטעות השניה היתה הפעולה החינוכית על סמך תחושה הורית שטחית, הנובעת מהבדלי אישיות, ללא השקעה של מחשבה וללא ניתוח המצב. בעיית הדורות שבין עשו ליעקב נבעה, לדעתו של הרב הירש, מכֶּשֶל חינוכי של יצחק ורבקה!

פלינק, ברכת יצחק, הולנד, המאה ה17

שנים אחר כך יחזור יעקב על טעות דומה, יעדיף בן אחד בגלוי, ויגרום להרס המשפחה. יש לו צידוק: הבן הזה הוא יתום, ובאין אם על אביו לתפקד גם כאם אוהבת. אבל לאחר מכירת יוסף מתפרקת המסגרת, יוסף איננו, יהודה נפרד מאחיו (אם כי שומר על קשר), יעקב שוקע באבלו, ודומה שהבית מפסיק לתפקד. ויכוח ראובן ואחיו במצרים מביע היטב את הדבר:

 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא.  אִם-כֵּנִים אַתֶּם - אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.  וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ. וַיַּעֲשׂוּ כֵן.  וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.  וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ ... 

 למרות השנים הרבות שחלפו מאז, המשפחה עודנה תקועה בטראומה ההיא, שלכאורה אין איש מהם מעלה על דעתו את קשרה הישיר לאירועים שבפניהם הם ניצבים עכשיו. ראובן לא ראה במכירת יוסף סיבה של ממש, אולם הדבר מנקר בו, ואירוע עכשווי מצית בו מחדש את העלבון ההוא, שבו לא שמעו בקולו ורימו אותו, שבו למעשה ניטלה ממנו השליטה, המקום שבו התפרקה למעשה המשפחה. במצרים שוב מנסה המשפחה לפעול כגוף אחד, אולי בפעם הראשונה מאז אותו אסון, והדבר אינו עולה בידם, אלא להיפך - מוביל לפירוק נוסף, בלקיחת שמעון ובנימין. לכן הזכרונות הרלוונטיים הם עדיין אותו אירוע ישן, שרובץ כצל לא פתור בין האחים, עשרים שנה מאוחר יותר. דומה ששום דבר לא התקדם ביניהם כל הזמן הזה. כשמנסים האחים לפייס את יוסף, ולעורר את רחמיו על אביהם הזקן, ובעצם עליהם, אין להם סיפור אחר לספר, אלא אותו המעשה הישן מלפני דור, כאילו לא קרה אחריו דבר בעולמם.

בנים סוררים

בנים שהכזיבו רבים הם במקרא. נוכל ללכת ולמנות כרוכלים: אבימלך בן גדעון; בני עלי; בני שמואל; בני דוד – אמנון, אבשלום, אדוניה; רבים מבני המלכים הצדיקים רשעים היו – בני חזקיהו, בני יאשיהו ועוד אחרים; ואף מבני המייסדים, משה ואהרן, טעם של החמצה עולה מהם. נדב ואביהוא מתים בהקריבם אש זרה, ונכדו של משה עומד ועובד לפסל מיכה.

התופעה מוכרת וידועה לאורך הדורות, ולעתים אף המקרא עצמו מסביר מה אירע. אצל עלי כותב המקרא במפורש (שמואל א ג י"ג) "אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כיהה בם". למרות שבפרק שלפני כן מסופר על תוכחתו לבניו, אין הנבואה מקבלת את הדבר, שהוא מעט מדי ומאוחר מדי. על דוד אין אמירה שיפוטית מסוג זה, אולם כל התנהלותו של מרד אבשלום מעידה על כך שדוד לא ידע להציב גבולות לבנו הסורר. דומה שכל התקשורת בין דוד לבניו היתה לקויה, ומה שנדמה לו כאהבה לבניו לא היתה אלא קלקול ונזק לטווח ארוך. שלשה מהם גדלו פרא, עושים ככל העולה על רוחם, ועד אונס אחות ורצח אח הגיעו.

לעומתו, שאול ובניו הם מודל הפוך. שאול יודע היטב לכעוס על בניו ואף להטיל חנית בחמתו, לשחק בגורל בנותיו ולהעבירן מבעל לבעל; אבל עם כל אלה, התקשורת ביניהם גלויה. מיכל בסוף ימיה תחזור ותזכיר ואולי אף תינחם על שנטשה את בית האב השמרן לטובת הצעיר הכריזמטי הכוכב העולה. ואת חייו יסיים שאול, על חרבו, כששלושת בניו לצידו, נופלים עימו.

*  *

נושא החינוך הוא מהנושאים המרכזיים במקרא, ומערכות יחסים שבין ילדים והוריהם עומדות במרכזם של סיפורים רבים. הדימוי של אב ובנים שב ועולה בנבואות רבות, כמשל ליחסי ה' ועמו, על תהפוכותיהם, מעלותיהם ומורדותיהם. מכיון שזו החוויה הבסיסית של כל אדם, שממנה הוא בא ואליה הוא הולך כל ימיו, אנו שבים ועוסקים במערכת הזו בהתהוותה, במקומה היסטורי בתולדות העם והעולם, בלקחים שנלמד ממנה הן במישור הלאומי והן במישור הפרטי, וביישומה בחיי היום יום שלנו כהורים. למעשה, חמישית משבתות השנה מחייבת אותנו המסורת היהודית, דרך קריאת ספר בראשית בשבתות,  לחזור ולעסוק בסיפורי משפחות, בני זוג, הורים וילדים, אחים וסכסוכים, כדי שנלמד ונבין כיצד בנויים, וכיצד צריכים להיות בנויים חיינו, הפרטיים והלאומיים גם יחד.

תולדות: בבואו מאדום

במחצית הראשונה של המאה השביעית לפנה"ס שלט בארץ יהודה גדול מלכיה – מהבחינה הפוליטית – הלא הוא מנשה. חמישים וחמש שנה שלט מנשה בארץ ביד ברזל, דיכא בדם את מתנגדיו הפוליטיים, ונודע בספרי הנבואה בני זמנו כרשע שבמלכים; אולם עיתונאי שהיה חי באותה התקופה היה ודאי טורח לציין שמנשה קיבל מאביו, חזקיהו, אדמה חרוכה לאחר מרד כושל נגד אשור האדירה, ארץ חרבה שאותה היטיב לתאר ישעיהו: "כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי.  מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן.  אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ, אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים." ירושלים עצמה אמנם נותרה לפליטה "כסוכה בכרם", אבל כל תשתיות הארץ חרבו, וכלכלתה ניצבה על סף חורבן גמור. הכרח היה בידו לייצב את ברית הוסאלים שכרת אביו, חזקיהו, עם אשור לאחר המרד, לחזק את מעמדו כעבד המלך האשורי, ולדכא כל נטיות מרדניות שעלולות היו להפריע למאמצי השיקום. אכן, המשימה עלתה בידו: הארץ פרחה ושגשגה על פי כל מדד ארכיאולוגי, יישובים חדשים נבנו וישנים הורחבו, המסחר פרח, ורמת החיים עלתה.

לעלייה הזו היה כמובן מחיר: אימוץ ביד רחבה של מושגי תרבות זרה ואלילית, ואפילו אלילות בוטה, בדמות עבודת האשרה, שפרצה ופשתה בארץ, וכאמור שפך דם נקי רב; על פי ספר מלכים, וכך גם אמר ירמיהו, נחתם החורבן על חטאי מנשה.

אבל התשתיות שבנה מנשה שימשו גם את נכדו הגדול, יאשיהו, בבנייתה מחדש של הממלכה לאחר נפילת אשור, והן שסייעו לו לערוך את תיקוני הדת, שהביאו לו את תמיכתו של המקרא ונביאיו; בעיני בני תקופתו היה יאשיהו התקווה הגדולה להחזרת העטרה ליושנה.

*

חלק חשוב ממערך הבנייה של מנשה היה שרשרת מצודות, שנבנתה בעיקר בדרום הארץ. החפירות העלו מצודות קטנות וגדולות, פרושות בבקעת באר שבע – ערד, ומגלות שבעיני מנשה נחשב גבול הדרום כגבול בעייתי. המצודות האלה המשיכו לתפקד גם בימי יאשיהו וגם בימי יורשיו, יהויקים וצדקיהו, עד נפילת הממלכה.

ערד היתה אחת מהמצודות האלה. מצודה זו דווקא נבנתה דורות רבים קודם לאירועים שעליהם סופר כאן, אבל בתקופה הזו היא הופכת להיות כמין מפקדה איזורית, שממנה יוצאת אספקה סדירה למצודות קטנות יותר הפרושות בסביבתה, והיא אחראית גם על פריסת כוח האדם בגיזרה ועל חלוקתו לפי הצורך, ממש כמפקדות פלוגתיות או גדודיות של ימינו. חפירות שהתנהלו באתר בשנות הששים, בראשותו של יוחנן אהרוני, העלו מן העפר עשרות חרסים כתובים בדיו, בכתב העברי העתיק של ימי הבית הראשון, בכתב סופר רהוט ומהיר ומקצועי, ובהן הוראות אספקה, תעודות משלוח, ואף מסמכים צבאיים, שבהן ניתנות הוראות להזזת כוחות מבסיס לבסיס:

מערד ... ומקינ(ה ...)ה.ושלחתם.אתם.רמת.נג[ב בי]ד.
מלכיהו בן קרבאור.והבקידם.על.יד אלישע בן ירמיהו.
ברמת נגב. פן יקרה.את העיר דבר.ודבר המלך אתכם בנבשכם.
הנה שלחתי.להעיד בכם.הים.האנשם.את.אלישע.פן.תבא.אדם.שמה.

ובהעתקה לכתיבה עברית מודרנית:

מערד (X חיילים) ומקינה (עוד מספר) ושלחתם אותם לרמת נגב, ביד מלכיהו בן קרבאור; והפקידם אצל אלישע בן ירמיהו ברמת נגב, פן יקרה את העיר דבר. ודבר המלך אתכם בנפשכם, הנה שלחתי להעיד בכם: האנשים את אלישע! פן תבוא אדום שמה.

חרס זה, בצד חרסים נוספים המזכירים את אדום ואת "הרעה אשר אדום עשתה" (שכמובן איננה ידועה לנו היום), מלמד שתפקידו של מערך המצודות הזה, הפרוש בגבולה הדרומי של הממלכה, נועד בעיקר כדי להגן מפני הסכנה האדומית. ככל הנראה זו היתה סכנה מוחשית – אדומים פשטו על ערי הנגב ומצודותיו, וככל הנראה אף הצליחו בפשיטותיהם מפעם לפעם. בשנים שבהם היה גבולה של יהודה פחות או יותר שקט, היתה אדום אויבת של ממש.

הדעת נותנת, וכך אומרות גם העדויות בשטח, שמשאבים רבים הופנו נגד הסכנה האדומית. מערך המצודות הצריך תקציבים וכוח אדם, וחליפות המכתבים שהשתמרו בערד ובלכיש מעידים על החשיבות שייחסה הממלכה בדרגיה הגבוהים לקו הגבול הזה. מערך שלם של מצודות קטנות, כגון חורבת עוזא או חורבת רדום או תל משוש, שימש כקו ההגנה הקדמי, ועליו פיקדו מצודות המחוז, וכולן מכוונות לאיום האדומי. אבל הסכנה האמיתית לממלכה היתה, כמובן, ההתעצמות הבבלית, והיא שהביאה על הממלכה את סופה. האם אכן השקיעה הממלכה את משאביה כנגד סכנה שבסופו של דבר התבררה כשולית, בעוד שכנגד מסע המלחמה הבבלי לא התכוננה כיאות? האם האמינה בכישוריה הדיפלומטיים המופלאים, או בבריתה עם מצרים, שתעמוד מול בבל, ועל כן התירה לעצמה לעסוק באינטנסיביות בעיקר באדומים?

איננו יכולים כמובן לדעת, למרות שגם בעידנים מאוחרים יותר נראה שוב השקעה באפיקים הלא נכונים, בעוד הסכנה האמיתית ברורה ומוחשית. טעויות היסטוריות נוטות לחזור על עצמן. כך או כך, דימויה של אדום כאויבת מרה עולה בתקופה זו, ובתקופה הבאה, שיבת ציון, כשמוצאים השבים את האדומים יושבים בהרי חברון, מתחזק הדימוי הזה ומתקבע. אדום היא אויבתה בנפש של ישראל ויהודה, ודבר כבר לא יהיה בכוחו להפיג את האיבה הזו.

ברבות הימים יגוירו האדומים בגיור כפוי על ידי יוחנן הורקנוס הראשון, ובסופו של דבר ישתלטו על הממלכה, כשהורדוס יתפוס את מקומו של מנשה כחוטא הגדול, מקים מקדשי העבודה הזרה, ובעיקר זה אשר מילא שוב את ירושלים דם נקי מפה לפה. מעגל הדמים האדומי נסגר באירוניה היסטורית.

אבל מכאן והלאה הופכת אדום לסמל הרע בעולם בכלל, הרע הקוסמי בכבודו ובעצמו. בהטית אותיות קלה הופכת רומא, מלכות הרשעה, גם היא לאדום; ואיבת העולם הולכת ומתגברת.

*

"בבואו מאדום חמוץ בגדים

זבח לו בבצרה וטבח לו בבוגדים

ויז נצחם מלבושיו להאדים

ובכחו הגדול יבצור רוח נגידים

הגה ברוחו הקשה ביום קדים"

קטע הפיוט הזה, בית מתוך "ברוך ה' יום יום" שהוא חלק מזמירות השבת ברוב סידורי התפילה האשכנזיים, הוא פרפראזה על נבואתו הקשה של ישעיהו: "מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה... פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש אתי". הנבואה מדמה את הקב"ה לדורך בגת, ובגדיו האדומים של דורך היין הופכים לבגדים מגואלים בדם האויב, ומשתלבים באויב הנצחי, שגם שמו הוא "אדום". זוהי אחת מנבואות הנקמה הקשות ביותר במקרא; הנקמה באדום היא ההקדמה לגאולה השלמה, שכן אדום היא המלכות הרביעית, המשעבדת האחרונה של ישראל, והקשה מכולם.

אבל האם באמת יכול ר' שמעון בר יצחק, הוא ר' שמעון הגדול מחבר הפיוט, איש סוד ולימוד תורה, חברו של רבנו גרשום מאור הגולה, להישאר בתחום נבואת הזעם הלוחמנית ומלאת הדם הזו? האם זהו אופיים של יושבי בתי המדרש במגנצא של המאה האחת עשרה?

ובאחת, הופכת נבואת הנקמה ללמדנות תלמודית, החוקרת ומבררת את זכותו של שרו של אדום, המלאך של עשו הזכור מפרשת "וישלח", להימלט ולהינצל מרוע הגזרה:

"ראותו כי כן אדומי העוצר

יחשוב לו בצרה תקלוט כבצר

ומלאך כאדם בתוכה יינצר

ומזיד כשוגג במקלט ייעצר

אהבו את ה' כל חסידיו, אמונים נוצר".

המלאך ("אדומי העוצר") מנסה לברוח לבצרה עירו, במחשבה שהיא עיר מקלט ובה ימצא מחסה מגואל דמם של ישראל, הלא הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. אבל המלאך הזה לא למד ולא שנה, ועל כן איננו יודע שעיר המקלט היא בצר ולא בצרה; ואין היא קולטת מלאכים אלא רק בני אדם; ואין היא קולטת מזידים כעשו, אלא רק שוגגים, ולפיכך אין למלאך זכות להימלט אליה...

מה עלה בסופו של המלאך איננו יודעים, והשיר ממשיך הלאה אל גאולתם של ישראל, שעניינה את ר' שמעון הגדול הרבה יותר מגורלו של אדום או של שרו. את הנקמה האדומה מהדם האדומי משאירים ישראל לאלוהים. הם, כוחם בלימודם, ובכוח תורתם ינצחו את המלאך ויביאו את הגאולה.

*

בקישור: הפיוט "בבואו מאדום", כפי שהושר בביתנו, בנוסח חסידי סיגט, בדיסק משפחתי שהופק לאחרונה. את הסרטון מלווים נופי הקרפטים, ותמונות מעיירת הולדתו של אבינו, רוסקובה, על נהר רוסקובה, ששרדו את המלחמה בעליית הגג של ביתם:

http://youtu.be/Khn-mxtIRDg

תולדות: שאלה של חינוך

פרשיות יעקב ועשו עוררו מאז ומעולם תמיהות רבות בקרב קוראיהן. כיצד ייתכן שמביתם של יצחק ורבקה, אבותינו, יצאו שני בנים כה שונים? ולמעלה מזה – כיצד ייתכן שאחד מהם "זכה" והיה לסמל הרשע של תולדות העולם כולו? מה קרה שם, בבית הזה? מה השתבש בין מעשי האבות למעללי הבנים?

תשובות שונות ניתנו לבעיה הזו. החל מהדעה שאכן השתדל יצחק לחנך את בנו, מתוך ידיעה מלאה על האירועים, עבור דרך הסרת האחריות ממנו והטלתה על שכם עשו, ועד למציאת האשם במעשיו או מחדליו של האב יצחק, של האם רבקה, או של שניהם גם יחד. בדרך זו האחרונה הולך הרש"ר הירש, והוא מוצא את שורש הבעיה בשיטת החינוך שנקטו בה יצחק ורבקה. לדבריו, לא ראו שני ההורים את השוני הגדול בין שני ילדיהם, ונקטו כלפי שניהם באותה שיטת חינוך. לאחד היתה שיטה זו לברכה, אולם לשני לא התאימה, ועל כן לא רק שלא הועילה, אלא אף הזיקה והפכה אותו למורד ומתנכר. ובלשונו של הרשר"ה, "דוקא משום שאנסו אותו להיות חובש את ספסל בית המדרש, דוקא משום כך הוא מאס עכשיו בכל והיה כולו בחוץ".

דבריו אלה של הרב הירש טורדים מנוחה. דומה, שלא לפרש את התורה בלבד התכוון, שכן דברים אלו, שאירעו לפני למעלה משלשת אלפים וחמש מאות שנה, כבר חלפו ועברו. יותר מזה התכוון לדבר אל בני דורו שלו, ולמעשה אף אלינו. העתים משתנות, הבעיות מתחלפות, ולא כל מה שגדלנו עליו בנעורינו, ואף לא מה שטוב היה לילד אחד, בהכרח יהיה טוב גם לילד האחר. אף אם נדמה לנו ששיטת החינוך שחונכנו בה כולה שלמות, טוב לנו לפקוח עינים ולראות מה מתאים, מה נכון, מה מביא תועלת, שאם לא כן נימצא מגדלים את עשו שלנו במו ידינו. ואין לנו אלא להתבונן סביבנו ולראות כמה חניכים כאלה, שלכאורה קיבלו את החינוך הטוב, שעליו בדיוק גדלו גם הוריהם, ושבעדו הטיפו כל מוריהם - גדלו והחמיצו, והותירו את הוריהם תמהים ותוהים, מלאי אכזבה ואשמה, ובכל זאת שולחים גם את הילד הבא בדיוק לאותו מקום.

ומכיון שניתנה רשות למפרש לפרש, דומה שמותר לנו – לא, חייבים אנו – לחזור ולפרש את הסיפור העצוב הזה שוב, כך שלקחיו יהיו מופנים אלינו ישירות.

הנה יצחק, האב התמים. מעולם לא מחה בידי אביו, אף כשנראה היה שהוא מובל להורג. לא יצא חוצץ נגד המאורעות, אלא הניח להם לזרום, ואף את אשתו הניח שיביאו אליו. ומדוע שיעלה על דעתו שיש איזו בעיה אצל עשו? הלא הוא ילד כל כך טוב, כל כך נחמד. מאז ילדותו מביא לאביו כל מיני הפתעות משיטוטיו בחוץ. ומה בכך אם הוא משוטט קצת, מה כבר יכול לקרות.

גם משגדל עשו, והחל להעדר מהבית שעות ארוכות קצת יותר, לא חש יצחק כל דאגה. יסתובב לו קצת עם חברים, מה כבר יכול לקרות. ומה, נמנע מהילד חברה? נכון, לפעמים הוא חוזר קצת מאוחר, ונכון שנימוסיו כבר אינם מה שהיו, אבל זה טבעי, והוא נער מתבגר, ומידת החינוך הנבונה דוקא אומרת לא לכפות, לא לגרום לו להיות אנטי, וכשיגדל כבר יתיישר.

ובינתיים מסתובב לו עשו עם כל מיני חברים. באמת בתחילה אין בזה כל רע. קצת שוטטות, קצת רעש בלילה. בהתחלה אפילו ללא כוונה, ורק אחרי הפעמים הראשונות, שבהם הנועז שבחבורה החציף פנים כנגד המבוגר התורן שגער בהם מחלון ביתו, החלו בני החבורה המשוטטת והמצחקקת לחוש את טעם המים הגנובים, את טעם החירות. אין מי שימחה בהם, ומי יאמר להם מה תעשו. ומסתם חבורה עליזה גדלו להיות חבורה קולנית, מרעישה בכוונה, ומתחילה לאט לאט למתוח את גבולותיה הלאה. ריקנות השיחה הסתמית מפנה את מקומה לנושאים שהוריהם אינם רוצים שידברו עליהם, ואחר כך – תמיד בהדרגה – גם למעשים. החופש, חוסר הגבולות, התחושה ש"אין עלינו", יביאו בשלב הבא כבר לפריצת גבולות אקטיבית.

ובכל אלה נותר יצחק בבית, ועיניו הכהות אינן מסוגלות לראות את המתרחש מתחת לאפו, עוד לפני שהתעוור ממש. אולי הוא תוהה לפעמים מה מוצא בנו בחברה החדשה הזו שלו, ומרגיע את עצמו שהכל בסדר. ואולי מתגנב לעתים חשש אל לבו, אבל כבר אין מה לעשות, ולא כדאי להתעמת, ובסך הכל יש יתרונות לזה שהילד בחוץ, שיפרוק קצת מרץ, מה יש, ואז גם לא יפריע בבית...

וכשמונחתת המהלומה, והמשבר הבלתי נמנע פורץ, נותר יצחק בהלם מוחלט, עוור וחרד, זועק זעקה גדולה, אבל מאוחר מדי. עשו כבר מתנכל על אחיו להרגו.

כי את זאת עלינו לזכור: "מעשי אבות סימן לבנים" כלל נכון הוא, אבל דו סטרי. גם על טעויות האבות אנחנו נוטים לחזור. והתוצאות בהחלט הרסניות, באותה המידה. ואם לא נשכיל לפקוח עינים, להציב גבולות ברורים, להיות מעורים במעשי הילד, למנוע ממנו שוטטות וחוסר תכלית וריקנות המביאה לידי רוח רעה, ואפילו הדברים מטילים עלינו לפעמים מעמסה לא ממש נוחה, יגדל גם לנו עשו בבית.