ויגש: ממה מורכבת זהות, וסיפור על עיירה וניגון

בין מלכויות ישראל ויהודה היתה מלחמת זהויות. פילוג הממלכה אמנם בא על רקע של דרישות כלכליות-חברתיות של הפחתת מיסים, אבל קו השבר נפער לאורך גבולות השבטים; מצד אחד – יהודה, בנימין ושמעון, ומצד שני אפרים, נפתלי וזבולון, יששכר ואשר וחצי המנשה (שבטי עבר הירדן המזרחי הלכו פורמלית עם ירבעם, אבל בפועל הקשר ביניהם לא היה חזק, וכלפי חוץ אולי אף לא היה מורגש כלל).

נתוני הבסיס של שתי הממלכות היו שונים למדי. בצפון ביתרו דרכי האורך המרכזיות של המזרח התיכון את הממלכה דרך עמק יזרעאל בואכה חצור, ואף גוש ההרים המרכזי שלה, הרי השומרון, נחצה בערוצי נחלים ודרכים; ממלכת הדרום, לעומתה, אין בה צמתים מרכזיים בינלאומיים, והריה הרבה פחות נגישים. מהבחינה הדמוגרפית התרכזה רוב האוכלוסיה בצפון, אבל היתה פחות הומוגנית.

בעקבות זאת, בכמה וכמה פרמטרים היו הממלכות שונות זו מזו:

האחד, העניין הפוליטי. בדרום עמד במרכז הממלכה גוש גדול ודומיננטי, הוא שבט יהודה, שמעולם לא היה ערעור על מרכזיותו ושלטונו באיזור זה. שבט שמעון אף לא היה מזוהה כשבט בעל טריטוריה, אלא כמשפחות נודדים בתחומי יהודה, ובנימין היה שבט קטן ומוחלש דמוגרפית, שחסה בצל אחיו הגדול. לעומתם, בצפון, אמנם הצליח שבט אפרים לרכז סביבו פרישה ופילוג מהממלכה, אבל השושלת המייסדת לא החזיקה מעמד אפילו עד דור שלישי. בן המייסד נרצח ותחתיו עלתה שושלת משבט יששכר, שאף לא חי במרכז הארץ, ועד אז לא מילא תפקיד משמעותי מאד בחיי העם.

בעקבות החילופים האלה בין שליטים ושבטים, אף עיר הבירה התחלפה מדי פעם. ירבעם לבדו משל בשלוש ערי בירה שונות – שכם, פנואל ותרצה; בית עמרי עבר מתרצה לשומרון, ואף יזרעאל זכתה למעמד ממלכתי. ביהודה, לעומת זאת, ירושלים היתה בירת הנצח.

השני, ריכוז הפולחן. בדרום תפסה ירושלים מקום בראש, כמרכז הממלכה הפוליטי והדתי כאחד; ואף אם כל "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", מקדש המלך המרכזי היה ללא עוררין צמוד לארמון המלך, על הר הבית. מעולם לא עורערה מרכזיותו (שאין לערבב אותה עם בלעדיותו), וככל שחלף הזמן אף התקדש המקום יותר ויותר. בצפון מעולם לא הגיע שום מקום לדרגה כזו. ההיפך הוא הנכון, מלכתחילה העדיף השלטון לפצל את מרכזי הפולחן לשניים. ניתן לראות בזה שתי גישות שונות לשאלת היחס בין השלטון לכהונה – בדרום הם צמודים זה לזה, אולי כתוצאה מרצונו של דוד לא ליצור מוקד כוח נוסף, ובעתיד אף יתפתחו ביניהם עימותים (יהוידע מול עתליה, זכריה מול יואש, עזריה מול עוזיה); ירבעם הלך בדרך הפוכה, ואולי כדי לבזר את הכוח הכוהני העדיף לפצלו. מכל מקום, מעולם לא היווה מוסד הפולחן הצפוני תחרות מכל סוג שהיא לשלטון.

השלישי, הפולחן עצמו. מקדש וארון וכרובים כאן, עגלי זהב כאן. הדברים האלה ידועים מכל, והיוו פצע פתוח בליבו של התנ"ך כל ימי קיומה של ממלכת ישראל. ביטוי מפורש ומליצי נותן לדבר נאומו של אביה בהר צמרים, טרם מלחמתו בירבעם, על פי גירסת ספר דברי הימים:

וְאַתֶּם - הָמוֹן רָב, וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים. הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת-כֹּהֲנֵי ה', אֶת-בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם, וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כָּל-הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ בְּפַר בֶּן-בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה, וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים.

 וַאֲנַחְנוּ - ה' אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ; וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַה' בְּנֵי אַהֲרֹן, וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת, וּמַקְטִרִים לַה' עֹלוֹת בַּבֹּקֶר-בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב-בָּעֶרֶב וּקְטֹרֶת-סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל-הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר, וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב, כִּי-שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֵינוּ; וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ. (דהי"ב י"ג)

הרביעי, מדיניות החוץ. שתי הממלכות כרתו בריתות ועירבו מדינות זרות בענייניהן, אולם דומה שממלכת הצפון הגדילה לעשות. בריתות עם צידון או עם ארם והתחברות לקואליציות היו קו מנחה במדיניות מלכי הצפון, בעוד שמלכי הדרום עשו כך רק לעתים רחוקות ובחוסר ברירה. גרם לכך מן הסתם מיקומן של שתי הממלכות – זו על צמתי הדרכים המרכזיות של המזרח הקדום, וזו ספונה בהרריה וסגורה מפני סוחרי העולם העתיק וצבאותיהם. אמנם, עם בוא עידן האימפריות (בעיקר מסוף המאה התשיעית לפנה"ס) היו הכל חייבים לנקוט עמדה, אולם כאן כבר לא היה להם מעמד של בוחרים שווי ערך, אלא רק בחירה בין אדונים – למי להשתעבד כווסאל.

החמישי, והוא נגזר מכל הגורמים שנמנו עד כאן, הוא העניין התרבותי. ממלכת ישראל הצפונית היתה פתוחה לעולם ולתרבויותיו. אלי פיניקיה וארם לא היו זרים לרחובותיה, נשות ארמון המלוכה היו ילידות חוץ, ולצד עדות המקרא הרושפת בזעם על היבוא האלילי מספרת גם הארכיאולוגיה על עושר רב יותר ועל ארכיטקטורה מרשימה יותר, עדות לקשרי תרבות וידע עם מדינות האיזור. מצד שני כמעט ולא התפתחה בה תופעת נביאי הכתב האופיינית לדרום; דומה שרוב נביאיה פעלו במקדש וסביבו, ואליהו ואלישע נראים כחריגים בנוף הנבואה הצפונית; אבל גם אליהו שולח את ידו בפולחן ומקריב קרבנות, כמסורת הנבואה הקדומה מימי שמואל (שגדל, כזכור, במשכן שילה שבתחום אפרים). בדרום, החל מן המאה השמינית, היו הנביאים עצמאים יותר, וברוח דבריו של עמוס "לא נביא אנוכי ולא בן נביא" הם גם לא צמחו בחבורות בני הנביאים, כתלמידיהם של אליהו ואלישע. מסורת הנבואה היתה שונה ביהודה.

*

אבל אל לנו לתת לנקודות הפילוג האלה לבלבל אותנו. מכמה וכמה פנים, ברור שהממלכות היו אחיות:

האחד, הזכרון הלאומי. למרות השוני בסיפורים ובפרטיהם, זכר היציאה ממצרים והנדודים במדבר פעמו בשתי הממלכות. קריאת הקרב של ירבעם היתה "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"; וגם אם בני הדרום ראו בסיסמה הזו את התגלמות חטא העגל בזמן שירבעם ראה בה לגיטימציה לאותו עגל עצמו, הסיפור נותר זהה. החג ש"בדא ירבעם מליבו" (מל"א י"ב) הוא הוא חג הסוכות, ורק את מועדו משנה ירבעם, כנראה על ידי עיבור חודש בחודש, כנהוג גם בדרום. ממלכת יהודה ראתה את שבטי הצפון כאחיה; הסוררים והפורשים אמנם, אבל אחיה, ומעולם לא ויתרה על השאיפה לחזור ולראות אותן תחת כתר אחד, אם כי מאז ימי אביה בן רחבעם לא נעשו כל מאמצים בכיוון הזה. ברגע שהתאפשר, עם ירידת האימפריה האשורית, שבו מלכי יהודה ושפכו את שלטונם על כל מקום שיכלו להגיע אליו גם בצפון. גם החלוקה לבני לאה ולבני רחל לא פילגה ביניהם, ובדרום ישבו זה בצד זה יהודה ובנימין עד הסוף המר, כשם שבצפון קיבלו שאר בני לאה – חוץ מיהודה – את שלטונו של יוסף, לפחות בהתחלה.

השני, עניין השפה והכתב. מן המסמכים והתעודות שהשתמרו משתי הממלכות עולה עברית זהה. היו הבדלים מזעריים בין ארחות הדיבור שלהן, מעט בתחום ההגייה, ואולי – על פי שרידים מלשון הצפון במקרא – גם משהו בתחביר ובאוצר המילים; ההבדל הזה קטן הרבה יותר מההבדל שבין העברית הצפונית לבין הפיניקית או הארמית, שכנותיה ושותפותיה-יריבותיה.  הכתב של שתי הממלכות שווה היה. בנוהג שבעולם שממלכות ומדינות אינן ממציאות לעצמן כתב חדש, אלא ממשיכות להשתמש בנהוג ובמקובל באיזור; הכתב מתפתח בדרכו שלו, גם כתוצאה משינויים פוליטיים, אולם רק לאחר זמן מהשינוי. אילו היו הממלכות מלכתחילה זרות זו לזו, פרי התאגדויות עצמאיות, זו צפונית וזו דרומית, זו בהשראת פיניקיה וארם וזו כתגובה מאוחרת, היה כתבה של הצפונית דומה לכתב הנהוג בארם ובפיניקיה (שחלקו כתב משותף במאה התשיעית), וזה של הדרום היה מתפתח בדרכו שלו. אבל עד לסוף ימיהן כממלכות נפרדות לא ניכר הבדל כלשהוא בין כתביהן. שרשיהן של שתי הממלכות בתרבות אחת ואחידה, בכתב אחד, במסורת מינהל אחת.

והרי לפנינו שאלה שנוקבת עד התהום. מה חזק יותר? מה קובע את הזהות? האם האידיאולוגיות והמעשים והמדיניות והדעות, או דברים בסיסיים כמו שפה, צליליה וצורתה, זכרונות וסיפורים? יהודי בן ימינו, העולה למשל מארצות הברית ומזדהה בכל עם מדיניותה ואורח חייה ודעותיה של קבוצה מסויימת, אבל ילדיו אינם מכירים את סיפורי ושירי גן הילדים, האם ייחשב כזר לה או כבשר מבשרה? דומה שהתשובה ברורה.

בשל הקירבה הבסיסית הזו, הפכה מלחמת הזהויות לקשה יותר. הלא כך היא המידה בכל מקום ובכל זמן: סכסוכי אחים הם המרים מכל. אפילו הנביאים לא קראו מעולם לאיחודן מחדש של שתי הממלכות, לא ביהודה ולא בישראל. הדיבורים הראשונים על איחוד תחת כתר אחד באים מפי נביאים רק כשאין כבר את מי לאחד.

*

העולם העתיק לא בחר את שליטיו לפי מדיניותם. לא היה בכך כל צורך וטעם. בן המזרח הקדום הכיר בכך שאין מדיניות יכולה להיגזר מאידיאולוגיה - ודאי לא מדיניות של מדינה קטנה על צומת דרכים נחשק ופרוץ לכל רוח - אלא משיקולים פרגמטיים; אבל הוא כן ציפה שהפרגמטיות הזו, שאפשר גם בה לבחור בין אלטרנטיבות, תשקף את זהותו שלו. מפני כך, בדרך כלל שליטים לא עלו לשלטון על כנפי אידיאולוגיה, אלא על גבי גב שבטי. שאול, המלך הראשון, נתמך בתחילת דרכו על ידי שמואל, תושב הרמה שבאפרים, ומשם בא כוחו הפוליטי; משניטלה התמיכה, לא הספיק הגב של שבט בנימין להחזיק את השלטון בידו, מפני ששבט בנימין היה שבט קטן וחלש, שנלחץ בין השבטים הגדולים שמדרומו ומצפונו. דוד עלה לשלטון בתמיכה של זקני יהודה, השבט הגדול והחזק בארץ, ואף ירבעם עלה לשלטון על כנפי הגב הפוליטי האפרתי. לא תכניותיהם המדיניות או הכלכליות הביאו להם את התמיכה, אלא היותם מייצגי זהות.

שתי מהפכות בתולדות שתי הממלכות בכל זאת פרצו על רקע אידיאולוגי. יהוא מרד בבית עמרי כנציג הנביאים. אולם דרכו המדינית ואף הדתית לא תאמה את הנחיותיהם בשום צורה (מלבד השמדת מקדשי הבעל, כחלק מהשמדת בית עמרי כולו), וקשה לדעת האם תמיכת הנביאים הביאה לו גם את תמיכת הצבא. התבטאות הקצינים, שותפיו למרד, מעידות על הערכת הלגיטימציה הנבואית, אבל גם על זלזול בה. נראה שלא התייחסו אליה כיותר מאשר צבירת פופולאריות. מנגד, מרד יהוידע נגד עתליה היה בודאי מרד זהות – עתליה, בת שושלת עמרי הצפונית, הישראלית ואף הפיניקית, היתה זרה, וכנגדה הועמד יואש, היורש הלגיטימי, ובודאי לא בשל קוי מדיניות שהציג (הוא היה בן שבע בלבד כשהומלך). ליהוידע אפשר שהיתה אידיאולוגיה; אבל העם לא תמך בו, אלא בבית דוד, מפני שיואש הילד היה מייצג הזהות האותנטי שלו.

לכל הדעות כמעט לא פרצו מרידות על רקע קוי מדיניות שונים, תפיסות כלכליות שונות או נטיות פוליטיות שונות. אם הוחלף מלך בישראל על רקע החלפת מדיניות, ההחלפה הזו באה מידי מלך מבחוץ שכבש את הארץ ושלט בממשלתה. כאמור, ברובם המוחלט של המקרים העולם העתיק בחר את שליטיו על פי זהותם.

בכך הובעה האמונה, שמדיניות היא דבר יציב הרבה פחות מזהות. איש לא ציפה ששליט יתמיד כל ימיו במדיניות פוליטית אחת, מפני שהתנאים בארץ הזו, הקטנה והמרכזית והחשובה והמשוסעת, משתנים כל העת, ומאזן הכוחות העולמי משתנה כל העת גם הוא. אבל בהחלט היתה ציפיה שהזהות תתמיד, ושהשלטון יהיה מייצגה.  

ולא אמרנו כאן מילה על אקטואליה.

*

היה היתה עיירה בערי הקרפטים, ובה קהילה יהודית...

סיפור קטן אחד מאותה העיירה, שהלכה לבחור לה רב, שמענו מאבינו, ציוני דתי מודרני בכל רמ"ח אבריו; על עיירה, שאף שהיתה רובה מורכבת מחסידי ויז'ניץ, בחרה לה בכל זאת רב מחסידי סאטמר; ואותו רב, אף שכיהן כרב חשוב ונודע בקהילה סאטמרית בבני ברק, התייחס לאבינו, תלמידו המשכיל הציוני, בכבוד רב. נער צעיר הייתי כשהלכתי עם אבא להלווייתו, כיפות סרוגות בודדות בתוך ים של בגדים שחורים ביום קיץ חם. כל הזהויות התבשלו שם יחד, תחת שמי בני ברק.

סיפור על רב, "דער ריסקעווער רב", וסיפור על בחירת הנהגה, וסיפור על ניגון, בקישור שלפניכם:

http://youtu.be/870iyHMDLAo

בין המצרים: שקיעתה של ממלכת יהודה

ימי יאשיהו מלך יהודה היו ימי פריחה שכמוה לא היתה לממלכה מזה זמן רב. דומה היה שהנה שבים ימי הזוהר הקדומים של ממלכת דוד ושלמה. הרחבת גבולותיה של הממלכה, המהפך הדתי הדרמטי, עליית מעמדה של ירושלים למעמד של קדושה שכמוה לא ידעה העיר מעודה, ובצד אלה ניצוצות תקוה להשבת האובדים מן הממלכה הצפונית, שרידי פליטה וגולים כאחד; תחושת עצמאות מדינית וכלכלית ריחפה באויר, ועמה תקוה גדולה לתום הימים הרעים.

אולם אירועי הימים הבאים הוכיחו עד כמה שברירית היתה התקוה הזו, ומה קל היה להפוך שוב את הקערה על פיה. מהר מאד הסתבר שעידן האימפריות לא תם, ויהודה חוזרת למקומה הנכון במפת הפוליטיקה של המזרח הקדום, כלומר ממלכה קטנה וחצי עצמאית הנאבקת על השרדותה בשולי המאורעות. מותו של יאשיהו ותבוסת צבאו היו ללא ספק טראומה קשה לכל בני דורו, והתקווה הגדולה התנפצה.

התנפצותה של תקווה מובילה בדרך כלל לאחת משתי תגובות שכיחות: האחת, יאוש גדול. אבדן מוטיבציה, סיום המאבק, ושקיעה לתוך אפאטיות, שבמישור הלאומי משמעותה אבדן הזהות והטמעות בזרם ההיסטוריה הכללי. השניה הפוכה לה: הכחשה של מה שאירע זה עתה, ונסיונות פאתטיים להיאחז במה שנדמה היה שעתיד להימשך לנצח. משמעות ההכחשה הזו עשויה להיות סופנית לקיומה של הממלכה מבחינה פוליטית, עקב נקיטת צעדים שכמוהם כהתאבדות מול כוחות עצומים והרסניים. שתי התגובות היו עלולות להביא את עם ישראל אל סופו.

ירמיהו הנביא היה האיש שעליו הוטל לשאת את דבר ה' בתוך טירוף המערכות הזה; הן בשנות התקווה הגדולה והן בשנות היאוש והמעשים הנואשים. בשתי התקופות היה עליו לשאת את דבר התבונה, את ראיית הנצח מבעד לאירועים. הוטל עליו להיות העוגן והמצפן הערכי של העם, משבית השמחות המופרזות, מצנן ההתלהבות הלאומית ומעודד הרוח השבורה, האיש שכמעט תמיד אומר ההיפך ממה שהאנשים מצפים ורוצים לשמוע.

.ימי יאשיהו

יאשיהו מלך יהודה עלה לשלטון על פי המקובל בשנת 640 לפנה"ס. חשבון זה נסמך על חשבון מלכי אשור ובבל, הנחשב למדוייק לגבי המאה השביעית לפנה"ס. זמן הקרב של פרעה נכה נגד נבוכדנאצר, המוזכר במקרא ואשר הסתיים למעשה ללא הכרעה בין המעצמות, ידוע לנו, והוא שנת 609 לפנה"ס; ומכיון שזהו מסע המלחמה שבו התערב יאשיהו ובו מצא את מותו (מל"ב כ"ג 29-30), חישוב פשוט מעלה לנו את שנת עלייתו למלוכה, שלושים ואחת שנה קודם לכן.

בשנים אלה מלך באשור המלך אשור-בַּנִיפַּל, אולי הגדול שבמלכי אשור. מלך זה דיכא מרידות ברחבי הממלכה, ובכללן במצרים שזה מקרוב נכבשה בידי אסר חדון אביו; פרסום רב נחלה הספריה הגדולה בנינוה, שבה ריכז אשור בניפל את מיטב אוצרות התרבות האכדית לדורותיה, ושחלקים נרחבים ממנה התגלו בחפירות נינוה במאה ה19. יהודה היתה בימיו ממלכה וסאלית, שהעלתה לו מנחה עוד מימי המלכים אחז, חזקיה ומנשה. אולם לקראת סוף ימיו של המלך (628 לפנה"ס), וביתר שאת בימי יורשיו, התאחדו כוחות חזקים במזרח ופרקו את עולה של אשור. מדי ובבל כרתו ברית ביניהן, ומשלב זה הלכו האשורים מדחי אל דחי, עד אשר בשנת 612 נפלה נינוה עצמה ומלך אשור מצא את מותו, אולי בהתאבדות. עוד שנים מעטות נמשכו הקרבות, כשהממשלה האשורית גולה לחרן ומובסת גם שם.

אשורבניפל

 אל תוך הקלחת הזו חזרה ונכנסה מצרים, ששנים רבות נותרה בשולי האירועים ואף נכבשה כאמור לעיל בידי האשורים. מרגע שנשתחררה מצרים מעול אשור, שבה ופעלה לפי האינטרסים שלה כפי שהבינו אותם מלכיה; והבנה זו הובילה אותה לנקוט פעולה מפתיעה, ובמקום להצטרף להתקוממות הכללית נגד אשור, הפכה כיוון והיתה לתומכת הראשית שלה. בלי ספק, בכך קיווה פרעה נכה לנצל את ירידתה של אשור כדי לתפוס את מקומה, אולם הדרך הנכונה נראתה לו דוקא לעצור את עלייתה של בבל, שנראה היה שהיא היא היורשת לאשור. לפיכך פנתה מצרים נגד בבל, בברית עם אשור, ופתחה בסדרת מסעות מלחמה לצפון סוריה, לאיזור חרן וכרכמיש. אחד מהמסעות האלה נזכר למעלה, והוא הקרב שאותו ניסה למנוע יאשיהו מלך יהודה, ובו נפל, כשעמו נופלת תקוותה האחרונה של יהודה.

מיקומה של ארץ ישראל, כארץ גשר בין מסופוטמיה למצרים, הציב אותה תמיד בין הפטיש לסדן. בכל תקופה נאלצה יהודה לנווט את דרכה מחדש בין שני מרכזי התרבות והממשל האדירים האלה, ולקבוע למי היא חוברת הפעם וכיצד היא שומרת על האינטרסים שלה ועל קיומה לבל תישחק במאבק האיתנים הבינלאומי. היו מלכים שבחרו באשור כנגד מצרים, דוגמת אחז (מל"ב טז); היו מלכים שבחרו במצרים לעומת אשור, דוגמת חזקיהו (מל"ב יח 24). בדרך כלל הבחירה באשור היא זו שהוכיחה את עצמה, ופעם אחר פעם שבה מצרים והצדיקה את דימויה כ"משענת קנה רצוץ". ישעיהו הנביא היה מהבולטים שבמתנגדי הבריתות עם מצרים (ישעיהו ל 1-5, לא 1-3 ועוד), וסיבותיו אינן פוליטיות דווקא, אלא תרבותיות ורוחניות.

גם יהודה של יאשיהו ניצבה בפני אותה דילמה. צבאות מצרים ואשור עברו בה מצד לצד במלחמותיהם, ומרגע שהתרופפה האחיזה האשורית בארץ ובטל מעמדה של יהודה כווסאלית, שבה הדילמה הנושנה והתעוררה.

מדיניותו של יאשיהו

בשמונה עשרה שנה ליאשיהו (שנת 622 לפנה"ס) נעשה הפסח הגדול בירושלים. אולם ספר דברי הימים מציין כי כבר בשנת שמונה למלכו החל לדרוש את ה', ובשנת שתים עשרה החל לטהר את יהודה וירושלים מן הבמות והאשרים והפסילים והמסכות (דהי"ב לד 3). השנה היא 628, שנת מותו של אשור-בניפל, ומסתבר שצירוף האירועים איננו מקרי. יאשיהו ניצל את החלשותה של אשור, ופתח בסדרת צעדים לשיקום מעמדה של ממלכת יהודה והשבתה למרום מעמדה החזוני. המקרא מתאר בעיקר מהלכים דתיים, ששיאם בחידוש הפסח שש שנים מאוחר יותר, בשנת שמונה עשרה למלכותו; אולם צעדים אלה היו חלק ממהלך כולל, שבמסגרתו שב יאשיהו ופרש את שלטונו ולפחות את השפעתו על חבלי ארץ נוספים בארץ ישראל. שליחיו עוברים גם בערי הגליל וקוראים לבוא להקריב את הפסח (דה"ב ל 1-11), וניתוץ הבמות לא פסח גם על בית אל, מקום אחד מעגלי הזהב של ממלכת שומרון (מל"ב כג 15-20). ארגון חגיגות הפסח בקנה מידה נרחב, כמו גם מפעל שיפוץ המקדש שנעשה בימיו, הצריכו אמצעים כלכליים לא מבוטלים, שנראה שעמדו לרשותו. עצם עליית צבאו למגידו, שמעולם לא היתה בתחומי ממלכת יהודה מהפילוג ואילך, מעידה על כך שיש לו מאחזים צבאיים על דרך הים, וביכולתו לארגן מסע מלחמה על כל הכרוך בכך לצפון הארץ. ממצאים ארכיאולוגיים מפתיעים ממצד חשביהו, שעל יד חוף פלמחים, מעידים גם הם על התפשטותה של יהודה מערבה, לכיוון הים. מכתב יוצא דופן שהתגלה שם מעיד על פריחה תרבותית כללית, שבמסגרתה גם פשוטי עם למדו קרוא וכתוב וכנראה גם מקצת מחוקי התורה.

החרס ממצד חשביהו

יאשיהו ניצל איפוא היטב את חלון ההזדמנויות שנוצר במזרח התיכון, ובנה ממלכה לתפארת, שרושמה היה עז. עד ימינו אנו תולים מבקרי המקרא וחוקריו בו ובתקופתו את עיקר עריכת הספרים ההיסטוריים של המקרא (ויש המקצינים ותולים בו את שכתוב ההיסטוריה כולה).

אולם כשהתהפכה הקערה, שב ומצא יאשיהו את עצמו ואת ממלכתו ניצב בפני הצורך להחליט במי יתמוך. לא רק שאלת התמיכה לבדה עמדה על הפרק. ברור היה שגלישה חזרה למעמד של וסאליות היא אפשרות קרובה, וכל טעות תדרדר חזרה את מעמדה של ירושלים. אין אנו יודעים מה הוביל אותו להחלטתו, אולם יאשיהו ככל הנראה החליט לתמוך בבבל, הכוח העולה החדש. אפשר שהעריך כי בבל היא שתצא מנצחת בעימות העתידי, ותמיכתו בה תעניק לו נקודות ותזכה אותו במעמד יותר טוב אצל נבופלאסר או נבוכדנאצר בנו; אפשר שחשש כי מצרים, אם תנצח, תשעבד אותו מפני קרבתה אליו, או שלא רצה בחזרתה של אשור לזירה לאחר כל המעשים שביצע. כך או כך, יאשיהו הכריע לטובת בבל. ועל כן, משעלה פרעה נכֹה למלחמה נגד בבל בכרכמיש, בתמיכה באשור אויבתו לשעבר, ראה יאשיהו את עצמו מחוייב לעצור אותו בדרכו, ועל כן עלה גם הוא למגידו בראש צבאו.

המקרא מקצר בפרטים, אבל התוצאה ברורה: יאשיהו מצא את מותו בעימות זה, ככל הנראה בקרב. הפרדוקס הוא, שאכן הערכותיו של יאשיהו היו נכונות: באמת בבל היא זו שתנצח. אולם בטווח הקצר, יהודה הפסידה הכל. עתה היא מוצאת את עצמה משועבדת לפני מצרים, בעמדה נחותה של אויבת, והיורש הרשמי – יהואחז – מוחלף בידי פרעה נכֹה באחיו למחצה אליקים. לאות אדנות מחליף פרעה את שם המלך החדש ליהויקים, ועידן חדש מתחיל.

מסע פרעה נכה לכרכמיש

בני יאשיהו

ליאשיהו היו שתי נשים: חמוטל בת ירמיהו (לא הנביא) מלבנה, וזבודה בת פדיה מרומה. לבנה היא עיר בשפלה, בעוד שרומה ככל הנראה ממוקמת בגליל. לחמוטל נולדו שני בנים – יהואחז ומתניה; לזבודה נולד בן ושמו אליקים. שלשתם הוכתרו, כל אחד בתורו, למלכים. יהואחז הומלך ראשון, בחפזה, עם מותו של אביו בשדה הקרב. לא חלפו שלשה חדשים, ופרעה נכה המנצח הגלה אותו למצרים, שם סיים יהואחז את חייו. במקומו הומלך אליקים, מן האם השניה. מסתבר ששתי האמהות ייצגו שתי מפלגות או שתי תפיסות עולם שרווחו בממלכה. האחת אולי באה מסביבה פרו-בבלית, וזו הסיבה שנכה הוריד אותה מהשלטון והעלה את השניה, שכנראה תמכה במצרים; שתי מפלגות אלה קיימות ביהודה כבר דורות רבים. אולי ההבדל בין שתי משפחות אלה התבטא גם בשמות שניתנו לבניהן – השושלת הפרו בבלית, שיאשיהו עצמו תמך בה, נתנה לבניה שמות המכילים בתוכם את שם ה', כמו יהואחז ומתניה. בנה של השניה נקרא אליקים, ורק פרעה הוא שהחליף את שמו, כנראה משיקולים של תמיכת הציבור, ליהויקים.

כך או כך, יהויקים נאלץ לקבל עליו את עולה של בבל מקץ שנים מועטות. אולם בשלב כלשהו החליט לחזור לשרשיו ומרד. ככל הנראה מת יהויקים קודם שראה בעיניו את תבוסתו, ויהויכין בנו נשאר אחריו לשאת בתוצאות. הוא הוגלה לבבל, ותחתיו הועלתה שוב שושלת חמוטל, הפעם דרך הבן מתניה, שגם שמו הוחלף, לצדקיהו. כל ימיו של מלך זה ריחפו מעליו שני איומים – חרבה של בבל מול בחישותיה של מצרים מצד אחד, וקיומו של מלך אלטרנטיבי בבבל, שזכה כנראה במעמד חצי רשמי כמקבל קצבה מטעם השלטון, והיווה שוט תמידי מעל ראשו של צדקיהו.

צדקיהו מצטייר בספר ירמיהו כמלך חלש, סחיט ולחיץ, המקבל תמיד את דעתו של האחרון שדיבר איתו. אופי זה הביא אותו מצד אחד להסס ביחסו כלפי ירמיהו, ומצד שני להיכנע ללחצי שריו, כנראה מתומכי המשטר הקודם, שדחפו אותו להתחבר שוב למצרים ולמרוד בבבל. הפעם הזו החליט נבוכדנאצר לא לקחת סיכונים, עלה על ירושלים והחריבה, וחיסל סופית את שושלת המלוכה. במקומה העלה נבוכדנאצר אדם חדש, מאנשי המפלגה הפרו בבלית מאז ומעולם, הלא הוא גדליה בן אחיקם בן שפן. סיפור הרצחו חותם את סיפורי ספר ירמיהו. רוצחיו של גדליה ברחו למצרים, ובכך הציבו את עצמם, שוב, בצד הפרו מצרי, כאילו לא השתנה דבר ולא קרה דבר. סכסוך המפלגות הנצחי של ממלכת יהודה הביא עליה חורבן נוסף, לאחר חורבן עיר בירתה ומקדשה.

המצב הפנימי ביהודה

הדור האחרון לקיומה של ממלכת יהודה חווה מהפכים רבים. ימי מנשה הארוכים זכו במקרא לציון השלילי ביותר, וספר מלכים (ב כא) תולה בו את החורבן העתידי. כך גם מנבא ירמיהו עצמו בספרו (טו 4), והדבר מקנה לחטאיו של מנשה אופי הרסני ללא תקנה. אמנם, הקורא בספר דברי הימים (ב לג) מקבל רושם מרוכך יותר, שכן שם מסופר כיצד נלקח מנשה כבן ערובה לאשור, וכיצד חזר שם בתשובה, ובשובו לירושלים תיקן את דרכיו; אולם גם כך ברור כי תוצאות מעשיו השאירו ביהודה רושם עמוק מאד. עבודת ה' ספגה מכה אנושה, ואפשר שזהו ההסבר להעלמה של התורה וידיעתה בתחילת ימי יאשיהו. עיקר חטאו של מנשה תואר בתחום המוסרי, ובראש מעשיו שפיכת דם נקי הרבה מאד, ומן הסתם הכוונה היא גם לטרור פוליטי; מעללים כאלה אינם נמחקים בקלות, גם אם הרוצח חוזר בתשובה.

לאחר ימי מלכותו הקצרים של אמון עלה יאשיהו לשלטון. לעיל הרחבנו על קורותיו, וכאן נציין כי בראש מעשיו מתייחס המקרא לדרישת ה', להשבת מעמד הכהונה למרכזיותו, לשיקום המקדש ועבודתו, וגולת הכותרת של מפעליו היא חגיגת הפסח הגדולה, שכמוה לא היתה דורות רבים. וגם אם המקרא איננו מתייחס מפורשות לכך, מסתבר שהתחום החברתי יצא נשכר גם הוא מתיקונים אלה, ועל כך מעידה אותה תעודה ממצד חשביהו שהוזכרה למעלה, ועל פיה גם לפשוטי עם יש זכויות כנגד בעלי שררה, והם מצפים למשפט צדק.

אולם המתחים הפנימיים ביהודה לא שככו. המחלוקת הפוליטית בין תומכי בבל לתומכי מצרים עדיין פילגה את הפוליטיקה, כפי שראינו בסקירה ההיסטורית למעלה. מנהיגותו של יאשיהו חיפתה על חילוקי דעות אלה, אולם מיד לאחר מותו פורצת שוב המחלוקת אל פני השטח, ואפילו הנביאים אינם יוצאים נקיים ממנה – נביא אחד, הלא הוא אוריהו בן שמעיהו, נרצח בידי יהויקים עקב דעותיו הפוליטיות, ואף השני, ירמיהו, נמלט בקושי מגורל דומה. האלימות הפוליטית לא דעכה, אלא רק הסתתרה בימי יאשיהו, ועם התרופפות המשטר שבה והרימה את ראשה. ולא זו בלבד, אלא שאף אחר החורבן עוד לחשה האש, עד לרצח הפוליטי האחרון, של גדליה בן אחיקם, שחיסל סופית את הריבונות היהודית ביהודה.

תוכחותיו של ירמיהו חושפות כשלים מוסריים רבים נוספים בחברה היהודאית, בתחום המשפט, מוסר המשפחה, יחסי אנוש וכמובן גם בעבודת ה', המלאה בצביעות. לעתים נדמה, מתוך תיאוריו של ירמיהו, שככל שגברה השחיתות כך גברה גם האדיקות הדתית: כמה וכמה צומות הוכרזו במהלך התקופה, קרבנות רבים הוקרבו, ונביאים שהעזו לאיים בחורבן הבית הסתכנו בנפשם. נראה מתוך דבריו שהוא רואה קשר ישיר בין התנהגותו של האדם הבודד בסביבתו הקרובה ובמשפחתו לבין התנהגות ההנהגה הפוליטית והחברתית של המדינה כולה.

סיכום

לקראת חורבנה נקרעה ממלכת יהודה. הקרעים היו פוליטיים כשם שהיו חברתיים, ואלה הובילו לעיוות הערכים, המדיניים והמשפטיים כמו גם האישיים. נפשו הקרועה של ירמיהו, נביא התסכול והכשלון, נמצאה כמתאימה ביותר לשאת את משא הקרעים האלה, והדבר ניכר גם בספר עצמו, שהתיאור "קרוע" הולם אותו מאין כמותו.

דומה שתקופת החורבן נושאת עימה מאפיינים, שישובו ויחזרו על עצמם גם בחורבן האחר שידע העם היהודי, למעלה משש מאות שנה מאוחר יותר. קיטוב פוליטי, המלווה טרור ועיוות ערכים; מוסר משפחה ירוד ועיוות משפט, המלוּוים, למרבה האבסורד, ב"התחזקות" דתית, המתאפיינת בתפילות, צומות, ואמונה מיסטית בכוחו של הפולחן להדוף כל רעה.

ואין אנו לומדים את אירועי החורבן, אלא כדי להפיק מהם תועלת, לאבחן את מצבנו שלנו, ולהבין מה יש לתקן.